|
tur2
תוכן
| פורסם ב15 בנובמבר 2009, 22:37 | | ב | כללי |
|
חווה`לה האמינה כי לשגות באהבהבים עם מחזרים רבים זהו דבר נהדר כשלעצמו. מעוקל היה העולם תחת גבותיה הבהירות, סביבתה השכונתית מרוחה על כף ידה, הדרך מביתה לסמינר נהירה ובטוחה, וסביב סביב פזורים בנייני כעורי חזית, בעלי לועות פעורים של מרפסות כביסה ושל חלונות מסורגים הנאטמים בוילאות מלמלה צחים לעת ערב. היה לה לחווה`לה תיק מרובע מהוה בקצותיו, אליו השליכה כלאחר יד את השכפולים הרבים אותם העניקו לה מורותיה ביד רחבה, תוך כדי דיבור מתלעלע שהגיע לאזניה באדווה חדגונית מקצה חדר הלימודים. בתיק זה שכן לו עכשיו מערך בלתי גמור, אותו תכננה להגיש עוד היום למורה האחראית על בנות פרחי ההוראה הצעירות, אשר טומנות ראשן באנציקלופדיות עבות כרס ובחומשים נושנים. כל זאת על מנת להעביר שיעור מרשים בבית הספר היסודי הסמוך. הלא כך תלמדנה לאלף תלמידות בעתיד לבינה ויראת שמיים. כבד לה לחווה`לה ילקוטה, ושמש ממארת של אחר הצהריים כבר מפזזת בעצלתיים לקו הרקיע הדרומי-מערבי. בינות לדפי המערך הבלתי גמור, תנ"ך עב כרס ופרוסה עבשה מאתמול, שכן לו בתיקה, נחבא קמעא, הספר הנכסף אותו תכננה לסיים עוד היום, ולהחזירו במהירות הבזק למירי ז`בוטינסקי. ל"מירי ז`בוטינסקי" ספריה עשירה של ספרים ישנים, רובם ככולם מרגשים מרטיטים ומענגים לאין קץ. מירי ז`בוטינסקי הולכת בשיער סתור כדרך הגויים, אינה מקפידה על גריבת גרביים כפי הוראות ההלכה, ושמה נגזר עליה לעד בגלל שמועה שעדיין לא הופרכה, אודות בחורי חמד מישיבת טשערנוביל הסמוכה המהווים לה חברים ומדברים אתה בפינות חשוכות של רחוב ז`בוטינסקי, בעיקר בקרבת חנות הטבע של שושנצ`קה. עם מירי ז`בוטינסקי אסור לדבר לאור היום, כליה חברתית תגזר על מי שיברכה לשלום במכולת או בחנות הבגדים "בזאר החסד" הסמוכה. עפעפיה ארוכים ועיניה הצוחקות מתערפלות במבוכה כשחברה נושנה מבית הספר היסודי ממהרת לחלוף על פניה ללא אמירת שלום, לעיתים מנסה החברה להסתתר לשוא מאחורי הדלפק הנמוך של בזאר החסד, או להסתיר את מחלפות ראשה בחביונה הבטוח של שמלת חג עתירת מלמלות, או בווסט, העומדים לתצוגה בחנות על קולבים ירוקים נושנים המעוררים בך רצון לחבקם. (סתם) אבל חווהלה אהבה את מירי ז`בוטינסקי, ובמיוחד את קופסאות הקרטון החומות עמוסות הספרים השוכנות מתחת למיטתה הסתורה תדיר, שמעליה מונחים ברישול מצעים וורדרדים עם ריח של סחלב, דובון גמלוני שקבלה מתנה וזוג תחתוני מיקימאוס חסרי דאגות. * * * היא עלתה במדרגות קצרת נשימה, כפה המזיעה נתונה בכפו הגדלה של אבא, חליפתו השחורה והארוכה היתה מעוטרת בפסים כחולים, שההבדל בינם לבין הרקע השחור של החליפה כמעט ולא נראה לעין, אך משום מה הוא התעקש בכל תוקף לקרוא לזה "החליפה הכחולה שלי" היא רצתה להגיד לו, זה שחור, דפוק אחד, אתה לא רואה???? כולך שחור, אבא. הפאות שלך, והכובע, והצביטות שאתה נותן לי אחרי שהמורה מתקשרת לאמא, הן גם שחורות. "עוד מעט נגיע," נשימתו השורקנית מעט מרחפת מעל שיערה, "אני לא צריך שתעשי שם כלום, את רק תשבי מול הדודה תעני על כל השאלות שלה ונלך הביתה." דמעות עמו בגרונה, ה"דודה" המסתורית הזו היא אימתה כבר שבוע שלם. בהתחלה ספרו לה שהיא סתם אשה שמחלקת ממתקים לילדים, אחר כך התברר שהדודה שואלת שאלות ואם עונים לה מקבלים את הממתקים, ואז הפכה הדודה מיצור חסוד ואכפתי, לדודה שאם לא עונים על השאלות שלה אז בבית אחר כך מאד מאד יכאב. שלל הווריאציות שאפיינו את הדודה דלעיל לא שכנעו אותה במיוחד, חוסר הרצון שלה לשתף פעולה ניבט מעיניה העקשות. ואז הדלת נפתחה וחדר קטן וחנוק התגלה לנגד עיניה, רובץ עגומות מאחורי עציץ כעור המסתיר את הכניסה. בקצה החדר מאחורי מחיצת-תריס מוזרה, שהתה, כך נראה, הדודה האיומה, וככל שחווהלה פסעה פנימה התחוור לה שהדודה באמת איומה למראה. חלוק ישן, רך ורפוי, עטף ענוגות את מתניה הבשרניים, ופאה עתיקה, בעלת פוני עומד וקשה בצבע קש, רצדה בעליזות מעושה מעל לפדחתה. ואז היא חייכה חיוך מפלצתי וגדול וקראה בצרחה: "הנה הילדה הנפלאה שבאה לקבל סוכריה" חווהלה עמה במקומה ולא זזה, הדודה גררה לכוונה כסא והצביעה עליו בקשיחות. הרגליים הקטנות כחולות-הגרביון פסעו בהשלמה לעברו, בעוד הדודה מצווחת בחוסר דיסקרטיות :" אני רוצה שנדבר, רק אני ואת! אף אחד לא ישמע! ואני מבטיח לך שאני לא אגלה לאף אחד את מה שתספרי לי!" היא לא יודעת שאבא מחכה מאחורי פס הפלסטי הלבן הזה? אין סיכוי שהוא לא שומע!!!! "אז מה? את אוהבת את השם?" "אני.. מה???" "את אוהבת את השם, ילדה????" "כ...כן מאד מאד" הגימה חווהלה "ואת אוהבת לעשות מצוות"? "כן" "את אוהבת את אמא ואבא??" .... "??" "כן" "ואת אוהבת את השם?" "כן" "הכל בסדר" נבחה הדודה ואבא הופיע מעבר למחיצה ממולל את זקנו "אין לה בעיות רגשיות והיא בקשר טוב עם ההורים. אולי סתם לא בא לה להתפלל, אבל זה כבר עניין של חינוך, יש פה הרבה סדנאות חינוך" היא חייכה חיוך רווי שיניים, חווהלה עדיין חכתה בשקט לסוכריה שלה , אך זו לא הופיעה מעולם. 8 & $ "אז מה נעשה?" אמרה אמא לאבא מאוחר יותר. "היא לא מקשיבה יפה למורה, ואתמול היא התחצפה ואמרה בדיחות בשיעור יהדות, והיא לא מוכנה בשום פנים ואופן להתפלל! אילו בושות יהיו לי! כל הילדות האחרות יכולות להתנהג כמו שצריך ורק חווה`לה לא?? אני מאד סומכת על אסתר, שאבחנה את חווה`לה היום. שתדע לך, אולי אני אלך לאחת הסדנאות שלה. אני לא רוצה להזניח את הבעיה, הילדה הזו שונה מכל מה שהכרתי, היא עוד תעשה לנו בושות!!" אבא הנהן בראשו. גם הוא מאד העריך את אסתר. אסתר היתה אשה צדיקה ומפלאה, חוזרת בתשובה, שסיימה את התואר שלה עוד לפני שידעה את השם, וכך היתה בה גם יראת שמיים בלתי מבוטלת, וגם ידע מעמיק בנפש האדם, אותו רכשה בצורה מקצועית שאין באף מקום חרדי אחר. הורים דואבים וזוגות צעירים נהגו להתדפק תדיר על דלתה של אסתר, המצופה בעץ לבנה מעושן, וידוע היה שיחד עם הטיפול בבעיות אסתר מרביצה במטופליה יראת שמיים חד משמעית, ומצפה מליבם להכרה מאד בסיסית- שעליו להתמזג עם דעותיה, ומאפם הדרוך -להבחין היטב שכל הנמצא בחדר עטוף תמיד בניחוח התורה הקדושה. &$# הולכת לה חווה`לה לכיוון ביתה ומתהרהרת אודות ליידי צ`טרלי המסתורית, בעלה הנכה וקצר הרוח, והרפתקאות קסומות ואסורות בקרחת היער הרחוקה. היא לועסת את קצה צמתה ופונה לאחור, כאילו מישהו הולך אחריה וקורא מילה במילה את מחשבותיה. "ואם זה באמת קורה?" נלפת בה ליבה, "ואם הרבי בדיוק