|
tur2
תוכן
| פורסם ב-13 במרץ 2010, 11:32 | | במדור | צרכנות |
|
 | אף אחד לא יכול להאשים אותי בסוציאליסטיות יתרה. אני קפיטליסט מושבע, אני חושב שהמדינה צריכה לספק ביטחון פיזי וביטחון כלכלי מאוד אישי, מעבר לכך אני חושב שאדם יוצר לעצמו את גורלו, ושהכלכלה צריכה להיות גלובאלית, חופשית ופתוחה לתחרות. הרווח האישי, מוצרי הצריכה וההון מניעים את הכלכלה למקום טוב יותר מאשר יוזמה ממשלתית והכוונה מלמעלה; הצריכה האישית מניעה את גלגלי הכלכלה ונמצאת בבסיס התפיסה הכלכלית הנכונה שלי. אבל אפילו בשבילי המראות מפתיחת סניף H&Mבתל אביב, הסניף הישראלי הראשון של רשת האפנה השוודית, העלו אצלי תהייה האם לקפיטליזם שאני מצדד בו כל כך יש אפקט מטמטם על ההמונים, שגורם להם לשכוח מי הם ומה הם ולזרוק את כל הערכים שהם למדו במערכת החינוך 12 שנים, בצבא, באוניברסיטה ומההורים מיום היווסדם בשביל ריצת אמוק מופרעת על עבר טוניקה שוודית מכוערת אך זולה? לא היה לי מושג מתי פתחו את הסניף הציוני הראשון של H&M, קראתי שהרשת עומדת להגיע במדורי הכלכלה, אבל יותר מזה זה לא עניין אותי. אני לא דוגמא, אפנה אף פעם לא הייתה הצד החזק שלי, ואני מודה שגם באירופה הדבר הראשון שאני עושה בחו"ל הוא לוו דווקא לחפש רשתות אפנה שאי אפשר למצוא בארץ. אבל כנראה שאני מהמין הלא נכון: כל מי שראה את תמונות האימה מקניון עזריאלי, ראה ש 98% מהמסתערים הן מסתערות, שדרסו כל שבדרכן בדרך להסניף קצת שטוקהולם באמצע הלבנט. האם באמת בנות המין היפה הן בנות המין הסתום, שיקומו ב-5 בבוקר בשביל להגיע לפתיחה של חנות מחורבנת שכל הסיפור שלה שהיא מגיעה מחו"ל? חיילות שלקחו ימי חופש, בנות שהבריזו מבצפר, נשים עובדות שנמלטו מהמשרדים, כולן היו שם. תרבות הצריכה הפכה את הכל למקובל ומוצדק. אבל בעצם, זה עוד מקובל, עם כל הפיצוצי מוח של היח"צנים על הפתיחה החדשה. מה שלא מקובל זה שבדרך לחנות הן דרסו את הפסיכיות האחרות, כולל עגלות ילדים, נשים מבוגרות, מאבטחים, קופאיות, וכל מה שנקרה בדרך אל החזייה המושלמת. אין להן טיפ טיפה של דרך ארץ? שלא יקרה כלום אם לא תדחפי בהיסטריה את האנשים שלפנייך בתור? ככה חינכו אותן בבית? ומה יקרה אם הן יגיעו לחנות, רח"ל, בשבוע השני של הפתיחה שלה ולא ביום הראשון? אפשר לחשוב שאנחנו בשנת 1970, שרק יחידי סגולה נוסעים לחו"ל פעם ב-10 שנים וזהו. הרי היום קוויקי לאירופה יותר זול מלילה במלון טוב באילת, איזי ג'ט, אייר ברלין ושאר צ'רטרים פוקדים את הטרמינל בלוד כל יום והופכים את הגיחה ל H&Mלמשהו שאפשר לעשות פעם בשנה, אפילו פעמיים. אז מאיפה ההיסטריה? בשביל מה הטירוף? תמיד רשתות החדשות הישראליות היו מביאות קטנים מהפתיחה החגיגית של מכירות חג המולד בחנויות כלבו גדולות בארה"ב בתור "תראו את הקופים האלה", והייתי כמו כל עם ישראל מסתכל על כושיות של 150 קילו דורסות וצורחות בדרך לעוד משהו במידה XLאמריקאי, שמקביל לאוהל 12 בארץ. חשבתי שאנחנו לא שם, אנחנו לא נהיה שם – כלכלה קפיטליסטית ויחסים אינטימיים משהו עם הדוד סם וכרטיס האשראי כן, אבל התבהמות לא, לשם לא נגיע. יש הרבה דברים שכדאי לנו ללמוד מארה"ב, ויש דברים שלא. כדאי לחזור קצת לדרך ארץ ולנימוס שעוד היו איפשהו בימי הסוציאליזם המיוזעים של מפא"י, ולא לדרוס נשים ותינוקות בדרך לפתיחה של חנות בגדים. מה קרה לנו? פעם היינו אור לגויים, היום אנחנו אור לחנויות בגדים זולות. (צילום: אבי כהן מתוך אתר "וואלה") |
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | יש לי סטייה קטנה. אל תספרו לאף אחד, אבל אני, איך לומר...רואה ערוץ 1. בשנה הראשונה לבלוג החמאתי ליעקב אחימאיר על המהדורת חדשות החוץ הטובה ביותר בישראל, "רואים עולם", ומאז דעתי לא השתנתה. הסטייה שלי יותר חמורה ממה שנדמה בתחילה: אני רואה "מבט שני", וגם "מבט" עצמה היא מהדורה לא רעה. אני אוהב את העונות החדשות של חוק וסדר, את הסימפסונים, ועוד כל מיני דברים שמשודרים בערוץ 1. אם זאת עוד סטייה קלה, אז הסטייה הגדולה שלי היא שידורי הלילה: איפה עוד אפשר לראות את מופע אמ"י 1985 ולראות בקהל, בשורה אחת, את רבין, פרס, הרצוג, שמיר ודוד לוי? או ליפול על קדם אירוויזיון 1986? רק בערוץ 1. אחסוך את ההקדמה ההיסטורית, שאותה כולם מכירים: אחרי ששנים דוד בן גוריון סירב להקים טלוויזיה ישראלית בגלל ההשפעה שלה (קשה לומר שהוא טעה, האם דוד בן גוריון היה שורד כמנהיג בעולם טלוויזיוני?) והתקשורת ב-20 השנה הראשונות של המדינה הייתה מבוססת על עיתונות, מפלגתית בעיקר. ההמשך ידוע: אשכול היה יותר רך מב"ג, הקים את הטלוויזיה החינוכית ב-1966 ואת הטלוויזיה הישראלית ב-1968. בכל התקופה שבין 1968 ועד 1993 לא היה "ערוץ 1", הייתה הטלוויזיה הישראלית. כל מה שקרה באותו זמן סוקר ושודר בערוץ 1. בשנים הללו הטלוויזיה הישראלית פעלה ביעילות בכל מה שקשור לתכנים ולאנשים הטלוויזיה: האנשים שערוץ 1 הכשיר ולימד הם אנשי הטלוויזיה הטובים בישראל, עד היום. הם אף פעם לא התפשרו על מקצועיות, ועד היום עמוד השדרה של אנשי התקשורת בישראל הם יוצאי ערוץ 1. תנסו להשוות את הקריינות של דני קושמרו או יונית לוי לזו של דניאל פאר או דליה מזור ותבינו. ליגה אחרת. וזה לא רק החדשות: כשערוץ 1 היה הטלוויזיה הישראלית הוא הציג תכנים בהתאם, חיקויים של טוביה צפיר מלפני 25 שנה מושקעים פי אלף ומצחיקים פי מיליון מכל תכנית בידור אחרת בערוץ 2 או 10. מ-1993 ועד 1998 בערך (המעבר של יאיר לפיד לערוץ 2 הוא קו פרשת המים מבחינתי) ערוץ 1 עוד ניסה להתחרות בטלוויזיה המסחרית. "סוגרים שבוע" של יאיר לפיד (ואמנון לוי) הייתה תכנית לא פחות טובה מהמקבילות בערוץ 2, מבט הייתה טובה כמו חדשות 2 (רק ארוכה וארכאית יותר) והסקופים הגדולים של התקופה היו עדיין של ערוץ 1, כמו חשיפת פרשת בראון-חברון ע"י איילה חסון, עיתונאית מהטובות בארץ שעדיין נמצאת בערוץ 1. מ-1998 נדמה שהערוץ הפסיק לנסות. כשכל הצופים מתמכרים ל'גלגל המזל' ולתכניות האירוח שפשו משום מה בסוף שנות ה-90, מישהו בערוץ 1 הרים ידיים. יחד עם העזיבה של גדולי הדור לערוץ 2 בגלל שרוממה לא יכלה להציע להם את אותם משכורות (דודו טופז, דן שילון, חיים יבין, ירון לונדון, יגאל שילון, אילנה דיין, רפי גינת, רפי רשף – כולם יוצאי רשות השידור שעברו לערוץ 2 בשנות ה-90) וחוץ מאירוויזיון 1999 ערוץ 1 ויתר על התחרות, עד שהפך למה שהוא היום. בנוסף, כמו שאני תמיד טוען, מה ששייך לממשלה לא עובד כמו שצריך: הערוץ העסיק פי 4 עובדים מהדרוש, ועדי עובדים עושים ברוממה כל העולה על רוחם, הארכיון המדהים שלהם משומר במצב מבייש, הפוליטיזציה והתנאים הם של ימי מפא"י העליזים – וכל זה, שכבר אין תמורה הולמת לאגרה בשידורים. על פניו, עוד מפעל ממשלתי חסר תוחלת, שריד לימים אחרים, עוד משהו שתאצ'ר הייתה אומרת להפריט או לסגור. אבל את ערוץ 1 אסור לא להפריט ולא לסגור: בישראל לצד זכות הציבור לדעת, יש דברים שהציבור צריך לדעת (משפט של אבי בניהו). למרות שאני מתעב את כל השמאלנים-הפרנואידים שחושבים שאילי הון שולטים בכל, בתקשורת המצב לא מאוד רחוק מכך: בעולם ה"בעלות הצולבת" אדם יכול להיות הבעלים של כמה אמצעי תקשורת, במקביל, וליצור מצב בו הוא שולט במה שאתם קוראים בבוקר בעיתון, בצהריים באינטרנט ובערב בטלווזיה. תעשו גוגל על "נוני מוזס" ותבינו על מה אני מדבר. כדי למנוע מראש מצב של ברלוסקוניזציה של התקשורת הישראלית הכרחי לשמור על השידור הציבורי בישראל. בכלי תקשורת פרטי חרם מודעות (בעיתון) או חרם פרסומות (בטלוויזיה) יכול למוטט כלי תקשורת, ולגרום לצנזורה עצמית של הכלי את העיתונאים שלו ואת עצמו. הדברים הללו מתרחשים כל יום: תראו את ההבדל בסיקור של המדינה בין ישראל היום (ביביתון) לבין ידיעות אחרונות (ציפיתון), בכל יום שתבחרו. כשבעל המאה שולט בתקשורת, העיתונאים מכוונים את עצמם אליו, ולו בשביל לשמור על פרנסתם. לא פלא ש"שיטת השקשוקה" שודר רק בערוץ 1, ושאר הערוצים ברחו ממנו כמו מאש. לא פלא שערוץ 1 חשף את "בראון חברון" וכמעט הפיל ראש ממשלה מכהן. אם אתם רוצים כלי תקשורת אמין, שלא כפוף לשיקולים כלכליים, חובה על המדינה לשמור על השידור הציבורי שלה. בין כל טמטומות הטלוויזיה המסחרית שאופפת אותנו, טוב לדעת ש"מבט שני" או "הסיפור האמיתי" (שתי תכניות התעודה הטובות בישראל, כאלו שלא יפסידו משפט דיבה לסרן ר') משודרות במקביל ל"אח הגדול" ול"רווק". זה בכלל לא חשוב כמה רייטינג כל אחד מקבל, לציבור מגיעה אלטרנטיבה נשכנית, אינטיליגנטית והכי חשוב – שאינה תלויה בפרסומות. זה לא משנה כהוא זה את הצורך ברפורמה עמוקה מאוד ברוממה – יש שם כוח אדם מיותר, בזבוז, איגודי עובדים מופרעים וכל טכנאי מלך. לצד הרפורמה, אם נשפוך את התינוק עם המים ונסגור את ערוץ 1 לא נוכל להסתכל בשום תכנית, בשום אתר חדשות ובשום תחנת רדיו ולדעת שמה שמשודר שם זה מה שאנחנו צריכים לדעת, ושאין דברים שלא מספרים לנו. שידור ציבורי הוא הכרחי דווקא בעולם קפיטליסטי וחופשי. |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | יש לי מכר, חבר של חברים ליתר דיוק, שהכיר מישהי באינטרנט, מגרמניה, ואמר שהיא באה בשבילו לישראל. היא באמת באה, הם באמת הסתדרו, ובגיל 18 (אחרי שהשתמט מהצבא) לקח את עצמו ונסע לגור איתה בגרמניה. הוא הסתדר לא רע, יש לו עבודה, הוא והבחורה עדיין יחד, הגרמנית שלו כבר טובה מהעברית שלו והוא מגיע פעם בכמה חודשים לבקר בארץ את ההורים וכמה חברים. אבל אתם צריכים לשמוע אותו מדבר על פוליטיקה. אותו משתמט-יורד, שחי בפרבר של ברלין 3500 ק"מ מירושלים אומר שאנחנו צריכים להכנס בערבים, שהם מבינים רק כוח, שצריכה להיות מלחמה אחת `רצינית` כדי לראות להם מה זה (מה בדיוק? שאלה טובה) ואז יהיה פה טוב. אומר, ולמחרת עולה על צ`רטר של ישראייר חזרה לברלין. תמיד שאומרים לי מה הוא אומר נזכרתי למה אף פעם לא הייתי חבר שלו, כי אני חושב שהוא גם אידיוט וגם חצוף. אידיוט כי הדעות שלו אידיוטיות, אבל כאלה יש לי מספיק בישראל. אבל הוא גם חצוף – כי הוא תומך במשהו שהוא מעולם לא ראה, הבחור לא שירת יום בצה"ל או כל צבא אחר, ואומר שאנחנו צריכים לצאת למלחמה בה נספוג הרוגים, פצועים, סבל, הרס ושעבוד כלכלי בזמן שהוא לא יהיה באזור. אז סתם לא אכפת לי, שיגיד מה שהוא רוצה ושיילך קיבינימאט, נראה אותו בשנה-שנתיים הבאות, מתי שיואיל בטובו לרדת שוב מהעולם המתקדם אל הלבנט המיוזע. ראש ממשלתנו המצוין ושר חוצנו העוד יותר מצוין הגו תכנית מצוינת כיצד לגרום לאלו שעדיין לא רוצים לרדת מהמדינה לשנות את דעתם: ראש הממשלה ושר החוץ מכינים הצעת חוק ממשלתית שתרשה לישראלים שלא מתגוררים בארץ, כלומר לאמריקאים, קנדים, אוסטרלים, צרפתים ובריטים ילידי ישראל, להצביע בבחירות לכנסת בישראל ולקבוע לנו, אלה שעדיין ישראלים, את העתיד. המחשבה שלהם היא שרוב הזרים ילידי ישראל שחיים בחו"ל הם מצביעי ימין, וכך ישפרו מפלגתם של ראש הממשלה ושר החוץ את הישגיהם בקלפי. בהתחשב בסיפור של החבר-של-חברים שלי, לא נראה שההערכה שלהם לא ריאלית. אני מודה, קשה לחשוב על שיטה יותר יעילה לירוק בפרצופם של אלו שעשו כאן צבא ותואר/תארים, ועדיין עושים מילואים ומשלמים 50% מס הכנסה ולהגיד להם, היי, אתם ישראלים טובים בדיוק כמו כאלו שלקחו את הפקלאות שלהם בגיל 20 ונסעו לעשות כסף בארצו של הדוד סם, ארצה של המלכה עליזה, ארץ עלה המייפל או מולדת הקנגרו. כל אלו שאמרו שעל הזין שלהם הציונות, באמריקה משלמים פחות מסים, באנגליה אנשים יותר נחמדים ובאיטליה יש מזג אוויר יותר נעים (הכל נכון) ועזבו לפני עשרות שנים, הילדים שלהם לא יודעים מילה עברית וסביר להניח שהם לא ביקרו בארץ יותר מ-10 ימים רצוף משנת 1986. אתם ישראלים טובים בדיוק כמוהם, משלמי מסים ועושי מילואים שכמונו. אז זהו, שהם לא ישראלים. מי שהחליט שהחיים פה קשים מדי, שאין לו כוח לעשות צבא/לשלם מסים/לעמוד בפקקים/להזיע בקיץ או `סתם` מצא אהוב/אהובה בחו"ל או עשה סמסטר באוניברסיטה והחליט להשאר לצמיתות הוא לא ישראלי. חלק מלהיות ישראלי, חלק חשוב, הוא קודם כל לגור פה. מבחינתי כל שמלאני קומוניסט שקורא למדינת כל אזרחיה (כלומר, רוצה להפסיק לקיים את ישראל כפי שהיא קיימת) הוא ישראלי יותר טוב מהלאומן הכי גדול שהחליט לקחת את עצמו מפה. לא אכפת לי אם היורד/ת שומע רשת ב` באינטרנט כל היום. לא חשוב אם הוא רואה כל יום חדשות עורץ 2 ב Israeli channel ואוכל רק ארומה ושווארמה, בסופו של יום כשהוא יוצא לרחוב הוא בעיר זרה, בה אין שלטון ישראלי, הערכים שלה הם לא הערכים של ישראל והאוכלוסייה בה לא ישראלית ברובה העצום. אם אתה לא גר פה, ולא מתכוון לחזור, אתה לא ישראלי יותר. אתה אמריקאי, קנדי, אוסטרלי, צרפתי – וואט אבר – אתה לא ישראלי יותר, ואין לך זכות לקחת חלק בהצבעה לכנסת שתקבע את העתיד של אנשים שחיים אלפי ק"מ מאיפה שאתה נמצא. אתה חצוף שאתה בכלל מבקש זכות הצבעה שתקבע כמה מס נשלם, מתי נצא למלחמה, לאיזה הסדר מדיני ומי יהיה שר הביטחון כשאתה בכלל לא תושפע מההחלטות הללו. תצביע למושל שלך, לנציג שלך בקונגרס, לנשיא המקומי שלך, למי שחשוב לך. אתה לא בישראל יותר. אין לי בעיה עם יורדים. לא לכולם החיים בארץ מתאימים, אנחנו לא מדינה שקל לגור בה. אנחנו גם מדינה חופשית, שלא מחזיקה כאן אף אחד בכוח, מי שרוצה ללכת שייסע לשלום, אבל את הפתק בקלפי תשאירו פה, תנו ללבטינים הפראיירים לקבוע את העתיד שלהם לבד. טועים ראש הממשלה ושר החוץ אם הם חושבים שהמהלך הזה ישפר את תדמיתם. שלא יתפלא ראש הממשלה אם בבחירות הבאות הוא יקבל אחוז נכבד מהקולות של תושבי החוץ, אבל אלו שעדיין גרים פה ישגרו אותו לעזאזל. |
