את חוטי הערב הכנתי בשיטה שאני פחות אוהבת (הוראות), אבל מודה ומתוודה שהיא ממש מתאימה ונוחה לתפקיד הזה - אפשר להחליף צבעים בתדירות גבוהה ובנוחות (פשוט לחבר טבעת חדשה מצבע אחר), ולא צריך לעבוד עם חוט ארוך. הלולאה גם מאפשרת עבודה נוחה עם מחטי-קרטון (המצלמה שלי השיבה את נשמתה לבורא-מצלמות, אז תאלצו לנסות להבין למה אני מתכוונת) - רצועת קרטון (של קורנפלקס וכד`) באורך כ-15 ס"מ, ברוחב ס"מ, מקופלת לשניים. את טבעת השקית משחילים בין שני חלקי רצועת הקרטון ויאללה לעבודה. הובנתי? מקווה שכן.
כיאה לתוצר של תרבות המערב, שגדל על סרטים הוליוודיים, ציפיתי לסוף טוב. קיבלתי, אבל קצת אחרת.
חוצמיזה נתקלתי מוקדם יותר ברעיון המדליק הזה - אריגת/סריגת חבל קפיצה מגרביים ישנות.
ורציתי גם לספר לכם שנסעתי ביום שישי ברחובות אם המושבות, וראיתי מודעות המבשרות על תערוכה חדשה במוזיאון פ"ת - "פאול קור מצייר", אני מקווה שהפעם אני אצליח להגיע לתערוכה, אחרי שרק לא מזמן גיליתי אותו. את התערוכה הקודמת - `מוזיאון הטבע` שממש ממש רציתי לראותהצלחתי לפספס. ככה זה כשתערוכה מציגה כל כך הרבה זמן... גיסתי אומרתשהפסדתי תערוכה מצויינת.
ודבר אחרון (ואני חוזרת לעבוד...) - אני רואה שיש הרבה כניסות לבלוג שליבימים האחרונים בעקבות חיפושים בגוגל אחר רעיונות לדברים שאפשר לעשותמלולבים, אז כמובן שאתם יכולים להשתמש בעלים לצורך הכנת הדג וגם להכין סל כמו זה (יש לי לולב, שמצאתי ברחוב לפני שנה בדיוק, ומאז הוא מחכה בבגאז`. אולי יגיע יום ואני אקלע ממנו סל...)
[סתם ליד כללי - כל האיןרווחים ברשומה הזו אינם באשמתי, אלה באשמתפוזבל. האיןרווחים בהערהזו הם באריותיהבלעדית. ככהלפחותאני לא אהיהמתוסכלתמהתפוז]
במסגרת החיפושים אחר עבודה קלה ומתאימה לקישוט הסוכה (לחוגי אריגה שאני מעבירה בבתי ספר) ניסיתי אתמול לקלוע דג. הוא עשוי מעלי דקל (סיפרתי את הסכך שלנו, שמוכן כבר מאז ארוחת הצהריים בחצר בראש השנה). הוא פשוט להכנה. בשבילי. אני קצת חוששת שלילדים יהיה קשה (ילדים מפונקים מהזן של "ארבל, תעשי לי", "אני לא יכול", "לא יוצא לי". יש לקרוא בטון מתבכיין, כמובן) אז אני ממשיכה לחפש עוד רעיונות. לפחות יש לנו כבר קישוט אחד מוכן לסוכה...
אני בלי מצלמה, אז אני עושה עכשיו הפסקה בכתיבה ומנסה לשרטט הוראות. בינתיים כמה תמונות להנאתכם - עבודות שצילמתי לפני שנה וחצי באיטליה - קלאודיו, בעל הצימר המקסים שלנו הכין אותן -
ואם כבר ניערתי את האבק מהתמונות - כך נראה הצימר של קלאודיו כשמרימים את הראש מהכרית, אחרי שלאף שטונדה משובח, כשהאישאיתי מחכה עם כוס קפה במרפסת -
וכך העניינים נראים 40 מ` מתחת למרפסת, אחרי ירידה של כ-100 מדרגות תלולות במורד המצוק-
והמדרגות עצמן...
