|
tur2
תוכן
| פורסם ב-12 בדצמבר 2009, 15:31 | | במדור | כללי |
|
מה הביא דווקא את דיוויד לכתוב לי? מדוע דווקא הוא שומר על קשר אחרי כל אותן שנים? "מה שלומך? אני מגיע לארץ, רוצה לראות אותך", הוא כתב בעברית באותיות לועזיות, עם שגיאות רבות. חשבתי על כך לא מעט. למה דווקא הוא מכל הכיתה שומר שוב ושוב על קשר, אי-שם באחת הקהילות היהודיות בעולם, שם לימדתי פעם. לא מצאתי תשובה מלבד אותו היום שבו חזרנו מנסיעה ארוכה, שעות על שעות באוטובוס מתנדנד הדוהר במהירות, בחום מעיק. הוא ישב לבדו. חיפשתי מקום פנוי והתיישבתי לצידו. שתקנו. גם כך היה קשה לנו לתקשר. יותר קל לשתוק. הכרחתי את עצמי לשאול אותו כמה דברים, ובמשך הזמן התפתחה השיחה והוא סיפר לי על בעיותיו האישיות, על הבעיות הכלכליות בבית ועל ההבדל בינו לבין שאר בני כיתתו העשירים. הייתי יכול לשבת בכיסא אחר, לבד. הייתי יכול לשתוק, אני די טוב בשתיקות. הייתי יכול לנוח, הייתי מאד עייף. דיברתי, כמעט בכוח הכרחתי את עצמי לדבר. נדמה לי שאותו היום, אותה שיחה, היו הבסיס למכתב, לקשר שנוצר במשך הזמן. בימים של ישיבות ארוכות, של הכנת שיעורים עד אמצע הלילה (אני כותב ב-11 בלילה, אחרי שעתיים של עבודה לקראת מחר), של שיחות עם הורים (אמא אחת סימסה לי ברבע לעשר שאתקשר, אחרי שתי שיחות עם אמהות מודאגות בשעה שקדמה לה), של בדיקת מבחנים והרבה לחצים אני חוזר אל סיפורים כמו של דיוויד ואומר שחייבים להמשיך. אולי גם אני נוגע בהם כמו שנגע מר ז`רמן באלבר קאמי, כפי שניתן לקרוא בקטע הבא: (אלבר קאמי שלח את המכתב למורו בבית הספר היסודי, מר ז`רמן, ימים אחדים אחרי שזכה בפרס נובל לספרות. המכתב ראה אור בעברית כנספח לרומן `אדם הראשון`). מר ז`רמן היקר, נתתי להמולה שהקיפה אותי בימים האלה לשכוך מעט ועכשיו אני פונה אליך, לומר לך דברים שיוצאים מן הלב. חלקו לי כבוד גדול מדי, שלא רדפתי ולא ביקשתי לי. אבל כשקיבלתי את הבשורה, הראשון שחשבתי עליו, אחרי אמי, היית אתה. בלעדיך, בלי היד החמה הזאת שהושטת לילד הקטן העני שהייתי, בלי תלמודך, והדוגמה שנתת, לא היה קורה דבר מכל אלה. אינני עושה עניין גדול מסוג זה של כבוד. אבל זו הזדמנות, מכל מקום, לומר לך מה היית, ועודך בשבילי, ולהבטיח לך שמאמציך, עבודתך, והנדיבות שהשקעת בה, עודם חיים בלבו של אחד מתלמידיך הקטנים, שלמרות שנותיו לא חדל להיות תלמידך המכיר לך טובה. אני מחבק אותך בכל כוחי אלבר קאמי, האדם הראשון, תרגמה אילנה המרמן, הוצאת עם עובד, 1995 עוד הערה קטנה: לכל אלו הטוענים שהמורים סתם מתבכיינים (היה כאן אחד שהאשים אותי ב"התקרבנות" בעקבות הפוסט הקודם), אני ממליץ לקרוא מה קרה לאיש צעיר שהחליט לנסות את מזלו במערכת החינוך. עכשיו, באמצע השנה, הוא החליט להתפטר. על הסיבות תוכלו לקרוא בבלוג שלו.
