אני מאלה שלא ידעו אם זה קברנה, או מרלו או שילוב שלהם. מאלה שאין להם שום מושג אם הם טועמים יין ישראלי, צ`יליאני, יפני או צרפתי- אני לא מצליחה לזהות, בוודאי לא בטעימה עיוורת. הטקסים של הסנפה, גלגול היין בלשון וקביעה אם היין איכותי מיוחד- זרים לי.
אירועי השקת יינות חדשים, והייתי במספר אירועים כאלה בעבר, מביכים עבורי. הטקסים של גלגול היין בכוס, הריחה, לגימה ויריקה, נדמים לי לטקסים של כת סודית ונעלה, ואני נותרת בורה ומושפלת. התוויות על בקבוק יין, שלאחרים מורות על אופן גידולו, איכות היקב ממנו בא, שנת הבציר והם היא שנה טובה או לא, ולפעמים גם יותר מזה- הן עבורי לא יותר מאשר מבחן ליצירתיות של המעצב שלהן.
בכל הקשור ליין, הדבר היחיד שאני מצליחה לזהות הוא פשוט מאוד- ועבורי גם חשוב מאוד- אני רוצה את היין שלי טעים ונעים. ומהלגימה הראשונה ברור לי אם לשבט או לחסד. מטעים ונעים אני אשתה גם שלוש וארבע כוסות בארוחה. מיין שלא הלהיב אותי- אני לא אסיים אפילו כוס ראשונה.
מימין: יין שנהנית לשתות. משמאל: הטקסים של הסנפה, גלגול היין בלשון וקביעה אם היין איכותי מיוחד- זרים לי.
*
איזור הכרמים של יקבי עמק האלה הם בראש ובראשונה מאוד יפים. הייתי שם. מדובר על כרמים הנפרשים באיזור ירושלים על פני 700 דונם. יקב עמק האלה הוקם ב-1998 אבל רק ב-2002 היה הבציר הראשון. שליש מתוצרת הכרם נשארת לשימוש היקב המקומי ושני שליש מהתוצרת מגיעים ליקבים אחרים בארץ. היקב מייצר כ-200 אלף בקבוקי יין איכותי בשנה, במחיר הנע בין 60 ל-160 שקלים לבקבוק.
בעולם היין, כך הוסבר לי, ישנם כ- 15 זני ענבים שונים שזוכים לסיווגם כ"זן אצילי", בינהם קברנה, מרלו סירה פינונואר. אציליים עד כדי כך שעל אף שהייצור המוני יחסית הבציר של כל הענבים בכרם יקבי עמק האלה הוא בציר ידני שמתבצע באשמורת אחרונה, כלומר, מעט לפני הזריחה. עניין של יחס לענבים, שלא יתססו בהליך הבציר, שלא ייפגעו. הענבים של יקבי עמק האלה הם סוג של פריט יוקרתי ומושקע במיוחד. אם הייתי ענב של עמק האלה הייתי בטח מרגישה נסיכה. מינימום.
הענבים של יקבי עמק האלה, סוג של פריט יוקרתי ומושקע במיוחד
*
לאחר הקטיף המוקפד, עוברים הענבים הפרדה מוקפדת מהענפים, ומחיצה קלה ולא דורסנית- כיאה לענבי יוקרה. משם הם ממשיכים בדרכם הארוכה במסע להיות יין, בהליך בן חודש ימים בערך שבו הם שוהים בטמפרטורה מבוקרת בחביות עץ או בחביות נירוסטה לתסיסה איטית. כשהתסיסה הראשונית מסתיימת הם גולשים למנוחה אטית ורגועה שנמשכת שנה ומעלה בתוך חביות עץ אלון צרפתי, וחלקם במיכלי נירוסטה. קוראים לזה יישון.
היישון הוא חשוב מאוד לקביעת הטעם הסופי של היין, ודגימה מהיינות נטעמת מפעם לפעם על מנת להחליט מהו המועד הנכון להעביר את הביבי העדין הזה לביקבוק.
כיין שהופק מענבים אצלייים מובן לכולם שהליך הביקבוק הוא הליך לא קל. למעשה זה ממש שוק. ליין.לא כל היינות מצליחים לעבור בשלום את ההלם, אבל אלו שכן- ממשיכים ומתפתחים גם בתוך הבקבוק. דמיינתי את עצמי בתור יין, ואת השוק שהוא מקבל במעבר מהשינה הנעימה בחביות עץ אל בקבוק הזכוכית הצר והקר. צריך להיות יין מאוד מובחר כדי לא להישבר משוק כזה, חשבתי.
מידי פעם נפתח בקבוק ונטעם- עד הרגע שבו מחליטים שהגיע הזמן לשחרר אותם לעולם. אז הם עוברים תהליך של הטבעת התווית, וכל בקבוק מקבל מספר סידורי, כמו יצירת אומנות.
ואז אני באה וטועמת מהם. בשביל זה בעצם הגעתי מלכתחילה לייקבי עמק האלה.
מימין: מנוחה אטית ורגועה שנמשכת שנה ומעלה בתוך חביות עץ אלון צרפתי, משמאל: הטעמים ממשיכים ומתפתחים בתוך הבקבוק.
*
סובניון בלאן היה היין הראשון. "יין חד, מינראלי, לשבת במרפסת ליהנות מקרני השמש. יין קריר, רענן, לא מתחכם. יין קייצי. כייפי" ככה דורון הסביר. דורון הוא היינן של יקבי עמק האלה ומלבד זה שהוא נאה, התרשמתי שהוא שילוב מוזר בין איש הייטק לחקלאי קיבוצניק. ההגדרות של דורון היו מאוד תואמות ליין שלו, בהחלט יכולתי לראות את עצמי לוגמת אותו יחד עם דני בשבת בלי ילדים על המרפסת שלנו הצופה אל מרחביו הנאים של עמק יזרעאל.
היין השני שנמזג היה שרדונה 2007 : "זה יין שמנוני, בשל" הסביר דורון, "הוא תסס והתיישן בחביות עץ, מה שהעניק לו בוקה מיוחד". כן, חשבתי, בהחלט אפשר לטעום את האלון הצרפתי. אני הייתי מתארת את היין הזה כ" עגול". אני נוטה לתאר הרבה דברים באופן גראפי, פשוט כי ככה אני רואה את החיים. כשמסביב אנשים שפכו את היין לאחר הטעימה הראשונה (שבאה, איך לא, אחרי ההרחה והגרגור) אני משכתי את הלגימות עד סוף הכוס.
אחיו של היין ההוא הוגש לטעימה מייד אחר כך, שרדונה 2007 שהתישן ותסס במיכלי נירוסטה. וואלה, הטעם שונה. ההוא של הנירוסטה היה יותר חד בטעמיו. חשבתי שקשה לי להחליט מה יותר טוב. זה כנראה עניין של מצב רוח. יין תמיד כדאי להתאים למצבי רוח.
הוספת תגובה לתגובה זו
