הו! בלוגי היקר! כל כך הרבה עבר עלי בזמן האחרון, עד כי לו היית מאוכלס נימים מן הסתם היית מגיב גם אתה בבכי, יללות, התרגשות, תחושות אפוקליפטיות ולעיתים השתוממות מן המפלס החדש של התום האנושי.

להלן מספר ציטוטים שנבחרו מתוך קרוב לאלף מכתבים שקבלתי. אני בטוחה שאם הייתי פרופסורית מזדקנת  לסוציולוגיה, ששיניה נתונות בכוס שקופה לצד מיטתה והיא סובלת מאפס ליבידו, הייתי מן הסתם כותבת עכשיו את תיזת החיים שלי, ואז זוכה בפרס נובל ומשחררת לאוויר איזו אמירה מרושעת שהיתה מאפילה על כל האירוע. אך היות וכרגע קשה עלי הדבר, גיביתי את כל החומר ליום עדנה.

&%$

אבל, קודם כל, דרמת אמצע:

ערב אחד יצאתי לרחוב תחת מעטה מהביל של מטריה ושני קפוצ`ונים. בעודי מזועזעת מהרגע שבו התברר לי שהלך הסטארטר באופנוע ועלי לריב עם איזו רגלית נבובה, קפץ עלי רוגזו.

לבוש שחורים ועיקש, מבט מבוהל בעיניו וגשם על זגוגיות משקפיו. חליפתו הארוכה מתחבטת ברוח, הפלאפון בידו, כאילו הוא מדבר עם מישהו.

"אני חייב לדבר אתך" מראה הגבר שלו לא הצליח לחפות על קול הילד המבוהל. שמתי לב שמתחת לזקן המשווה לו סטייל כללי של בן ארבעים, מסתתרות פנים צעירות מאד.

"אני בצרות, ואין לי עם מי לדבר"

ניסיתי לחשוב מה עשויה להיות הפואנטה

"תמיד עדיף להשאר דתי ליברלי, ולא לעזוב לגמרי" הטפתי לו

אך זה לא עזר

"אולי תלך למדריך ליטאי!"

ניסיתי את מזלי

פניו התכרכמו.

ואז שמעתי סיפור קשה על עצב, בדידות, פחד, רצון ודאגה. שהותיר את הפה שלי יבש ואת הידיים רועדות, זה ממשיך לרדוף אותי כל הזמן.

 &^%

חברה שלי, אם לשבעה ילדים מקסימים, מירושלים, חוותה השבוע ביקור פתע של פמליית זקני הסנהדרין, שיש המכנים אותם "עסקני הקהילה". האשה פתחה השבוע  תיק גירושין בבית משפט כנגד בעל מכה. תיאור ביקור המשלחת: צווחות עד לב השמיים, איומים, ודרישה חד משמעית לסגירת התיק הנ"ל, מתוך הטיעונים הפלורליסטים הבאים:  א. אסור לפתוח תיק בערכאות כי אם רק בבתי דין רבניים (שנאמר: "לא תלכו בחוקות הגויים") ב.  לא כל עוד את אשה (שנאמר "אשתך בירכתי ביתך", ולא נאמר: "אשתך מתבשמת מנפלאות בית המשפט בעוד אתה הורג עצמך באהלה של קהילה")

& ^ %

זהו רק חלק קטן עד בסיסי ממגוון גדול של חוויות. ואני תוהה: כל האנשים הללו עדיין חרדים או דתיים. עדיין "מאמינים", הם במקום שבו לא מגיע להם לסבול או לזכות להרגשה רעה בגלל שהם קצת שונים. ולמה לעזאזל אין לאף סטיית תקן ולו הקטנה ביותר מענה בתוך הקהילה? הרבה מן הלבטים אינם קיצוניים, רבים כמהים רק לאוזן שומעת או לעזרה ספציפית בבעיות שאינן קשורות לחילול שבתות ומועדי ישראל. וזה נורא עצוב לראות כמה לא אוהבים אותם. או במקרים קשים יותר, אילו מניפולציות מעוותות מופעלות על כאלו שאך מנסים לבטא מצוקה שדורשת התמודדות עם מחדל חברתי שתרם לה.

