פעם, מזמן, היא כתבה בדיוק אותה כותרת.
פעם,מזמן, אני השבתי: "גם אני רוצה (עדיין) להתחתן חתיכית עם שמלה לבנה ופרחים בשערי.אבל כנראה שזה לא יקרה לי לעולם. אני מאחלת לך שלך זה יקרה, ושזה יהיה עם החבר הכי טוב בעולם שלך. }{ ניבה".
פעם, מזמן, היא השיבה לי בחזרה: "את תגיעי לרגע הזה בלבן ובפרחים וברור שתהיי חתיכית כי את כבר כזו. תזמיני אותי? }}{{".
*
היתה זו החתונה שלי.
בשמלת קצפת לבנה, של נסיכות. הלכתי להדר, לרחוב בו ספונים חלומות ילדותי, ובחרתי שמלה.
ואחר כך דני קנה לי טבעת זהב ובתורנות סימסנו לכולם שעוד שבוע מתחתנים והתפללנו שיגיעו.
והזמנו סושי הכי טעים, בכמויות אדירות, ואגרול, ועלי גפן ולבנה וחומוס, וגבינות משובחות, וקינוחים של ברוך השף הכי מדהים, וכלים יפים. ובחרנו את האורווה, וביקשנו יפה מאבי שיעשה לנו מוזיקה. וסמיר התנדב לצלם.
בלילה פני תלינו שלטי הכונה, וסידרתי את האוכל במגשים, ובדקתי טוב שכל הכלים נמצאים. ובשלוש בבוקר הלכתי לישון.
בתשע בבוקר יום שני 12 לאוקטובר דני העיר אותי ולקח אותי לשפרעם ואיהב איפר אותי, וסרק אותי, ויחד עם זאת השאיר אותי אני. לא יכולתי לסלבול להיות אחרת, לא באותו יום.
רגע לפני, בחושך כבר, הצטלמנו קצת בפארק, וחצי שעה לפני הדפסתי את הכתובה ברגע האחרון.
ובאתי בשער. עם דני.
המון אושר. מזוקק. אמיתי. מתוך הבטן הרכה. מתוך הלב החשוף.
מעולם, כנראה, לא יכולתי לתאר רגע כל כך אישי, שחבק בתוכו את מלוא מהותי.
היתה זו החתונה שלי.
*
הזמנתי. אותה. היה אגב מלא סושי נהדר כי הנחתי שגם היא אוהבת סושי. וגם כי אני אוהבת סושי. רציתי מאוד שתהייה שותפה לאושר העצום שמצאתי. האושר בלאבד את החושים. בלזרוק את השריון ההוא לאלף עזאזל, ולנחות בתוך קן חם. רחם. כלכך רציתי לחלוק.
אבל רק היום, שבועיים אחרי, הבנתי המון דברים. גם דברים כואבים. מה שבטוח, זה הושיב אותי על המקלדת הזו אותה זנחתי כרונולוגית לפני חודשיים ימים בערך, ולפני עידן ועידנים על פי מימדי הזמן המיוחדים לפיהם מתנהלים חיי, כדי לכתוב מילים בלי לפחד לרגע, כדי לחזור להיות שמש מלאה שרק רוצה לזרוח.
ותדעי שאני אוהבת אותך.
הוספת תגובה לתגובה זו