תגיות בבלוגיה:
ראש הממשלה, שר החוץ, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, ישראלים, יורדים, חו"ל, הצבעה, בחירות, קלפי, ישראלים בחו"ל, ישראל,
|
37 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-17 בינואר 2010, 4:48 | | במדור | משפחה |
|
 | יש בחור נחמד שלומד איתי מדע המדינה, חילוני-ירושלמי מצוי. באחד השיעורים שלנו במשפט חוקתי היינו צריכים להגיע לבית המשפט העליון, כדי לראות איך בייניש הקלפטע מנהלת בג"צים. בנחמדותו כי רבה, הוא הציע לי ולעוד בחור טרמפ לביהמ"ש וחסכון של קו 28 המאוס. בסוף השיעור יצאנו איתו, וכשניגשנו לאוטו ראיתי מאחור כסא תינוק. בהתחלה חשבתי שהוא דפק ממישהו את האוטו לאותו יום, אבל תוך שנייה הוא אמר משהו שהבהיר שזה כסא תינוק של הילד שלו. הוא אמר לי שהוא בן שנתיים, ואז גם שמתי לב לטבעת הנישואים שלו. הבחור בן 27, נשוי, ואבא לתינוק בן שנתיים. ועוד יש לו אוטו. חילוני נורמלי למראה, שחולק איתי את אותה כיתה, נמצא בסטטוס כל כך אחר ממני: אני צעיר ממנו בקושי ב-3 שנים, גר במעונות עם שותפים שנה א`, חי על חשבון ההורים (פחות או יותר), וקשר זוגי ארוך טווח, שלא לומר ילדים, זה משהו שנראה לי כמו מדע בדיוני בגילי. וזה לא שהוא יוצא דופן. חבורה של דתיים לאומיים בגילי (או אפילו צעירים ממני) שלומדים איתי הופיעו בתחילת שנה ג` כולם עם טבעות על האצבעות, אחרי ששנה שעברה עוד היו רווקים מבוקשים. השנה גם הייתי לראשונה בחתונה של "בת גילי", בחורה שלמדה איתי והזמינה אותי לחתונתה המצוינת. חשבתי לעצמי נו שוין, היא מוצלחת שמצאה בעל מוצלח, היא יוצאת הדופן, לא אני. או אולי שכן? ידידת שנה א` שלי, שברחה מהאוניברסיטה כל עוד נפשה בה, הכירה בחור כלשהו שנה שעברה. בעוד שאני חשבתי לעצמי שזה סתם עוד חבר שיחזיק כמה חודשים, הם חושבים אחרת ועוד 3 חודשים הם מחליפים טבעות. חובשת ששירתה איתי בצבא תחליף באותו חודש טבעות עם החבר שלה, ששניהם הכירו בבסיס שלי. כולם בני גילי, בני 24 או 25, והם לא רק שכבר נמצאים בקשר ארוך, אלא הם הגיעו למסקנה שאותו אדם הוא האדם שהם רוצים לבלות איתו את שארית חייהם. מעבר לזה שאני מת מקנאה שיש להם זוגיות טובה בעוד אני מבלה את שישי בערב במרתונים של `וויל וגרייס` ב-VOD, אני אפילו יותר מקנא שבגיל שלי הם יודעים להחליט מיהו האדם שאיתו הם רוצים לחיות. שבזמן שאני רק מפגין קצת סימני עצמאות, הם כבר בספרה אחרת לגמרי - חיים עם בן/בת זוג, מתארסים, מתחתנים, עושים ילדים מן הסתם. איך בן 25 אחד יכול להצביע על מישהו ולהגיד שאיתו הוא רוצה לחיות את החיים, ואני לא? אני אפילו לא יכול להגיד מה "הטעם" שלי, או מי אני רוצה שיעשה לי את זה. אני לא חושב שיש לי בגילי בגרות מספקת לדעת שאדם איתו אני בקשר הוא זה שאני אחיה איתו, אני לא חושב שהמחשבה שלי התקבעה מספיק כדי שהטעם שלי לא ישתנה, כדי שמישהו שהיום מושך אותי עד מעל לראש עוד 4 שנים לא יעשה לי כלום מעבר ל"להדלק". הרי מי שעשה לי משהו בגיל 14 לא עשה לי כלום בגיל 18. ומי שבגיל 19 הפיל אותי מהרגליים נראה לי שעמום היסטרי בגיל 24. על מי שבגיל 21 חשבתי שאם נבלה יחד עד סוף החיים אני לא אבקש אף אחד אחר היום אני אומר לעצמי `אלוהים, אף אחד אחר?!` איך אני יודע שאם היום אני אכיר אדם כזה או אחר, אני אוכל לדעת שזה הדבר האמיתי. למה בני 25 אחרים יודעים להגיד על החבר/ה הנוכחי שלהם שאין חרטות, אין מחשבה שנייה, חתונה, ילדים, וההמשך ידוע, ואני לא. אולי זה עניין של בגרות רגשית? סתם חיי רווקות ארוכים מדי ומתסכלים מדי? אין לי מושג. הרי כולם אומרים לא להתחתן בגיל 18 כי זה מתכון לכישלון, לא מסתדרים בהמשך. אולי 25 זה ה-18 החדש? למה יש בני 25 עם אישה+ילד+אוטו+משכנתא, ואחרים שעדיין לא יודעים מה ללמוד? בגרות? מזל? להכיר את האדם הנכון? לא יודע. אני לא יכול לדמיין את עצמי, בגילי, דואג לילד בן שנתיים שקורא לי אבא, מחזיק בית ואחראי לתא משפחתי שלם. אני נראה ילד בעיני עצמי, למרות שמהיום שאני זוכר את עצמי אומרים לי שאני נורא בוגר לגילי. הרי ילד זה לא משהו שנמאס ממנו, אי אפשר להתחרט. אני לא רואה את עצמי אפילו מתקרב לאחריות של לדאוג לילד, דבר כזה שיקרא לי `אבא` באיזשהו שלב, מאיפה יש בני 25 שלוקחים החלטה כזאת כל כך בקלות, אפילו כמשהו מובן מאליו? אם סטודנט שנה ג`, שגר לבד בלי ההורים כבר 3 שנים, עם תפקיד אחראי בצבא ובגרות יפה, לא רואה עצמו מספיק בוגר בעיני עצמו להחליט עם מי לחיות, מי כן יכול? יש בכלל קשר בין הדברים? הלוואי והיה לי פסקת סיכום יפה של כן או לא. האמת היא שבניגוד לכל הפוליטיקה והדברים שמטרידים את הבלוג הזה בימים כתיקונם, אין לי מושג. אולי יש כאלו שנולדים בוגרים אבל גם מפחדים ממחויבות, וילדותיים שרואים מישהו ויודעים שזה הדבר האמיתי. נשבע לכם שאין לי מושג. בכל מקרה, אל תצפו להזמנה ממני בזמן הקרוב. |
תגיות בבלוגיה:
נישואים, חתונה, ילדים, קשר, בן זוג, תינוק, בעל, אשה, משפחה, בגרות, סטודנטים,
|
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-24 בדצמבר 2009, 7:01 | | במדור | כללי |
|
 | שטרות הכסף החדשים, כנראה. אני בכלל לא מבין למה עשו ועדה מיוחדת לבדוק את מי לשים על השטרות. יש `סדרה` של שטרות של נשיאי המדינה וראשי הממשלה, וצריך להמשיך את הסדרה. מאחר וראשי הממשלה הראשונים הונצחו בעבר: דוד בן גוריון (100 לירות/10 שקל), משה שרת (20 ש"ח), לוי אשכול (5000 שקל/5 ש"ח) וגולדה מאיר (10000 שקל/10 ש"ח), צריך להמשיך את הסדרה, ולהוציא שטר של רה"מ הבא בתור, רבין. משפחת רה"מ הבא בתור, מנחם בגין, מבקשת לא לשים את דיוקנו על שטר כסף, וזכותה, ולכן עליו מדלגים. כל ראשי הממשלה שאחריו (שמיר, פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט) יבדלו לחיים ארוכים, לכן מבין ראשי הממשלה צריך לקחת רק את רבין. בסדרת נשיאי המדינה, הונצחו הנשיא ח. ויצמן (50 לירות), יצחק בן צבי (100 ש"ח) וזלמן שז"ר (200 ש"ח). הנשיאים אפרים קציר, חיים הרצוג ועזר ויצמן (הרביעי, השישי והשביעי) נפטרו ומקומם ראוי להיות מונצחים. המנהיגים הישראלים החשובים הם אלו שצריכים להיות מונצחים על שטרות הכסף של בנק ישראל, סימן ריבונות חשוב של המדינה שאמורים לסמל את הקולקטיב הישראלי ואת התנועה הציונית, בלי פוליטיקלי קורקט או אפליה מתקנת, אין להם מקום בשטרות הכסף. למרות ש"פוליטיקאים" הפכה להיות מילת גנאי, שלא בצדק ברוב המקרים, הם עדיין המנהיגים הישראלים החשובים ביותר והם אלו שהובילו את המדינה, אני מסתייג מהקולות של הניג`סים התלאביבים התורנים שמתבכיינים "למה רק פוליטיקאים"? לצד הנשיאים וראשי הממשלה, יש מעט מאוד פוליטיקאים אחרים שהתרומה שלהם הייתה משמעותית מאוד. אני יכול למנות רק את אבא אבן ויגאל ידין ככאלה. בסדרה החדשה, כמו בכל הסדרות הקודמות, צריך להקדיש שטר אחד לאישיות ישראלית קונצנזואלית, כזאת שהישראלים אוהבים, לא מעוררת מחלוקת מצד אחד ומשכמה ומעלה מצד שני כדי שתהיה ראויה להנצחה על שטר רשמי של המדינה. מבין היוצרים החשובים של המדינה, אני חושב שמי שראויה ביותר להנצחה היא נעמי שמר ז"ל, המשוררת, המלחינה והיוצרת הפורה והאהובה ביותר שהייתה לנו, שאין ישראלי שלא גדל ומכיר בע"פ לפחות כמה מהשירים שלה. נו שוין, אז אם זה היה תלוי בי, הנה השטרות שהייתי רוצה שיהיו לי בארנק: 20 ש"ח - אפרים קציר 50 ש"ח - נעמי שמר 100 ש"ח - יצחק רבין 200 ש"ח - חיים הרצוג ועוד כמה דברים שהצטברו לי בראש: *בפייסבוק (כן כן, לא תאמינו) קמה קבוצה שדורשת לבטל את הסבסוד של טיפולי השיניים לילדים מתוך סל הבריאות. כן, יש אנשים, כולל כמה אינטיליגנטים על פניו, שמתנגדים לשינוי המצב הקיים בו ילדים עניים לא מקבלים טיפולי שיניים בכלל. *כמה שאני אוהב קפיטליזם: עד עכשיו טיסות לאילת עלו 377-289 ש"ח. ברגע שאל-על (כנראה) נכנסת לתחרות, המחיר ירד ל-99 ש"ח בארקיע ו-80 ש"ח באל-על. מחיר אוטובוס אגד: 70 ש"ח. נפלא. *יש למישהו רעיון לתרום לי על שינוי שיטת הבחירות בארץ? כולם מברברים על כמה השיטה הנוכחית נוראית, יש למישהו רעיון קונקרטי לשיטה חדשה? |
תגיות בבלוגיה:
כסף, שטרות כסף, בנק ישראל, הנצחה, נשיא המדינה, ראש הממשלה, יצחק רבין, נעמי שמר, חיים הרצוג, אפרים קציר, קפיטליזם, אילת, פייסבוק,
|
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | אוי, אין שמחה כמו שמחה לאיד. השבוע התבשרנו שהדיסנילנד המודרני, הנסיכות דובאי שבמפרץ, פושטת רגל. אותה דובאי שציירה עצמה המקום העשיר עלי אדמות, כמרכז העולם החדש, שבה ניתן היה לעשות הכל גדול יותר, גבוה יותר ומפואר יותר, פושטת רגל ואינה מסוגלת להחזיר את ההלוואות שלקחה. לכאורה, עוד משבר פיננסי במקום כלשהו, כמו באיסלנד או לטביה, שלא בעל מאפיינים ייחודיים, אלא גרידיות נטו, כרגיל. לא כך הדבר. נתחיל בהתחלה: דובאי היא חלק מקונפדרציה ערבית בשם איחוד האמירויות הערביות, UAE, שיושבת במפרץ הפרסי בין סעודיה לאיראן. השלטון שבה הוא מונרכיה לא דמוקרטית (כמו בסעודיה) היא קיבלה עצמאות רק בשנות ה-70, והייתה כפר דייגים קטן ומסכן עד 1996. באותה שנה נפטר השליט ועלה לשלטון בנו, מכתום בין ראשד מכתום. הבחור החליט להפוך את דובאי למרכז עולמי, ויהי מה – ואכן במשך 13 שנה הוא עשה הכל כדי לבנות כל מה שהיה קודם לכן גדול יותר, גבוה יותר ומפואר יותר בדובאי. דובאי, עיר של 200 אלף תושבים, הקימה כל מה שאפשר לחלום עליו: את הבניין הגבוה בעולם (שעדיין בבנייה), את מערכת האיים המלאכותיים הגדולה בעולם, את שדה התעופה הגדול ביותר בעולם, חברת תעופה ענקית, כבישים של 8 מסלולים לכיוון, גורדי שחקים ואפילו אתר סקי באמצע המדבר (על זה אף שמאלני לא מפגין, כנראה שערבים לא משפיעים על אפקט החממה). המזרח, בעיקר הודו ופקיסטאן, סיפק ידיים עובדות וזולות לבנייה המגאלומנית של דובאי, והמערב סיפק את הידע והכסף. כל האירופאים האינטיליגנטים והצדקנים, שנורא יודעים להסביר לנו כמה זכויות האדם שלנו לא בסדר וכמה השלטון שלנו לא דמוקרטי, בשביל רווחים, טיסות זולות וקניות התעלמו ממה שנורא מפריע להם במקומות אחרים במזרח התיכון. אהם אהם. גם זה שלפי החוק אסור לתושב "ישראל" (כך במקור) להכנס לדובאי לא הפריע לאף אחד. זאת לא גזענות או אפליה, בכל זאת רק ישראל. האירופאים שוחרי הדמוקרטיה וזכויות האדם התעלמו מכך שבדובאי אין לא את זה ולא את זה. לפי החוק, אסור לדבר על השליט או משפחתו. נקודה. על תקשורת חופשית או דיון ציבורי אין מה לדבר. העובדים הזרים, 83% מאזרחים דובאי (על הפועלים הזרים אצלנו עושים רעש, בקושי 0.5% מהאוכלוסייה!) מועסקים כעבדים לכל דבר ועניין, הדרכונים שלהם מוחרמים מהם בכניסה למדינה והם גרים באוהלים או פחונים ליד אתרי הבנייה העצומים של דובאי. מעניין שגם זכויות הנשים לא הפריעו למערב הליבראלי בחיפושיו אחרי הדיוטי פרי, באיחוד יש 2.7 גברים על כל אישה אחת, לגבר מותר לשאת 4 נשים (מגיל 12, אם תהיתם) ודובאי היא מרכז בינ"ל לזנות וסחר בנשים. אבל מי סופר. האנגלים הסתומים האלה הטיסו להם את המטוסים ותכננו להם את המבנים, האיים והאוטוסטראדות בלי להתחשב בכל אלו. מעניין שאף ארגון `ירוק` בעולם לא נתן דעתו ללמה לבנות כל כך הרבה מבנים עצומים וסגורים (טרמינל 3 בנמל התעופה של דובאי הוא המבנה הגדול בעולם לפי מטר רבוע) באקלים של 48 מעלות בקיץ, 30 מעלות בחורף ואין גשם, באמצע המדבר. הם גם דפקו את הזרימה של המים במפרץ הפרסי בגלל האיים שלהם, אבל זה באמת לא מעניין את אף אחד. המקומיים, חבורת בדואים אנאלפביתים, התייחסה לאסייתים כעבדים ולאירופאים כפראיירים בזמן שלכל ילד קנו מרצדס ולכל אבא מטוס פרטי, ולאף אחד לא היה אכפת. כשיש שופינג – אפשר להתעלם מכל השאר. שוב, הצביעות האירופאית הליבראלית של השמאל הסוציאליסטי הרימה ראש. הם עושים את מה שלשמרנים אסור לעשות, או חס וחלילה להודות בזה. על פניו, מה אפשר לעשות? כשלכל ערבי יש פומפה בחצר שמוציאה נפט, אנחנו יכולים רק לשבת ולהתבכיין. מקסימום לכתוב פוסטים בתפוז. אבל השבוע הסתבר, שהכסף שבנה את דובאי לא הגיע מנפט או גז (שאין בדובאי אלא רק באבו דאבי השכנה) אלא פשוט מהלוואות. הסיפור די פשוט – זה כמו שאלון גל שואל נהג אגד ומורה איך הם לא מבינים שהם לא יכולים להרשות לעצמם לגור בוילה 3 קומות בסביון. הדובאים הוציאו כסף מהלוואות, שלא היה להם, והמשבר הפיננסי פוצץ הכל. מחירי הבתים בדובאי ירדו ב-50% (איך הם עלו מראש? מי ירצה לגור בחור כזה בחום של 50 מעלות כשאיראן מעבר לכביש?!) הכלכלה נפלה והממשלה הודיעה שהיא לא יכולה לכסות את החובות שלה. כל האנגלים, ההולנדים והאירים הסתומים ששמו אצל הערבים את הכסף שלהם כנראה יראו אותו בגלגול הבא, ודובאי כנראה כבר גמרה את הסוס שלה, והמקומיים רח"ל יאלצו לצמצם במכסת העבדים ההודים שלהם. מסתבר, כמו באיסלנד או לטביה, שאי אפשר לבנות מגדלים באוויר. פריחה כלכלית צריכה בסיס, בסיס של אקדמאים משכילים, בסיס של תשתיות, של דמוקרטיה מינימלית, של חופש ביטוי, של מינימום שיוויון – כל הדברים שאין בדובאי ויש במדינה קטנה אחרת במזרח התיכון. תנחשו לבד איזה. כמו שאיסלנד נפלה כי הסתבר שמדינה של 250 אלף איש לא יכולה להחזיק מעצמה מרכז פיננסי, כך דובאי נפלה כי הסתבר שערבים אנאלפבתים שלא גמרו ג` כיתות לא מסוגלים להחזיק מדינה מצליחה, בה כל עבודה הדורשת מעט שכל נעשית ע"י האירופים וכל עבודה שדורשת מעט מאמץ נעשית ע"י ההודים. שכסף מסתבר לא יכול לקנות הכל, ושגם הלוואות צריך להחזיר. כל אלו שרצו לדובאי בשביל הטיסות הזולות, השופינג והחופש ממס, כל אלו חזרו לאירופה עם הזנב בין הרגליים ועם ארנק מדולדל. כל אלו שמסתכלים עלינו בזלזול והתנשאות, בפטרוניות וצדקנות, כולם אכלו אותה. ודווקא המדינה האסורה, המוקצית, הרוויחה – כי היא לא הפסידה שקל. גם הדוד סם לא הפסיד בדובאי כמעט כלום, אגב. אולי באמת הטובים כן מנצחים בסוף. אוי אלוהים, אין שמחה כמו שמחה לאיד.  |
