היו לנו ספרי קריאה בכיתה: סדרה אדומה למתחילים, סדרה כחולה, סדרה ירוקה. התקנאתי בילדים האחרים שלגמו את המילים ועלו בסולם הצבעים. אני נותרתי בספרייה האדומה ללא יכולת להמשיך.  במשך תקופה ארוכה ומתסכלת, עד שהספקתי לקרוא שורה כבר שכחתי מה היה כתוב בשורה שקדמה לה. 

אבל בחושך, במיטה בבית הילדים הייתי מוציאה את דפי הציור שקופלו לחצי והוסתרו תחת הכרית מבעוד מועד, ובשורות צפופות הייתי כותבת לי סיפורים. על ילדים גיבורים, וילדים יתומים, וילדים משוויץ, וילדים מיפן. סיפורים שרצו לי בתוך הראש ולא התחשבו כלל בשגיאות כתיב ובתיסכולי קריאה של ילדה אחת מכיתה ג`." 

""שנה טובה" "מי זה?" לקח לי כמה שניות להתאפס על הקול הזה. בטח שבסוף זיהיתי. הרגשתי נהדר. זה בכלל לא קשור לדברים של יום יום ולחיים עצמם. שכשסגרתי את השיחה נכנס לי בלב ערב ראש השנה. ככה. החגיגיות שפעמה אי שם במעלה הבטן ופעפעה לה בהדרגה החוצה לא היתה קשורה לשום דבר. אולי כן קצת קשורה. לשמחה שבחברים שלי. לשמחה שהארנבת ג`ינג`ר המליטה. לשמחה שמלאה אותי כשנשרה לבכור עוד שן. ושהצעיר סיפר לי שאתמול בטקס הוא היה גאה באחיו שעלה לבימה בטקס ראש השנה בבית הספר. דברים קטנים כאלה. משפחה כאן או כאן, חולצה לבנה או אופוויט או סתם חולצה יפה, עוף בתנור או צלי בקר, לקנות קוסמטיקה או ספר. הדילמות הלא פטורות האלה שמביאות בי לרוב ציניות מרירה התאדו. כמו ילדה טובה ניקיתי מעליי את שאריות פירורי ההרגשה המעצבנת. על כל התודעה שלי נמרח פתאום דבש. נהרות של דבש. אני יודעת שמחר אני אסתכל על זה ואהיה בטוחה שהחלקתי על השכל. אבל כרגע, בדיוק ככה אני מרגישה. "