&^%

 נחזור למה שהבטחתי:

הערה: הציטוטים יופיעו ללא סדר כרונולוגי או אלפבתי, אלא סתם כך לשם שמיים.

"אני אומר כל יום תהילים, והרבה, נותן צדקה, ועושה כמה דברים טובים לזכותך. לצערי אין לי את השם של הבן שלך, ודרך אגב, חבל שאת קוראת לו "התינוק השמן" (כנראה בסרט, מקו`) ושיהיה לכם רק טוב"

"...כפי שכתבתי לך אני אברך חרדי (בחוץ) וחילוני בלב, [כפי שכנראה יש עשרות ואולי מאות כמוני] אני נשוי ועומד להתגרש עם ארבעה בנות חמודות שאני מאוד אוהב. אני לובש ספודיק בשבת אבל אני מחלל שבת (עדיין בצנעה) יש לי חברה לא יהודיה כבר שנתיים שאנחנו עושים הכל חוץ מלישון בלילה בביתה"

"... כשאני הולכת עם הפאה הארוכה או חצאית קצרה ברחובות הללו, מרתיעים השלטים ואזהרות הגיהנום למינהם... למרות שבתוכי אני יודעת שבבוקר נטלתי את ידיי, ברכתי, אכלתי, התפללתי, שמרתי על קלה כבחמורה בכשרות, בדיוק כמו כל אחד ברחוב, ואולי אף יותר"

"...ושוב אני לא כותב כדי להבהיל אותך או משהו, אני בטוח שגם כך את חווה רגעים לא קלים, בכלל, ואולי במיוחד עכשיו. אני כותב למקרה שידיעה על מניפולציות שיתכן ותופעלנה עלייך, תועיל לך במשהו."..

ועוד תגובה משעשעת כמענה לפוסט "סקס עם שוקולד":

"...סיבות חשובות לכך ששוקולד יותר טוב ממין (כותב לי מישהו שבאמת מאמין בזה אגב)
 
 מגיעים לסיפוק עם שוקולד אפילו שהוא מתרכך.
 
  אפשר ליהנות משוקולד בזמן נהיגה מבלי להסתכן.
 
 אפשר ליהנות משוקולד גם לעיני אמא שלך.
 
  אם תנשכי את האגוזים חזק מדי, לשוקולד זה לא יפריע.
 
  שני אנשים מאותו מין יכולים להנות יחד משוקולד מבלי שיקראו להם בשמות גנאי.
  אפשר להנות משוקולד על שולחנך וזה לא יפריע לקולגות.
 
  אפשר לבקש שוקולד מאדם זר ולא לקבל סטירה.
 
  שוקולד לא משאיר שערות בפה.
 
 למשפט "אם את אוהבת אותי תבלעי את זה" משמעות חיובית.
 
 עם שוקולד לא צריך לזייף.
 
 עם שוקולד לא נכנסים להריון.
   
  לעולם אינך צעיר מדי או זקן מדי מכדי להנות משוקולד.
 
 אפשר להנות משוקולד עם קטינים מבלי להכניס את עצמך לכלא.
 
  שוקולד לא ממשיך לפטפט אחרי שגמרת."

&^%

ועכשיו, פינת הכלבו, ובה מתכון מעולה לכנפיים:

המצרכים: ערמת כנפיים של תרנגולות (שעד לפני יומיים עוד קרקרו בלול, חייכו ונהנו מהחיים)

חצי שן שום על כל זוג כנפיים

תערובת של שיני השום דלעיל, כשהן כתושות, יחד עם רסק עגבניות, מעט צ`ילי, כורכום, טיפות שמן זית ומעט בירה שחורה

להטביע את הכנפיים בתערובת עד שייחנקו, להניח בתבנית ולהכניס לתנור עד להשחמה

מדהים, מנסיון. 

