*******************

לפני שאני אתחיל לספר על איך נהניתי חבל על הזמן, ואיך שנירקלתי לי בריף – שזה קטע של חצי אוגזמה לפחות- משהו מדהים לא מעולם הזה, ולפני שאני אספר על כמה הצוות במלון הילטון טאבה מקסים ואיכותי, ולפני שאני אספר איך בכלל לא רציתי לחזור משם- בקיצור, לפני הכל- אני חייבת להתעכב על עובדה מעניינית אחת שהתגלתה לי בטאבה ונוגעת לעיקום המרחב. אותה תחושה שעלתה בי בשנת 1976, אולי בפעם הראשונה, כשלקחו אותי לנופש המשפחתי בסיני. היה זה הנופש המרגש ביותר שחוויתי עד אז.

אז, ב1976, חצי האי סיני היה  טריטוריה ישראלית ובהתאמה היווה אופציה שפויה כדי "להזרק באמצע שוםמקום" בלי לנפק דרכון. בסיני היו באותה תקופה בטח מליון נודיסטים, או שלפחות מספיק כדי להרשים אותי. למרות שהייתי רק בת שש או שבע נותרו השמות והזכרונות בלתי נשכחים עבורי: דהב, נואיבה, אל עריש. וגם החול. רחש הגלים. העולמות התת-מימיים עוצרי הנשימה. השקט המנותק.

אחר כך סאדאת הגיע לירושלים, ואחר פינו את אופירה ואנשים נתלו על גדרות ועל קירות בטון, ופונו בכל זאת וסיני הפכה לטריטוריה מצרית. 

עברו מאז 33 שנים, ואני לא בקרתי בסיני אפילו לא פעם אחת.

למרות הסכם השלום בין מצריים לישראל- חצי האי סיני נחרט בתודעתי כמקום עוין: היה חייל מצרי שירה במשפחה אחת בשנות ה-80 המוקדמות, התפוצצה פצצה באיזו זולה בזמן אחר, ולפני שנתיים בערך התפוצץ בפיגוע טרור מלון הילטון טאבה וכוחות הצלה ישראלים לא הורשו להיכנס. רבים מחבריי ביטלו את פחדיי ואמרו שיותר מסוכן לנסוע על הכבישים בישראל מאשר לנפוש בסיני, אבל אותי זה לא שכנע מעולם. לא העלתי על דעתי לצאת לשם ביוזמתי. אבל הנה, קיבלתי הזמנה: מלון הילטון טאבה המחודש. שני לילות מתנה- מתאים?- - -

לא לקח לי יותר מעשר דקות להגיד "כן" ולהתחיל לסדר את התיק. למרות שעד לאותו רגע, החלטה לנפוש במלון הילטון טאבה המחודש הייתה משולה להחלטה הזויה מבחינתי - הרי שההזמנה לנופש הזוגי הזה הגיעה כל-כך בזמן, שהחלטתי להרפות מהפחדים. ויצאתי.

אם נחזור רגע לתחושת עיקום המרחב, אז אולי אולי זה לא קשור במיישרין לדגים המדהימים שנמצאים בריף שפרוש מטר מהקו החוף, ולא למיטה הצחה במלון שכוסתה בעלי כותרת של פרחים, ולא לבירה המצרית הקרה ששתינו בכפר של רפי נלסון. אבל זה בהחלט כן נוגע להילטון טאבה.

אני אנסה להסביר, ואני אתחיל בהסבר קצר על מה זה בכלל עיקום המרחב.
אז ככה: על פי תורת היחסות הכללית של אינשטיין, הכבידה היא תוצאה של עיקום המרחב על ידי המאסות המפוזרות בו. רימן , לפי מה שהבנתי, היה כנראה הראשון שדיבר על העניין של עיקום המרחב כשפיתח תיאוריה מתמטית לפיה גם יצורים כמו נמלים אינטליגנטיות יוכלו לברר אם הן חיות בעולם תלת מימדי או דו מימדי, על ידי כך שהן ילכו על המרחב שלהן וישרטטו עליו מעגלים ומשולשים או משהו כזה. זה היה לי גם ככה די מסובך להבין למה רימן התכוון אבל מה שבטוח זה שאינשטיין השתמש בתיאוריה של רימן ובסיוע אותו מבנה מתמטי תאר את עיקום המרחב בחלל. כמו שהבנתם, אני לא מבינה בזה הרבה.

אבל מרגע שהגעתי לשם היה מאוד ברור לי שטאבה היא הוכחה נוספת לעיקום המרחב.

