עטור גבך זנב אפור.
אינני זוכרת אם שרו כך כבר:
זנבך מתחרז עם קרניים ושחור.
אני עוד זוכרת אותך בעבר
אז חייך היו
כדבש הניגר.
פרוותך הסמיכה צמרירית ורכה.
את אותה מסרקת תמיד לעת ליל.
לא הייתי רוצה בסמטה אפלה
בך לפגוש מתגנבת, כולך אבלה,
ורואה חזיונות עגומים של בגידה,
וכל שן כה חדה.
כה אהבת אז להיות אהובה ונחשקת,
להקשיב לשבחים על יופייך הגזעי
וההוא, שהביט בך בלהט
ורק ביקש עוד,
שכח אז הכל אודות אחרות.
שוכנת נפשך בין כותלי משרדו
ושבויה בין כתליו את ממנו נפרדת
עת הוא עם אחרת נמצא בגופו.
פרוש חלומו כמרבד לרגליה.
לחדרו לה קורא, מתחנן הוא אליה.
גופה הוא לבן וחלק, בלי טלפיים,
פרווה ארוכה, או זנב או קרניים.
עטור מצחה זהב צחור
והיא מלאכית כעורה כמו אור יום,
לא שדה ענוגה ויפה כמו השחור.
ולא ברור איך - מה נורא ואיום
שהוא בה התאהב מאתמול להיום.
את בשקט פוסעת, נשקך בידייך.
בחושך בלאט, היא קרובה כבר אלייך.
תתגנבי במהירות בלי לומר אף מילה,
בה חרבך תנעצי עטופת אפלה.
אך, אבוי, לעולם היא בתוך משרדו
לדקה היא ממנו איננה נפרדת,
לו אינה מניחה לשנייה לבדו.
אף פעם לא תצליחי במונה לפגוע.
מה נורא העולם וכולו מלא רוע.
מלאכים ושדים על אותו הכוכב
ומלאך את הדמון מביס ללא קרב.
עטור גבך זנב אפור,
וקרנייך יפות, ושינייך חדות.
פרוותך צמרירית ובצבע השחור.
אבל הוא רק אותה מבקש עוד ועוד
כה עמוק ייאושך שנותר רק לבכות.
הוספת תגובה לתגובה זו