והמרפסת ביום שימשי -
הכנת הדג:
משרים במים למשך כשעה 4 עלי דקל.
חוצים כל עלה באמצע, לאורך (אפשר לעשות את זה לפי ההשריה)
קולעים ריבוע כזה:
את הקצוות הקצרים מקפלים וקולעים לתוך הריבוע במקביל להמשך שלהם -
אחרי שקולעים את כל הקצוות מתקבל משהו כזה -
(בשלב הזה אפשר להדק את החיבור הקיצוני של שני העלים הפנימיים עם שדכן, אם כי לי זה החזיק טוב גם בלי)
שני העלים הפנימיים נשארים כמו שהם - הם יהיו הזנב.
את שלושת העלים הנותרים בכל צד יש לגזור בקשת, כמו בציור, כדי ליצור את הסנפירים -
וזהו...
אפשר את אותו דבר לעשות עם נייר או קרטון דק (ואז כמובן לוותר על שלב ההשריה)
כל מי שמכיר אותי יודע מצויין שאין סיכוי שקמתי כל כך מוקדם בבוקר, ואם בטעות כן - אין סיכוי שאני אהיה מסוגלת בשעה כזאת לחבר משפטים שהתחביר שלהם נכון.
אז מה אני עושה ערה עכשיו? לפני כמעט ארבע שעות חיפשתי משהו בבלוג. רק משהו קטן לפני שאני טסה למקלחת ולמיטה. אז זהו שלא! מצאתי את עצמי מדפדפת ומעלעלת וקוראת. הגעתי ליולי 2007. מפגרת.
שניה לפני שאני נכנעת לעיניים המשתוקקות להעצם ולגוף השואף להתאזן, אני מודיעה קבל עם ורשת שנהנתי מהקריאה עד מאוד, ודיגדוגי געגועים הורגשו פה בסלון, ושבלי נדר, וכו` וכו`. [ושאני חייבת לכם עוד תמונות והסבר על הפרוייקט]
לילה טוב / בוקר טוב / שבת שלום
התמונה היא של עבודה שעשיתי לפני כמה חודשים - צבעי שמן תעשייתיים ופח מחליד. הכנתי אותה בשיעור, שבו עשינו תרגיל אה-לה-עידו בר-אל. אני ממליצה לראות את הסרט עליו (ועל אמנים נוספים) באתר הזה (לצערי אני לא יכולה לשים קישור ישיר, למה זה אתר פלאש. בדיוק אתמול* הסברתי לאחשלי למה אני לא אוהבת אתרי פלאש. הנה. הוכחה. פלאש זה מעצבן.)
את התמונה אפשר להגדיל בלחיצה.
______________________ הדיון על הפלאש היה אחרי שהוא הראה לי את האתר המקסים ביותר, ואף החדש, של רון יונה (רון הוא מוזיקאי, והאתר שלו הוא יצירת אמנות, כך שאני ממליצה לכל מי שמתעניין באחד התחומים להציץ).
כבר עשרים יום פרוייקט סיום הלימודים שלי גמור ומוכן ותלוי, ועד עכשיו לא מצאתי זמן להעלות תמונות שלו לכאן. היו לי המון סיבות - לא היה לי זמן, ולא ידעתי איך לכתוב את מה שעשיתי או את מה שעבר עלי (או שאולי זה בעצם בדיוק אותו דבר...) ולא הצלחתי לצלם תמונות שממש יעבירו את החוויה.
החלטתי להעלות את מה שיש, למרות שזה מאוד לא מייצג. יש לי כוונה לנסות לצלם אותו בוידאו, אולי זה יהיה אפקטיבי יותר. ואולי עד אז תמצאנה לי שוב המילים שאבדו בין כל העיניים שסרגתי...
(התמונות צולמו בחלקן ביום ההגשה של הפרוייקט, וחלקן צולמו ע"י אחי הקטן והמוכשר בערב פתיחת התערוכה. זה למה התאורה משתנה.ואף האיכות! התמונות של אח שלי הן יצירת אמנות בפני עצמן.)