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-17 בנובמבר 2009, 15:56 | | במדור | כללי |
|
אסקופה נדרסת - משל לאדם מושפל וכנוע. מילולית: סף הבית שהכל דורכים עליו. הנה מכה שרק עובדים שפופים וחסרי חוליות כמונו, המורים, היו יכולים לסבול. נגיד שנקלעת לעימות עם תלמיד בכיתה סביב הפרת משמעת כלשהי. הילד הולך לביתו ומשמיץ אותך בלי שום קשר למציאות. ההורים מתקשרים זועמים למנהל בית הספר ותוקפים את המורה. המורה מזומן ל"שיחת ברור" עם המנהל וההורים. במשך שבוע יושב לו המורה וחושש לגורלו. חבריו מנסים לעודד אותו, המנהל טוען שאין לו אפשרות למנוע מההורים לשוחח איתו, אפילו שלא ביררו עם המורה עצמו מה בכלל היה באירוע. השיחה כולה היא מעין ענישה של המורה המסכן, שהרי הוא לא עשה כלום, אבל מגיע נזוף אל מנהלו. במקרים רבים יהיו ההורים המתלוננים מקורבים למנהל, בדרך כלל מועד ההורים ש"תורם כל כך לבית הספר" (ולכן חושב שמגיע לו הכל). המורה מגיע מראש בעמדת נחיתות, צריך להסביר שלא עשה דבר רע. מכיוון שזהו בלוג המספר על מקרים מ"השטח", הנה שניים או שלושה: מורה וותיק אמר לתלמיד "הבט בראי לרגע אחד" במטרה לגרום לו לקחת אחריות ולא להאשים את המורה בבעיותיו. ההורים התקשרו למנהל בצרחות וטענו שהמורה פגע בתלמיד השמנמן וקרא לו מכוער. מורה אחרת דרשה מהתלמידה לא ללעוס סוכריה בשיעור. האם הזועמת התקשרה למנהל בכעס עצום בטענה שהמורה חייבה את התלמידה לזרוק את הסוכריה לפח, ולא איפשרה לה להכניסה לתיק, דבר שכמובן לא עלה כלל על הפרק (כאילו שאכפת למורה אם היא תכניס את הסוכריה לתיק). מורה צעירה עמדה על כך שהעבודות יוגשו עד יום מסויים ושעה מסויימת. שני תלמידים פנו במהלך השיעור ואמרו שהוריהם מביאים להם את העבודה באיחור. כאשר גילתה המורה שאחד מהם משקר ומנצל את הזמן שניתן לו להעתקה, סרבה לקבל גם את עבודתו וגם את עבודת חברו. האם צילצלה בהיסטריה למנהל ודרשה פגישה איתו משום ש"המורה חשדה גם בו שהעתיק", בלי לברר כלל את המקרה עם המורה. כשאני מתאר את כעסם וזעמם של ההורים, קשה לי להסביר לכם במה מדובר: צעקות, שיחות בלתי פוסקות למזכירות בית הספר, התפרצויות זעם ועוד ועוד. פשוט טירוף. בשלושת המקרים הללו זומנו המורים למנהל, חוששים לגורלם ומאויימים, ממתינים לבדוק אם יצאו "זכאים" או לא. מיותר לציין (או לא) שהמנהל לא זימן את המורים אליו כדי לשמוע את הצד שלהם ולתת להם גיבוי עוד לפני השיחה. ברור לגמרי שמורים אחרים מבינים את הרמז ולא יתעמתו עם תלמידים, בוודאי לא תלמידים שהם ילדים של הורי ועד ההורים או כל אחד אחר המקורב להנהלה. אף אחד לא רוצה לחיות בפחד. אני כותב כאן לא מעט על כך שאנו עובדים במקצוע המדהים ביותר, הנפלא ביותר שיש. אני חייב לציין שלצד הימים הנפלאים שחוויתי השנה, קשה לי מאד לראות את המקרים שתיארתי כאן, ועוד רבים אחרים. האם מישהו יעמיד את אותן שלוש משפחות תוקפניות, כמעט אלימות, על טעותן ועל העוול שגרמו למורה? אני מסופק. המשך שנה נפלאה לכולנו...
53 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-17 בספטמבר 2009, 22:55 | | במדור | כללי |
|
בסגנון הטוויטר המעצבן, הנה כמה הערות קצרות על הדברים שראיתי בשבועיים האחרונים, הימים מאז פתיחת שנת הלימודים.
1. היה כייף לראות את התלמידים שלי. הרבה אהבה. כייף לחזור.
2. חטפתי שוק בכניסה לכיתה אחת שאינה מכירה אותי. היו שם בנות שמהרגע הראשון לא ספרו אותי ועשו מה שבראש שלהן. זימנתי את ההורים לשיחה. האם אמרה שלילדה יש לקויות למידה ושכדאי לי לקרוא את האיבחון. אילו לקויות יכולות לבוא לידי ביטוי בדקה הראשונה של השיעור הראשון של השנה, חוץ מהלקות להבין שלא הכל מותר בחיים?
3. עובדי ניקיון בת"א מקבלים 14 שקלים לשעה.אני בחנתי שני תלמידים בבחינת הבגרות בעל-פה, משהו כמו שעתיים עבודה.לחשבוני הוזרמו לא מזמן 26.68 שקלים. אני רק לא יודע מה לעשות עם 68 האגורות, כל השאר הולך לקניית בגדים הולמים. 4. עיתון הארץ חשף שההפרטה נכנסת גם למערכת החינוך הרגילה. אני מאד מתנגד, אבל מורה חכם לימד אותי שכל התומכים הגדולים באינטגרציה בארה"ב שלחו את ילדיהם לגנים ובתי"ס פרטיים. אני שם 26.68 שקלים חדשים על כך שכל הילדים של עורכי הארץ ומשפחת שוקן הם חלק מאותה הפרטה בצורה זו או אחרת.
5. הזהרתי כבר מקבלת מתנות מוועד ההורים. אצלנו קישט הוועד (רק!) את הכיתה של מנהלת החטיבה התחתונה. למה לרמוז? תנו לה כסף וזהו, היא כבר תדע איך לדאוג לילדים שלכם.
6. יש אצלנו כמה יוצאי הי-טק מוסבים. ברובם אחלה אנשים. רובם סובלים באופן שקשה לתאר. מישהו חייב לעשות על זה סרט, או לפחות פוסט מיוחד. אני מתנדב. שיהיה להם בהצלחה, הם זקוקים לכך.
7. יום רביעי, שעה שלוש בצהריים, חום אימים בכיתה, המזגן במנוחת צהריים. כאב בחזה מתחבר לחולשה ונימול ביד שמאל. אני בקושי מסיים את השיעור ומתפנה למיון. אין חשש לאירוע לבבי. קיבלתי חמישה ימי מחלה (פרט שלא סיפרתי לאשתי). חזרתי למחרת. גבר גבר. עד לפעם הבאה.