ניחוחות עמוקים של ילדות מוקדמת מתערבלים מסביבי, כשאני עוברת במחוזות ילדותי הנשכחת. נוהגת באיטיות בכבישים האבודים, קוראת שלטים מוכרים ומסמני רחובות, ונושמת עמוק. נזכרת בילדה  הקטנה שהייתי, עם הסנדלים השטוחים, עמם מדדתי בתום את אדמת המולדת, מגרדת את אפי בצפרניים מלאות חול, ועושה את כל השטויות הקטנות שרק ילדים מסוגלים לעשות.

בזמני, כשאנסים וחולי נפש מסוגים שונים עוד לא היו סוג של "גיבורי תקשורת", כשלא היו תכנים פדופיליים לכל דורש  באינטרנט, וכשארגזי החול היו נאיביים מן הצפוי, נהגנו, כל ילדי השכונה, לשחק למטה ביחד, ללא השגחה צמודה של הורה או מבוגר.

"אמא, אני יורדת למטה" היה מושג יומיומי, וכבר בגילאים קטנים אני זוכרת את עצמי מלאת רוח משובה, מחפשת חרקים ומציאות בדשא, מציירת על אבני המדרכה ופוגשת יצורים מעניינים ומרתקים עד לאין שיעור.

וכך פגשתי את גולדי, ילדונת עגומת עיניים, מרושלת בגדים, ואחר כך התברר שגם חכמה ומוכשרת ביותר. היא נגשה אלי בשעה שהייתי עסוקה בבחישת עוגות בוץ רטובות, והעלאתן ל"הר" הקרוב- הרי זוהי תלולית חול מסריחה מלאת טרמיטים וביצי יענים שהעירייה השאירה בטעות לאחר חפירות במקום.

ידיה הכחושות מוללו את שמלת הצבעונין שלה, שידעה, כנראה לפני כמה מאות שנים, ימים טובים יותר. חולצתה, הלא תואמת בעליל לשאר פריטי הלבוש, נמצאה מרובבת כתמי ביצה על השרווליים. גם נעלי ה"לק" הלבנות שלה סבלו מעודף שיטוטים בחוצות, והפרח האדום שעיטר כל אחת מקדימה היה מרוט, מהוה, וקורע לב. וכך נגשה אלי, מלכת התוגה האילמת, ושאלה בלחש: "רוצה לבא אלי הביתה?"

ליבי נמלא רחמים. ניערתי את שמלתי מן החול הרב, מחיתי מעט כתמי בוץ מעם פרצופי היגע, ונשרכתי אחריה בחשש, לתוך חדר מדרגות מאופלל ועקום-מעקות, שתיבות דואר, פעורות פה מעלבון על ההזנחה, מחוררות את חזיתו הקדורנית.

נכנסנו לבית, הוא  היה קטן וחשוך, חפצים פזורים בכל מקום.

"הנה, שבי" היא אמרה בחיישנות, משילה לרצפה ערימת מוצרים חסרי שם מעם כסא צהבהב ודביק. היא נתנה לי מים בכוס פלסטיק דביקה, נראה כי הכל היה שם דביק וחסר הומור, למן הטפטים המתקלפים ועד לרהיטים המצולקים שכרעו בחוסר נחת ברחבי הבית.

"איפה המשחקים שלך?" שאלתי, להוטה לצאת מהמטבח האיום הזה ולשקוע בדמיונות השווא  החביבים עלי.

היא הובילה אותי דרך מסדרון צר, כשאנו מדלגות על פני גרוטאות וכסא שבור. החדר היה מפוזר אך מניח את הדעת יותר מן המטבח, עד שלחרדתי קלטתי את חלקי הבובות המתגוללים על הרצפה, ידי פלסטיק נטושות בינות לחלקי פאזל שהתייתמו משאר הקהילה, וביניהם גולגולת מפלצתית של בובה, ששערה נתלש, עיניה הכחולות בוהות באוויר הריק, ופיה הדבילי והאדמומי מחייך בזוועה.

עד כאן עוד יכלתי לשאת את סדר העניינים ולנשום בדבקות דרך הפה, כי באוויר היה ריח חמצמץ של שתן, ושל סדינים בלתי מעומלנים שזה כעשור לא החליפה אותם יד אנוש.

והנה, קול כבד ושקט שאל לפתע משומקום : מי שם?

אני זוכרת את זה כמו היום. הקול הגיע מכוונה של מיטת קומתיים כהת מסגרת ורעועה. כשהבטתי לשם נחשפתי למחזה מעורר פלצות: מה שראיתי היה בעיקר זוג רגליים ענקיות, עבות, עליהן נמשים גדולים כפלחי שיש.  את הראש לא ראיתי. הלב שלי ניתר לאנשהו ונעלם. החוורתי והרגשתי שאני רוצה להקיא, העיניים שלי שרפו, הביתה, אמרתי בקול חלוש, אמא לא מרשה לי, כבר מאוחר.

"תשחקו יפה!" אמר הקול העב. אני רק זוכרת שנשאתי את רגלי ונמלטתי במורד המדרגות כאילו אלף שדים צהבהבים דולקים בעקבותי.

מה זה היה? שאלתי למטה את גולדי, מתנשמת בכבדות באוויר הצח, "אמא שלי" היא ענתה.

כשגדלתי הזדמן לי להכיר את האמא הזו היטב. אשה משכילה ברמות גבוהות מאד, נעימת הליכות וכבדת משקל, שאין אפילו בדל של קשר בין רוחה המרוממת לחיים הקשים שנכונו לה. היא היתה סוג של אמנית דגולה, קראתי שירים שלה ובכיתי, איך אשה כזו מוצאת את עצמה בבית מוצף ילדים? היא לא אמורה לשטוף כלים ולטאטא ולסרק להם כינים, את זה, כצפוי, היא אכן לא עושה. המוח שלה לא מבין את הדברים הפשטניים ונטולי הדימויים הללו, את הפרוטות הקטנות של היומיום המתיש וחסר החן. היא נועדה לגדולות, לכתוב, להגג, להקריא את שיריה בחוגים נחשבים של עקרות בית סטלניות משועממות, או בחגיגות של אוניברסיטאות יוקרה.

אבל בגיל צעיר, בעודה נערה תמימה למראה, כזו שחולמת, וכותבת שירים על חלונות לנשמתך ועל ערפילי שמיים ופרחים כמושים וחלזונות של גשם, היא פתאום התחתנה. זה היה כל כך מקובל וטכני, שהיא אפילו לא שאלה למה. כל החברות שלה התחתנו באותה צורה, ואת אותה אגביות שהן ייחסו לשידוך, הן ייחסו למונוטוניות של החיים בהמשך, כשהן מכבסות בקפידה, ומטילות עיני עקרת-בית-קשוחה בסירים ומחבתות מזדמנים. היא לא הצליחה לקחת בזה חלק, וכשהגיעו הילדים היה לה קשה לקום כל בוקר למציאות האפורה, לטיטולים נטולי ההשראה, לפטמות הבקבוקים שדרשו עיקורים מיותרים, ולבלגן חסר האצילות שניתך עליה מכל עבר.

היא אהבה את ילדיה, וילדה אותם במסירות רבה שנה אחר שנה, כמעט. וכולם חכמים ומוכשרים כאמם, אך חסרי חוש התמצאות לחיים והתנהלות כללית, כמוה.

יום אחד היא קמה בכבדות ממיטתה, וגילתה את התינוק התורן שלה כחול ומכווץ כולו. המח שלה, שכבר התחיל להתאבן ממצוקות, כמו ניצת באחת. היא יצאה החוצה, מחזיקה אותו בזרועותיה עטוף בשמיכה ישנה שסועת שוליים, קוראת לעזרה. רצה לרופא המקומי, כשהיא חסרת אונים ומשתנקת מבהלה, מתמוססת כולה באהבה חסרת אונים ופחד גדול על כל מה שהיה ומה שיהיה מעתה.

"אין מה לעשות" אמר לה הרופא, משליך אותה לתהומות שחורים של הכרה למול הדמות הקטנה והאבודה שהמוות יכל לה.

והיא עדיין מנסה, ללא הצלחה, להאבק בחיים התובעניים הללו, ולשכוח את כל התובנות, החלומות, המילים, האותיות, והשירים מלאי התום. את עלי הסתיו הגולשים ברוחות שנושבות במקומות אחרים, כאלו שיש רק בשירים.

&  %  # #

היא לא יודעת שהחיים שלה הם מאבק הרואי, שהיא אשה חזקה כברזל, שהיא דמות מעוררת השראה. עם הגוף הקטן היא קברה את כל חלומותיה, ממשיכה להתנהל הלאה בכבדות בתוך יומיום חושף צפרניים, משתדלת לתעל את עצמה בינות לשריטות האדומות החורצות את לילותיה. חושקת שיניים, וממשיכה להנחיל את המסורת שעליה חונכה, שבנתה אותה ואת כל הוויתה, לבנותיה אחריה. זו מטרתה של האשה בעולם, היא מצטטת להן את מורותיה הנושנות, להיות אם בישראל.

הפעם אלכד סביבי כמה  דקות כדי להתייחס לפן מאד זניח, שלא זכה בבלוג לליטופי אגו ראויים. משום מה, מתוך חשיבה אגוצנטרית מוטעית, ניטע הרושם בכמה יצורים שיש ביכלתם לשנות את מנגנון התובנה והמציאות הכללית, רק בגלל שהם מצאו לעצמם נישה בתוכה, והם מאושרים נורא, ממש כמו ארמדיל ביום הראשון של הקיץ.

" אני חסידת גור מאושרת וצוחקת" כותבת לי חסידת גור מאושרת וצוחקת.

"...לפי דברייך הנשים הן היחידות שזקוקות למגע. ולא כך הוא. הקושי הוא לבנים אותו דבר אם לא יותר. בעניינים של קדושה  (הבהרה: קדושה להלן - המנעות ממגע בין בני זוג) איני מגעת- אין ספק שזה קשה ולא לכל הזוגות זה בגדר אפשרי. אני לפני החתונה שמעתי ספורי אימים על גור, על חור בסדין... על חדירה ופרישה מיידית וכו... את יודעת, ובאמת, באתי לחתונה בחששות נוראיים.... אבל אף אחד לא הכריח אותי! להפך,הכל היה פתוח בפני. אך חשבתי שאם זה קדושה וזה יותר -אז אני רוצצה. הייתי במחשבות עילאיות ולא ממש מקורקעות באמת, אך בכל אופן -רציתי מצד אחד אך חששתי מאד!!!
ו-הגיע הרגע. נגמרה החתונה- הגענו הביתה ו...
הייתי בשוק מהאוצר שקיבלתי! אוצר!