(כל התמונות הינן ברות-הגדלה בלחיצת עכבר)
חדי העין יוכלו לזהות את הרגל הקרושה אי שם למטה.(אני נטולת פוטושופ כרגע, ולא יכולה לשפץ אץ התמונות שזקוקות לשיפוץ. מתנצלת.)
בכל מקרה אני ממליצה פשוט ללכת ולראות את הפרוייקט שלי ואת שכניו לתערוכה. (ומתנצלת על השעות הבלתי-נוחות) פרטימדויקים בהזמנה הלחיצה -
(היו לי תכניות להמשיך לסרוג אותו במהלך התערוכה, כרגע אני לא רואה איך זה קורה, אולי באוגוסט, אחרי שנגמור עם האריזות והמעבר והנקיונות והסידורים והקייטנות וההכנות והסדנאות.אולי גם לא...)
ובפינת ההמלצה היומית - שלי, חברתי השנונה, הוגת הרגל הקרושה, עורכת היום תכנית ברשת ג` בין 17:00 ל-18:00. היא לא מוכנה לגלות מה יהיה, אבל אני סומכת עליה בעיניים עצומות וממליצה בחום, מה גם שהיא מתכננת להשמיע את אחד השירים מהדיסק החדש של אח שלי, שגם עליו אני סומכת לחלוטין וממליצה בחום...
סבא שלי מת שלשום, אחרי 101 שנים שבהן הוא התהלך פה בעולם. הוא נולד בעולם אחד ומת בעולם אחר לחלוטין. המחשבה על חיים כל כך ארוכים היא בלתי נתפסת.
לפני שנתיים, כשאחת האחיות שלו נדנדה לו שהוא צריך לאכול יותר, הוא ענה לה "כבר 99 שנה אני מכניס אוכל לבטן. כמה אפשר?". כבר הרבה זמן הוא שואל את עצמו "כמה אפשר", אבל העקשנות והעוצמה וכושר ההישרדות שלו, שתמיד הצילו ועזרו לו, פעלו בשנים האחרונות נגדו. ביום ראשון בבוקר הוא סופסוף נכנע לעצמו ועשה את מה שהוא רצה מזמן – מת.
לפני כמה זמן ביקרתי אותו וגיהצתי לו את הבגדים. אחת החולצות שלו היתה מוכתמת, ולקחתי אותה הביתה כדי לכבס אותה בעצמי. כמובן שהיא חיכתה וחיכתה. לפני שבוע אמא שלי היתה אצלי, ואמרתי משהו על החולצה הזו, אז היא אמרה לי לזרוק אותה (ליתר דיוק – להוציא את הכפתורים ולזרוק). הוצאתי את הכפתורים ושמתי אותה בערימת הבגדים שמחכה להסעה למרכז המיחזור החדש שנפתח בירושלים.
ביום ראשון, כשחזרתי מהלוויה, ראיתי את החולצה מציצה מהערימה, ומייד הוצאתי אותה משם.
אתמול, בנסיון לחבר את עצמי מחדש לעבודה על פרוייקט הגמר שלי, גזרתי אותה לשלוש רצועות ארוכות וסרגתי (עם המסרגה החדשה והע-נ-ק-י-ת שקיבלתי ליומולדת מהאיש המקסים שלי).
היום סיימתי וחיברתי לה כף יד שהתחלתי לסרוג בשבוע שעבר.
אחרי בערך חצי שעה של סריגה פתאום הבנתי שהעצב שמילא אותי לפני שהתחלתי לעבוד עם החולצה, ובשלב הגזירה, התחלף, ושמתי לב שאני סורגת ושרה. בשל העובדה שלסבא שלי היה חוש הומור משובח, והוא ידע תמיד להסתכל על החצי המלא של הכוס, ולצחוק על החצי הריק, אני מרשה לעצמי להגיד - הסריגה משחררת!
המוות הזה, וכל המחשבות והתחושות שהוא מביא איתו, מתחברים עמוק לפרוייקט שמתגבש לו, ומטעינים אותו בעוד המון תוכן וכוח.
תגיות בבלוגיה:
