השבוע השישי היה הגרוע מכולם- פתאום נעשיתי חולה וחלושה ותלויה, ובוחנת בשמונה עיניים כל נקודה שצצה על עורי. אפילו להשיט את הספינה לא היה לי כוח.

הסבר: למרות שלצד המזרחי יש נוף מהמם של בקעת עין כרם והגבעות הסובבות אותה, מחדרי שפנה דרומה נשקף נוף בטוני מדכא. קיר בטון ומאחוריו בניין אפור ומדכא עוד יותר ומעל גגו ארובות. גיליתי שכאשר יש תנועת עננים מזרחה,  נעיצת מבט בארובות והעננים גם יחד גורמת לאשליה אופטית - החלק העליון של הבניין נראה כמו סיפונה של ספינה הנעה מערבה. מידי יום כיוונתי את התריס והכורסה לזווית המתאימה וביליתי שעות לא מעטות בהשטת ספינת בית החולים.

בימים האחרונים הייתי כה מותשת שחדלתי להשיט את ספינתי.

ביום חמישי 20.12 הגעתי סוף סוף הביתה לאחר ששיננתי את חוברת ההוראות למשתחרר שכללו השגחה צמודה של 24 שעות ביום. בשעות הראשונות של יום שישי עדיין חשבתי על הבאת עובדת זרה, אבל ככל שעברו השעות בהשגחה הצמודה הבנתי שאני זקוקה לחופש ולבד.  טוב, לא אהיה קיצונית - אזדקק לעזרה פיזית עוד כמה חודשים, אבל ככל שחלפו השעות הבנתי שכמות הליווי והעזרה שאני זקוקה להם מצטמצמת למספר שעות ביום.

שלושה ימים ואחר שחרורי חזרתי למרפאת יום לבדיקה. הרגשתי מצויין, הסתבר שיש לכך סיבה: במהלך 3 הימים שהייתי בבית קפץ מספר התאים הלבנים שלי כמעט פי שניים!!! עדיין נמוך, אבל מה שלא עשו שבועות ארוכים בבית החולים עשו 72 שעות בבית!!!!

כעת חוזרת לאט לעצמי. עדיין צריכה להישמר לנפשי. מאד. אבל במסגרת המותר  חוזרת לעצמי ומתבייתת לי בביתי. משערת שייקח קצת זמן לפני שירשו לי לחזור לפעילויות השגרתיות שלי, אבל- נטשתי את ספינת בית החולים ואני בדרך להחלמה!!!