עכשיו יושב ורואה את כל מה שאני חושבת עכשיו?" עד גיל 16 האמינה חווהלה באמת ותמים כי הרבי יודע כל דבר שהיא עושה. אחרי כמה ביקורים אצל מירי האמונה הזו החלה להסדק, כי כשהיא חזרה הביתה והחביאה את הספרים האסורים מתחת למזרן אף אחד לא אמר לה כלום, וזה היה די ברור שאם הרבי היה יודע על המעשה החמור הזה הוא היה דואג להפסיקו מייד, בכל דרך שהיא. "שטויות" פטרה חווהלה את המחשבות המעיקות מעליה והמשיכה להתמקד במתיקותו המופלאה של חטא הקריאה האיום, קצות אצבעותיה השתוקקו להפוך את הדפים, אחד לאחד, ואונותיה כבר כמהו לצלול בים-הדמיון ללא-גבול שאי אפשר אפילו לתאר את התחושות שהוא גורם לכל תג בגופה. אבל בבית שקט קודר. אבא ואמא ישובים רגוזים על הספות הכחולות, ועל השלחן הנמוך ממולם עומדת ערימה אהובה ומרשיעה של כל הספרים שהיו לה מתחת למזרן. היא הביטה בפלצות בעיגולים המבריקים שהטילה השמש דרך נברשת הקריסטל הכבדה, על המחזה המטורף הזה. האור נע בעצלתיים על הכריכה הקשיחה של "מכתבים לצופיה", ומשם עבר לאט ל"עלובי החיים", "הרוזן ממונטה כריסטו" ו"אפיקורוס בעל כרחו", הוא נע באותה איטיות נוראה שבה מדקרות הפחד שבתוך הלב שלה שיסעו אותו לגזרים. היא נסתה לקרא גם את שמות הספרים שצד כריכתם היה מוסתר מעיניה, תוך כדי שהיא מחכה לכחכוח המבשר את תחילת התפרצות הר הגעש הכועס, הנעלב והבלתי מתפשר. אבל החדר נשאר שקט וקפוא כשמש אלסקאית מכזבת, וזה מה שהיה מפחיד יותר מכל. $#$ לשאת את הרגליים ולברוח. חווהלה לא רוצה יותר את המיטה הרכה ואת הסנדלים החומים ואת תה הפשתן ואת ערימת הקנבסים עליהם ציירה באהבה פורטרטים של רבנים ואנשי מעשה. הקור המתנכר של הלילה האיץ את פעימותיה כשדמותה ריצדה, מבוהלת, בינות לחומות העתיקות, סוחפת את סרעפתה ומפרקי רגליה אלי הקיר המנחם הזה, שכבר נמצא אלפיים שנה בגלות, ועדיין רטוב מדמעות שמיות רותחות, ובין חריציו נמוחים עלי-דפים עבשים הנושאים את כל התקוות הכמוסות שבקשו יהודים אי פעם, ברגעים איומים או בכיסופים של נוחם. אני רוצה להיות טובההההה צרח בתוכה קול זר ומתעתע, אני רוצה להרגיש בטוחה, כל החיים שלי מתפרקים, אף אחד לא אוהב אותי ככה, כל מה שקראתי עליו הוא אסור! אסור! אסור! איך יכלתי? איך נסחפתי ליערות רחוקים ולמבצרים ישנים, לתוך תודעות של אנשים שחייהם רחוקים כשנות אור משלי? עכשיו זה היה ברור כל כך, ואסור, ולא נכון. לא פלא שווטו הוטל על ספרים חיצוניים בתקופת ההשכלה, שבה רבים מבני הקהילות נטשו את הדת לטובת חלוציות ואידיאלים חדשים, והכל בגלל כמה דפים מהוהים. זו היתה שטיפות מח! וזה שטף אותי בלי ששמתי לב!!! שום דבר ממה שקורה בספרים האלו לא קשור לחיי ולמטרה שלהם, אין שום סיכוי שהדברים אי פעם יתחברו. והחלומות שלי, וכל הדמיונות שהיו לי בעקבותיהם, וההרהורים, וכל הידע החדש שצברתי, כיצד אוכל לבקש על כך מחילה? הימים בהם הביטה בחלון ודמיינה כיצד מעבירה השמש אל העבר השני של היקום מסרים לגיבוריה, ועוזרת לה לפתח דיאלוגים עמם, הכו בה פתאום בעוצמה כה רבה, עד כי שמחה שכבר ערב, שזו החמה לא תהא עדה למשבתה. שעות ארוכות היא התייפחה בזרועותיו של הקדוש ברוך הוא הסלחן, כמעט התמזגה עם הכותל הדומם, ליבה נקרע בה מעצב, וכל תג מגופה המחכה למחילה רעד מפחד פן משהו נורא קרה בבית בהעדרה. $#$ לשעות של טרום השחר בירושלים יש ניחוח מסתורי מיוחד של תקווה רבת שנים, של צינה מעורבת בחסד, של טוהר הפכפך ושל שקט, שאף אחד לא הצליח לשאוף מעולם, אבל זה כל כך ברור שזה שם, שפשוט אפשר להשתגע. היא פסעה לאיטה, מובסת אך נקיה. נפשה ממורקת בדמע, מוחה מנופה מאשליות. כשעברה ליד ביתה של מירי ז`בוטינסקי, הכורע בהזמנה בנוגה האור החיוור, היא היסבה מבט. נזכרת פתאום באשה המפחידה מן הילדות שלה, ויודעת איך היתה עונה לה היום. והיא היתה אומרת זאת בקול צלול, מתעלמת מהמחיצה הנמוכה מדי, מהקול הצווחני, ומהשחור הנוראי והעמוק בחליפתו הכחולה, נטולת הכחול, של אבא. רק זאת היתה לוחשת, ותמשיך ללחוש לעולם. כן, אני כן אוהבת את השם. הערה: הסיפור איננו אוטוביוגרפי, עמכם הסליחה.
|
19 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב4 בנובמבר 2009, 20:33 | | ב | כללי |
|
הו! בלוגי היקר! כל כך הרבה עבר עלי בזמן האחרון, עד כי לו היית מאוכלס נימים מן הסתם היית מגיב גם אתה בבכי, יללות, התרגשות, תחושות אפוקליפטיות ולעיתים השתוממות מן המפלס החדש של התום האנושי. להלן מספר ציטוטים שנבחרו מתוך קרוב לאלף מכתבים שקבלתי. אני בטוחה שאם הייתי פרופסורית מזדקנת לסוציולוגיה, ששיניה נתונות בכוס שקופה לצד מיטתה והיא סובלת מאפס ליבידו, הייתי מן הסתם כותבת עכשיו את תיזת החיים שלי, ואז זוכה בפרס נובל ומשחררת לאוויר איזו אמירה מרושעת שהיתה מאפילה על כל האירוע. אך היות וכרגע קשה עלי הדבר, גיביתי את כל החומר ליום עדנה. &%$ אבל, קודם כל, דרמת אמצע: ערב אחד יצאתי לרחוב תחת מעטה מהביל של מטריה ושני קפוצ`ונים. בעודי מזועזעת מהרגע שבו התברר לי שהלך הסטארטר באופנוע ועלי לריב עם איזו רגלית נבובה, קפץ עלי רוגזו. לבוש שחורים ועיקש, מבט מבוהל בעיניו וגשם על זגוגיות משקפיו. חליפתו הארוכה מתחבטת ברוח, הפלאפון בידו, כאילו הוא מדבר עם מישהו. "אני חייב לדבר אתך" מראה הגבר שלו לא הצליח לחפות על קול הילד המבוהל. שמתי לב שמתחת לזקן המשווה לו סטייל כללי של בן ארבעים, מסתתרות פנים צעירות מאד. "אני בצרות, ואין לי עם מי לדבר" ניסיתי לחשוב מה עשויה להיות הפואנטה "תמיד עדיף להשאר דתי ליברלי, ולא לעזוב לגמרי" הטפתי לו אך זה לא עזר "אולי תלך למדריך ליטאי!" ניסיתי את מזלי פניו התכרכמו. ואז שמעתי סיפור קשה על עצב, בדידות, פחד, רצון ודאגה. שהותיר את הפה שלי יבש ואת הידיים רועדות, זה ממשיך לרדוף אותי כל הזמן. &^% חברה שלי, אם לשבעה ילדים מקסימים, מירושלים, חוותה השבוע ביקור פתע של פמליית זקני הסנהדרין, שיש המכנים אותם "עסקני הקהילה". האשה פתחה השבוע תיק גירושין בבית משפט כנגד בעל מכה. תיאור ביקור המשלחת: צווחות עד לב השמיים, איומים, ודרישה חד משמעית לסגירת התיק הנ"ל, מתוך הטיעונים הפלורליסטים הבאים: א. אסור לפתוח תיק בערכאות כי אם רק בבתי דין רבניים (שנאמר: "לא תלכו בחוקות הגויים") ב. לא כל עוד את אשה (שנאמר "אשתך בירכתי ביתך", ולא נאמר: "אשתך מתבשמת מנפלאות בית המשפט בעוד אתה הורג עצמך באהלה של קהילה") & ^ % זהו רק חלק קטן עד בסיסי ממגוון גדול של חוויות. ואני תוהה: כל האנשים הללו עדיין חרדים או דתיים. עדיין "מאמינים", הם במקום שבו לא מגיע להם לסבול או לזכות להרגשה רעה בגלל שהם קצת שונים. ולמה לעזאזל אין לאף סטיית תקן ולו הקטנה ביותר מענה בתוך הקהילה? הרבה מן הלבטים אינם קיצוניים, רבים כמהים רק לאוזן שומעת או לעזרה ספציפית בבעיות שאינן קשורות לחילול שבתות ומועדי ישראל. וזה נורא עצוב לראות כמה לא אוהבים אותם. או במקרים קשים יותר, אילו מניפולציות מעוותות מופעלות על כאלו שאך מנסים לבטא מצוקה שדורשת התמודדות עם מחדל חברתי שתרם לה. &^% נחזור למה שהבטחתי: הערה: הציטוטים יופיעו ללא סדר כרונולוגי או אלפבתי, אלא סתם כך לשם שמיים. "אני אומר כל יום תהילים, והרבה, נותן צדקה, ועושה כמה דברים טובים לזכותך. לצערי אין לי את השם של הבן שלך, ודרך אגב, חבל שאת קוראת לו "התינוק השמן" (כנראה בסרט, מקו`) ושיהיה לכם רק טוב" "...