...
 ב"ה (ברוך השם) ב"ה (ברוך השם) אלף תודות לרבונו של עולם, קבלתי בעל מקסים, אוהב, נותן, תומך, מבין... הכל!
ויש לו מדריך. שאומר לו להתחשב. שאומר לו לתת לי, גם בתחום הקרבה הפיזית. בכל. (אומר לו לתת לך? אלוהים)
יש היום מדריכים נהדרים והם מותאמים לזוגות. זה לא נעשה בגורל.. זה מחושב. ויש לי חברות שאומרות כמוני בדיוק.
אודה. יש לי גם חברות שלא. שאומרות דברים אחרים. עוד לא כל המדריכים עברו הכשרה בהתאמה לדור אבל ההכללה שעשית לגמרי אינה במקום... "

ואני, ממש ככה, מטלטלת לי בין פסגות העליזות לתהומות ההמייה. בין הנשים אותן השארתי בעברי, לעומת המסה האחרונה, בה מתוארים בני זוג המאושרים יחד כמחוך ותחתונית.  

המעטה הכללי סביב סיפוריי נראה אולי בעין בלתי מזויינת כמשחק ייחודי בשחור ולבן, שנותרו בו כסאות פנויים רבים גם לירוק, תכול, סגול חציל וצבע לוף רענן.

הנקודה העיקרית היא פשוטה מאד. האג`נדה, הכללים, האיסורים, החרמות. הסיפור האמיתי פה הוא דיכוי נשים כשיטה, עם נגיעה בתופעה חברתית, ומעט קרמל למעלה. 

אם הייתי נתקלת בנשים שדומעות רק בגלל אופיו הרע של ה"שידוך" שלהן, שאינו מוכן לחבק אותן סתם בגלל שהוא נאכס, שלא מסכים לגרש מקקים (תפקידו המוצהר של בעל באשר הוא), שמסרב לנשק לשפתותיהן הרכות מלאות הסיליקון או העלומים – לא הייתי מעלה את הדבר לשידור, אבל ברגע שמדובר בשיטה, מסורת, הטמעה ועידוד נישואים מרוחקים ובלתי מאושרים, אזי התמונה משתנה לחלוטין. כאן המקום לשתף ולספר על העוול שנעשה לנשים רבות (גם גברים סובלים, אבל יותר בשקט, כדרכם), כאן המקום להתייחס ליצורים גבריים שלעיתים הם טובי לב, אבל חנכו אותם להתרחק, והם מפחדים, ומעבר למיניות, נביט עכשיו (צרחה "מקודשת לו") בצורות הדיכוי השונות שקודמות לדיכוי הנישואים והמיניות, שהנן בסיס חינוכי בכל בית חרדי. ונושאות אופי הרה פורענות שממנו, בטוחני, גם כותבת המכתב סובלת, ואת זה אי אפשר לרפא בעזרת אורגזמה תלת שבועית בעידוד המדריך.

מה עם רשיון נהיגה? השכלה? לימודים גבוהים? נעלי טרקטור? אמצעי מניעה? התפרפרותם של הבעלים לכולל השכונתי כשאשה קורעת את הת**? מתי לאחרונה, כותבת יקרה, (אני מתחילה להשמע כמו א. מרגלית) קרטעתם את ובעלך המאושר במדרכות נפרדות ברחוב כי אסור לו ללכת לצדך? כמה פעמים בגיל צעיר אמרו לך שקולך הוא ערווה? ומה עם אספסוף נשי שאסור לו ללמוד גמרא ולפסוק הלכות, וכל מה שנותר לו זה לחזור על משפט המחץ "אני אשאל את בעלי?" חשבת פעם על זה? 

זה שאתרע מזלה של נערה, והשידוך שהודבק לה התברר כמטריף למפרע, נשמע מאד אופטימי, אך יש לשים לב לכמה נקודות עיקריות בטקסט התגובה, שילובנו בעזרת שאלות מכוונות שיופנו לכותבת התגובה:

·         לא פגשת את בעלך המיועד ולא הכרת אותו לפני החתונה, כי התארסת בשידוך. יכלת להתחתן ובמקום לגלות אוצר לגלות אי-אוצר, מה היית עושה אז??

·         ואם המדריך היה אומר לו לא לתת לך, כמו שקרה לרבות מאוד מחברותיך, מה היית עושה אז?