שתהיה לכולנו שנה טובה ופורייה
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-26 באוגוסט 2009, 18:24 | | במדור | כללי |
|
הנה כמה מהרעיונות החדשים שיצאו ממשרד החינוך בחודש וחצי האחרונים. לא מדובר על הרשימה כולה, אלא על דוגמאות. לא הבאתי כלל את כל אותם פרסומים על נתוני הבגרות, נתוני הגיוס, נתוני ההנשרה ואחוזי ההצטיינות. אני מנסה להביא לקוראי את הנעשה במערכת החינוך כפי שרואה זאת מורה פשוט, בבית ספר רגיל. ככזה, אני חושש שרוב הדברים לא יגיעו אף פעם לכיתות ולמסדרונות בית הספר (מהיעדרם של חלק אינני חושש, למעשה. טוב שלא יגיעו). אני די מחבב את שר החינוך החדש, ולדעתי הוא למד היטב מרוזוולט איך לירות לכל הכיוונים כדי ליצור מראית עין של תזוזה (שגם היא חשובה!!!), אבל כאמור רוב ההכרזות יישארו במסדרונות של משרד החינוך. הנה ההנחתות האחרונות והערותי במילים ספורות: קביעת לבוש מורים מחייב - זה יקרה כשחזירים כשרים יעופו באוויר במבנה של בית הספר המשותף לטיסה של חיזבאללה וצה"ל. צמצום היעדרויות המורים - זה מזכיר לי שקיבלתי מכתב נזיפה על היעדרות של כעשרים שעות. בכתב יד היה כתוב בסוגריים (מילואים). סלבמורים - אנשים מפורסמים מוזמנים כל הזמן לבתי הספר, אם מישהו רוצה לממן זאת בנפרד, אני אשמח. גם אם יתבצע זה יפגע יותר משיעזור בפורמט שהוצע. לראשונה הסכמתי עם יאיר לפיד במדורו האחרון, אשר יצא נגד היוזמה במילים קשות וחכמות. חינוך לציונות - על כך כבר כתבתי. ציונות אינה מה שחסר לתלמידינו כרגע. צמצום הקמת בתי הספר הפרטיים - אני בעד. לא נראה לי שזה אפשרי, כי ההורים פשוט ישקיעו יותר כסף כדי למצוא לעצמם מסגרות מורמות מעם, אבל לך על זה, גדעון! מבחני הערכה למורים - כן, כן. זה מהמשובחים. ונגיד שמורה לא עבר את הבחינה? את מי תביא במקומה? האם אתה מודע למחסור במורים שקיים כיום, ולזה שיהיה קיים בעתיד הקרוב? גיוס אלפי מתנדבים להוראה - עוד צעד בהפיכת המערכת לנזקקת. מה עם איסוף אוכל למורים? התרמות בסופרפארם למען קניית מזגנים? לא יותר פשוט להשקיע במורים? קצינים בבתי הספר - לעידוד הגיוס - זה קיים כבר. אפשר להתווכח על כך, אבל חדש זה לא. שילוב בין שירה עברית לזמרים פופולארים - כן, כן. אני אראה את זה כשאביב גפן ישתף פעולה עם נינט טייב (אופס, זה כבר קרה?). וברצינות - לא רציני ולא יגיע לבתי הספר. מישהו יצטלם, מישהו יכתוב ושום דבר לא יזוז או יקרה. פרסים כספיים לבתי-ספר "קרביים" - כתבתי כבר על הפיכתנו לספרטה. אפשר לתת תקציב מיוחד לגנים שבהם הילדים לא בוכים. בונוס לפי ביצועים לבתי הספר - כתב העת המצויין ארץ אחרת הקדיש גליון לשאלה אם "הכל מדיד". אני מבין את הצורך למדוד, אבל בחינוך יש דברים, כפי שהגדיר כתב העת, שהם "דברים שאין להם שיעור". פרסום תוצאות הבגרות לפי בתי ספר, ולא ישובים - זה יגיע, אין ספק בכלל. מתן נקודות בציון על התנהגות טובה - זה קורה מזמן. צר לי שכתבי חינוך בעיתונים לא יודעים מה קורה זה שנים בבתי הספר ומדווחים על חידושים ישנים שכאלה. סיפורי החסידות יכנסו לבגרות "בשנה הבאה" - שמרתי את הטוב לסוף. בלי מילים, כמו שאומרים. שנת לימודים מצויינת לכל עמיתיי המורים, לתלמידים ולכל מדינת ישראל.