האמת היא שלמי שבא ליהנות – זה אפילו לא באמת רלוונטי, אבל אני חייבת להסביר, כדי שאף אחד לא יעלה על דעתו שירדתי מהפסים, על הקשר בין התיאוריה הפיזקלית לבין אתר הנופש המדהים בהילטון טאבה. וזה הולך ככה: מבחינה פיזית, כלומר,  אם מודדים בסרט מדידה, מלון הילטון טאבה נמצא רק חצי ק"מ מגבול ישראל. אבל מכל בחינה אחרת, באופן לא ברור לחלוטין, מלון הילטון טאבה נמצא במרחק שנות אור מישראל. 

עיקום המרחב- אמרתי לכם!.

טוב, אם להודות באמת, זה מתחיל כבר לפני הילטון, עוד ברגע בו הגעת לטריטוריה המצרית, עם אותו חצי הקילומטר, עד הילטון טאבה.

מסיבה לא ברורה החלטנו להיכנס עם הרכב של ד` לטאבה- וזו הייתה החלטה ממש גרועה. ממש. זה הביא, בראש ובראשונה, להמון בדיקות: ביטחוניות, שגרתיות, מנהלתיות. בדיקות ועוד ועוד. ועוד. והמון בקשות לבקשיש. ככה, בקטנה: עשרים שקל? עשרה? אפילו חמישה שקלים זה בסדר, רק משהו. גיליתי שזה עוזר מאוד להעלים עין ממגבלות בירוקרטיות שנערמות בטרם הוא נדחף לידי השוטרים המצריים אבל לפעמים זה נדמה בלתי נגמר. מרחק של 500 מטר או אולי אפילו פחות, הופכים, למגיעים ברכב, לארוכים ומתישים וקשים הרבה מעבר למה שניתן לשער מ-500 מטרים טיפשיים.

הבטנו בעיניים כלות על התיירים שעברו את הגבול ברגל. לאורחי הילטון טאבה יש בחור אדיב שיושב בגבול ומסייע להם. לנו, בגלל שבאנו ברכב- הוא לא יכול היה לסייע כמעט בכלל. אז עצה ראשונה לנופשים- בואו בלי רכב. הכי טוב.

משמעות עיקום המרחב לא מתפוגגת אחרי שמסיימים את בידוק הגבולות, אבל מאותו הרגע שעברתי את סף מלון הילטון טאבה, משמעות עיקום המרחב קיבלה נופח איכותי ומשמעות חיובית במיוחד: החול. רחש הגלים. העולמות התת-מימיים עוצרי הנשימה. השקט המנותק. הזמן שמתנהל באופן אחר לחלוטין. הרגיעה. קשה להאמין שאנחנו נמצאים רק 500 מטר מישראל.כמו שאמרתי, מכל היבט אחר, אנחנו בעולם אחר. רחוק. בחלום.

סקירה קצרה על הפרטים החשובים: ההרכב האנושי בו מגוון ומכיל ערב רב של לאומים שונים, בריטיים (שמתאפיינים בסגנון  אדמדם אופייני), צרפתים, רוסים, אמריקאים, צפון אירופאים, תיירות פנים מצרית וכמובן, היו כמה ישראלים. האוכל- סביר פלוס, אבל מי בא בכלל לאכול. לא אני. יש הפעלות בבריכה ויש ים מהמם ויש כפר רפי נלסון ויש מסאז`ים ויש חנויות דיוטי פרי והחדרים נעימים בניקיונם ומאובזרים במיטב הפינוקים, תענוגות. עובדי המלון- פשוט מדהימים, אנשים אינטליגנטים להפליא, אנשי שיחה ומארחים מליגה אלף.

הנופים- עוצרי נשימה, הן נופי המדבר והן הנופים התת מימיים. הים- הוא מדהים. הוא פשוט מדהים. שנירקלתי לי שם שעות. זה פשוט ממכר. זה אסור להפסיד. אסור.

אגב, אל תמהרו להצטייד בארץ: בחנויות המלון, במחירים נמוכים, תמצאו נעליים לשחייה, סנפירים, משקפות ושנורקלים. זה די והותר כדי ליהנות. מצד שני- אל תוותרו על זה. המלון שנהרס בפיגוע חבלני לפני כשנתיים שופץ באופן מושלם, ולמושבעי הבטיחות אני רוצה לבשר שרמת האבטחה בו גבוהה במיוחד, באופן כזה שבאף בית מלון שאליו נכנסתי- מעולם- לא ראיתי כלכך הרבה שיקופים ובדיקות כמו בהילטון. למדו, הפנימו.

התענוג הזה עולה עכשיו בעונה כמו אכסניה פושטית בארץ, ולא בעונה זה עולה אפילו פחות. הילטון טאבה- ממש לא כדאי לפספס.

 (וכשתפוז יסכים לי להעלות תמונות- אני אעלה.

בינתים אפשר לראות תמונות בפייסבוק שלי: http://www.facebook.com/album.php?aid=83822&id=558314768)