כפי שכתבתי לך אני אברך חרדי (בחוץ) וחילוני בלב, [כפי שכנראה יש עשרות ואולי מאות כמוני] אני נשוי ועומד להתגרש עם ארבעה בנות חמודות שאני מאוד אוהב. אני לובש ספודיק בשבת אבל אני מחלל שבת (עדיין בצנעה) יש לי חברה לא יהודיה כבר שנתיים שאנחנו עושים הכל חוץ מלישון בלילה בביתה" "... כשאני הולכת עם הפאה הארוכה או חצאית קצרה ברחובות הללו, מרתיעים השלטים ואזהרות הגיהנום למינהם... למרות שבתוכי אני יודעת שבבוקר נטלתי את ידיי, ברכתי, אכלתי, התפללתי, שמרתי על קלה כבחמורה בכשרות, בדיוק כמו כל אחד ברחוב, ואולי אף יותר" "...ושוב אני לא כותב כדי להבהיל אותך או משהו, אני בטוח שגם כך את חווה רגעים לא קלים, בכלל, ואולי במיוחד עכשיו. אני כותב למקרה שידיעה על מניפולציות שיתכן ותופעלנה עלייך, תועיל לך במשהו.".. ועוד תגובה משעשעת כמענה לפוסט "סקס עם שוקולד": "...סיבות חשובות לכך ששוקולד יותר טוב ממין (כותב לי מישהו שבאמת מאמין בזה אגב) מגיעים לסיפוק עם שוקולד אפילו שהוא מתרכך. אפשר ליהנות משוקולד בזמן נהיגה מבלי להסתכן. אפשר ליהנות משוקולד גם לעיני אמא שלך. אם תנשכי את האגוזים חזק מדי, לשוקולד זה לא יפריע. שני אנשים מאותו מין יכולים להנות יחד משוקולד מבלי שיקראו להם בשמות גנאי. אפשר להנות משוקולד על שולחנך וזה לא יפריע לקולגות. אפשר לבקש שוקולד מאדם זר ולא לקבל סטירה. שוקולד לא משאיר שערות בפה. למשפט "אם את אוהבת אותי תבלעי את זה" משמעות חיובית. עם שוקולד לא צריך לזייף. עם שוקולד לא נכנסים להריון. לעולם אינך צעיר מדי או זקן מדי מכדי להנות משוקולד. אפשר להנות משוקולד עם קטינים מבלי להכניס את עצמך לכלא. שוקולד לא ממשיך לפטפט אחרי שגמרת." &^% ועכשיו, פינת הכלבו, ובה מתכון מעולה לכנפיים: המצרכים: ערמת כנפיים של תרנגולות (שעד לפני יומיים עוד קרקרו בלול, חייכו ונהנו מהחיים) חצי שן שום על כל זוג כנפיים תערובת של שיני השום דלעיל, כשהן כתושות, יחד עם רסק עגבניות, מעט צ`ילי, כורכום, טיפות שמן זית ומעט בירה שחורה להטביע את הכנפיים בתערובת עד שייחנקו, להניח בתבנית ולהכניס לתנור עד להשחמה מדהים, מנסיון.
|
41 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב13 באוקטובר 2009, 18:03 | | ב | כללי |
|
קרני השמש המשתפלות בחווריינות על היקום המפהק כל בוקר מחדש, כבר מכירות כמה וכמה תופעות בחברה האנושית, שחוזרות על עצמן תמיד. השעמום שלהן הוא טוטאלי, אבל הן בכל זאת משתפות פעולה ברוטיניות עצלה, מחכות בחוסר תקווה לאפוקליפסה. כמותן, אני כותבת את דברי בחצי פיהוק - חצי אנחה. אין לי פה עניין לחנך, לסרס, ללעוג או להוציא דיבה. אני רק רוצה להעמיד כמה דברים על דיוקם. לצערי, עם החשיפה שלי וכל ההתפתחות האחרונה, ישנם כמה פלגים תמהוניים שהחליטו לקבל את הדברים בצורה עקומה, תוך כדי התעלמות אלגנטית וזועקת מן האמת המרה. לשמחתי כי רבה, התגובות לוקות בחוסר אינטלגנציה כה מובהק, ונושקות בצורה מופלאה לציון גרוע בהבנת הנקרא. אבל בכל זאת רציתי לשאת את דברי, כדי להשתיק עוד כמה פיות נזעמים, שעדיף שימלאו את עצמם בטשולנט דאשתקד. הבלוג שלי, עם כל העצב השזור בו, איננו חיי האישיים. הוא מספר על נשים, מאחורי כל סיפור - ישנו שם פרטי ושם משפחה, מאחורי כל תיאור אחד יש עוד אלפי נשים. ליבי על החרדית בשקר טלי פרקש שמעזה לבא מול כל הנשים הללו ולומר בפה מלא : "אין חור בסדין". היא ושכמותה שמעולם לא חיו במקום ממנו הגעתי, ולפיכך אין לה רשות מינימלית לפתוח את הפה. העוז הזה לבטל את כאבן של נשים שלא חיות כמוה, האומץ לצאת חוצץ כנגד דברים שקורים יום יום רק מפני שהיא חרדית שכותבת בוואי נט, הם סוג גרוע מאד של תועבה. אבל זוהי חובתה, ולכן אסלח לה ואקבל את החיבוק שלה, כי אני יודעת שעליה, כמו כל עדתה, לטאטא את הלכלוך מתחת לשטיח. ושגם היא בעצמה יודעת שהעוול שהיא עושה בזאת לנשים אחרות שהיא איננה מכירה ומעולם לא חוותה חיים כשלהן הוא כל כך גדול ונורא שאין ביטוי סרקסטי מספיק בשביל להשמיץ את דיבתה. היהדות החרדית מנסה להציג את חיי הקודמים כמאושרים,לעומת החיים שלי היום, והכי אהבתי את "הכעס והשנאה" שיש בי. יקירי המתוקים, מעבר לחוש הומור גדול וביטויים נמלצים כדרכי בקודש אני לא מכירה אצלי שנאה ובטח לא כעס, הרגש היחיד שיש לי הוא רחמים גדולים נורא. עשיתי שינוי גדול, שינוי לטובה, כל תחום בחיים שלי הוא בשליטתי, הנשימות הראשונות שלי בכל בוקר שייכות לי, ולי בלבד, החיים עצומים ומלאי הפתעות, כל הדרכים נפתחו בפני, אני מצליחה לתמרן בין חיי האישיים לבין עזרה לאנשים, וזה מוסיף לי כל כך הרבה כח ועוצמה. אני לא חושבת שהחרדים שמריירים שעות נוספות מול הרשת במטרה להכפיש אישית, יותר מאושרים ממני, כי מדבריהם מוצגים חיים נטולי תרבות, טעם, הוגנות מינימלית וליברליזציה בסיסית. או שאולי יש להם אושר מוזר של שוכני כתות, רגש המגיע מתוך אידיאל, שבשמו מותר גם לרמוס ולהכפיש את השונה, או את החלש ממך, במקרה זה - את ציבור הנשים שלהם. לעומת האשה החרדית הקונבציונלית, החיים שלי היו מעט שונים, ולא עזבתי את הציבור ההוא בגלל שהיה לי רע. ממש לא. גם בן הזוג שלי היה איש נפלא, אך כמו רבים מהחרדים, קרבן של הקהילה שלו. בחדרי "גלאט סקס" ו"חסידישע סקס" ועוד עשרות כמותם בהייד פארק, תווכחו לדעת שניתן לבגוד ולהנות מסקס חופשי, וגם להקרא בחוץ יהודים חרדים טהורים. מאמינים בני מאמינים, כל עוד אתם לבושים כמיטב המסורת. מה שאומר שאם המטרה היא מיניות בלבד- אין צורך להטלטל בין דירות מסתור עם מזוודות וילדים וידיים עודפות וללא פרנסה. לא ולא. את זה יש גם בקודש פנימה. הנסיון להציג כך את הדברים הוא כל כך חסר רמה והגיון, עד כי כל השומע יצחק. את מחיר העזיבה המרתי באידיאל. עזבתי אותם כי אני לא מאמינה באג`נדה, כי ראיתי מקרוב כל כך הרבה דברים שלא הסכמתי עמם, וידעתי כי עצם המציאות שלי בכזה מקום זה סוג של הסכמה אילמת. חסידות גור מקרטעת בבהלה לנוכח החשיפה של כללי הזוגיות שם. מבחינתי, היא יצאה בזול, כי השתדלתי מאד לכתוב את הדברים בעדינות, אין בבלוג תיאורים גסים, רק נגיעות מלאות משמעות, אין שם שקרים או השמצות, רק תיעוד הסטורי. מילים שאני ועוד הרבה נשים כותבות ביחד כדי לתעד מציאות עגומה ואפלה שאסור לה לצאת לאוויר העולם, שאוי ואבוי אם לא שומרים אותה בבטן. יש עוד הרבה דברים שלא נכתבו ולא נאמרו, הם חרוטים אך ורק על מצחן של נשים, הם ניכרים בכאב מתוך עשרות מכתבי הזדהות שאני מקבלת מנשים וגברים. ואני רק חולמת, שהחברה הזו תתעלה על עצמה ותכיר גם במגבלות ובעוולות שנעשות תחת שמיה, שתתן יד גם לנשים שאינן רוצות לחיות תחת דיכוי, שתרד סופסוף מעץ הכתות סחוף הרוח, ותהיה טיפטיפה דת אהבה ורחמים, כזו שאכפת לה. ברצוני להציג כאן את אחת התגובות הכואבות שקבלתי מבחורה חרדית. טקסט שנכתב בפשטות, ומאחוריו עולמות שלמים שאינם מתחילים ומסתיימים בנשיקה. ואני רוצה לראות את טלי פרקש, ואת שאר החסידים החביבים, שהדיו הוירטואלית שלהם התיזה רפש שלא ייאמן על כל מה שהם פוחדים לשמוע, יושבים מול הבחורה הזו, מרימים את העיינים ומסתכלים עליה, כמו שרק תליין יכול: "... עדיין בכיתי כשקראתי ונזכרתי בי. באשה הצעירה שנסתה להסביר לאברך שישב מולה ליד שולחן העץ הכהה שבסלון.
שעשה טבלאות ושאל אז מה מפריע לך? ורשם:
שלא מעבירים מיד ליד שאתה לא קורא לי בשם שמקימים יחסים לפי זמן קבוע מראש כי זה הורס הכל.
ואיך התבישתי לומר לו שאני רוצה שהוא יחבק אותי חזק, שיתן לי נשיקה קטנה על השפתיים ויאמר אני אוהב אותך.
וכשניסיתי לומר את זה הרגשתי מלוכלכת.
ואיך בכיתי יום אחד כ"כ חזק עד שדפקתי את הראש שלי בקיר שוב ושוב חזק ועוד יותר חזק.
והוא סגר את דלת הפלדלת בשקט ובצעדים מהירים כשידיו שלובות לו מאחור ופניו כבושות בקרקע
הלך לשטיבל ולמד שם גמרא או שפ"א או שעה הלכה.
ואני רציתי למות, רציתי למות, רציתי למות.
כי גם חז"לינו (או יותר נכון חז"ליו) אמרו או חברותא או מיתותא.
יש פה בארץ שלנו נשים שאף פעם לא נשאו על כפיים של אוהב, איש לא דגדג להן בידיו למן הצואר ועד לקצה הרגל. א"א לא הקריב לשפתותיהן כוס קפה והלגים להן טיפה טיפה. מעולם הן לא התעוררו באמצע הלילה והשקיעו את פניהן בחזה חם של גבר ולא היה מי שלחש להן מתוך שינה. אני אוהב אותך.
איך קוראים לספרה של יהודית רותם? כולם צמאים לאהבה.
(מתנצלת שפלשתי לבלוג וכתבתי הרבה, אבל את בטח מבינה...י.ד.) ..."
|
252 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב4 באוקטובר 2009, 21:44 | | ב | כללי |
|
ניחוחות עמוקים של ילדות מוקדמת מתערבלים מסביבי, כשאני עוברת במחוזות ילדותי הנשכחת. נוהגת באיטיות בכבישים האבודים, קוראת שלטים מוכרים ומסמני רחובות, ונושמת עמוק. נזכרת בילדה הקטנה שהייתי, עם הסנדלים השטוחים, עמם מדדתי בתום את אדמת המולדת, מגרדת את אפי בצפרניים מלאות חול, ועושה את כל השטויות הקטנות שרק ילדים מסוגלים לעשות. בזמני, כשאנסים וחולי נפש מסוגים שונים עוד לא היו סוג של "גיבורי תקשורת", כשלא היו תכנים פדופיליים לכל דורש באינטרנט, וכשארגזי החול היו נאיביים מן הצפוי, נהגנו, כל ילדי השכונה, לשחק למטה ביחד, ללא השגחה צמודה של הורה או מבוגר. "אמא, אני יורדת למטה" היה מושג יומיומי, וכבר בגילאים קטנים אני זוכרת את עצמי מלאת רוח משובה, מחפשת חרקים ומציאות בדשא, מציירת על אבני המדרכה ופוגשת יצורים מעניינים ומרתקים עד לאין שיעור. וכך פגשתי את גולדי, ילדונת עגומת עיניים, מרושלת בגדים, ואחר כך התברר שגם חכמה ומוכשרת ביותר. היא נגשה אלי בשעה שהייתי עסוקה בבחישת עוגות בוץ רטובות, והעלאתן ל"הר" הקרוב- הרי זוהי תלולית חול מסריחה מלאת טרמיטים וביצי יענים שהעירייה השאירה בטעות לאחר חפירות במקום. ידיה הכחושות מוללו את שמלת הצבעונין שלה, שידעה, כנראה לפני כמה מאות שנים, ימים טובים יותר. חולצתה, הלא תואמת בעליל לשאר פריטי הלבוש, נמצאה מרובבת כתמי ביצה על השרווליים. גם נעלי ה"לק" הלבנות שלה סבלו מעודף שיטוטים בחוצות, והפרח האדום שעיטר כל אחת מקדימה היה מרוט, מהוה, וקורע לב. וכך נגשה אלי, מלכת התוגה האילמת, ושאלה בלחש: "רוצה לבא אלי הביתה?" ליבי נמלא רחמים. ניערתי את שמלתי מן החול הרב, מחיתי מעט כתמי בוץ מעם פרצופי היגע, ונשרכתי אחריה בחשש, לתוך חדר מדרגות מאופלל ועקום-מעקות, שתיבות דואר, פעורות פה מעלבון על ההזנחה, מחוררות את חזיתו הקדורנית. נכנסנו לבית, הוא היה קטן וחשוך, חפצים פזורים בכל מקום. "הנה, שבי" היא אמרה בחיישנות, משילה לרצפה ערימת מוצרים חסרי שם מעם כסא צהבהב ודביק. היא נתנה לי מים בכוס פלסטיק דביקה, נראה כי הכל היה שם דביק וחסר הומור, למן הטפטים המתקלפים ועד לרהיטים המצולקים שכרעו בחוסר נחת ברחבי הבית. "איפה המשחקים שלך?" שאלתי, להוטה לצאת מהמטבח האיום הזה ולשקוע בדמיונות השווא החביבים עלי. היא הובילה אותי דרך מסדרון צר, כשאנו מדלגות על פני גרוטאות וכסא שבור. החדר היה מפוזר אך מניח את הדעת יותר מן המטבח, עד שלחרדתי קלטתי את חלקי הבובות המתגוללים על הרצפה, ידי פלסטיק נטושות בינות לחלקי פאזל שהתייתמו משאר הקהילה, וביניהם גולגולת מפלצתית של בובה, ששערה נתלש, עיניה הכחולות בוהות באוויר הריק, ופיה הדבילי והאדמומי מחייך בזוועה. עד כאן עוד יכלתי לשאת את סדר העניינים ולנשום בדבקות דרך הפה, כי באוויר היה ריח חמצמץ של שתן, ושל סדינים בלתי מעומלנים שזה כעשור לא החליפה אותם יד אנוש. והנה, קול כבד ושקט שאל לפתע משומקום : מי שם? אני זוכרת את זה כמו היום. הקול הגיע מכוונה של מיטת קומתיים כהת מסגרת ורעועה. כשהבטתי לשם נחשפתי למחזה מעורר פלצות: מה שראיתי היה בעיקר זוג רגליים ענקיות, עבות, עליהן נמשים גדולים כפלחי שיש. את הראש לא ראיתי. הלב שלי ניתר לאנשהו ונעלם. החוורתי והרגשתי שאני רוצה להקיא, העיניים שלי שרפו, הביתה, אמרתי בקול חלוש, אמא לא מרשה לי, כבר מאוחר. "תשחקו יפה!" אמר הקול העב. אני רק זוכרת שנשאתי את רגלי ונמלטתי במורד המדרגות כאילו אלף שדים צהבהבים דולקים בעקבותי. מה זה היה? שאלתי למטה את גולדי, מתנשמת בכבדות באוויר הצח, "אמא שלי" היא ענתה. כשגדלתי הזדמן לי להכיר את האמא הזו היטב. אשה משכילה ברמות גבוהות מאד, נעימת הליכות וכבדת משקל, שאין אפילו בדל של קשר בין רוחה המרוממת לחיים הקשים שנכונו לה. היא היתה סוג של אמנית דגולה, קראתי שירים שלה ובכיתי, איך אשה כזו מוצאת את עצמה בבית מוצף ילדים? היא לא אמורה לשטוף כלים ולטאטא ולסרק להם כינים, את זה, כצפוי, היא אכן לא עושה. המוח שלה לא מבין את הדברים הפשטניים ונטולי הדימויים הללו, את הפרוטות הקטנות של היומיום המתיש וחסר החן. היא נועדה לגדולות, לכתוב, להגג, להקריא את שיריה בחוגים נחשבים של עקרות בית סטלניות משועממות, או בחגיגות של אוניברסיטאות יוקרה. אבל בגיל צעיר, בעודה נערה תמימה למראה, כזו שחולמת, וכותבת שירים על חלונות לנשמתך ועל ערפילי שמיים ופרחים כמושים וחלזונות של גשם, היא פתאום התחתנה. זה היה כל כך מקובל וטכני, שהיא אפילו לא שאלה למה. כל החברות שלה התחתנו באותה צורה, ואת אותה אגביות שהן ייחסו לשידוך, הן ייחסו למונוטוניות של החיים בהמשך, כשהן מכבסות בקפידה, ומטילות עיני עקרת-בית-קשוחה בסירים ומחבתות מזדמנים. היא לא הצליחה לקחת בזה חלק, וכשהגיעו הילדים היה לה קשה לקום כל בוקר למציאות האפורה, לטיטולים נטולי ההשראה, לפטמות הבקבוקים שדרשו עיקורים מיותרים, ולבלגן חסר האצילות שניתך עליה מכל עבר. היא אהבה את ילדיה, וילדה אותם במסירות רבה שנה אחר שנה, כמעט. וכולם חכמים ומוכשרים כאמם, אך חסרי חוש התמצאות לחיים והתנהלות כללית, כמוה. יום אחד היא קמה בכבדות ממיטתה, וגילתה את התינוק התורן שלה כחול ומכווץ כולו. המח שלה, שכבר התחיל להתאבן ממצוקות, כמו ניצת באחת. היא יצאה החוצה, מחזיקה אותו בזרועותיה עטוף בשמיכה ישנה שסועת שוליים, קוראת לעזרה. רצה לרופא המקומי, כשהיא חסרת אונים ומשתנקת מבהלה, מתמוססת כולה באהבה חסרת אונים ופחד גדול על כל מה שהיה ומה שיהיה מעתה. "אין מה לעשות" אמר לה הרופא, משליך אותה לתהומות שחורים של הכרה למול הדמות הקטנה והאבודה שהמוות יכל לה. והיא עדיין מנסה, ללא הצלחה, להאבק בחיים התובעניים הללו, ולשכוח את כל התובנות, החלומות, המילים, האותיות, והשירים מלאי התום. את עלי הסתיו הגולשים ברוחות שנושבות במקומות אחרים, כאלו שיש רק בשירים. & % # # היא לא יודעת שהחיים שלה הם מאבק הרואי, שהיא אשה חזקה כברזל, שהיא דמות מעוררת השראה. עם הגוף הקטן היא קברה את כל חלומותיה, ממשיכה להתנהל הלאה בכבדות בתוך יומיום חושף צפרניים, משתדלת לתעל את עצמה בינות לשריטות האדומות החורצות את לילותיה. חושקת שיניים, וממשיכה להנחיל את המסורת שעליה חונכה, שבנתה אותה ואת כל הוויתה, לבנותיה אחריה. זו מטרתה של האשה בעולם, היא מצטטת להן את מורותיה הנושנות, להיות אם בישראל.
|
34 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב4 באוקטובר 2009, 21:38 | | ב | כללי |
|
הפעם אלכד סביבי כמה דקות כדי להתייחס לפן מאד זניח, שלא זכה בבלוג לליטופי אגו ראויים. משום מה, מתוך חשיבה אגוצנטרית מוטעית, ניטע הרושם בכמה יצורים שיש ביכלתם לשנות את מנגנון התובנה והמציאות הכללית, רק בגלל שהם מצאו לעצמם נישה בתוכה, והם מאושרים נורא, ממש כמו ארמדיל ביום הראשון של הקיץ. " אני חסידת גור מאושרת וצוחקת" כותבת לי חסידת גור מאושרת וצוחקת. "...לפי דברייך הנשים הן היחידות שזקוקות למגע. ולא כך הוא. הקושי הוא לבנים אותו דבר אם לא יותר. בעניינים של קדושה (הבהרה: קדושה להלן - המנעות ממגע בין בני זוג) איני מגעת- אין ספק שזה קשה ולא לכל הזוגות זה בגדר אפשרי. אני לפני החתונה שמעתי ספורי אימים על גור, על חור בסדין... על חדירה ופרישה מיידית וכו... את יודעת, ובאמת, באתי לחתונה בחששות נוראיים.... אבל אף אחד לא הכריח אותי! להפך,הכל היה פתוח בפני. אך חשבתי שאם זה קדושה וזה יותר -אז אני רוצצה. הייתי במחשבות עילאיות ולא ממש מקורקעות באמת, אך בכל אופן -רציתי מצד אחד אך חששתי מאד!!! ו-הגיע הרגע. נגמרה החתונה- הגענו הביתה ו... הייתי בשוק מהאוצר שקיבלתי! אוצר! ... ב"ה (ברוך השם) ב"ה (ברוך השם) אלף תודות לרבונו של עולם, קבלתי בעל מקסים, אוהב, נותן, תומך, מבין... הכל! ויש לו מדריך. שאומר לו להתחשב. שאומר לו לתת לי, גם בתחום הקרבה הפיזית. בכל. (אומר לו לתת לך? אלוהים) יש היום מדריכים נהדרים והם מותאמים לזוגות. זה לא נעשה בגורל.. זה מחושב. ויש לי חברות שאומרות כמוני בדיוק. אודה. יש לי גם חברות שלא. שאומרות דברים אחרים. עוד לא כל המדריכים עברו הכשרה בהתאמה לדור אבל ההכללה שעשית לגמרי אינה במקום... " ואני, ממש ככה, מטלטלת לי בין פסגות העליזות לתהומות ההמייה. בין הנשים אותן השארתי בעברי, לעומת המסה האחרונה, בה מתוארים בני זוג המאושרים יחד כמחוך ותחתונית. המעטה הכללי סביב סיפוריי נראה אולי בעין בלתי מזויינת כמשחק ייחודי בשחור ולבן, שנותרו בו כסאות פנויים רבים גם לירוק, תכול, סגול חציל וצבע לוף רענן. הנקודה העיקרית היא פשוטה מאד. האג`נדה, הכללים, האיסורים, החרמות. הסיפור האמיתי פה הוא דיכוי נשים כשיטה, עם נגיעה בתופעה חברתית, ומעט קרמל למעלה. אם הייתי נתקלת בנשים שדומעות רק בגלל אופיו הרע של ה"שידוך" שלהן, שאינו מוכן לחבק אותן סתם בגלל שהוא נאכס, שלא מסכים לגרש מקקים (תפקידו המוצהר של בעל באשר הוא), שמסרב לנשק לשפתותיהן הרכות מלאות הסיליקון או העלומים – לא הייתי מעלה את הדבר לשידור, אבל ברגע שמדובר בשיטה, מסורת, הטמעה ועידוד נישואים מרוחקים ובלתי מאושרים, אזי התמונה משתנה לחלוטין. כאן המקום לשתף ולספר על העוול שנעשה לנשים רבות (גם גברים סובלים, אבל יותר בשקט, כדרכם), כאן המקום להתייחס ליצורים גבריים שלעיתים הם טובי לב, אבל חנכו אותם להתרחק, והם מפחדים, ומעבר למיניות, נביט עכשיו (צרחה "מקודשת לו") בצורות הדיכוי השונות שקודמות לדיכוי הנישואים והמיניות, שהנן בסיס חינוכי בכל בית חרדי. ונושאות אופי הרה פורענות שממנו, בטוחני, גם כותבת המכתב סובלת, ואת זה אי אפשר לרפא בעזרת אורגזמה תלת שבועית בעידוד המדריך. מה עם רשיון נהיגה? השכלה? לימודים גבוהים? נעלי טרקטור? אמצעי מניעה? התפרפרותם של הבעלים לכולל השכונתי כשאשה קורעת את הת**? מתי לאחרונה, כותבת יקרה, (אני מתחילה להשמע כמו א. מרגלית) קרטעתם את ובעלך המאושר במדרכות נפרדות ברחוב כי אסור לו ללכת לצדך? כמה פעמים בגיל צעיר אמרו לך שקולך הוא ערווה? ומה עם אספסוף נשי שאסור לו ללמוד גמרא ולפסוק הלכות, וכל מה שנותר לו זה לחזור על משפט המחץ "אני אשאל את בעלי?" חשבת פעם על זה? זה שאתרע מזלה של נערה, והשידוך שהודבק לה התברר כמטריף למפרע, נשמע מאד אופטימי, אך יש לשים לב לכמה נקודות עיקריות בטקסט התגובה, שילובנו בעזרת שאלות מכוונות שיופנו לכותבת התגובה: · לא פגשת את בעלך המיועד ולא הכרת אותו לפני החתונה, כי התארסת בשידוך. יכלת להתחתן ובמקום לגלות אוצר לגלות אי-אוצר, מה היית עושה אז?? · ואם המדריך היה אומר לו לא לתת לך, כמו שקרה לרבות מאוד מחברותיך, מה היית עושה אז? · ולמה מדריך? מה קרה? את מסכימה לזה שבדברים כל כך אישיים יחליט מדריך? זה נראה לך נורמלי שמישהו אומר לכם איך לעשות סקס? · את מודה בסוף הקטע שיש לך חברות שלא טוב להן. אז הנה אני כותבת את הסיפורים שלהן, זו אמת, אז מה רע בכך? · למה יש לך איטרנט? זה טאבו! אסור לך להכניס אינטרנט. הנה יש בך שוני חברתי מוצהר! הנה לך נקודות פתיחות נוספות שעליהן נמנים את ובעלך! את באה לומר לי שאת מדגם חברתי מייצג? "אני כאובה בשבילך שלא היה שם מי שיעזור לכם. יעוץ זוגי, משהו.נראה שהיה חסר לכם.כי כשיש אהבה ואין מגע- אפשר לדבר, לראות מה לעשות." ממשיכה היועצת, " אבל כשאין אהבה וכל אחד מסתכל רק על עצמו- בין אם יש מגע ובין אם לא- הגלגלים חורקים. " ועל זה נאמר כל השומע יצחק. יקירה, זה הרבה מעבר למגע, אהבה, ייעוץ זוגי או צרמוניה משפחתית של "גם אצלי זה היה ככה ולא קרה לי כלום", מדובר פה באובססיה נוראית שמנתקת גברים מנשים, ובני זוג מכל ערך של הכרה, מדובר פה על צורת "שידוכים" עילגת עד חסרת תרבות, ועל הרבה מאד חשיבה מופשטת, שהונחתה בחוסר הגיון על חיים תמימים של אנשים שמעולם לא פגעו באנטילופה. יש לסרס את השיטה מההתחלה, את קשקושי היש-אהבה-אין-אהבה תשאירי לסוף. לא זו הנקודה, ובאשר לדעתך על מה שהיה אצלי – נשמע שממש חלקת עמנו את הסדינים, זה לא נשמע לך נורא יומרני? אוף! למה אני חשה שעלי לכתוב את הפוסטים בשפה המקבילה למסה של "מעשה בחמישה בלונים"?? אנשים מתעקשים להבין מן הכתוב דברים שהיו מביישים נורא את הבנת הנקרא, לו היתה חיה. בחיי. אין בי שנאה עויינת, או פנטזיה להשתלט על העולם עם צבא של גאטקעס שיצאו משימוש. אני אשה טובה ומתוקה, יש לי חברים חרדיים רבים, מלבבים ככפות תמרים ובעלי שם טוב כ"בעל שם טוב". אני מלטפת ברוך אנשים בעת צרה, אני יודעת להכין טוסטים מקסימים, מזמינה את רסל לסופשבוע, בוודאי ובוודאי לא מעדיפה אף חבר כנסת אחד על פני משנהו, ולרוב אינני מדברת על חיי האישיים. באמת אשה יקרה, אני מאד שמחה שטוב לך, אם היתה ציניות בפוסט הזה היא לא מכוונת נגדך, זה פשוט יוצא לי ככה, את יודעת, למה אפשר לצפות ממני כבר, יוצאת בשאלה, עוכרת ישראל וכל זה, אך בשבילי זוהי מלחמת תרבות לא מלחמת מים. ברשותך אסיים במילותייך שלך: "היום מתחשבים מאד!!! והקדושה -זה גור! כל מה שכתבתי – אמת הוא" נכתב בצדו: תודה עמוקה מקרב לבי לכל הנשים ששולחות לי מסרי "שמאל דוחה וימין מקרבת" ופונות אלי בשם אלוהים. תודה מיוחדת לאלוהים, על זה שהוא כל כך מחכה לי, כדבריהן. אם הוא יחליף את שליחיו ליצורים פחות פלגמטיים אין ספק שהוא יתקבל בברכה בכל מצב, והכל יאירו לו פנים.
|
37 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב6 בספטמבר 2009, 20:12 | | ב | כללי |
|
כשדרך האדמו"ר מגור, שנקרא אז "הבית ישראל", על מדרגותיו המלוכלכות של המקווה בשכונת בתי אונגרים בירושלים, השתררה דממה בלתי טבעית לכל אורך הרחוב. מטהו האימתני כמו סימן טריטוריה נעלמת, ומורשתו הנוקשה, תולדת צערו, שכולו, יגונו ויתמותו, ליפפה ביובש קריר את הבאר העתיקה, את קירות האבן, ואת קרחתם המבהיקה של אי אלו ילדי חמד שמכנסיהם מגיעים עד לוח ליבם. ועכשיו נמנע מפלצנות. לאחר השואה התקבצו קומץ חסידי גור תחת דגלו של אדמו"ר כריזמטי, שבמעטה של דת והלכה, לכאורה, הנהיג כת חדשה עם כללים נוקשים, שהביאו אף רבנים אחרים מהעולם החרדי להתנגד לשיטותיו. בין שלל האפיזודות שהוא חולל, וההנחיות שהוא הנחיל לעושי דברו, היה קו מחשבתי נוצרי ונורא בעליל: האדמו"ר, שהיה עם כח ועוצמה של מנהיג ענק, סחף לשורותיו אף אנשים שלא היו מקרב עדת גור מלכתחילה, וכפה על כל החסידים את הנהגות גור, כשהאיסור החמור ביותר הוא קיום יחסי מין, או להיות בקשר כלשהו עם האשה חוץ מדברים בסיסיים שלא ניתן למנוע. וזוהי מערכת הכללים הברורה: אסור לבעל לגעת באשתו מעולם, לא בבית ולא מחוצה לו. אסור לבעל ללכת לצד אשתו ברחוב אסור לו לשבת לידה על הספה בבית, וגם בחוץ: במכונית, אוטובוס, ספסל, ענף עץ, מתקן לונה פארק, שפת מדרכה, גג רעפים, ארובה, כסא נח, סירה, טוב נו הבנתם את הרעיון. אסור להם לאכול מאותה צלחת, לשתות מאותה כוס, לראות אחד את השני שלא בלבוש מלא. אסור לישון במיטה אחת, המיטות חייבות להיות נפרדות ועם רווח של מינימום מטר וחצי ביניהן. אסור להם לעביר חפצים או תינוקות מיד ליד, אם הם צריכים לתת משהו אחד לשני, הם יעבירו זאת דרך אדם שלישי, למשל אחותו הקטנה של הבעל, שתקח מהאשה ותעביר אליו, או יניחו על שלחן סמוך ובן הזוג ירים את החפץ/ התינוק משם. יחסי מין לא יקויימו למפרע. אלא אם כן: זהו ליל טבילתה של האשה (דבר שקורה פעם בחודש) והשבת שלאחרי זה (לסיכום: פעמיים בחודש) בחדר חושך גמור ומחלט (ולכן לפי הלכותיו אין משמשים לאור היום רק בשעות הלילה*) גם הבעל וגם האשה לבושים למחצה וחושפים רק את האיברים הרלוונטיים לחושך המדכא של חדר השינה. לאחר לידה האשה לא הולכת כשנה למקווה והם אינם מקיימים יחסי מין כל התקופה הזו. מעבר לאקט המיני עצמו חל איסור על כל מגע ביניהם, מה שאומר: לחדור, לגמור ולצאת החוצה – הבעל פורש בחלחלה למיטתו הנפרדת, האשה מורידה בחזרה את כתנתה לכוון הברכיים. מעתה הבעל טמא, כי הוא נדבק בטומאתה של אשתו. על הבוקר רץ החסיד אחוז אמוק למקווה כדי לשטוף מעליו את רוח הטומאה. מזל טוב! אתה קדוש וטהור! הנך מוזמן לטיש שייערך אי"ה במוצ"ש תובב"א. את כל נושא המין תחזקה מערכת גדולה של "מדריכים" שהיו אחראים על אכיפת ההוראות בפועל, על שיחות עם חתנים טרם חופה, ועל טלפונים ושאלות חטטניות והזמנה לשיחות כדי לוודא שהכל מתנהל לפי הכללים. לכל זוג נשוי היה צמוד מדריך שידע כל פרט, התערב בכל בעיה, ולווה אותם לאורך שנים. את המדריכים הובילו מורי הוראה, והרבי היה מקבל עדכונים שוטפים. על הנושאים הללו היה אסור לדבר בחוץ, מערכת של הפחדה והשתקה הוטלה על הנשים, אמרו להן שזה מביא מזל רע. מאות נשים סבלו בשקט, באכזבה, לעיתים רבות בלי ידיעה שקיימים חיים אחרים. כל החסידים, כמעט