29 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-30 ביולי 2009, 10:59 | | במדור | כללי |
|
היא התקשרה בשעה מאוחרת. השכבתי את הילדים והייתי רחוק כך שלא הספקתי לענות. הבן הגדול הביט בשם על צג הטלפון, מנסה להבין מה כתוב שם, מה זה השם המסובך. הבנתי מיד. חיכיתי לטלפון הזה כבר כמה ימים. היא עובדת זרה, לא חוקית אבל חיה כבר שנים לא מעטות בישראל. הבן שלה הוא תלמיד בכיתת החינוך שלי. נמצא כבר עשר שנים הרחק ממולדתו שבקצה העולם. ילד יפה וחמוד, כובש לב ומתוק. היא נשמעה מפוחדת בטלפון, מנסה למצוא איזו אחיזה בכך שבנה רשום במשרד החינוך. היא שואלת האם קיבלנו איזה אישור ממשרד החינוך, ומה ניתן לעשות. מ`, בנה, הוא תלמיד מצטיין. יש לו חברים בסביבת מגוריו, הוא מתנדב במסגרת "פרוייקט מחוייבות אישית" ומחובר כולו להוויה הישראלית. אין שום קשר בינו לבין ארצו הישנה. את השפה הוא יודע כדי לתקשר עם אמו, אבל גם זה הולך ונשכח, היא אומרת. בתחילת השנה נפגשנו. עוד שיחה של "הוא צריך לעבוד קצת יותר" ושל "יש לו בעיה קטנה בלשון" ולצד זה גם בקשה קטנה: האם אני יכול לדאוג למכתב מבית הספר שאומר שמ` לומד אצלנו ומוכר על ידי משרד החינוך. כך הוא חי בין שני עולמות: ישראלי לכל דבר ואדם נרדף. בין השיחות איתו בשבוע שעבר על מעבר הקבצה במתמטיקה לשיחת הטלפון הלילית עם האם המבוהלת. במהלך השנה היו כמה רגעים שבהם ראיתי את החיים הכפולים הללו צפים ועולים. כך היה למשל כאשר יצאנו לסמינר בנושא זהות ישראלית, שבסופו קיבלנו תעודות זהות, הוא התקשר ובנימוס השקט שלו ביקש אם זה אפשרי לשחרר אותו. כמובן, אמרתי. אני מבין. מה אני יכול לעשות עבורו? אמרתי כבר שציפיתי לשיחת הטלפון מהאם. בראשי גילגלתי את המחשבה שהם באים ולוקחים את מ`. דמיינתי אותי מפגין כדי למנוע את גירושו, מגייס את חבריו והוריהם למענו. בנתיים אנחנו עוד לא שם, כך שהדברים שאני כותב עכשיו הם תרומתי הצנועה לבלימת המהלך המטופש של גירושם של ילדים שהארץ רק תתברך בהם, ישראלים לכל דבר שרק נותנים למדינה כפויית הטובה הזאת. אשמח אם תתגייסו למאבק הזה, למען מ` וחבריו. אני התחלתי לפנות לחברי כנסת ואשמח לשמוע על כל רעיון אחר למאבק. תודה על ההקשבה.
33 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-2 ביולי 2009, 16:05 | | במדור | כללי |
|
קטע שמצאתי באחת הספריות, פרי עטו של מורה (ראו בתחתית העמוד עד כמה הוא וותיק)
מדוכא מצבו עוני סביבו אחוז במרירו עד שובו לעפרו. … רבים יקנאוהו על נועם חיתו, מאין הבין פצעיו קרוהו לרגעיו. יום ביומהו אסור באזיקים כאסיר בסוהר מציץ מחרכים, שואף זוהר מבית ספרהו… ועל המורים יורו ההורים חצי חרף מבלי הרף, ולעג הרבה מאין הרפה עלימו יסערו וגרונם יפערו. נבזה ונכלם כעבד עולם, נקשה ורעב, יגע ועיף בבוקר יחרף ונפשו דאבה, ומדד ערב ישכב למעצבה… (מאת משה נויבאואר, מורה יהודי, 1847) הערה: השיר עובד מתוך המאמר הבא: בן-עמי פינגולד, "מצב המורה - מאת משה נויבאואר", בתוך כתב העת דור לדור ט` (תשנ"ה, 1995), עמודים 115-122.
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-19 ביוני 2009, 1:08 | | במדור | כללי |
|
צחקתי כשקראתי על הצעת החוק לחייב לימודי ציונות בבתי הספר. נו באמת - מה עשינו עד עכשיו? אצלנו מלמדים ציונות ורק ציונות באלף ואחת דרכים. בטקסים השונים, במסעות לפולין, בסמינרים, בטיולים השנתיים. דוגמה טובה לכך היא תכנית הלימודים בהיסטוריה. וועדה מיוחדת ישבה במשך שנים כדי לקבוע מה תהיה תכנית הלימודים ובסוף הוציאה תחת ידה תכנית המותחת קו ישר בין המאבק של עזרא ונחמיה בהשפעות החיצוניות על היהדות, דרך המאבק במתייוונים ומרד בר-כוכבא והופ - בקפיצה מהירה אל ימינו אנו, אל המדינה מוקפת האויבים שקמה כאן בגלל השואה. העיקר שהתלמידים יידעו שזרים זה איכסה ואנו תמיד סבלנו משנאה ותמיד רצינו מדינה למרות ההתנגדות של הערבים ואנו כמובן צודקים, הכי צודקים.
התלמידים היקרים שלנו מפנימים היטב את המסרים והם, צר לי לומר, ברובם מיני-פאשיסטים קטנים שעבורם הקללה הכי גרועה היא "ערבי". במקרה הטוב, כך גורסים התלמידים הנפלאים שלנו, צריך לגרש את כל הערבים מהארץ. מי שמקטלג את השירה של אוהדי בית"ר ירושלים ושחקנה נגד הערבים כאקט של קיצוניות או את דבריו של שר המשטרה על "הערבוש" כמשהו יוצא דופן לא יודעים מה קורה עם הנוער שלנו. עבורם השנאה היא ברורה ואוטומטית.
באופן אבסודרי, הם אינם יודעים דבר על אותו מושא שנאה שלהם. ככל שהם שונאים יותר, הערבים נדחקים לפינה רחוקה בתודעה שלהם. אין לתלמידים מושג מה ההבדל בין ערביי מדינת ישראל לערביי השטחים או תושבי מדינות ערב האחרות. עבורם יש דמות אמורפית של "ערבי" חסר פנים וזהות שמאיים להשמידם בכל רגע.
למה נזכרתי לכתוב על כך? כי היום שוב חזרה בתי הקטנה מהגן עם רעיון מיחזור הבקבוקים, שבא אחרי רעיון השמירה על המים וקצת אחרי המסרים המאד חשובים על החור באוזון. בכלל, נראה שהפכנו לבתי ספר לאיכות הסביבה. ההצגות, המופעים (פסטיגל/פסטיחג/פסטיפארק), אתרי האינטרט, הסרטים והפרוייקטים מוקדשים לאיכות הסביבה. כי מי יכול להתווכח עם המסרים הללו? האם לא חשוב לשמור על הכוכב שלנו? מה זה משנה אם מתחת לרגלינו בוערת האדמה?! בואו נקיף את עצמנו במתקנים להכנת קומפוסט כדי שלא נרגיש שאנו חיים, סליחה, בביצה טובענית מלאת חרא.
אנחנו מגדלים את הדור הבא של הלוחמים, לא אזרחים. עבור הצעירים של הדור הזה זהות ישראלית אומרת רק דבר אחד: צה"ל. הייתי בסמינר זהות ישראלית וזה היה הדבר היחיד שהם יכלו לחשוב עליו כמאחד אותם וכמקור הזהות המיוחדת שלהם. בטקס הסיום של בית הספר שלנו הוזכר הצבא כל שלוש דקות. היה עצוב לראות זאת. ילדים צעירים ותמימים הרואים את הצבא כפסגת שאיפותיהם, כחוויה הגדולה מכולן.
אנו מחנכים כאן דור של ספרטנים שרואים את שכניהם דרך כוונת הרובה. מי שמתפלא שהם מתנהגים כמו בהמות בעזה או מצביעים בהמוניהם לליברמן פשוט לא דיבר בזמן האחרון עם בני נוער. אני נמצא שם בכיתות ושומע אותם. אנו מתלוננים על החינוך הפלסטיני והערבי, ובצדק, אבל מה איתנו? האם אנו מלמדים אחרת? האם אנו מתמודדים עם המציאות או בורחים לדבר על מיכל הדחה דו-כמותי? הרי רק ניסיון להראות שבכלל יש צד אחר שגם הוא מרגיש משהו ונפגע נראה כבגידה וטירוף.