·         ולמה מדריך? מה קרה? את מסכימה לזה שבדברים כל כך אישיים יחליט מדריך? זה נראה לך נורמלי שמישהו אומר לכם איך לעשות סקס?

·         את מודה בסוף הקטע שיש לך חברות שלא טוב להן. אז הנה אני כותבת את הסיפורים שלהן, זו אמת, אז מה רע בכך?  

·         למה יש לך איטרנט? זה טאבו! אסור לך להכניס אינטרנט. הנה יש בך שוני חברתי מוצהר!

הנה לך נקודות פתיחות נוספות שעליהן נמנים את ובעלך! את באה לומר לי שאת מדגם חברתי מייצג?

"אני כאובה בשבילך שלא היה שם מי שיעזור לכם. יעוץ זוגי, משהו.נראה שהיה חסר לכם.כי כשיש אהבה ואין מגע- אפשר לדבר, לראות מה לעשות." ממשיכה היועצת,

" אבל כשאין אהבה וכל אחד מסתכל רק על עצמו- בין אם יש מגע ובין אם לא- הגלגלים חורקים. " ועל זה נאמר כל השומע יצחק. יקירה, זה הרבה מעבר למגע, אהבה, ייעוץ זוגי או צרמוניה משפחתית של "גם אצלי זה היה ככה ולא קרה לי כלום", מדובר פה באובססיה נוראית שמנתקת גברים מנשים, ובני זוג מכל ערך של הכרה, מדובר פה על צורת "שידוכים" עילגת עד חסרת תרבות, ועל הרבה מאד חשיבה מופשטת, שהונחתה בחוסר הגיון על חיים תמימים של אנשים שמעולם לא פגעו באנטילופה. יש לסרס את השיטה מההתחלה, את קשקושי היש-אהבה-אין-אהבה תשאירי לסוף. לא זו הנקודה, ובאשר לדעתך על מה שהיה אצלי – נשמע שממש חלקת עמנו את הסדינים, זה לא נשמע לך נורא יומרני?

אוף! למה אני חשה שעלי לכתוב את הפוסטים בשפה המקבילה למסה של "מעשה בחמישה בלונים"?? אנשים מתעקשים להבין מן הכתוב דברים שהיו מביישים נורא את הבנת הנקרא, לו היתה חיה.  

בחיי. אין בי שנאה עויינת, או פנטזיה להשתלט על העולם עם צבא של גאטקעס שיצאו משימוש. אני אשה טובה ומתוקה, יש לי חברים חרדיים רבים, מלבבים ככפות תמרים ובעלי שם טוב כ"בעל שם טוב". אני מלטפת ברוך אנשים בעת צרה, אני יודעת להכין טוסטים מקסימים, מזמינה את רסל לסופשבוע,  בוודאי ובוודאי לא מעדיפה אף חבר כנסת אחד על פני משנהו, ולרוב אינני מדברת על חיי האישיים.

באמת אשה יקרה, אני מאד שמחה שטוב לך, אם היתה ציניות בפוסט הזה היא לא מכוונת נגדך, זה פשוט יוצא לי ככה, את יודעת, למה אפשר לצפות ממני כבר, יוצאת בשאלה, עוכרת ישראל וכל זה, אך בשבילי זוהי מלחמת תרבות לא מלחמת מים.

ברשותך אסיים במילותייך שלך:
"היום מתחשבים מאד!!! והקדושה -זה גור! כל מה שכתבתי – אמת הוא"

נכתב בצדו:

תודה עמוקה מקרב לבי לכל הנשים ששולחות לי מסרי "שמאל דוחה וימין מקרבת" ופונות אלי בשם אלוהים. תודה מיוחדת לאלוהים, על זה שהוא כל כך מחכה לי, כדבריהן.

 אם הוא יחליף את שליחיו ליצורים פחות פלגמטיים אין ספק שהוא יתקבל בברכה בכל מצב, והכל יאירו לו פנים.