מאה אחוזים מהם, בצעו את ההנהגות הללו, וכולם אנשים רגילים, ונשות החיל שלהם – נשים רגילות בהחלט, שקמו כל יום מוקדם בבוקר, וגדלו ילדים וכבסו ובשלו והשקיעו והלבישו ולא זכו ליחס של אהבה חוץ מכמה חרחורים בשבת אחרי הטשולנט. חושבים שהסאגה המטורפת הסתיימה? עם מותו של האדמו"ר עברו ההנהגות בדיוק נמרץ ליורשו: הלב שמחה. האדמו"ר החדש לא יכל לצאת בגלוי נגד ההנהגות התמוהות של קודמו. הוא יצא מגדרו כדי להתייחס יפה לאשתו, גם בציבור, כדי שהחסידים, שהיו תוקפניים, מרי נפש ומלאי להט של שליחות, יראו שאפשר גם להתנהג אחרת. ברחובות התגלגלו עליו שמועות, שהוא ישן עם אשתו בחדר אחד, ולא בשני חדרים כמנהג האדמו"רים, שהוא יושב לידה ממש גם בטיסות ארוכות, ועוד כהנה וכהנה. מעבר לנושא הזה, היה האדמור" איש אציל נפש וטוב לב בצורה יוצאת מן הכלל, אבל מה לעשות, אי אפשר לקחת הרגלים של דורות, שהאדמו"ר האחרון רק הטמיע יותר ויותר, ואז להפר הכל באחת. הכללים הבסיסיים תמיד נשארו בקיומם, והשושלת המשיכה להשתלשל, ועולם כמנהגו נוהג. עד שהגעתי אני הקטנה, וחטפתי בחילה בגלל המדריכה הנאמנה, שלפני החתונה ספרה לי את כל הכללים, ואני חשבתי שהשמיים נופלים, ואפילו היה לנו מדריך מיוחד, וכמעט לא ישנו בחדר אחד, וכאילו מתוך חלום עד היום, עד היום נשים רגילות בפאה קצוצה שהולכות ברחוב יחידות או בקבוצה ומילניום, והיי טק, ורבין בככר ומלחמה ותעשייה כאילו אין מחר ורק הן, כמו בפולין בימים ההם כמו בכנסיה הבפטיסטית לפני 700 שנה כמו הקרדינל שרצח כל זונה ובעצם, כמו באירן של היום הן כאילו הולכות ברחוב אבל באמת אין להן מקום.
|
121 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב29 ביולי 2009, 22:25 | | ב | כללי |
|
אני לא יודעת מה אתכם, אבל היום במקרה הואלתי בטובי להעיף מבט מתנשא לעבר הפלזמה המטופשת שיש לי בבית. כי, אני, מה לעשות, שונאת את התרבות החילונית ועוד יותר את תכניות הטלוויזיה המטופשות, ועוד יותר את העובדה שכשאני משלמת על כרטיס יקר לאופרה מלווים אותי מבטיהם של כל היצורים מגיל שבעים ומעלה שהגיעו למופע היישר מרוסיה והקווקז, חוץ ממני אין שם אף אחד עם מערכת מטבוליזם צעירה והיסטרית בעליל. פעם ראיתי כוכב נולד ודנה אינטרנשיונל עשתה פרצופים למצלמה, זה בערך היה השלב שבו סגרתי את התכנית והלכתי לקרא לילדים את "כספיון" שגילה הרבה יותר בגרות מדנה ואפילו עזר ללוויתן צעיר למצוא את המאמע שלו. נפשי הרגישה למולקלות ורבאליות מזן נחות נחשפה פעם, אולי לפני שנה בערך, לתכנית המדהימה "השרדות", שבה להפתעתי התגלו על המסך כמה יצורים שיכלו להיות רופא שיניים, אחות סיעודית, מעצב תחתונים ומורה, לבושים כולם בבגדי ים קטנים ומקפצים על משחק רצפה ענק שהכינה להם ההפקה, תוך כדי שהם מרימים קונכיות פלסטיק וקוראים שאלות שטותיות, ואז עונים תשובות שטויות עוד יותר. והיה זה לפלא. באמת. אני כל כך רוצה להיות חלק, אני ממש אשמח לרייר בצוותא יחד עם כל הישראלים למול המסך נטול ההשראה, ביום שבו אראה את כל המשפחה חוזרת מיום עבודה ומבלה שעות משמימות מול הטלוויזיה - או אז אוכל לומר שהגיע הרגע המאושר בחיי, אני עדיין עובדת על זה, אבל כרגע מאד מאד קשה לי לראות אנשים גדולים ששערם נפרע לפי הוראות ההפקה, שגם הואילה ולכלכה להם ת`ירכיים בחול - אשר מתנהגים בטמטום כה רב, עד שהדבר הבולט ביותר באישיותם הוא העובדה שלעולם, ולא משנה מה יעשו, לא יקבלו אותם אפילו לנקות זיתים מהרצפה בטוני ווספה, בטח לא כשאני הבעלים. אז היום, במקום לחזות ב"האוס" האהוב עלי. (כן יש כמה סדרות סבילות ומעלה. לא, הן לא ישראליות) זפזפתי בפראות במהדורת החדשות. והנה, מה אני רואה? (כמו שאמרה הג`ירפה בסרט בן האלמוות: "מיץ פטל") חסיד גור מתלעלע למול מיקרופון כחול בהיר. לחסיד הזה קוראים ליצמן, יש לו משרה נורא מכובדת והוא סגן שר. למרות שהוא מעולם לא היה בצבא, למרות שהוא משתין בקשת על כל המדינה, למרות שהוא בקושי יודע עברית, למרות שאין לו שום ישות עצמית והוא מדקלם בחן רב את כל מה שהרבי שם בפיו לנכון, למרות שיש לו אלף ואחד אינטרסים, ולכן אני פשוט לא מבינה מה הוא עושה שם! הוא מעולם לא עמד במשמעת מים (חוץ מביום כיפור) הוא מעולם לא רץ במדבר עם נשק ומגפיים עתיקות, אין לו שום תואר והוא לא פיתח כלום נגד סרטן, ממש כלום. נורא מאכזב האיש הזה. עכשיו, בל תאשימו אותי באנטי-דוסיות פוחזת , רב האנשים שאני רואה על המרקע, גם אם פדחתם חשופה תדיר לאור הירח בלילות, כולל מנהיגי האומה הנכבדים שלנו, הם לא ממש אנשים שניתן לומר שהאמינות ההשכלה והאידיאלים הם נר לרגליהם. אבל בכל זאת, אפילו בהשרדות אנשים אומללים משקיעים שעות מחייהם בנסיון לזחול על מקל ארוך בלי ליפול, וכל מיני אנשים עילגים אחרים מצוות המו"מ והמטבחון לפחות דיממו נורא בשדות קרב מרים, וזה היה מפחיד, ואחרי זה או לפני זה הם התמחו מעט בטריגונומטריה. ליצמן בשבילי הוא מדגם של איש שלא מילצר בלילות ולא עשה שמירות בימים ולא שכיבות סמיכה (אולי טיפה בישיבה) ולא בכה כשהוא נכשל בדיפרנציאלי. אז למה לעזאזל הוא אמור להביע את דעתו לגבי הצורך הנואש או לא של ישראל בחיסונים? כן כן כן כן כן אני יודעת שלא חסרים סגני שרים מטומטמים, אבל המשפחות שלהם לפחות לא מציתות פחים ברחבי הארץ ומשתמטות מהצבא. פשוט לא מצאתי לו שום נקודת זכות, אם אני טועה האירו את עיני, הפוסט פתוח לתגובות, זו בעצם שאלה ארוכה שמנוסחת לפי כללי העדה הפולנית. ובכל מקרה - זכותי הלגיטימית בארץ אוכלת יושביה זו היא, לקבל מרקע מרוח בהאוס מתחילתו ועד סופו כשאני מסיימת את יום העבודה - ילדים - ברבצק - נזלות - פארקים לאומיים - שיקויי פשתן שלי, כי לראות דוס בחדשות בסוף היום זה כל כך מעצבן, כל כך נורא, עד שהעברתי לבובספוג.
|
45 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב22 ביוני 2009, 9:46 | | ב | כללי |
| יונה נקבה עם ציציות לבנות על ראשה מהדסת בחגיגיות אחרי זכר שחור ומשמים, אין לי אלא לכנות אותה במילה שלמדתי מקודם מפי אחת מהמגיבות כאן "נואפת"
הזכר מתהלך בחשיבות כה וכה, והיא אחריו, מתחטאת, מתחסדת, ממרקת את עצמה, אני רוצה להמליץ לה על שימוש בבושם, כי לימדו אותי שככה צריך לפתות בעל, אסור לומר כלום בצורה ישירה, מילים כמו: "מצווה" ו "לגשת" (ביטויים חסידיים לסקס) כי יצאו מפיה של אשה יהפכו אותה באופן אוטומטי, לפי תפיסת החכמים, לאשה חצופה. אז לימדו אותנו שצריך לשים בושם, אם הוא מבין את ה"רמז" - מה טוב. ואם לא - מה לא טוב.