הייתי מהמורים שנחשפו לערכת הלימוד על "הנכבה". רבותי וגבירותי, זה ממש לא העניין ואין מה "לחשוש". התלמידים שלנו לא יבדילו בין כפר קאסם לחברון, לא יבינו מדוע צריך לתת זכויות לערבים שהם אזרחים כמוהם, לא יראו את הקושי בכך שאנו שולטים על אנשים שאין להם זכויות, כך שללמד אותם על הנכבה זה לבנות את הקומה ה-50 באוויר.
מה שבטוח הוא שהתלמידים שלנו ישמרו על הסביבה וימחזרו הכל. עובדה שהם ממחזרים את הרעיונות של הסבים שלהם. כשנתעורר במדינת אפרטהייד מנודה מהעולם, צודקים בעיני עצמנו, זכרו את קולות התלמידים שלא שמעתם, את "החינוך הציוני" שהנחלתם להם, את המסעות לפולין שבהם הפכתם אותם ליותר מיליטנטים ושונאי זרים. חופשה נעימה לעמיתי המורים ולתלמידים היקרים.
הערה או שתיים: כמובן שזו הכללה. בלי הכללות לא היינו כותבים שום דבר בעל משמעות. אני לא מתעלם מאחריות הצד השני לסכסוך, אבל לא חושב שעלינו להפוך את עצמנו לדומים לקיצוניים שבאויביינו. לכל החשים פגיעה אישית בכל פעם שמוזכרת המילה צה"ל בהקשר שלילי ויקפצו פה מיד, הרי שאני מכריז בזאת על כך שגם אני שירתתי את מדיניתי והינני קצין בצבאנו הנפלא כך שתצטרכו להתאמץ טיפה יותר מהרגיל.
10 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-10 באפריל 2009, 16:52 | | במדור | כללי |
|
במוסף לשבת של ידיעות אחרונות מראיין נחום ברנע את דני זמיר, מנהל המכללה הקדם-צבאית באורנים. זה האיש שכינס את תלמידיו לדיון על המבצע בעזה, דיון שעורר סערה בעקבות פרסומו בעיתון הארץ ובערוץ 10. מבלי להיכנס לפרשה הזאת, אני רוצה להתייחס לדברים שהוא אומר בראיון עם ברנע על החיילים הדתיים, ובעקיפין על התלמידים של מערכת החינוך הממלכתית-דתית מול מערכת החינוך הממלכתית:
"...אומרים שריבוי החיילים הדתיים הופך את צה"ל לברוטאלי. זאת התחמקות של החברה הישראלית מלהביט במראה. תוצרי החברה הישראלית הם ילדים בבתי ספר חילוניים שאומרים שיצביעו ליברמן. בוגרי המכינות הצבאיות הדתיות מציגים רמה גבוהה בהרבה. אני איש שמאל. יש לי מחלוקות עמוקות עם הימין, אבל אני לא יכול להתעלם מהעובדה שהם שם, בצבא הקבע, ביחידות הקרביות, גם בגרעינים חברתיים. הם סוחבים את האלונקה יחד איתי. בוגרי תנועות הנוער שלנו לא שם."
אני לא מאלה שמודדים הכל לפי מי סוחב את האלונקה ומי ממלא את בתי הקברות יותר. הייתי בצבא והשירות איננו מה שמטריד אותי, כמו את דני זמיר. הבעיה היא שאני רואה את התלמידים שלי יוצאים אחרי 12 שנות לימוד במסגרת חילונית ואיני רואה שם שום עומק, שום מטען תרבותי רחב שאיתו הם יוצאים. אולי אנחנו מייצרים מהנדסי אלקטרוניקה לא רעים, עורכי דין ממולחים או סוחרים מצויינים, אבל מעבר לזה כמעט כלום.
אני חוטא כמובן ללא מעט תלמידים אחרים שאינם מתאימים לתיאור הזה. חלק מתלמידי היו הראשונים שהלכו לאותן מכינות קדם-צבאיות חילוניות, כמו זו באורנים ורבים מהם הולכים לשנת שירות לפני הצבא בכל מיני מקומות בארץ. הלוואי שהייתי יכול להגיד שהם הרוב. הם היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. במסגרת עבודתי החינוכית אני נפגש עם מדריכים שונים מכל מיני עמותות. כמעט ללא יוצא מן הכלל, המדריכים הדתיים הם רציניים, מורכבים, עמוקים ובוגרים הרבה יותר מעמיתיהם החילוניים. זה בולט מאד בעמותת גשר, בה יש מדריכים חילוניים לצד דתיים. קצת קשה למורה לכתוב על זה, אבל "במבחן התוצאה", כלומר בדמות התלמיד שאנחנו משחררים בסוף י"ב לחיים אנחנו נכשלים. יש בטח מיליון תירוצים, אבל גם לנו חלק גדול בכך. כמה אנחנו דורשים מהם לחשוב, כמה אנחנו מאתגרים אותם מעבר לאופן בו יש לענות היטב על מבחן הבגרות, כמה אנחנו יכולים להוות עבורם דמות לחיקוי שתביא אותם להתפנות קצת מהעיסוק היומיומי המגוחך בכל השטויות המרכיבות את חיינו? כנראה שלא מספיק.
לכל מערכת חינוך ישראלית יש את הבעיות שלה: החרדית לא מעניקה לבניה אפשרות להתמודד עם העולם המודרני, החילונית מוציאה מתחת ידיה אנשים בורים ושטחיים והמערכת הממלכתית-דתית לוקה בחינוך לדמוקרטיה וחלק גדול מבניה אינם מרגישים מחוייבות לשלטונות המדינה ולחוקיה. אני כבר לא ממש בטוח היום מה יותר בעייתי, מה יותר בלתי-הפיך. חג שמח (וכשר)
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-14 בפברואר 2009, 22:35 | | במדור | כללי |
|
- כל מיני עמותות שעושות כסף על חשבון המורים.
- כל מיני עיתונאים או פובלציסטים בגרוש וחצי שחושבים שהם מומחים בחינוך ומתלהבים מכל יוזמה מיוחצנת.
- וועדי הורים, בעיקר כאלה ששולחים מתנות לחג לחדרי המורים. זה סימן מבשר רעות.
- מאבחנות דידקטיות, מאבחנות פסיכולוגיות או מאבחנות פסיכולוגיות-דידקטיות.
- מפקחים (עוד לא ראיתי מפקחות, מצטער).
- נציגים אזוריים של ארגוני המורים.
- נציגים ארציים של ארגוני המורים.
- יועצות ששומעות שילד משגע אותך ושואלות: "איך אתה מרגיש עם זה?"
- רכזי מערכת.
- רכזים חברתיים שמוציאים תלמידים לגזור בריסטולים על חשבון השיעור שלך.
הרשימה נכתבה תוך כחמש דקות, אינה לפי סדר החשיבות ואין לקחת אותה ברצינות יתרה. מורים מוזמנים להוסיף עוד מועמדים לרשימה בתגובות לפוסט זה.
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-22 בינואר 2009, 15:17 | | במדור | כללי |
|
מועד ב`, מועד מיוחד, אני רק אחד, הערכת מורה, קובץ אקסל, משו"ב, הערת התנהגות, הערה מעצבת, הערה מעצבנת, הערת המחנך, חתימת המנהל, מנות, בעיות, חישוב ציון, ציון מחושב, חשוב לציין, ציון מצויין, ציון סמסטר, משקל בחנים, משקל מבחנים, משקל משוקלל, אובדן משקל, העתק, הדבק, גזור, שמור, פרסם, אל תפרסם, ערעור, בירור, שיעור, עוד שיעור, מונה ארועים, כמה אחוזים, אירועי משמעת, הקלדת נתונים, הקלדת ציונים, לא ישנים, המורים עצלנים, המורים לא עובדים, "כמה הבאת לי?", "למה הכשלת אותי?", "מה אני יכול לעשות?", "אפשר להגיש את העבודה של סוכות?", "אבא שלי ירביץ לי מכות", "אבא שלי ירביץ לך מכות", "אבא שלי עורך דין", "לא הוספת חמש נקודות", "לו הוספת חמש נקודות", "רק תשעים וחמש?", "תתחשב בי", "תתחשב בה".
תתחשבו בי!
מתחילים סמסטר חדש. בהצלחה לכולם!
שיר סיום (סמסטר):
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|