נו, שוין.
היונה כפי הנראה ניחנה ברמת הבנה של יונה. במשך עשר דקות ארוכות צפיתי עם הילדים בריקוד החיזור המוזר הזה. ילדה קטנה וכעורה עם קוקיות בלתי סימטריות קצה במחזה הבלתי שוויוני והשליכה על הפתיינית והמתנכר פיסת תפוח.
אמא שלה לקחה אותה הצידה וטלטלה אותה בגסות: "מה אמרתי לך? למה עשית את זה? למה את מתנהגת ככה???" היא משכה לה בקוקיות ושתיהן נעלמו בענן ערפל,
השוטר שמשגיח על הגן ונותן דוחות לחרדים שמלכלכים את השטח(נאצי) לא העלה על קצה דעתו לתת דוח עסיסי מאד לאם המתאכזרת.
* * *
יש אנשים שאסור להם להביא ילדים לעולם, למשל אנשים כמו אותה אם ממורמרת שמעדיפה עופות על פני יונקים, למשל אנשים כמו אותם ילדים חסידיים, קטנים וצמריריים, שזה עתה בקעו מן הישיבה, שהמרחק בין המתרחש בה לבין החיים האמיתיים הוא מטורף עד קטסטרופה,
ילדים אלו מתחתנים בצורה אותה מנינו כבר לעיל, מזדווגים בצורה אותה מנינו כבר לעיל, ולבסוף תמצאו אותם מנסים לגעת בעדינות בפרצופו של תינוק קטן ונרתעים בבהלה עצומה ובקפיצה כי הוא מתחיל לצרוח.
הורות? אבהות? אחריות? אהבה?
דברים משתנים במשך הזמן, רגשות מתעדנים, הבלתי מוכר וידוע עד כה, שהגיע ללא כל הכנה, הופך לדבר קטן מקסים (עד שיש צורך להחליף לו טיטול - שזה תפקידה של הנקבה בעדר) אבל לעיתים נקודת הפתיחה הראשונית היא הרת אסון לנצח.
מה יכלתי להגיד לילדתי כשאבא שלה אמר שהוא לא יראה אותה יותר לעולם? שיהיו לו שמונה אחרים?
מה יכלתי להגיד לה אחרי שפתאום הוא חזר? פעם בא ותמיד מאחר, כפי הנראה גם לא יישאר, יושב בביתו המשמים מול ארגז הצעצועים שהוא גזל מילדי בן השנתיים - בשביל הילדים החדשים שלו שעוד לא היו ונבראו?
זה כואב, אבל המסקנה היא שאבא זה משהו שבא והולך, ולפעמים נעלם לחלוטין, ולא רוצה לקחת ילדים לחופשות, ולא מתקשר אליהם להגיד שבת שלום. * * *
"אני אקח אתכם רק אם אמא תתנהג יפה"
* * *
חברה טובה שלי בלתה במסע קניות עם ילדתה בת החמש, פתאום נזדעקה הילדה ותהי מצווחת: "אבא! הנה אבא!"
האב המדובר, עוטה שחורים, ועגלת ילדים המסמלת את פתיחת הליין החדש משתלשלת מכפותיו, פנה לפתח והתחיל לברוח, לא רצה לראות את בתו הראשונה, כי היא כבר לא כוכך דתייה.
|
27 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב21 ביוני 2009, 18:21 | | ב | כללי |
| היום הלכתי לבקר אותה, פתאום נזכרתי בה, עברו רק יומיים, לא ידעתי שבינתיים היא תמות.
הגעתי למגדל העגול ונכנסתי לחדר שלפני הכניסה למעליות. חיכיתי לחיוך המואר שלה, ללובן העדין של צדודיתה, לסקסיות המתפרצת מכל תו ותג.
הכל התחיל מאפס, כתבתי אותה בכתב ידי והוספתי איור של פרצוף מיואש. מסתבר שאילי ההון הגדולים והמרהיבים, בעלי המשרדים בעזריאלי (שאני מתה ללקק את דשי בגדיהם ברגע זה ועכשיו מפני שהם כל כך חשובים ועצומים נורא) הסירו את מודעת חיפוש-העבודה הקטנה והעצובה שלי, כי לא היה מקום לפרסומת של הג`פניקה.
* * *
היום ישבתי במוסך של צמיגים ואכלתי פיצה כי האופנוע שלי התקלקל, (זה קשור מאד, קפצו) מוסך התיקונים שהיה אמור להיות צמוד לשם, בדיוק עבר מקום ואנכי לא ידעתיו, הסיבה היה מרה מאד: "כי בעל הנכס בן זונה." טוב, בסדר, זה שהוא בן זונה כולל את העובדה שאני רוכבת כבר שבוע עם קולות מחרידים מהאגזוז.
הגננת של הילדה התקשרה ואנשים הקשיבו בלי בושה מבין הצמיגים לשיחתי.
"2 ילדים? לא נכון!!"
ואני כמו תמיד דוהרת חזרה על הכביש כשרק אופנוע לגופי, מחכה לשווא שהשמש האדיוטית הזו, שהיתה עדה לשנים על שנים של אבולוציה מטורללת שלא הועילה לאף אחד בכלום, תשקע כבר איזה חום
* * *
הייתי היום בראיון עבודה במקום מכובד (חכו לחדשות טובות)לפני שנכנסתיישבתי בחוץ בגומחת אבן ועישנתי. אחד הסמנכלים יצא מן הבניין בלי לדעת מכלום, זקן אשמאי שכמוהו, בקש אש, רייר ענוגות והושיט לי כרטיס ביקור מעוצב.
"תתקשרי בערב, לטלפון של הבית."
כן בטח, אני רוצה לראות את פרצופו בפעם הבאה שהוא יראה אותי במשרדים בחברת עמיתיו לעבודה
איתי לא מתחילים, סבאלה.
* * *
מסתבר שחסיד שמן עטור פאות לחיים מאחת הקריות מפנטז על משכבו בלילות ולמחרת טורח להפיץ ברבים שהוא בקשר איתי:)
נו למה ציפיתי מהחסידים, הלא זה כשנה אינני ביניהם, תענוגות העולם פרושים לפני, וכל שאני זקוקה לו הוא זין מעורר גועל ומקולח במי מקווה, שנושאו, חסיד שמנוני, מגעיל ונשוי, הוא פסגת חלומותי בכל הזמנים.
פוסט נפרד יוקדש בקרוב לשמועות וההמצאות החרדיות המתגלגלות בחן רב בין אבני המדרכה לשפת הכביש, מפיהם לאזניהם צמאות הדם של אנשים שאין להם מקצוע ועבודה ועיתונים ומוזיקה טובה וספרות קלאסית, וכל סיפור שאיננו מן המניין, שקרה בביתו של N Y או Z , מטיח את הליבידו שלהם לשמיים.
ברצוני לומר שההמצאות והכיעור המככבים בסיפורי הבדים המתהלכים ברחוב החרדי מאכלסים גועל רב כל כך, שהוא עלול לצלות אפילו את אזניו של חילוני קטן חום ורגיל עם פורד אסקורט 2005 וצהובונים חסרי-רמה של שבת.
לגמרי חסרי רמה, אגב.
* * *
|
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
| פורסם ב21 במאי 2009, 12:06 | | ב | כללי |
|
יש לי יום חדש
לכאוב את כאביי
ללחום את מלחמתי
כי אולי אנצח
וליבי הוא מדוזה קצבית מטורללת
ואדום הוא ימה הסולח
עייפתי מהלם שנינות ומבוהק-קרחות הציבור ומצמיג מעופש ומרפש סנדליי
עייפתי, עייפתי כבר, די!!!
זהו קיר מנחתי ומזבח חיי וזכרי לעולם ימחה
מתריסים ישנים מסתווים מקמה
מעל פני
האדמה
|
17 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
הדפסת רשומה |
אין הפניות לרשומה
|
|
|