תגיות בבלוגיה:
שמחה לאיד, דובאי, איחוד האמירויות הערביות, כלכלה, הלוואות, אירופה, פועלים זרים, המערב הליבראלי, זכויות אדם, אנגלים, ערבים, מגדלים, איסלנד, לטביה,
|
48 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | לפעמים שאני קורא פורומים בעולם או בוחן תגובות של אנשים ומוסדות בינ"ל למצב שקיים בצ`כונה הקטנה שלנו ממערב לירדן אני אומר שצביעות כזאת לא יכולה להיות. הרי לא יכול להיות שכל העולם מטומטם, מסתכל על אלו שרוצים לעשות שלום כלוחמנים ועל חפצי המלחמה כמסכנים, על אלו שמתחננים לפתוח במו"מ לשלום כסרבני שלום, ועל אלו שלא מוכנים לדבר כמדוכאים, על אלו שמפנים שטחי מולדת ללא ומקבלים מלחמות וטילים בתמורה כרוצחי ילדים ועל אלו שזורקים טילים על גני ילדים כלוחמי חופש עם בנדנה של צ`ה גווארה על הראש. אבל לפחות אני יודע שהטמטום הגלובלי הוא לא רק כלפי ישראל ולא רק בצ`כונה שלנו. יש צביעות בינ"ל חוצה גבולות, שמטשטשת בין טובים ורעים, לא רק במקרה שלנו. לא יודע אם צרת רבים היא נחמת טיפשים או חצי נחמה, אבל למען הסדר הטוב יש גם יחס לא הוגן לאומות אחרות. בואו ונעשה טיול מחשבתי קצר אל האי השכן מצפון מערב: קפריסין עברה מיד ליד לאורך ההיסטורי (אשורים, רומאים צלבנים...) עד שנכבשה ע"י האימפריה הע`ותומנית במאה ה-16 (מזכיר לכם אזור אחר אולי?), ובמאה ה-18 העבירו הטורקים את האי לבריטניה תמורת תמיכה במשהו לא חשוב. האוכלוסייה המקומית באי הייתה מורכבת מיוונים נוצרים, בערך 75% מהאוכלוסייה, ומטורקים מוסלמים, בערך 25%, ובתווך היו תקועים הבריטים (דז`ה וו?). הבריטים נתנו עצמאות לאי ב-1960 ובנו משטר לתפארת: חלוקת סמכויות בין הטורקים ליוונים, שתי שפות רשמיות, איזונים ובלמים, וטו ועוד על מיני עמיאת. המשטר הזה החזיק כמעט 3 שנים שלמות (!) ואז קפריסין הצטרפה לרשימה של אזורים-שהבריטים-עשו-בהם-ברדק-וברחו: טבח בקהילות טורקיות באי בדצמבר 1963 מוטט את השלטון העצמאי, היוונים דרשו לבטל את הזכויות המוניציפאליות העצמאיות של הטורקים ודרשו "אנוסיס", איחוד בין קפריסין ליוון עצמה, וזאת בתמיכה השלטון הדיקטטורי הפטריוטי ששלט ביוון עצמה באותה תקופה. הסמטוכה שלטה במשך יותר מעשור: הקהילות התקבצו אחת בתוך השנייה, טורקיה ויוון החלו להתערב בעניינים הפנימיים של האי (לזכור שטורקיה אז הייתה דמוקרטיה ויוון לא), וב-1974 חונטה צבאית יוונית תפסה את השלטון באי בכוונה לאחד אותו עם יוון. הטורקים שלחו את הצבא הטורקי להגן על המיעוט הטורקי באי, פלשו לחלקים המיושבים בטורקים שבו (בצפון) ונערכה מלחמה בקיץ אותה שנה שבסיומה שלטו הטורקים על שליש מהאי. לציין שהם לא כבשו כל אזור שהם רצו להנאתם, אלא רק את האזורים שהיו מיושבים בטורקים. הדיקטטורה ביוון נפלה מייד לאחר מכן. במהלך המלחמה נמלטו או גורשו מהצפון 200 אלף יוונים, ונמלטו או גורשו מהדרום 60 אלף טורקים. כאן מתחילה הצביעות הבינ"ל: אחרי 8 שנים של ניסיונות טורקיים לנהל מו"מ עם היוונים כדי להקים מדינה פדרטיבית ולפנות את הצבא מהאי, הטורקים נואשו והקימו ב-1983 מדינה עצמאית טורקית בצפון. האיחוד האירופי, האו"ם וכל העולם (חוץ מטורקיה) החליטו שהם לא מכירים במדינה החדשה. מאז ועד היום חיים הקפריסאים הטורקים בבידוד מוחלט מהעולם, בלי שאף מדינה מכירה בהם, בעוד שהדרום הלך והתפתח. אין להם שגרירויות, אין להם במה לבטא את דרישותיהם, היוונים נחשבים למייצגים היחידים של האי, הם מבודדים כלכלית, מקופחים ומנודים מהעולם ללא סיבה. למה זה קורה? למה העולם לא מכיר בזכות הבסיסית של הטורקים לריבונות על האזור בו הם חיים מאות שנים? למה כשרצו לאחד אותם עם מדינה לא-להם והגנו עליהם הם נחשבו כובשים, אבל כשהם נטבחו ונרצחו ע"י היוונים זה לא הפריע לאף אחד? העולם יודע יפה מאוד לדרוש עצמאות לקבוצה אחרת שנטען שזכויותיה מדוכאות ושולטת עליהם מדינה לא להם. אהם אהם. האיחוד האירופי הוסיף חטא על פשע: בשנת 2004 קופי אנאן הביא יוזמת שלום שאמורה ליצור פדרציה באי, הטורקים קיבלו את ההצעה במשאל עם, היוונים דחו אותה. מה עשה האיחוד? החליט לצרף את הדרום היווני לשורותיו והוא מתייחס אליו מאז ועד היום כמייצג היחיד של האי. לרבע מיליון הטורקים שבצפון אין שום ייצוג באיחוד, או בכל מוסד אחר בעולם. האם זה בגלל שהם לא בצבע הנכון? שהם לא מתפללים לאלוהים הנכונים? סתם צביעות וחוסר הבנה של העולם? טורקו-פוביה? אין לי מושג. מה שיש לי מושג הוא שלא נעים לחיות 35 שנה בבידוד עולמי בלי סיבה, שאתה זה שמנסה לפתור את הסכסוך ובסוף מתייחסים אליך כאשם. כל הניסיונות של כל ראשי הממשלה בטורקיה לפתור את הסכסוך לא נענו לא ע"י האיחוד האירופי (שיוון היא חלק ממנו) ולא ע"י ארה"ב. העולם ממשיך להתעלם מהסבל והבידוד של הקפריסאים הטורקים בצביעות ואכזריות. הייתי רוצה לנסוע לשם כדי להשאיר קצת כסף ולהראות את תמיכתי, אבל אין טיסות מישראל לצפון קפריסין. חס וחלילה שהממשלה שלנו תרים את הכפפה. במסגרת יחסינו העכורים היום עם טורקיה, אין סיכוי שמשהו ישתנה. מה נגיד ומה נאמר? כנראה שלא רק אלינו מתייחסים בהתנשאות, צביעות, בורות, צדקנות ופטרנליסטיות, אלא גם לאומות אחרות שלא מגיע להם. נו שוין, אירופה, מה עוד יש לצפות ממנה. |
תגיות בבלוגיה:
צפון קפריסין, קפריסין, יוון, טורקיה, האיחוד האירופי, האו"ם, הקהילה הבינלאומית, צביעות, צדקנות, התנשאות,
|
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | "חוק המאגר הביומטרי", שמכונה חוק האח הגדול, שאמור לעלות היום להצבעה בכנסת הוא חוק שמעורר התנגדות לא מובנת לטעמי. המתנגדים לחוק מפחדים ממצב בו לממשלה יש מאגר מידע ביומטרי על האזרחים שלה, וניתן יהיה לנצל את המאגר הזה לרעה אם הוא ידלוף החוצה לגורמים עבריינים או עויני מדינה. אני לא מבין את פשר ההתנגדות הזאת. מאגר מידע ביומטרי בידי הממשלה, שיהיה כמובן מאובטח היטב, יאפשר למשטרה ולכוחות הביטחון מעקב טוב יותר אחר פושעים, עבריינים וטרוריסטים, בעוד לאזרחי מדינה שומרי חוק אין ממה לפחד מהחוק הזה. אני לא מבין את הלך המחשבה של המתנגדים; יש להם מעין תמונה בראש של פקידי משרד הפנים עוקבים אחריהם במצלמות נסתרות כאילו הם היו בבית האח הגדול (זה של ארז ואסי) ושאין לאנשי המדינה משהו יותר טוב חוץ מלבלוש לחייהם ולהפר את כל זכויות האזרח שלהם. הרי נגד מי אמור להיות מנוצל המאגר הזה? נגד פושעים שמשאירים טביעות אצבעות בזירות פשע, נגד אנסים שמשאירים דגימות DNA אצל הקורבנות שלהם, נגד טרוריסטים שנכנסו למדינה בזהויות בדויות וניתן לעקוב אחריהם, נגד סרבני גט שממררים את חיי נשותיהם, או סתם אנשים רעים שגונבים זהות של אנשים אחרים וחיים על חשבונם (ועד שבתי המשפט המחורבנים במדינה הזאת מזיזים את עצמם הם כבר גרים בווילה שקנו על חשבון הקורבן בבהאמס) ופושעים שרושמים את הדירה שלכם על שמם מוכרים אותה לחסרי ישע. אז ממי האנשים האלה מפחדים שהמדינה תיצור לעצמה מאגר ביומטרי? לאזרח שומר חוק אין ממה לפחד, ואם הוא מפגין חזק מדי נגד החוק – הוא שהוא פרנואיד, או שהוא מסתיר משהו. לא בטוח איזה אופציה טובה פחות. מי זוכר את יום הגיוס שלו? אם תיזכרו טוב, תגלו ששם לקחו לכם טביעות אצבע וצילומי שיניים. כמובן שלצה"ל יש את כל הפרטים על החיילים שלהם, כולל כמה אמא שלהם מרוויחה (במשרד ת"ש), איזה פריחה הייתה להם בפי הטבעת בגיל 16 (במערכת המידע הרפואי) ולמי שהיה צריך – באיזה גיל הוא הפסיק לעשות פיפי בלילה (אצל הקב"ן). אם צה"ל מחזיק את המאגר הסופר-ביומטרי הזה אצלו, והפרטים שם לא דולפים לשום מקום, למה שהפרטים ידלפו ממשרד הפנים? המאגר האזרחי יהיה מאובטח בדיוק כמו המאגר הצה"לי, ואין לאף אחד סיבה לפחד. לא ראיתי את כל יפי הנפש מוחים נגד שרשרת החיול ביום הגיוס שלהם. אם יש לצבא מאגר שהוא גדול ומקיף יותר פרטים על כמעט כל אזרחי ישראל, למה דווקא נגד המאגר האזרחי נזכרו למחות? למה לצה"ל מותר מה שלמשרד הפנים אסור? לא ראיתי את כל המוחים והמוחות אומרים משהו כשמבקשים מהם בשגרירות האמריקנית לתת טביעת אצבע לשם קבלת ויזה לארצו של הדוד סם. או שאולי מנעמי ארץ הצריכה הקפיטליסטית משכיחים את הפחדים מהמצלמות שמעבר לקיר? מאגר ביומטרי הוא אמצעי הכרחי לפיענוח פשעים חמורים במדינה. במצב האלימות, הפשע וחוסר כיבוד החוק בישראל אני אשמח שעבריין יחשוב פעמיים לפני שהוא פוגע בצורה כזאת או אחרת בחפים מפשע בידיעה שיש למשטרת ישראל גישה למאגר שתוכל להושיב אותו שנים ארוכות (אחרי שנים ארוכות של משפט, כמובן) מאחורי סורג ובריח. אני תומך בהקמת מאגר ביומטרי מקיף, שיאובטח כיאות, ויאפשר למדינה אפשרות פיענוח פשעים ומניעת טרור טובה יותר מהמצב היום. אין כאן שמינית של פגיעה בזכות חוקית או אחרת של כל אזרח שומר חוק, והרי ממילא למדינה (צה"ל, ביטוח לאומי, מערכת החינוך) יש את כל המידע עלינו מפוזר במערכות שונות, ואין כאן שום מניעת מידע שהמדינה הייתה ללא גישה אליו מלכתחילה. |
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-23 בספטמבר 2009, 17:35 | | במדור | קולנוע |
|
 | סיפור שהיה כך היה: לפני מספר שבועות הקרינו בסינמטק את המועמדים לפרסי האקדמיה (מה בדיוק אקדמי פה? לא ידוע) הישראלית לקולנוע. בנצלי את המנוי שלי, הלכתי לסרט בשם "לבנון" בלי שבאמת ידעתי על מה ולמה, הסרט היה רחוק חודשיים מיציאה לאקרנים, הרבה לפני הזכייה בונציה ועוד אף אחד לא ידע עליו. סרט מלחמה ישראלי, קאסט שנראה טוב על הנייר, הלכתי לראות, מה כבר יכול להיות. לקח לי בדיוק 2 דקות להבין את מהות הסרט: חיילי צה"ל הורגים חפים מפשע, חיילי צה"ל ברברים, צה"ל נכנס ללבנון רק כדי להרוג אזרחים מסכנים, אין טרור מלבנון, צה"ל נכנס ללבנון בלי סיבה, חיל האוויר מחסל כפרים על יושביהם בלי סיבה, צה"ל לא מציית לחוק הבינלאומי, חיילי צה"ל ברברים, המפקדים של הצבא חיות אדם והחיילים מכונות הריגה עם ניצני אנושיות פה ושם. החיילים הסורים הם ה-good guys, הפאלנגיסטים הנוצרים הם ה-bad guys, והישראלים הורגים כל מה שזז במלחמה בינהם. במהלך 10 הדקות הראשונות של הסרט עזבו בערך שליש מהצופים בזעם. מאחר והייתי לבד ולא היה לי על מי לעשות פוזה, נשארתי עד הסוף. הסרט משתמש בכל האמצעים האפשריים ובכל הסיטואציות שאפשר לחשוב עליהן כדי להוציא את דיבה חיילי צה"ל רעה ולהפוך את הנרטיב ההיסטורי על פניו, בגישה פוסט-מודרניסטית אופיינית: לא מדינה מוכת טרור שנחלצת לעזרת מיעוט נדכא בשכנתה הצפונית ומחסלת קיני מחבלים שמסתתרים בקרב אוכלוסייה אזרחית ונתמכים בצבא של דיקטטורה אכזרית שכובשת מדינה זרה, אלא צבא רשע ואכזר ששם לו למטרה לחסל כמה שיותר אזרחים חפים מפשע והוא נעזר בקבוצת מאפיונרים מקומיים שמטילים אימה על הצבא הזר (הסורי) שבא לסייע. מה לא היה שם: כשנכנס הצבא לעיירה לבנונית כלשהי אחרי שחיל האוויר "מחק" אותה רואים רק גופות: נשים בבתיהן, סוכנות נסיעות שעובדיה מתים, אישה שמחפשת אחרי ילדתה הקטנה (שחוסלה ע"י צה"ל, כמובן), שמלתה שעולה באש מוסרת ממנה ע"י חייל, שימוש בנשק שנוגד את החוק הבינלאומי (או כמו שזה נאמר בסרט: "אנחנו נכבד את החוק הבינלאומי, ולא נשתמש במילה זרחן"). רואים סוס שבטנו פתוחה, קלוז אפ על העין – הוא בוכה! So sad. חיילי סורי נשבה ע"י צה"ל, והאיש הרע בסיפור הוא דווקא הפלנגיסט הנוצרי, לא הסורי, חלילה. בתחילת הסרט, החיילים יורים על לבנוני חסר ישע, ותוך כדי שהוא צורח "סאלאם!!" בלי יד ורגל, המפקד הישראלי יורה לו בראש. לא היה שום דבר "ישראלי" בסרט הישראלי הזה - הוא נראה כאילו הופק במחלקת התעמולה של אש"פ. אני מודה שלא לקחתי חלק במלחמת לבנון (הראשונה, שהיא הרקע לסרט), ולו מהסיבה הפשוטה שזו החלה 3 שנים לפני שנולדתי. אבל הכרתי מספיק אנשים שכן השתתפו בה – חברים של ההורים, שכנים, אנשים שמתאמנים איתי, ואף אחד מהם לא מספר על משהו דומה. ברור לי שמלחמה זאת חוויה לא סימפטית, בוודאי שזו נערכת באזורים מיושבים, אבל גם הנרטיב ההיסטורי ברור לי לא פחות: ישראל נכנסה ללבנון ביוני 1982 אחרי שנים על שנים של טרור בלתי פוסק מלבנון, מאוטובוס הדמים דרך רצח משפחת הרן ועד ההתנקשות בשגריר בלונדון. היא חברה לקבוצות נוצריות שדוכאו במשך שנים ע"י המוסלמים, ונלחמה נגד הצבא הסורי שכבש את לבנון בניגוד לכל חוק או רצון של תושבי המדינה. מעניין שהדברים האלו לא נכנסו ל"זיכרון" של הבמאי, שעשה סרט על בסיס זה. אותם אנשי קולנוע, שעושים סרטים שאינם אלא הכפשה והשחרת פניה של מדינת ישראל, הם אלו שבעצמם מרחיבים את הפער שבין התרבות הישראלית לבין הישראלים עצמם. אני לא מכיר ישראלי שיזדהה עם הסרט הזה, אפילו השמאלנים ביותר ינועו באי נחת בכסאם. הם עושים סרטים שהישראלים שונאים, ואחרי זה החברים השמאלנים שלהם מאירופה נותנים להם פרסים תוך כדי שהם מצקצקים איזה יופי של אומנות, סוף סוף היהודים, סליחה, הציונים, מראים את עצמם כמו שאנחנו אוהבים לראות אותם, ככובשים אכזריים ורוצחים קרי לב. אנחנו דמוקרטיה, ויש כאן חופש יצירה לכל מי שרוצה. אין לי בעיה עם זה, יש לי בעיה עם זה שאח"כ האומנים הללו רצים לבקש כסף מהמדינה לעשות עוד סרטים עוכרי ישראל ולהוציא את דיבת ישראל רעה בחו"ל, משהו שהימין הקיצוני לעולם לא יעשה. שיעשו כמה סרטים שהם רוצים (ו"סיפור גדול" או "הכל מתחיל בים" הם דוגמא לסרטים ישראלים נהדרים שנעשו השנה, לא צריך לייבש את התעשיה כולה, חלילה) אבל שהג`ורה שלהם לא תהיה על חשבוני. יש גבול. |
תגיות בבלוגיה:
קולנוע, קולנוע ישראלי, הסרט "לבנון", שמלאנים, שמאל, סרט, סרטים, מלחמת לבנון, סינמטק, צה"ל,
|
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | במזל לא משהו (ובציונים אפילו פחות משהו) אני אמור להתחיל באוקטובר הבא עלינו לטובה את שנת הלימודים האחרונה בתואר שלי בירושלים. כשהתחלתי ללמוד, אי שם ב-2007, לא באמת הכרתי את ירושלים. הכרתי רק את מסלול התיירים השחוק כותל-גבעת התחמושת-יד ושם שהייתי עושה כחלק מהעבודה שלי כמאבטח טיולים, וכל מה שהיה בעיר עצמה, מלבד התחנה המרכזית, היה די זר לי. לכן, כשהתחלתי ללמוד החלטתי לגור במעונות של האוניברסיטה, מאחר ולא באמת הכרתי את העיר, לא היה לי מושג איפה לחפש דירות, לא ידעתי מה יהיו טווחי המחירים והקרבה של המעונות לאוניברסיטה תחסוך לי את הנסיעה בבוקר. טוב, זה לא בדיוק "מעונות". האוניברסיטה הוציאה מכרז לחברה פרטית לבנות בנייני מגורים בשטח שרחוק בערך 800 מטר אווירי מהר הצופים, וזו בנתה 9 בנייני מגורים מודרניים, בני 7-9 קומות, כשבכל דירה ישנם 5 חדרי שינה, סלון מיניאטורי ומטבח קטן אך פרקטי, יחד עם שני תאי שירותים ומקלחת. למעשה, אני גר בדירה עם שותפים לכל דבר, עם חברת ניהול חיצונית, ושכר דירה שנמוך בערך ב 200-300 שקל מהמקובל באזור. קיבלתי דירה בת זונה: שקטה, קומה שביעית עם נוף להר הבית. עם מגיע משיח אני יודע ראשון. בשנה הראשונה הסיפור די התאים לי: בגלל השביתה המחורבנת של תשס"ח לא יצא לי להכיר את העיר, והנסיעות שלי הסתכמו רובן בנסיעות לתחנה המרכזית וחזרה. בסמסטר השני התחלתי לצאת ולהכיר את העיר, אך עדיין רוב החיים היו במרכז, וגם אם הייתי יוצא זה היה פעם בשבוע ותו לא. בדירה עצמה, היה לי שותף אחד שבדיוק חזר אחרי שנתיים בהודו, על כל השאנטי המשתמע. השני היה קנדי (מקנדה יעני) סרח שהשתיקה יפה לה, שותף מגעיל שהסריח את הבית מג`וינטים והיה צריך להתווכח איתו על כל דבר, כולל זה שהוא צריך להוריד את המים אחרי שהוא משתין. השותף השלישי היה סטודנט למשפטים, שהסתדרתי איתו סבבה. בשביל מקום ללמוד, הייתה לי אחלה דירה. בשנה השנייה, שהתנהלה כסדרה לשם שינוי, התחלתי להכיר את עיר הקודש באמת, לשמחת ידידי השמאלני יובלוג שלא הפסיק לרדת עלי שצריכים להסביר לי איך להגיע לפסגת זאב. עשיתי מנוי לסינמטק והתחלתי לפקוד אותו בקביעות יחד עם תאומת נפשי, העברתי את הקניות שלי מהסופר הקפיטליסטי הגנב לשוק מחנה יהודה הזול יותר עם הסחורה היפה יותר, העברתי את חדר הכושר שלי מהבית לירושלים, העברתי כאן יותר שבתות מאשר בבית – כל אלו גרמו לכך שיצאתי מהציר דירה-קמפוס לכיוון העיר משהו כמו 3-4 פעמים בשבוע, כולל למפגש בבר כלשהו שמאגד את כל שבעת ההומואים שגרים בעיר הזאת, כולל האנטיפתים. גם בגזרת השותפים חל שיפור: המשפטן, שהתברר כסרח בפני עצמו, עזב באמצע השנה, ואליו הצטרף בחור מוזר, קמצן וסגפן שהתברר, בניגוד גמור לקנדי, כחולה ניקיון, ועוד שתי בחורות, אחת בת 22 עם בגרות של בת 14, אך נחמדה ונקייה, יחד עם משפטנית נוספת חביבה, נחמדה ונקייה. ולא כמו בשנה שעברה – כולם לא עישנו. כאן הדירה שלי התבררה כנטל לא קטן: מאחר ואין לי אוטו כאן, אני תלוי בתח"צ לעיר. נסיעה לעיר לוקחת בערך חצי שעה (לכיוון), אך לא זאת הייתה הבעיה העיקרית – זו הייתה העובדה שבין יום שישי ב 15:00 עד מוצ"ש, וכל לילה אחרי חצות, אני נמצא במצור. כשאין אוטובוסים אין איך לצאת מפה, וזה לא נעים. לפעמים רוצים לצאת להתאוורר אחרי שלושה ימים של כתיבת מבחן בית מזעזע, ומאחר ושעות הערנות שלי בתקופות כאלו נעות בין 23:00 לחמש בבוקר זה בעייתי. אפשר לשכוח מיציאות ביום שישי בערב. צריך להסחב עם העגלה מהשוק ביום שישי כשאתה קרוע מעייפות עד למעונות בגבעה הצרפתית הרחוקה, "קפיצה" לסינמטק משמעה 40 דקות נסיעה לכיוון ובכלל – יוצאים פחות כשאתה רחוק מהאקשן, ולא מרגישים את האווירה הנחמדה שיש במרכז ירושלים, בניגוד לפרבר השינה הקולוניאליסטי החשוך והקר בו נמצאת דירתי. לכן, שמח וטוב לב, העלתי רעיון בפני אחת משותפותי: שאני, היא, ועוד חבר שמלאני-יתר-על-המידה שלי שמתחיל ללמוד כאן נעבור כולנו באושר וגיל אל דירת 3 חדרים נחמדה במרכז העיר, במקום המעונות. נכון שהמשמעות היא נסיעה כל בוקר את הקמפוס בקו בואו-תראו-כמה-אנשים-אפשר-לדחוף-באוטובוס-אחד 19, אך בשנה שלישית מגיעים יחסית פחות לקמפוס, וכבר נמאס וצריך לגוון. וכאן התחיל הסיוט: לך תמצא דירה בעיר הזאת. היה לי ברור שאני אשלם משהו כמו 200 שקל יותר כל חודש בשביל השדרוג, וזה נראה סביר בעיני. התחלנו שלושתינו לחפש דירה באמצע יוני, ואוי החורבות שראינו. קטעים נבחרים: *דירה שרחוקה 40 דקות נסיעה מהקמפוס, בקצה גבעה, עם רעש מציר תנועה ראשי ועם חדר שינה מיניאטורי, 4000 שקל. מחיר סביר, מיקום מזעזע, NEXT. *דירה שרחוקה אפילו יותר, אבל שקטה ומשופצת, אבל לא מתאימה ל-3. NEXT. *דירה מתפוררת, עם מטבח מימי פולה בן גוריון, שתקפיא את עצמותינו בחורף, 5500 שקל. מה נראה לו?! *הדירה שהיינו הכי קרובים לחתום עליה: ללא סלון, רק 3 חדרי שינה, ובלי שום ריהוט (גם לא מקרר או כיריים) אבל במיקום מצוין, 4400 שקל. המחשבה שנצטרך לקנות הכל מההתחלה גרמה לנו לוותר עליה, במהלך שהיום אני אולי מצטער עליו, כי לא ידענו כמה קשה יהיה בהמשך. *דירה עם סלון פיצי, מטבח עוד יותר פיצי, חדר שינה אחד בלי חלונות, ועוד שניים עם חלון בתקרה, כזה ששולח לך זרנוק של אור בין העיניים על הבוקר. 5500 שקל. נו באמת! *דירה לבעלי דיכאון קליני: קירות חומים, רצפה חומה ותקרה חומה, כשחדרי השינה ממוקמים בדיוק מעל אגזוזי האוטובוסים של קינג ג`ורג`, 6000 שקל. סביר, לא? *קומה שלישית בלי מעלית, כל החדרים רועשים (גם מעל קינג ג`ורג`) בטירוף, בלי ריהוט, 4500 שקל. *דירה סבירה, קומה שביעית, נוף סביר, מחיר סביר, אבל בפאקינג ניות – 45 דקות נסיעה לקמפוס כל בוקר. והדירות האלו היה אחרי עשרות ניתוקים של בעלי בתים שנבהלו מהמילה "שותפים", והיו מוכנים להשכיר רק למשפחות, או לדתיים, או לכל מי שתחלמו עליו חוץ ממני. כמה הבריזו לנו כשבאנו לראות את הדירה, כולל אחד שאמר שהדירה "לא רלוונטית" רק כשנעמדו בדלת שלו, כמו שקבענו מראש. מאחר והמצב נראה רע, אמרתי שכדאי שנכין תוכנית ב`, למקרה שזה לא יעבוד. השותף הנבלה שלי מצא דירה באזור שלי ב-3 דקות, חתם ונעלם. עכשיו אני לבד, מנסה לחפש מלונה לשנה הקרובה, בלי הצלחה יתרה. חברה שלי מחפשת שותף לדירה שלה, והיא אומרת ש-20 איש ביום ראו אותה. אחרים מחפשים בנות (הומואים נחשבים?), או דתיים, או כל מיני אנשים שהם לא אני. אז כנראה שגם את שנת התואר האחרונה שלי אעביר בציפייה לקו 4 בגבעה הצרפתית, לא אהנה מהעיר באמת, כל קפיצה לשוק, לסינמטק או לבירה בערב תהפוך לסיפור, ואני אשב לי בדירתי החשוכה עם אלוהים-יודע-איזה-שותפים-שיתקעו-לי-שנה-הבאה במקום לגור עם אנשים שאני מכיר, במצור בשבתות, חגים ולילות ואקלל את המוצלחים ממרכז העיר שמגיעים בנונשלנטיות על קו 19 הדחוס בבוקר אל הקמפוס ואתהה, איך הם השיגו דירה? (אגב, אם מישהו יודע או שומע על חדר שמתפנה באזור מרכז ירושלים/רחביה/נחלאות לשנה הקרובה, צ`לחו לי מסר, באמאשלכם, אני מה-זה שותף נוח). |
תגיות בבלוגיה:
ירושלים, תסכול, נדל"ן, דירה, שותפים, שכירות, השכרה, בעלי בתים, רחביה, מרכז העיר, לימודים, אוניברסיטה,
|
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-3 באוגוסט 2009, 16:22 | | במדור | אקטואליה |
|
 | לפני שבועיים, חגגה צרפת את יום העצמאות שלה, ה-14 ביולי. יום העצמאות הצרפתי מצויין ביום בו הסתערו המונים על כלא של המלך ושיחררו את האסירים שהיו כלואים בו, והחלו את המהפכה הצרפתית. האקט הזה מהווה את הצעד הראשון באירופה לשחרור משלטון מלוכני, צעד ששינה את פני ההיסטוריה של כל העולם המערבי. בצל החגיגות, בצד בשקט, היו ידיעות קטנות על צעירים ששרפו מכוניות כדי "לחגוג" את יום העצמאות, נו שויין, למי אכפת מכמה צרפתים משועממים. בשבוע האחרון הארץ רעשה וגעשה מתחנונים בכיונים ובקשות של ילדי העובדים הזרים הלא חוקיים, הוריהם, התקשורת, השמאל ואפילו נשיא המדינה שזעקו וצעקו לא לקיים את החלטת הממשלה שנועדה לאכוף את חוקי מדינת ישראל, שלא נותנים אזרחות למי שנולד כאן להורים שנמצאים בארץ באופן לא חוקי, ולהחזיר את ההורים ואת ילדיהם שנולדו בארץ אל ארצות מוצאם. מה לא עשו שמלאני ארצנו: ראיינו ילדות פיליפיניות/אפריקניות/לטיניות בנות 6 ו-7 על כמה הם אוהבות את הארץ, ראיינו בנים בני 8 על זה שהם רוצים לשרת ביחידות קרבות, כתבו על האינטרגציה הנהדרת שלהם בבתי הספר בדרום תל אביב, על השוטרים הרשעים שרוצים לעצור אותם בכל פינת רחוב ועל הפחד המתמיד שלהם מגירוש אל ארצות שלמעשה הם לא ביקרו בהם מעולם. אפילו הנשיא התפלא ואמר "אלוהים, למה לגרש אותם?" התשובה ברורה: כדי שלא נהיה צרפת, וביום העצמאות ה-80 שלנו ילדי מהגרים ישרפו מכוניות של ישראלים בחוצות הערים בגלל טענות על החיים שלהם בישראל. כל מי שביקר במערב אירופה ב-20 השנה האחרונות נחרד: רבעים שלמים בפריס, פרנקפורט, לונדון או אמסטרדם הפכו להיות שטח אקס-טריטוריאלי, אפריקה בלב אירופה. שכונות שהשוטרים המקומיים לא יכולים להכנס אליהם, אירופאי שורשי שומר נפשו ירחק מהם בכל מאודו, קהילות של בני-מהגרים ענקיות שמביאים מנהגים ברבריים של העולם השלישי אל תוך אירופה, מנצלים את המערכות הסוציאליות המקומיות ולא מקבלים על עצמם דבר מהתרבות המקומית. כולם זוכרים את פיגועי יולי 2005 בלונדון שבוצעו ע"י בריטים לכל דבר, ילידי בריטניה, את המהומות בדנמרק ונגדה אחרי פירסומי הקריקטורות של מוחמד ואת מהומות 2005, 2007 השם יודע עוד מתי בצרפת. ברור לי שהאוכלוסייה המהגרת היא ברובה לא אוכלוסייה עבריינית, אלא אנשים קשי יום ממדינות עולם שלישי שמחפשים לשפר את חייהם כדי לתת עתיד טוב יותר לילדים שלהם, וזה ברור ומובן, אפילו מקובל. אבל שוכחים, שאם מישהו מתעשר, מישהו אחר מפסיד: המהגרים תופסים עבודות של אירופאים שורשיים, מנצלים את מערכות הרווחה הנדיבות (מדי) של האירופאים הפראיירים, וגם `סתם` פוגעים באופי של המדינה ובתרבות שהיא פיתחה במשך עשרות שנים. כשכתבתי לפני כמה חודשים על הנושא ציינתי לטובה את ישראל, שלא מעלימה עין, יודעת לחזות את המציאות ורוצה למנוע את הברוך שאירופה נמצאת בו עכשיו, אבל כנראה שהערכתי יותר מדי את שלטונות את המדינה, את הישראלים ואת התקשורת שכופפה את ראש הממשלה בנימין סמרטוטיהו שנחסט כרגיל מכמה כותרות ונסג מהמדיניות הנכונה של גירוש העובדים הזרים, על ילדיהם. אז בואו נשים דברים על דיוקם: מדובר על משפחות, שההורים שלהם לא הגיעו לכאן מאהבת ציון, ממסורת יהודית ארוכת שנים או מהערצה עיוורת למפעל הציוני. הם אנשים שחיפשו להרוויח כסף, בחרו את ישראל מסיבות רציונליות לחלוטין, הונו בגלוי את רשויות המדינה בכך שנכנסו לכאן באשרת תייר, הפרו אותה, והם חיים בקרבנו באופן לא חוקי, מרוויחים בשחור, לא משלמים מסים, את הכסף שהם מרוויחים הם שולחים למדינתם וישראל מפסידה מכל כיוון: ישראלים מאבדים עבודות בגללם, בגלל שהם עובדים בשחור הם לא משלמים מסים והם מנצלים את מערכות החינוך (לילדים שלהם) הבריאות, התשתיות, הרווחה, וכל תשתית מדינתית אחרת שאני ואתם וההורים שלכם עם המסים שלכם משלמים עליה. לא מדובר על אוכלוסיית הגירה איכותית, סלקציונית, כמו שעושים האמריקנים, הקנדים או האוסטרלים, אלא על אנשים בורים, לא מרצון אלא כי אין מערכות חינוך נורמליות במקומות מהם הם באים, לא משכילים, שלא מכירים את החיים בעולם המערבי, שמגיעים ממדינות נחשלות וכמובן - לא יהודים. זאת אוכלוסייה שלא יכולה לתרום לכלכלה מעבר לתחומים שהממשלה מגדירה כחיוניים, וכאלו שישראלים לא עובדים בהם בדר"כ, ובתחומים אלו הממשלה מביאה עובדים זרים באישור ולפי חוק, שזה לגיטימי, בתנאי שהם עוזבים כשאשרת העבודה שלהם מסתיימת. כשהממשלה מקבלת שכל, ומחליטה להעיף מפה את מפרי החוק שחיים על חשבוני, פתאום כל מיני סתומים ויפי נפש קמים ורצים להגן עליהם. סליחה, על מי אתם מגיעים? על אלו שאתם משלמים על החינוך של הילדים שלהם? אלו שהולכים למיון ואתם משלמים על הטיפול שלהם כי אין להם ביטוח? או אולי על הישראלים שמנצלים אותם ומעבידים אותם בשכר רעב כי הם יודעים שאין להם אופציה אחרת? אם כל העובדים כאן היו חוקיים ובאישור הכל היה נמנע. ישראל נמצאת במלחמה דמוגרפית מול העולם הערבי, שמצהיר השכם והערב מה הוא רוצה לעשות לנו ביום שהוא יוכל (רמז, זה קשור באוניות ובנמל של דנציג). אז לא מספיק שאנחנו צריכים להלחם באויב הערבי (כן כן, הוא אויב, תגידו מה שתגידו, נמאס לי להיות פוליטיקלי-קורקט) כדי לשמור על התרבות ועל הרוב היהודי במדינה שלנו, עוד כל מיני גאוני הדור מציגים לנו להלבין את המהגרים הלא חוקיים, כדי שתהיה לנו עוד קבוצה להלחם בה? עוד קבוצה לא יהודית, שלא מכירה במסורת שלנו או בציונות, שתגמור לנו את המדינה? הרי להם זה לא משנה אם הם היגרו לישראל, יוון, צרפת או גרמניה, העיקר שזאת תהיה מדינה עשירה, שהאזרחים הפראיירים שלה משלמים 50% מס הכנסה. הגירוש האחרון של העובדים הזרים היה ב-2001, מה שאומר שהילדים הלא חוקיים היום הם מקסימום בני 8. זה גיל שאפשר להגר בו למדינה אחרת, הרי ההורים מדברים איתם בבית את השפה שלהם ולא עברית. זה לא נעים, זה לא נחמד, ולא הייתי רוצה להתחלף לא עם הילדים המסכנים הללו ולא עם ההורים שלהם. אבל אלו עבריינים שמנצלים אותי, את המסים שלי ואת המדינה שלי. לא עברנו 150 שנה של פרעות ומלחמות באויב הערבי על כל מטר במדינה הזאת כדי שאחרים יהנו ממנה, נורדאו, הרצל ובן גוריון לא הקימו כאן מדינה בשם זכויות אדם גלובליות של הסודאנים, הגינאים או הפיליפינים, אלא מדינה עברית שתיהיה בית לאומי לעם היהודי. מי שרואה בכך גזענות כנראה שכח מאיפה הסבים והסבתות שלו הגיעו, מהגטאות, המחנות והפרעות שהיו ביהודים כשלא הייתה לנו מדינה כזאת. הדוד שלי לא נהרג בתעלת סואץ במלחמת יום כיפור כדי לתת לאפריקנים, לאסייתים או ללטינים מדינה לעבוד בה. אבא שלי לא משלם מסים כל חייו כדי לבנות כבישים, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות לילדים של אנשים שהונו את המדינה הזאת, ובינינו, בחיים לא יוכלו להשתלב כאן באופן מלא, תראו איך יהודי אתיופיה מתקשים להשלב, גם באשמתנו. אם אנחנו רוצים למנוע את הברוך שאירופה נמצאת בו היום, לשמור על המדינה היהודית כמדינת יהודית שהיא מדינת היהודים, את התרבות העברית ואת המורשת הציונית אנחנו חייבים לשמור על הרוב היהודי שלנו, ולא להיות פח הזבל של העולם. הילדים האלה חמודים ומקסימים, ולא עשו לי שום דבר רע, אבל צריך את הבעיה הזאת לגמור כשהיא קטנה, ולא כשהילדים הללו יהיו גדולים, ויהיו להם ילדים משל עצמם והם יביאו את האחים, הדודים והחברים מסומליה, חוף השנהב וסין, ישתלטו על שכונות שלמות, עם מנהגים שאני לא בז להם אבל הם לא המנהגים שלי ושל אלו שייסדו את המדינה שלי. יותר קל לגרש 1300 ילדים בני 8 שנולדו בארץ מ-130,000 ילדים שלא רק שהם נולדו בארץ, אלא גם ההורים שלהם נולדו בארץ. |
10 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | מה היה קורה לאדם מן היישוב שהיה נותן לבנו בן ב-14, חסר רישיון נהיגה, ג`יפ יקר ערך מהעבודה, והילד שלא יודע לנהוג (מה שמאוד מפתיע במקרה של ילד בן 14, כמובן) עשה תאונה עם אותו ג`יפ יקר ששייך לעבודה של אבא, פגע ברכב אחר, והאבא כדי לא לעצבן את הבוסים הסתיר את האמת, טייח את התאונה והעביר פיצוי מתחת לשולחן לבעל הרכב הנפגע? התשובה ברורה לכל אחד: אותו אדם מן היישוב היה מפוטר לאלתר ממקום עבודתו, הייתה מוגשת נגדו תביעה מטעם המדינה לבית הדין לתעבורה והמעסיק שלו היה תובע אותו בבית משפט אזרחי על מנת לקבל פיצויים על הנזק שנעשה לג`יפ. עכשיו הבה נחשוב שאותו אדם מן היישוב היה איש בכיר מאוד בהיררכיה של אותו ארגון פרטי. מה היה נעשה לו? אוי ואבוי: אם איש בכיר שיקר לבוסים לא רק שהוא היה מפוטר ונתבע פעמיים, הוא היה מוקע מן המערכת, ננזף בריש גלי מול כל העובדים על השקר שלו והמנהל הגדול היה מעביר מסר שבחברה שלו אין כזה דבר לעבור עבירה, לגרום נזק, לשקר ולצאת מזה בזול. איזה מזל שתא"ל צ`יקו תמיר לא עבד בגוף פרטי אלא בצה"ל, הארגון ששומר על בטחוננו כל העת והמס שאני וכולנו משלמים מממן אותו. אותו צ`יקו תמיר, שתי דרגות מתחת לקודקוד של הארגון הכי גדול, חשוב, משמעותי וסמלי במדינה, צבא ההגנה לישראל על מאות אלפי חייליו בסדיר ובמילואים, עשה את העבירה הגסה שתיארתי בתחילת הפוסט. צבא ההגנה לישראל חרת על דגלו מיום הווסדו אמת ואמינות. פאק באמינות זה מונח שכל חייל שנמצא שבוע בצבא מכיר, והמפקדים מחדירים את זה לחיילים מיומם הראשון בצבא. אם עשית פאדיחה, טעות, מחדל, אפילו אם גרמת לאסון, קודם כל תדווח את מה שעשית למפקד הישיר שלך, אח"כ תקבל את העונש. הצבא מעניש את החיילים המפשלים, אבל הוא מעניש באבו-אבוהה את החיילים המשקרים. אתם יודעים מה? בצדק. אני לא הייתי רוצה להיות אזרח במדינה, שלא לדבר על חייל במיל. באותה מדינה, שהחיילים שלה שקרנים והמפקדים שלהם מטייחים. מכאן מתחילות רעות חולות כמו התעללויות במחסומים והרג אזרחים, כל מיני טעויות נקודתיות שנחקרות היום לעומק והחיילים שעושים אותם נשפטים ונענשים, בדיוק כמו שצבא אמין, אחראי מוסרי ומקצועי צריך לעשות. השקר, אותו פאק באמינות, יכול לגרום לאותן טעויות נקודתיות שמוקעות בצבא להפוך למגפה נוראית שאיש לא ישמע עליה. כשאני שירתתי בצבא, אחת החובשות (הסתומות) השתמשה בטעות במחטים לא סטריליות בעת חיסונים. למרות הבושה, האשמה והפחד מהעונש, היא עשתה את המעשה הנכון ודיווחה למפקדת שלה, שהעבירה את הנושא הלאה, החיילים נבדקו והכל בא על מקומות בשלום. תארו לכם מה היה קורה אם לחיילת היו מחדירים מיומה הראשון בטירונות שלטייח זה בסדר, שלשקר זה מותר, הרי את חיילת חשובה וטובה. לכו תדעו איזה מחלות היו יכולים המחוסנים לחטוף. אבל כנראה שדין אחד לצה"ל ודין אחר לקצונה הבכירה. אותו צ`יקו תמיר, קצין מוכשר כנראה, אחרי העבירה הגסה שלו הפך להיות מקצין מוכשר לחייל עלוב, שקרן, בושה לצבא, למורשתו ולערכי צה"ל. הקצונה הבכירה בצבא, במקום להוקיע את החבר לנשק שלהם שהוכיח שאינו ראוי ללבוש את המדים שעל גופו במקום לזרוק אותו מכל המדרגות, להוקיע אותו כאילו היה דודו טופז ולהבין שהוא מהווה כתם על הצבא, בחרה לחבק אותו, להסביר כל היום שהוא "קצין מוערך, שהוא "יחסר לנו במלחמה הבאה" ושמדובר ב"מעידה חד פעמית", כמובן. כל הקצונה הבכירה בצה"ל, מהרמטכ"ל ומטה, יצאו להגנתו של תמיר. רוני דניאל התפוצץ בערוץ 2. אלון בן דוד מחה על העונש ה"לא מידתי" (מעניין מה אותם בכירים היו עושים אם פקוד שלהם, סתם איזה סמל, היה עושה אותו דבר) וזה עוד בלי לציין את החאפ-לאפ והמריחה של החקירה של המשטרה הצבאית, שניסתה ככל יכולה לטייח את הנושא. למרות כל אלו, בית הדין הצבאי המשמעתי החליט להוריד את תמיר בדרגה, לשלול את רישיונו לשלוש שנים ולעצור את קידומו, עונש ראוי שצריך להוות דוגמא לכל חייל. תמיר מכר את שאריות הכבוד האחרונות שלו וכנראה את טיפת ההערכה שכל חייל אי פעם החזיק מהקצונה הבכירה של צה"ל בכך שבמקום להצדיע, להגיד כן המפקד וללכת, כמו שמצופה מכל רב"ט ג`ובניק בקריה שיוצא ממשפט על איחור, הוא החליט לערער על ההחלטה כי הצבא לא יכול בלעדיו. שיתבייש תמיר, ושיתביישו כל אלו שתמכו בו. הם מוציאים שם רע לצבא, הם אלו שחיילים טריים מסתכלים עליהם בשביל לראות דוגמא לחיילות טובה, ובגלל הדוגמא השלילית שהם נותנים, הם במו ידיהם מצדיקים נפקדות, עריקות, אלימות, ניצות המערכת וחוסר כבוד למפקדים. שאף אחד לא יבוא בטענות לשום חייל, הרי זו הדוגמא שנותן להם הפיקוד הבכיר. |
14 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | הקמפיין לכבות את האור לשעה שמורן בארץ זו השנה השנייה הוא הקמפיין הסביבתי האידיוטי ביותר שנתקלתי בו בזמן האחרון, משהו בין המאבק נגד אנטנות סלולאריות לתביעות לא להקים תחנת כוח באשקלון. ההתחממות הגלובלית, זיהום האוויר, המים, היבשה והים והשימוש באנרגיות לא מתחדשות ובחומרים לא מתכלים מהווים סכנה ברורה ומיידית על החיים של כולנו, על איכותם ועל עצם קיומם. בשנים האחרונות, תודה לאל, החלה להתגבר המודעות לנושאים הללו, אחרי שנים של שתיקה והזנחה, ובאמת נעשים כמה מאמצים גדולים וחשובים לשמור על הסביבה, כמו `מסי גודש`, עידוד תחבורה ציבורית ונסיון להשתמש באנרגיות מתחדשות יותר מבעבר. אבל על כל קמפיין מוצלח יש 100 קמפיינים אוויליים, כל מטרתם היא למשוך תשומת לב ציבורית ולהראות כאילו אנו עושים משהו, שאין שום קשר בינם לבין איכות הסביבה. הקמפיין `גם אני מכבה את האור לשעה` הוא אחד מהם. אנו לא יכולים להתקיים בלי חשמל. אם המדינה לא רוצה להראות כמו מדינת עולם שלישי, ישראל חייבת לייצר לעצמה חשמל. את החשמל בישראל מייצרים בעיקר בתהליך של שריפת פחם והפיכתו לקיטור שמסובב טורבינות, לא תהליך נקי אבל התהליך הזמין והאמין ביותר שקיים בסביבה. אז מהי מטרתם של אלו שמובילים את הקמפיין העולמי והאווילי הזה? שנפסיק להשתמש בחשמל? מדוע במקום לדרוש ולהפגין ממקבלי ההחלטות במדינה להשקיע בייצור חשמל מאנרגיות מתחדשות, הם עושים מפגנים והפנינגים שלא קשורים בכלל לסביבה, תחת אמתלה של הגנה על הסביבה? אם רוצים מכבי השאלטרים להגן על הסביבה, שילכו ויפנו את המרץ שלהם לטובת הקמת חוות סולאריות ענקיות בנגב, שיספקו חשמל לחצי באר שבע, כל השנה, ולא שעה בשנה. שאותם מפגינים סתומים לא ישתמשו בחשמל מיותר כל השנה, במקום לעשות מפגן אחד מיותר פעם בשנה. אותם אנשים שמפגינים הם אותם אנשים שמשאירים רכבים דולקים בקיץ בשביל המזגן ומזהמים את הסביבה באופן יחסי פי 1000 מתחנות חברת החשמל, שהם יסעו בתחבורה ציבורית ולא ברכב פרטי, שיתמכו בתעשיות ירוקות, שיסעו באוטובוס במקום לטוס, שיכבו את החשמל בבית ובמשרד כשלא צריך ויחשבו פעמיים על כל פעם שהם מתניעים את הרכב. הנה חדשות לכל אלו שמכבים את השאלטר בשביל יחסי הציבור: החשמל הוא לא מה שמזהם ומחמם את כדור הארץ. עיקר ההתחממות הגלובלית נגרמת מתחבורה, ומשום מה לכל אלו שמחזיקים באג`נדה ירוקה הם מחזיקים גם ברכב פרטי, ואלו שאין להם רכב פרטי לא מחזיקים בו מסיבות כלכליות ולא מסיבות איכות סביבתיות למינהן. גם התחבורה הציבורית בארץ מזהמת, כי היא מופעלת בדיזל. מי שלא מאמין ליף שיעמוד 10 דקות מעל גשר השלום ב-5 אחרי צהריים ויראה. אבל, אם חס ושלום ינסו להעביר את התחבורה הציבורית בישראל לחשמל, כמו שניסו לעשות ברכבות, מי ייצא ויפגין? הארגונים הירוקים! למה? כי הפגיעה בנוף של כבלי החשמל יותר מפריעה להם מהזיהום של הדיזל. אותם ארגונים לא-ירוקים גם מפגינים נגד הקמת הרכבת המהירה לירושלים, כי היא כרוכה בחציבת מנהרה. זה שבינתיים עשרות ילדים חוטפים מחלות ריאה כל שנה מ-1500 האוטובוסים שעולים ויורדים בכביש 1, זה לא מפריע להם. החשמל ברוב המקרים הוא הפתרון לזיהום, ולא הבעיה שיוצרת את הזיהום. אם המפגינים היח"צניים הללו היו משקיעים את מרצם במאבק למען תחבורה ציבורית יעילה וירוקה (אם היוונים יכלו לעשות את זה באתונה כולנו יכולים, תאמינו לי), היו משאירים את רכבם בבית, היו מפגינים למען סגירת מפעלים מזהמים, עוברים לשקיות רב-פעמיות בסופר (כמו שאני עשיתי כבר לפני 3 שנים), והיו מטפחים את מוחם יותר מאת המודעות הסביבתית המזויפת שלהם, הם היו מבינים ששעה של ייצור חשמל לא תשפיע כהוא זה על הזיהום בישראל. אבל כמו שאנו עוברים תהליך של אמריקניזציה בתחומים אחרים, כך גם כאן: במקום להתעסק בבעיות המהותיות, אנו מתעסקים בסמנטיקה ובמה שמצטלם טוב. |
30 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | היום (10.4.2009) התפרסמה ב`ידיעות אחרונות` כתבה ארוכה במוסף לשבת שמדרגת את ראשי הממשלה בישראל. המדרגים היו 20 אנשי אקדמיה, חוקרי מדע המדינה, מזה"ת, סוציולוגיה והיסטוריונים, שדירגו את הדמויות השונות שהנהיגו את המדינה בתחומים שונים, ומהממוצע הם גזרו את הציון שלהם. הכתבה הייתה אידיוטית עם ממצאים אידיוטיים. קודם כל, היא לא הייתה עוברת את הרף המינימלי של הדרישות שמוצבות לפני כל תלמיד שלומד שיטות מחקר בתואר ראשון: המשקל של כל הפרמטרים היה זהה (כשרון האישיות בתחום הביטחון הייתה עם משקל שווה לאיך שהוא תחזק קואליציה), קבוצת השופטים הייתה קטנה מדי והומוגנית, כך שהיו סטיות מאוד חריגות של הממוצע, וחוץ מזה – הם נתנו ציונים כמו אחרון האזרחים, הנוסטלגיה העבירה אותם על דעתם, והם נתנו ציונים מוזרים לאנשים שונים, ולא לקחו בחשבון פרמטים שהיו מצפים פרופסורים במעמדם לקחת, או שהעיתונאים לא נתנו להם. למשל, כל טעויותיו של בן גוריון נשכחו, יצחק רבין בגלל הרצחו הפך לאל, משה שרת, ראש ממשלה כושל ואנמי הפך להצלחה מסחררת, בגין, מנהיג של מחצית מישראל בקושי נכנס לחלק העליון של הטבלה, לשרון שכחו אתה התמודדות עם האינתיפאדה, לגולדה זכרו רק את יום כיפוטר ושכחו את כל שאר הפעולות שלה, נתניהו משום מה היה ראש ממשלה יותר גרוע מברק ואהוד אולמרט, ראש ממשלה שעוד יעלה על נס במדינה, מגרד את המקום האחרון. במקום לעשות מה שאני עושה בדרך כלל, שזה להתעצבן ולזרוק את העיתון, החלטתי להכין את רשימת ראשי הממשלה המוצלחים והכושלים שלי, מהראשון עד לאחרון: 1. דוד בן גוריון. למרות הכל, אבי האומה הישראלית. האיש שלמרות מגבלותיו, הנטיות הדיקטטוריות, הכוחניות, הכישלונות, והסיום המחפיר של הקריירה הפוליטית הוא האיש שלו אנו חייבים את חיי המדינה. בשנת 1948, נגד כל העצות ומול כל הסיכויים החליט להקים את מדינת ישראל, כי ראה מעל לקשיי השעה והבין שזה עכשיו או לעולם לא. למרות כל הקשיים התעקש על קליטת כמה שיותר עולים חדשים מכוון שהוא ידע שזו מהות ישראל. כנגד ההפגנות של הבחור ממספר 2 והשבר הציבורי הוא חתם את הסכם השילומים עם מערב גרמניה כי ישראל הגיע לפת לחם. הוא קידם את המדינה, והיה זה שהפך אותה מקולוניה בריטית לשעבר, מדינת עולם שלישי שמחלקת לחם בתלושים למדינה עם כלכלה יציבה, עלייה מבורכת, דמוקרטיה ליברלית ושיוויון. את היסודות לכל מה שאנו מכירים היום הניח דוד בן-גוריון, ולו אנו חייבים את שהותנו, למרות הכל. 2. מנחם בגין. מנהיגה של החלק השני של המדינה. שני לבן-גוריון, בגין הוא המנהיג השני בחשיבותו במדינת ישראל, כשהוא מייצג את הצד הימני, מחצית מן המדינה. עוד בתקופת היישוב, בגין הנהיג את האצ"ל, האנטי-תזה להגנה, ובמשך 29 שנים הוביל את האופוזיציה הימנית לשלטון מפא"י. בגין היה המנהיג הגדול שאמר `מלחמת אחים – לעולם לא!` ומנע את חורבן המדינה מייד לאחר הקמתה באירועי אלטלנה. כשנבחר, הפתיע בגין את גדולי תומכיו, כשבמקום לנקום 29 שנות תבוסות פוליטיות והשפלות רבות שספג ממפא"י, הוא הקים ממשלה מתונה, עם ד"ש ומשה דיין, והוביל אותה את ההישג האסטרטגי-מדיני הגדול ביותר בהיסטוריה של ישראל והוא הסכם השלום עם מצרים. בגין השכיל גם לחסל את הכוח הגרעיני של סדאם חוסיין עוד לפני שזה פותח, והוביל ליברליזציה כלכלית שהחלה לחסל את הפריווילגיות של ההסתדרות, הקיבוצים ושאר מקורבי מפא"י. לצד כל אלו, היה לבגין כשלון גדול, והוא, שכמו בן גוריון, הוא לא ידע מתי לפרוש, ובשנתו האחרונה בשלטון כשהוא מדוכא ואפאתי הובילה אותו הממשלה לפלישה ללבנון ולאיבוד שליטה על הליברליזציה הכלכלית. למרות אלו, בגין הוא המנהיג של ישראל השנייה, זו שאינה רצה אל מוסדות מפא"י והעבודה, המנהיג שגרם לנו להתגאות במדינה ובהנהגה, שהוביל את המדינה חזרה את מסורת ישראל ואת היהודים המזרחיים שהודרו מהשלטון בימי מפא"י אל מקומם הראוי בחברה ובמדינה. 3. אריאל שרון. הקאמבק-קיד של הפוליטיקה הישראלית. אחרי קריירה ארוכה ושנויה במחלוקת בצבא ובפוליטיקה, כשהוא נחשב לבולדוזר כוחני שלעולם לא יגיע להנהגה, המדינה בחרה בשרון ברוב עצום להנהיג אותה בימי הדמים של האינתיפאדה השנייה. שרון, ראש הממשלה המבוגר ביותר שהיה לנו, ניצל את עשרות שנות ניסיונו בצבא ובמערכת הפוליטית להוביל את המדינה בתקופה הקשה הזאת, של פיגועים יומיומיים, כלכלה שהולכת מדכי אל דכי, תיירות נעלמת, מתחים פנימיים ועולם מטומטם ואוהב ערבים שהיה, באמת, כולו נגדנו. לא מובן לי איך ה`מומחים` של האקדמיה לא רואים שתחת ראש ממשלה אחר, לא בטוח שהמדינה הייתה שורדת ומתנהגת ברציונליות בימים השחורים האלה. מהאיש המוקצה של הפוליטיקה שרון הפך לאבא הרוחני של הישראלים, נבחר ברוב עצום ב-2001 ושוב ב-2003, מוטט את אויביו מבית – השמאל הישראלי, ואת אויביו מבחוץ – הרשות הפלשתינאית, ידע מתי לעשות מלחמה (חומת מגן) ומתי זמן לפינוי כדי לעשות שלום (תכנית ההתנתקות). נכון, הוא היה מושחת עד העצם, אבל בעידן של אין-הנהגה, כשברק וביבי, שתי התקוות הלבנות של הפוליטית הרצו בחו"ל ועשו כסף, שרון, אחרון הנפילים, היה שם, להוביל את ישראל לעתיד טוב יותר. ואכן, ביום אשפוזו הטראגי בינואר 2006 מצב המדינה היה טוב הרבה הרבה יותר מהקטסטרופה שבה שרון קיבל את המדינה ב-2001. 4. שמעון פרס. אני לא סובל את שמעון פרס, את זה כולם יודעים. רודף הכבוד האולטימטיבי, האיש שהיה צריך לאפסן בבית הנשיא רק כדי שישתוק, אבל שתי שנותיו במשרד ראש הממשלה היו מוצלחות מאוד. פרס היה ראש הממשלה הראשון מן השמאל שהתיישב על כסא ראש הממשלה מאז 1977, והוא התחיל לתקן את כל טעויות הליכוד: במו"מ משותף עם שמיר הוא הקים את ממשלת האחדות הראשונה, והוביל אותה ליציאה מהבוץ הלבנוני עד לרצועת הבטחון ולכיסוח האינפלציה הדוהרת, שתי הבעיות הקשות של ישראל באמצע שנות ה-80. אחרי הקשיחות והעקשנות של בגין ושמיר, פרס ריכך את ישראל בעיני העולם, התחיל גם בהתהליכי הפרטה נחוצים, והראה אביריות פוליטית שלא מתאימה לא שפינה את מקומו ב-1986 לשמיר. למרות כל הפאשלות וההשפלות לפני ואחרי של הלוזר האולטימטיבי, שתי שנות כהונתו של פרס במשרד רה"מ היו מוצלחות מאוד. 5. לוי אשכול. לאשכול שמור מקום של כבוד בבניית הכלכלה הישראלית. כשר האוצר של בן-גוריון, אשכול הניח יסודות לפריחה הכלכלית שאנו נהנים ממנה עד היום. עם התפטרותו הסופית של ב"ג ב 1963 נכנס אשכול לנעליו הענקיות, והמשיך בימי שלטונו את מדיניותו הכלכלית הנכונה. למרות שהצלחת מלחמת ששת הימים לא מיוחדת לו אלא לרבין ולדיין, אשכול היה זה שבנה את הצבא בהכנה למלחמה, והוא היה זה שהורה על פתיחתה במועדה. אשכול היה גם אבי היחסים בין ישראל לארה"ב, וביחד עם הנשיא ג`ונסון הפסיק את הסמכות ישראל על צרפת. אשכול לא זכה לאהדה בימי חייו ומת כשהוא איש מת מהלך, אישיות לא רלוונטית, ורק לאחר מותו אנו יודעים להעריך אותו. נו, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. 6. יצחק רבין (קדנציה שנייה). רבין, שר הביטחון של ממשלת האחדות, קיבל את מושכות ההנהגה ב-1992 מבוגר ומנוסה אחרי שהצליח להוריד מההנהגה של העבודה את שמעון פרס. רבין נכנס להנהגה בכל הכוח, ועשה שינוי של 180 מעלות במדיניות זה שקדם לו, שמיר. רבין הסית משאבים רבים מההתנחלויות לטובת פיתוח תשתיות פיזיות בקו הירוק והשקעה בחינוך. יחד עם שר הבינוי שלו, פואד בן אליעזר, רבין שינה מהותית את פני המדינה. רוב המחלפים שקיימים היום נבנו בתקופה זו. רבין גם השקיע משאבים במערכת החינוך שהוזנחה שנים, עם שני שרים מוצלחים – אלוני ורובינשטיין. רבין חתם על שני הסכמי שלום בתקופתו – את הסכם אוסלו, שהחל תזוזה מדינית עם הפלשתינאים לאחר עשורים של קפאון ואת הסכם השלום עם ירדן, שהסדיר את יחסי המדינה עם האויבת-ידידה ממזרח. נכון שבדיעבד הסכמי אוסלו נכשלו, אבל אחרי 5 שנות אינתיפאדה, ולחץ אמריקאי, היה צריך להזיז את התהליך עם הערבים איכשהו. 7. אהוד אולמרט. כן כן, אהוד אולמרט. אחרי שיתפוגגו כל אלו שבנו קריירה על איך-להדיח-ראש-ממשלה-מכהן, אלו ששמו לעצמם למטרה להדיח את אולמרט, מירון זליכה ומיכה לינדנשטראוס עד דן מרגלית ושאר עיתונאי `ישראל היום`, יתגלה פתאום שאולמרט היה ראש ממשלה לא רע בכלל. אלמרט קיבל את ראשות הממשלה ללא כוונה או הכנה מוקדמת, בלילה נוראי אחד ששרון קיבל שבץ, ונכנס לנעליו הגדולות והפכוסות של שרון. בתקופתו הכלכלה פרחה, שרי האוצר שלו, הירשזון ובראון שמרו על הקופה הציבורית מציפורני ש"ס גם בימי שפע כלכלי. את המלחמה בלבנון, שנוהלה ע"י הצבא ולא ע"י רה"מ, מינף אולמרט, ומאז יש שקט בצפון, המבצע בעזה ערב הבחירות הביא לישראל שקט בדרום, ואל תשכחו שאולמרט התפטר בעצמו עקב החקירות שנפתחו נגדו ולא התמודד על ראשות הממשלה שוב, מה שאף ראש ממשלה לא עשה לפניו. אם התקשורת לא הייתה יורדת לחייו היו מגלים שהחיים בישראל היו לא רעים בכלל בימי אולמרט, יציבות מדינית, מצבנו בעולם מעולם לא היה טוב יותר, שפע כלכלי, אבטלה ואינפלציה ברצפה וממשלה מתפקדת. 8. יצחק רבין (קדנציה ראשונה). רבין העיד על עצמו שהוא היה ראש הממשלה הגרוע בתולדות ישראל בקדנציה הראשונה, ועד אליו זה אולי היה נכון. רבין לא נבחר, אלא נכנס לנעלי גולדה אחרי שזו התפטרה. רוב כהונתו כיהן כנשיא ארה"ב ג`רלד פורד שמירר לרבין את החיים, שר הבטחון הבלתי נלאה שלו פרס מרמר לו את החיים, ויחד עם חוסר הניסיון הפוליטי שלו הביאו אלו לכהונה כושלת של רבין כרה"מ. במידה מסוימת, זו לא הייתה אשמתו, שכן הוא כיהן בתקופה שבה מפלגת העבודה סיימה את חלקה ההיסטורי, והוא היה מעין קצין תורן עד המהפך של 1977. הסכמי הביניים של מצרים נתפסו כהשפלה של ישראל, הממשלה נפלה בגלל משבר עם הדתיים, אך הוא בכל זאת היה ראש הממשלה של מבצע אנטבה ודאג לשיקום צה"ל אחרי טראומת יום כיפור. 9. גולדה מאיר. האשה ששלושה שבועות מחקו לה 40 שנות עשייה פוליטית. נבחרה אחרי אשכול בשנת 1969 ברוב עצום, ונגררה אחרי הנחות הצמרת הבטחונית שהיו שגויות מן היסוד. גולדה דחתה את הצעות מצרים למו"מ בשנת 1971 כי ההנחה הכלל מדינית הייתה שמצבנו מצוין ואין צורך לדבר עמם. גולדה לא הובילה את התפיסה הזאת, אלא הייתה חלק ממנה כמו שכל עם ישראל היה חלק ממנה. התקופה שלה אופיינה בפריחה כלכלית שאחרי מלחמת ששת הימים, המשיכה להחליט שלא להחליט מה לעשות עם השטחים, ובתקופתה החלו לבעבע המתחים החברתיים של בני עדות המזרח שקופחו ע"י המפלגה שבראשה היא עמדה מהיום שהגיעו לארץ. במלחמת יום כיפור גולדה תפקדה, לא קרסה, וניהלה את צה"ל עד לנצחון הצבאי, אך התבוסה המדינית וההפתעה גרמו ללחץ ציבורי שהוביל להתפטרותה, גם אחרי שניצחה בבחירות 1973 (שנערכו אחרי המלחמה). 10. בנימין נתניהו. ראש ממשלתנו האהוב, אני כותב בהתייחס לקדנציה הראשונה שלו. הראשון ששילם במידה מסוימת על כשלונות השיטה הישראלית, והוביל את ממשלתו בלי חזון או ראייה לטווח רחוק אלא כהתנהלות ממשבר אחד לשני, מדיניות של כיבוי שרפות. מה שביבי לא נגע בו נהרס: המשק הצומח נכנס למיתון, האבטלה עלתה, היחסים המעולים עם ארה"ב הפכו לשנאה הדדית של קלינטון את נתניהו, תהליך השלום נתקע, כשנתניהו מצד אחד מסרב לפגוש את ערפאת ומצד שני פוגש אותו, לא נותן את חברון ומחזיר אותה, לא ממשיך לפעימה השנייה וחותם על הסכמי וואי. כאחוז תזזית, נתניהו לא עיצב מדיניות משלו, הוביל את הפוליטיקה הישראלית אל אחד מרגעי השפל שלה בפרשת בראון-חברון, כמעט כל הצמרת המדינית של הליכוד עזבה אותו, התקשורת שנאה אותו, וכולם ביחד התאגדו כדי להפיל אותו בבחירות 1999. 11. יצחק שמיר. ראש ממשלת ה`לא`. לכל דבר לא, הכל לא. במצתבר, שמיר היה ראש ממשלה כמעט 8 שנים, התקופה הכי ארוכה לראש ממשלה בישראל מאז בן-גוריון, וכל אותם 8 שנים התאפיינו בכלום. מלחמה במשברים קואליציוניים, המשך השקעה של משאבים בשטחים, והזנחה של כל השאר. את התשתיות בארץ שמיר הזניח, ולא נתן מענה לאוכלוסייה שגדלה מאוד עם ההגירה היהודית מברה"מ שהייתה בתקופתו, את החינוך שמיר הזניח, והעדיף להשקיע כספים בכביש עוקף מעלה-גרא בשומרון, התעסק כל היום במלחמות פנימיות בליכוד ובמלחמה ב`חישוקאים` במקום לנהל את המדינה, ויחסיו עם הנשיא בוש (הראשון) היו קטסטרופה. הוא התעלם מהאינתיפאדה, סרב להכיר בפלשתינאים, ובכלל נראה כאילו הוא כיהן כראש ממשלה בשנות ה-90 עם תפיסות של שנות ה-60. הקבעון והקפאון גרמו לו להפוך לסתם אחד, שמונה שנים ללא הישגים, ללא כשלונות, פשוט ללא כלום. 12. משה שרת. האיש שלא היה שם. מספר 2 של בן-גוריון, האיש שהיה האופציה היונית לאקטיביזם הבן-גוריוני לא היה מסוגל להיות מספר 1. הקדנציה הקצרה שלו האפיינה בכך שהוא לא הצליח להשליט את מרותו על אנשי הצבא, על מפא"י, ועל בן גוריון עצמו, שנראה כאילו ניהל את המדינה בשלט רחוק מצריפו שבשדה בוקר. שום רפורמה מהותית או שינוי קריטי קרו בימיו של שרת, כי פשוט הוא לא יכל להתנגד לממסד שהיה כולו נאמן לבן גוריון וראה בשרת כנטע זר. 13. אהוד ברק. ראש הממשלה הכושל ביותר בתולדות מדינת ישראל. אם נתניהו לא היה עם חזון, ורק כיבה שרפות, ברק היה ההפך הגמור: ראה בעצמו נפוליאון בונפרט, השווה עצמו לבן-גוריון וראה עצמו כמנהיג החדש, כזה שיישאר בשלטון לנצח נצחים ויפתור את כל הבעיות של המדינה לתמיד. אוי, כמה אכזבה הייתה מהאיש הזה, שהבטיח שחר של יום חדש, והביא שחר של יום שחור. קואליציה בלתי אפשרית, עם מפלגת שלטון של 26 מנדטים הקשו עליו, אך לא מהווים תירוץ ליהירות ולהתנשאות של ברק על שותפיו הקואליציוניים. כל אלו ירקו בפניו, כך שתוך שנה מיום הבחירות מצע עצמו ברק רק עם מפלגת המרכז בקואליציה. את היציאה מלבנון, מה שברק רואה כהישגו הגדול, הוא עשה בפזיזות ובמהירות יתר, וגרם להתמוטטות צד"ל וליצירת מדינת חיזבאללה על גבול הצפון. את ערפאת ברק דחק אל הקיר, לא הבין שהאיש אינו מעוניין בהסדר קבע, וכשלון השיחות הוביל לאינתיפאדה השנייה, ממנה אנו סובלים עד היום. ברק שראה עצמו כגדול מנהיגי ישראל הלך לדבר עם אסד, והשפיל את ישראל אחרי שהפגנה נגד נסיגה מהגולן הביאה לו רגליים קרות והוא ברח הבייתה. אלוהים, איזה כשלון. לא להאמין שאנחנו עדיין תקועים איתו. ***ראשי הממשלה בישראל, לפי סדר כרונולוגי: דוד בן גוריון, 1948-1953, 1955-1963. משה שרת 1953-1955. לוי אשכול 1963-1969. גולדה מאיר 1969-1974. יצחק רבין 1974-1977, 1992-1995. מנחם בגין 1977-1983. יצחק שמיר 1983-1984, 1986-1992. שמעון פרס 1984-1986, 1995-1996. בנימין נתניהו 1996-1999, 2009- (מכהן). אהוד ברק 1999-2001. אריאל שרון 2001-2006. אהוד אולמרט 2006-2009. |
תגיות בבלוגיה:
ראש הממשלה, ישראל, ידיעות אחרונות, דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס, בנימין נתניהו, אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט,
|
12 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | הפרקליטות ממשיכה לחסל פוליטית את מי שלא מתאים לה. אחרי 11 שנה של חקירה נגד אביגדור ליברמן, משום מה יש לי תחושה שכתב אישום נגד הבחור קרוב מאי פעם. למה? התשובה, כרגיל: הם מ-פ-ח-ד-י-ם, כפי שציין פעם ראש ממשלתנו הריבאונדר. אי שם בשנות ה-90, החליטה הפרקליטות לפתוח בחקירה נגד מי שהיה מנכ"ל משרד רה"מ בתקופת נתניהו הראשונה, אביגדור ליברמן. במקום להגיע לאמת, ולהגיש המלצות לכאן או לכאן כמו שהיא אמורה לעשות, החליטה הפרקליטות למרוח את התיק נגד ליברמן שנים על גבי שנים, והגיע מנהיג ישראל ביתנו למצב שבו הוא נאלץ לפנות לבג"צ כדי להכריח את הפרקליטות להכריע בתיק שלו, האם לסגור אותו או להגיש כתב אישום. זאת חוצפה וניצול לרעה של סמכות החוק של הפרקליטות, שכן ליברמן, מנהיג של מפלגה לגיטימית בישראל נאלץ לנהל את כל הקריירה הפוליטית שלו תחת חקירה, שלא בטוח שיש בה משהו. לפני כל מערכת בחירות (2003, 2006, 2009) מישהו בפרקליטות הדליף מחומרי החקירה שקיימים נגד ליברמן לעתונות כדי להפריע לליברמן לניהול הבחירות. כמובן שקריאותיו של ליברמן לחקור את ההדלפות מתוך הפרקליטות והמשטרה, שאסורות לפי חוק, לא התקבלו ברצינות. מה החשיבות של אדם להוכיח את חפותו במדינה דמוקרטית, אם הפרקליטות כבר החליטה שהוא אשם. חוץ מזה, ממתי 11 שנה זה מספיק זמן לחקירה? אבל תראו איזה זרז נפלא יש לעבודת הפרקליטות: כשליברמן קיבל בבחירות האחרונות 15 מנדטים והפך ליו"ר המפלגה השלישית בגודלה בישראל, כנראה מישהו נבהל בפרקליטות והחליט שזהו הזמן לחסל את ליברמן. לא עבר יום אחד על ליברמן כשר החוץ, תפקיד שגם אם אנחנו לא אוהבים את האיש הזה בו הוא תפקיד שליברמן הרוויח ביושר בבחירות חופשיות, והפרקליטות החליטה לזמן אותו לחקירה. בתום שלושה ימים בתפקיד, יומיים מהם הוא בילה בחקירות. פתאום דוחסים 11 שנה של חקירה לשבוע? מדהים איזה כוחות הפרקליטות מוצאים בהם כשהם רוצים לחסל מישהו (מי אמר אולמרט?). מותר לי להתנבא? אני מוכן לשים את יד ימין שלי שתוך חודש-חודשיים פתאום הפרקליטות תסיים את החקירה בת 11 השנים, תמליץ להגיש כתב אישום נגד ליברמן, המשטרה תצתרף, ושוב - נבחר ציבור בישראל יצתרך להתפטר בגלל חשדות של הפרקליטות. המיוחד בתיק זה היא ההאצה של החקירה דווקא לאחר הצלחתו האלקטורלית של הבחור שהרבה יותר ממעוררת תמיהה, במיוחד בחקירה שנמרחת למעלה מעשור. שר החוץ של מדינת ישראל יילאץ להתפטר ולנהל מלחמה על שמו הטוב בבית המשפט, וזאת לאחר 11 שנות חקירה שהפכה פתאום למאומצת. אוי, איפה פרידמן שצריך אותו. נקווה שאף אחד מהפרקליטות לא יקרא את הפוסט הזה, שלא יפתחו גם נגדי חקירה, אבל אחרי שהדיחו ראש ממשלה - קטן עליהם. |
3 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | טניס מעניין לי את התחת. זה ספורט משעמם, אף פעם לא הבנתי את הניקוד המסובך שלו (כמו כל דבר שבריטים ממציאים, הניקוד בטניס הוא דוגמא לאיך לעשות דברים פשוטים בצורה מסובכת) המשחקים ארוכים כאורך הגלות, הבגדים מכוערים, ובכלל, בגלל שהקואורדינציה שלי עם כדור היא לא קיימת עד אפסית, בדר"כ ספורט `כדורי` מעניין לי את התחת. למרות כל זאת, כבר הרבה זמן נצחון לא הסב לי אושר כמו הניצחון של נבחרת ישראל בטניס על הנבחרת השוודית, במאלמו שוודיה, בגלל כל הדברים שנלוו לניצחון הזה. אחרי כל הג`יפה שהשוודים האכילו אותנו, ואחרי שניצחו אותנו שנה שעברה, איזה כיף מבחינה ספורטיבית לנצח מעצמת טניס (לשעבר?) כמו שוודיה. יותר מזה, ישראל ניצחה לא רק את שוודיה, אלא את כל אירופה: במאלמו, עיר דרום-שוודית מסורתית מימי הביניים, היום השוודים הם זן נכחד: מתוך 300 אלף תושבי מאלמו 100 אלף הם מהגרים ובני-מהגרים מוסלמים ואחרים, ומתוך כל 8 מיליון תושבי שוודיה (שזה די מעט, בישראל המיניאטורית יש 7.2 מיליון בני אדם, וסביר להניח שעד שנת 2013 בישראל יגורו יותר אנשים משוודיה) יש משהו כמו 350 אלף מהגרים, מתוך בערך 15 מיליון מהגרים ובני-מהגרים באירופה כולה. בנקודה זאת אני רוצה לעשות משהו לא-פוליטיקלי קורקט ולעשות הפרדה גזעית: מעכשיו אני מתייחס רק למהגרים ובני המהגרים המוסלמים ולא לאילו שאינם מוסלמים. מדוע? המהגרים שאינם מוסלמים (הודים, סינים, שחורים מאפריקה שמדרום לסהרה) מהרגע שעברו לאירופה, או נולדו באירופה, זנחו את המסורות שלהם מארץ המקור, רובן לפחות, ואימצו עליהם את המסורות הליברליות של מערב אירופה. המוסלמים לעומתם, מביאים איתם את המזרח התיכון ואת העולם השלישי אל תוך אירופה, מסרבים לקבל על עצמם את המסורת הליברלית של אירופה ומנסים לשנות בכוח את אירופה לכוון שלהם, או להסתגר בקהילות של עצמם לנצח, ולבכות שהם מקופחים. השלטונות האירופיים, במקום להתמודד עם הקינים של העולם השלישי שצומחות להם מתחת לאף, מעדיף במקרה הטוב לעצום עיניים, ובמקרה הרע לוותר למוסלמים כל הזמן. איזו דוגמא טובה הייתה לנו במאלמו: המוסלמים המקומיים החליטו להוציא את העצבים שלהם על נבחרת הטניס הישראלית בעקבות מבצע עופרת יצוקה בעזה, והתחרעו על כל מה שזז: שוטרים שוודים חטפו מכות, ניידות משטרה נרגמו באבנים ובצבע, תחנות משטרה הושחתו, הונדליזם פשט בכל מאלמו בשם מבצע עופרת יצוקה. מה הקשר בין עזה, לבין המהגרים במאלמו (שסביר להניח שאיש מהם לא הניח מעולם את רגלו בעזה, במקרה הטוב שהוא יודע איפה זה) זו שאלה טובה. כנראה שאני לא מבין משהו. אם בישראל מישהו, איזושהיא קבוצה, הייתה תוקפת את סמלי השלטון המשטרה הייתה שוברת להם את הידיים והרגליים. ככה עשו לאתיופים שהתפרעו מול הכנסת, ככה עשו למתנגדי ההתנתקות כשהם חסמו כבישים, וזה עוד בלי להזכיר את מהומות אוקטובר. אבל לא השוודים, חס וחלילה לעצבן את המהגרים: את מחיר האלימות שילמו השוודים עצמם, בכך שסגרו את האולם לקהל, וגרמו לשוודיה לאבד את יתרון הביתיות. מתי השוודים יבינו שהיום תוקפים את נבחרת ישראל בשם המבצע בעזה, ומחר יתקפו את שוודיה עצמה? מחר הם יתקפו את האוניברסיטאות הליברליות בגלל קורס על איסלאם שלא נראה להם, מחרתיים את הממשלה השוודית בגלל שיש זכות בחירה לנשים, ועוד שבוע את המלך השוודי כי אשתו הולכת חשופה מדי. זהו משל לכל אירופה: בהתעלמות של אירופה מקיני האלימות, מקיני העולם השלישי שמביאים אל לב אירופה תופעות ברבריות כמו מילת נשים, הוצאה להורג של הומוסקסואלים, אלימות נגד נשים, חיתון ילדות בגיל 12 ו-11, כליאה של נשים בביתן והטפה דתית קיצונית (שכבר הביאה למהומות קשות בפריס ב-2005 ועכשיו ללחימה של אלפי ילידי בריטניה בחיילי הוד מעלתה באפגניסטאן) וכל זאת בפריס, לונדון, אמסטרדם ומאלמו, לב אירופה, אירופה שמה לעצמה את הקץ שלה. בניגוד ליהודים שקיבלו על עצמם את המסורות של אירופה הליברלית, המהגרים ובני המהגרים המוסלמים (אולי חוץ מחלק מהטורקים והמלזים) תוקפים כל הזמן את המוסדות המסורתיים של אירופה (חופש הביטוי בקריקטורות של מוחמד, למשל) והאירופים, במקום להסביר להם (ברור לי ש`הסבר` כזה יכלול מכות רצח, אלות ואזיקים) שעליהם לקבל את הערכים האירופאים או לחזור לחור שהם יצאו ממנו, נכנעים להם כל פעם מחדש, נותנים להם מה שהם מבקשים, כמו שראינו במאלמו, בתקווה שההפגנות והדרישות שלהם ייעצרו נגד ישראל וארה"ב של בוש. ישראל ניצחה רבותי, חד משמעית. בישראל רוב תחומי החיים של היהודים והמוסלמים נפרדים לחלוטין (אני למשל התחלתי לחיות באותו מקום עם ערבים רק באוניברסיטה, וגם אז זה לא כאילו החלפתי עם מי מהם יותר מ-4 מלים שהם לא "יש לך סיכומים במשטר?") וכשיש אינטגרציה, זה קורה רק כשערבים עובדים במקצועות `מערביים` כמו אחים, עו"דים או רופאים. ישראל לא נותנת יד לתופעות של עולם שלישי בתוכה, ונלחמת בכל הכוח בתופעות עברייניות במגזר הערבי, בדיוק כמו אצל היהודים, לא כמו באירופה, שם המשטרה משקשקת מפחד מול המוסלמים (יש שכונות בפריס שהמשטרה מפחדת להכנס אליהם). מבחינת הבנת המציאות, ישראל ניצחה את שוודיה ואת כל אירופה. אם האירופאים לא יוציאו את האצבע מהתחת ויבינו על איזו חבית חומר נפץ הם יושבים, שהמהגרים לעולם לא יקבלו את הערכים של אירופה הליברלית אלא רק ידרשו יותר ויותר, אירופה תשקע אל מול הריבוי הטבעי שלהם ומול הערכים החשוכים שלהם. יולי 2005 בלונדון זה ה-preview למה שמחכה להם. תהיו בטוחים שגם אני וגם ג`ורג` בוש נעמוד בצד ונגיד "אמרנו לכם!". |
תגיות בבלוגיה:
ישראל, שוודיה, טניס, מאלמו, מהגרים, מוסלמים, אירופה, ליברליזם, ספורט, עולם שלישי, פרימיטיביות, משטרה, שלטון חוק, ערכים, פיגועי לונדון 2005, מהומות פריס 2005, יהודים, ערבים, בוש,
|
14 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | ההתבטאויות האחרונות של רה"מ הטורקי, רג`פ טייפ ארדואן, מעצבנות, מקוממות ולא נכונות כשלעצמן, מביאות למדינה הזדמנות נדירה לעשות צדק עם ההיסטוריה ולמרק מעט את המצפון שלנו, ולמחוק כתם מוסרי שרובץ על המדינה היהודית. קצת רקע: כשהוקמה הרפובליקה הטורקית על חורבות האימפריה הע`ותומנית, בתהליך שנמשך מ-1918 ועד מותו של אתאטורק ב-1938, כשהקמת הרפובליקה עצמה נעשתה ב-1922 (ותודה לסופר מריו על האינפורמציה) החליט מקים המדינה, מוסטפא כמאל אטאטורק, שהמדינה החדשה תהיה עם אוריינטציה מערבית מובהקת, ולא מזרחית, שטורקיה תפנה את פניה לאירופה ולא למזרח התיכון. לשם כך הוא פירק את כל מוסדות השלטון הישנים שהיו מזוהים עם הדת, החליף את החוקה הדתית בחילונית, החליף את הכתב הערבי ללטיני ושינה אפילו את הבגדים של הטורקים. הוא עשה מהפכה בכל רבדי החברה בטורקיה כדי `למערב` אותה. כדי שטורקיה לא תהפך לעוד מדינה מזרח-תיכונית בעייתית, כל המנהיגים שבאו אחריו השתדלו לא לסטות מהדרך שאתאטורק התווה, ומי שסטה ממנה הועף על טיל ע"י הצבא שאמון על הרפורמות של אתאטורק. כדי לשמור על מורשתו קיים בטורקיה פולחן אישיות חולני, נקרופילי ממש, למנהיג הנערץ, שתמונתו היא בעצם הצהרת חילוניות. ב-2002 עלתה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח האיסלאמית, ונבחרה מחדש ב-2007 ברוב גדול – שני שליש מהקולות, ברפובליקה פרלמנטרית (זה כמו שמפלגה אחת תקבל בארץ 80 מנדטים לכנסת). כשהייתי באנטליה באוקטובר 2007 הוא יצא לי לראות כרזות בחירות שלהם, והם היו מאוד פופולאריים. מנהיגי המפלגה, רג`פ טייפ ארדואן (רה"מ) ועבדוללה גול (הנשיא) הולכים בין הטיפות בניסיון מצד אחד ללכת לכיוון דתי יותר, מזרחי יותר, לאחר סטירות הלחי שהם מקבלים מאירופה עשרות שנים, ומצד שני לא לסטות מדרכו של אתאטורק יותר מדי כדי שהצבא לא יזרוק אותם. `כרטיס צהוב` שהם קיבלו היה דיון בביהמ"ש העליון החוקתי בטורקיה שכמעט ופסל את המפלגה מלרוץ לבחירות 2007 בטענה שהם סוטים מדרכו של אתאטורק. עד המבצע בעזה נדמה שהפרו-ערביות של ארדואן לעומת הפרו-מערביות של קודמיו כמו סולימן דמירל ובולונט אצ`וויט לא משפיעה על ישראל: הטורקים קנו מאיתנו יותר מתמיד, הישראלים אצו-רצו כל קיץ למרמריס ובודרום כאילו אין יוון, הרמטכ"לים הישראלים קפצו לאנקרה לביקורי עבודה כעניין שבשגרה וטורקיה הפכה למתווכת לגיטימית ואובייקטיבית במגעים הלא-ישירים בין ישראל לסוריה. משום מה, מאז המבצע יצא הטורקי העצבני שבארדואן החוצה, והוא החל זועק בחוצות טורקיה שישראל `רוצחת ילדים`, שהמבצע בעזה לא מוצדק, תמך בחמאס ודווקא על פרס, מי שעבד למען השלום יותר מכל ישראלי אחר, הוא פתח את הפה ג`ורה שלו בדאבוס. הישראלים מייד קראו לחרם על אנטליה (תנו להם 200$ להכל כלול בפסח ותראו איך העקרונות שלנו הופכים גמישים משהו), היחסים בין המדינות הדרדרו לשפל חסר תקדים וארדואן משתין בקשת על כל מה שאתאטורק קידש. מה זה נותן לנו? עד היום, כדי לשמר את היחסים עם טורקיה, הישראלים היו הראשונים לעצור כל דיון וכל הסכמה על הטבח שביצע הצבא הע`ותומני בארמנים בזמן מלחה"ע 1. ההיסטוריה בנושא שנויה במחלוקת, אבל בגדול הטורקים דחקו את כל הארמנים במזרח טורקיה אל תוך המדבר, תוך הרג מאסיבי ואכזרי של הארמנים, גם נשים וילדים, וחיכו שהם ימותו ברעב ובצמא. ההערכות מדברות על בין 800 אלף לשני מיליון ארמנים שנהרגו בידי הטורקים באותו זמן. העולם כולו מתחיל בשנים האחרונות להכיר בזוועות ההיסטוריות, אחרי עשרות שנים שהוא לא עשה כן. הרוסים לא רצו לעצבן את הטורקים כי הכניסה לים השחור בבוספרוס היא בידיהם, והמערב לא רצה לעצבן את הטורקים כי הם מדינה לא-קומוניסטית שחברה בנאט"ו באזור עוין משהו למערב. היום, כשארמניה הפכה למדינה עצמאית שדורשת הכרה בהיסטוריה עם פזורתה המשמעותית בעולם, ועם התמוטטות הגוש הסובייטי, יש התחלה של הכרה ברצח העם הארמני: בצרפת נערכו בנושא דיונים בפרלמנט, על אפם וחמתם של הטורקים, ובארה"ב היהודים מהווים את המחסום האחרון לדיון בקונגרס. ובארץ הקודש? שנבנתה ע"י ניצולים של שואה אחרת? נאדה: ציפי לבני מנעה דיון בכנסת ב-2007 על השואה הארמנית כדי לא לקלקל את היחסים עם טורקיה. כמובן ששום הכרה אחרת לא קיימת. כדי לא להרוס את היחסים עם טורקיה, ישראל פועלת מאחורי הקלעים כדי למנוע הכרה עולמית בשואה הארמנית, כולל פעילות קדחתנית של הלובי היהודי בוושינגטון למנוע הכרה אמריקנית בנושא. והנה נפלה לנו הזדמנות פז: היחסים כבר לא משהו, ולא באשמתנו. הטורקים מחרימים תוצרת ישראלית, הישראלים מחרימים את טורקיה, ואם אפשר לעשות משהו לטובת המצפון הלאומי, למה לא? שעורורייה שמדינת היהודים, שנבנתה בחלקה הגדול ע"י ניצולי שואה לא מכירה בשואה אחרת, של עם קטן ומסכן, רק בגלל סיבות פוליטיות. הפוליטיקאים שלנו שכחו שפעם אנחנו היינו על תקן העם הקטן והמסכן. הכרה בשואה הארמנית מצד ממשלת ישראל תמרק מעט את המצפון המוסרי של המדינה. אנחנו נעשה טוב לא רק לתדמיתנו בעולם ובגוש המזרחי בפרט (אליו משתייכת ארמניה) אם נהיה המדינה הראשונה להכיר ברצח העם הארמני באופן רשמי, אלא גם לנו, ולמצפון הלאומי והמוסרי שלנו, שנשחק משהו אחרי שהרגנו 1300 איש בעזה במבצע מוצדק לחלוטין שיצא קצת מפרופורציות. והטורקים? כשישתפרו היחסים נכיר בצפון קפריסין והם יסלחו לנו. ממילא כל היוונים אנטישמים. |
תגיות בבלוגיה:
טורקיה, ישראל, ארמניה, רצח העם הארמני, רג`פ טייפ ארדואן, מוסטפא כמאל אתאטורק, מפלגת הצדק והפיתוח, מלחמת העולם הראשונה, האימפריה הע`ותומנית, שואה, צדק, צפון קפריסין,
|
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | לשם שינוי, אני רוצה לכתוב על משהו שלא אוהבים לדבר עליו. על הדבר הזה, שכולם מדחיקים, שיודעים שהוא קיים שם באיזה פינה, אבל לא רוצים לחשוב עליו. אז יש איזה בחור שהכרתי לפני כמה שבועות. בחור נחמד לאללה, סתם איש ממוצע מן היישוב. פגשתי אותו באיזה מסיבה דיברנו בחוץ בחבורה, הוא היה מאוד חביב, ונשארנו בקשר. יצאנו יחד כמה פעמים, קצת לאכול, קצת לקפה, פה ושם, לא משהו מיוחד. לא בניתי עליו יותר מדי, סתם חשבתי שהרווחתי ידיד חדש. לפני כמה ערבים, קפצתי אליו לפיצה ושיחה של חצות, לא משהו יוצא דופן. ניהלנו שיחה נהדרת, על החיים שלו ושלי, ועל בכלל. השיחה התגלגלה מנושא לנושא, ואחרי שהיינו שבעים ומרוצים מעצמנו, ואחרי שהבטחתי לו שנשאר ידידים לא משנה מה הוא יגיד, הוא אמר לי:"אני נשא HIV". ידעתי שזה קיים, אבל לא באמת. זה אחד הדברים ששמעתי שקיימים בטלוויזיה, בחוצלארץ, באפריקה, אצל אנשים אחרים, שקוראים עליהם בנשיונל ג`יאוגרפיק או בזמן הוורוד, לא אצל מישהו בגילי, מהעיר שלי, בטח לא אצל מישהו שאני מכיר. חיבקתי אותו ואמרתי לו שזה לא משנה כלום, אבל האמת היא שרציתי לקום ולברוח משם, כי לך תדע מתי הוא חתך את האצבע שלו ונשאר קצת דם קרוש באיזו פינה. אני לא איש חשוך, ואני יודע בדיוק איך HIV מועבר מאחד לשני, ובכל זאת רציתי לעוף משם, לטבוע באמבטיה של אקונומיקה כדי לחטא את עצמי, ולא לפגוש אותו יותר בחיים. אם אני, בחור משכיל (פחות או יותר) ומתקדם (בעיקר פחות) חשבתי כאלו דברים, לא רציתי לדמיין מה עובר עליו בחיי היומיום באינטראקציה סתמית עם אנשים. נסעתי הבייתה באזור שלוש בבוקר, ורק אז נפל לי האסימון. אידיוט, אתה חושב על עצמך? תחשוב עליו: איזה עולם מחורבן, חשבתי שאני הולך להתפוצץ מרוב אֵבֶל וכעס. הבחור בן 25. בן פאקינג 25, רק התחיל את החיים שלו. הוא לא איזה שרמוטה, במהלך השיחה מקודם, הוא סיפר לי שסך הכל היו לו 5 פרטנרים, מתוכם עם 2 הוא היה בקשר רציני ועוד 3 סטוצים. אז הוא הומו, ביג דיל. בשביל זה הוא צריך לגמור את החיים שלו? אצל ההומואים מספר הפרטנרים שלו לא נחשב כלום, ממש בתול, בוודאי בעולם שבו מישהו עם 150 סטוצים בעבר זה סטנדרט. כל החיים שלו התחרבנו. הוא יכול לספר לי עד מחר כמה הוא מרגיש טוב, כמה שהוא לא מרגיש שהמחלה הזאת נמצאת אצלו בפנים, אבל אי אפשר לעשות מהשחור לבן: הוא לא יגיע לגיל 40. תוחלת החיים שלו היא בערך 10 שנים מהיום, עם כל תרופה שהוא לא ייקח, וכל דלקת גרון או שפעת מצ`וקמקת יכולה להרוג אותו. לא רציתי לחשוב על איך זה להכנס לנעליים שלו: למה ללמוד אם אתה הולך להתפגר אוטוטו? בשביל מה לחסוך כסף? מה התועלת בלנסות להחזיק קשר רציני עם מישהו? מי בכלל ירצה להיום עם נשא HIV? למה לשמור על תזונה וכושר? בשביל מה לשמור על הבריאות? כל היום להסתובב עם רגשות אשם, אסור לך להחתך בשום מקום, לירוק, שלא לדבר על לשכב עם מי שבא לך. והתחושה הזאת, שהשתעון מתקתק, אני הייתי מת רק מזה. החיים על תרופות, ללכת לספר למשפחה, הנידוי מכל העולם. ניסיתי לשים את עצמי בנעליים שלו, והמחשבה היחידה שעלתה לי בראש הייתה שאני הייתי קונה כרטיס במחלקה ראשונה לסן פרנסיסקו, אוכל ארוחה בת זונה ב-Taxi Burger בפאלו אלטו וזורק את עצמי מגשר שער הזהב. ברור שמתאבדים, אבל בסטייל. אני מודה, אני לא צדיק בסדום. שכבתי פעם (פעמיים, תפסתם אותי) בלי קונדום, ולמרות שאני אומר שאכלתי סרטים שלושה חודשים, זה לא היה נכון. הייתי רגוע לגמרי, בקושי חשבתי על זה, עשיתי בדיקה אחרי שלושה חודשים, ומאז תרמתי דם ולא התקשרו אלי, אז הכל בסדר. מאז, נשבע לכם, רק עם גומי. השוק הזה, ההלם, שיש מישהו שאני מכיר, איש נחמד וצעיר, שכל החיים שלו רק מחכים לו, והוא נשא. הוא עם המחלה המזויינת הזאת שאי אפשר להפטר ממנה, שהיא אות קין חברתי, שמתקתקת אצלו בגוף ותהרוג אותו בסופו של יום. אומרים שעד שזה לא מגיע אליך אתה לא מבין את זה. צודקים. אני לא מסוגל להוציא לעצמי את זה מהראש, שבשביל שנייה אחת של חוסר אחריות, בזמן שבו אתה הכי רוצה להיות חופשי ומשוחרר בעולם, בשנייה הזאת אתה יכול לגזור על עצמך גזר דין מוות. אז בחייאת רבאק, סטרייטים והומואים, שימו קונדום, החיים שלכם שווים יותר מזיון. |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | לפני כמה חודשים, שהוקדמו הבחירות, חשבתי לעצמי איזה יופי, הבחירות הוכרעו. הרי ששמים את האמת באמצע (או "מסתכלים לה בעיניים", כמו שהשטות הקופירייטרית הנוכחית אומרת) רואים שיש שלושה מועמדים עיקריים, בנימין נתניהו (ביבי נו) ציפי לבני, ואהוד ברק. נהדר, ומאחר ששניים מתוך השלושה היו ראשי ממשלה גרועים שהועפו בבחירות על טיל, ברור שהמועמדת השלישית תזכה, היא נראית בחורה איטיליגנטית ולא פראיירית, ותהיה לנו ראש ממשלה בלונדה, ושלום על ישראל. אבל כנראה שהמדינה לוקה באלצהיימר כרוני. משום מה, היא מעדיפה להתעלם (או לשכוח) מהקדנציות של שני הקודמים שמתמודדים כאן. הבחור הישראלי מסתכל על דף חלק, שלושה מועמדים שירדו אלינו מהירח, בלי היסטורי ובלי עבר, ובוחר בדמות הפיקטיבית שיועצי הפרסום מנסים למכור לנו החל מ-3 חודשים לפני הבחירות. אמרתי לעצמי לא נורא, לא כולם מטומטמים. בסופו של יום, גם ביבי וגם ברק היו ראשי ממשלה מש לא מזמן, ואם אני, שהייתי כולה בן 11 שביבי נבחר זוכר את הקדנציות גם שלו וגם של הגאון שאחריו, ברור שהישראלים המבוגרים האחרים זוכרים, והם לא יצביעו להם. איך אמר דליק, מסתבר שטעיתי. ביב לוקח בסקרים בגדול (לפחות עד שבוע שעבר) וברק נראה כמועמד לגיטימי. נכון שהוא מתרסק בסקרים וכל ליברמן זב חוטם עוקף אותו, אבל משום מה המפלגה שלו לא מעיפה אותו, והוא גם לא מעיף את עצמו. הוא רואה את זה לגיטימי שהוא חוזר לפוליטיקה, למרותש בשנה וקצת שהוא היה ראש ממשלה הוא עשה כל כך הרבה נזקים. אז בואו נעשה סדר: ביבי נבחר לראשות הממשלה בבחירות 1996 על חודו של קול, פחות מחצי אחוז ליתר דיוק, והעביר את המדינה שלוש שנים של קטסטרופה. כל מה שהוא נגע בו נהרס, אם זה המינויים הכושלים שלו לממשלה (דן מרידור שר אוצר, נאמן שר משפטים, הביזיון של שרון שהוא לא נתן לו תיק) אם זה שהוא החליף שר אוצר כל רבע שעה, אם זה שכל הבכירים שהיו סביבו בליכוד ברחו ממנו (איציק מרדכי, בני בגין, דן מרידור, רוני מילוא, דוד לוי (מספר 2 שלו), רפול), בשערורייה של מנהרת הכותל, בחיסול של חאלד משעל הכושל בירדן, בכלכלה שנכנסה למיתון עמוק ב-1998 (ממתי הוא התחיל ללבוש את כובע `הכלכליסט?`), באבטלה שעלתה, במו"מ התקוע מכל כיוון, וביחסים ההרוסים עם האמריקאים (קלינטון לא הסכים אפילו לראות תמונה שלו). כל אלו הביאו להקדמת הבחירות, לכך שביבי סוכסך עם כל מה שזז, ולהעפתו על טיל בבחירות 1999 ע"י גאון אחר, אהוד ברק. אם ביבי בא בלי משנה סדורה והעביר את הקדנציה שלו בלהתחמק מפגיעות שונות בלי שום חזון, אז ברק בא עם אחו-שרמוטה חזון, הרבה יותר מדי ממנו: הוא נכנס בכל הכוח במו"מ גם מול ערפאת וגם מול אסד, ואת שניהם חירב. אמנם הכלכלה הייתה במצב מצוין כשהוא היה רה"מ, אבל זה יותר בגלל השוק הגלובלי ובגלל בייגה, שר האוצר, ופחות בגללו. את היציאה מלבנון, המוצדקת, צריך לזקוף לזכותו. והאמת, גם המו"מ מול הפלשתינאים לא נפל בגללו, אלא בגלל ערפאת, שרק ברק הבין שהבחור היה ויישאר טרוריסט עד יומו האחרון. מול סוריה הכשלון כולו שלו: הוא נבהל שהוא גילה שצריך להחזיר את הגולן בשביל הסכם (בוקר טוב!) וקיבל רגליים קרות ולא ירד מהמטוס. כשפרצה האינתיפאדה ברק לא החליף דיסקט בראש, שהמצב השתנה, אבל העם החליף דיסקט די מהר: הקואליציה שלו התפוררה, והוא הועף על טיל אפילו יותר גדול בבחירות 2001 לטובת הגנרל הכי פסיכי שהיה לנו במדינה, כי זה מה שהיה צריך באותו זמן. זכור לי מערכון של יצפאן ב-2002 או משהו, של שניהם (ששניהם יצפאן כמובן) מטיילים בארה"ב, עושים קניות בסיילינג ו`עושים לביתם` תוך כדי שהם מנסים להזכר מה זה או איפה זה ישראל. אם נכשלו, הלכו הבייתה - זכותם. ביבי הגאון דאג לחזור לחיים האזרחיים ולהרוס עוד קצת, בעיקר לעצמו - למרר לשרון את החיים לפני בחירות 2003 כדי שאחריהם הוא יתקע אותו בתפקיד הכי כפוי טובה שיכול להיות - שר האוצר, שם הוא יעשה רפורמות כלכליות שלמרות שאני מסכים איתם לחלוטין, הם נעשו בלי לב ובלי רחמים ופגעו רק בחלשים ביותר. אחרי זה הוא תמך כל הדרך בהתנתקות רק כדי להתפטר רגע קודם, כי תמיד קבלת החלטות הייתה הצד החזק שלו, ובמקום לבנות את עצמו כמספר 2 של שרון מה שהיה גורם לו להיות רה"מ ב-2006 הוא עשה לו את המוות כך שהוא פרש מהליכוד והקים את קדימה, מה שגרם (אחרי השבץ המצער של שרון) לאהוד אולמרט (עוד פוליטיקאי שהמציאות סיבכה אותו, כמו האהוד הראשון) הלא ריאלי והלא פופולארי לחלוטין להיות רה"מ. אם מישהו היה אומר ב-1996 שאהוד אולמרט יהיה רה"מ גם ביבי פרס, המועמדים אז, היו נקרעים מצחוק, ובצדק. ברק לעומת זאת, מילא פיו מים: שבע שנים של אינתיפאדה קטקסטרופלית (שנפתחה בימים שהוא היה הבוס) והוא מילא פיו מים. עמיר פרץ מונה לשר ביטחון והוא לא פצה פה. שרון קיבץ שבץ והמדינה הייתה בשוק - ואודי בארה"ב. במלחמת לבנון השנייה קולו של החייל המעוטר ביותר בצה"ל לא נשמע. שיתבייש לו. הוא חזר רק כדי להשתלט על הגופה המצחינה שמכונה מפלגת העבודה ולהכנס לתפקיד הנוח של שר הביטחון, על חשבון אותו פרץ, ולאחר מכן כדי להפיל בדיוק את אותה ממשלה, ולהביא למערכת בחירות שתרסק את מפלגתו, גאון הדור. לאור ההתפתחויות ההיסטוריות המובנות, נראה לי הכי הגיוני בעולם שהמועמדת השלישית תנצח את שניהם. אבל כנראה המדינה לוקה באלצהיימר, שוכחת את המציאות, ומעדיפה לברוח את דימויי ה`חזק בבטחון` וכל שאר השטויות שמוכרים לישראלים בסטיקרים ובשלטי חוצות. לא, אני לא חושב שציפי לבני היא גאון הדור. אני חושב שהיא אינטיליגנטית, מהירת תפיסה ומוכשרת מאוד. לא משיח בן דוד אמנם, אבל היא עולה עשרות מונים על שני המועמדים שלה, וגם הקאדר של קדימה אמנם סובל מבעיות אברהמיות-אפלליות-נגביות קשות, אבל הוא מציב רף הרבה יותר גבוה לרשימות העסקנים והלוזרים של המפלגות היריבות. כל הזמן מחפשים `פוליטיקה אחרת`, כל הזמן באים בטענות אל הפוליטיקאים, אז הנה, מונחת הפוליטיקה האחרת מתחת לאף: מנהיגה ישרה כמו סרגל, הגונה, שבנתה את עצמה כמטאור תוך 10 שנים לתפקיד מספר 2 ברשות המבצעת, אבל במקומה מעדיפים הישראלים את אותה פוליטיקה סרוחה ומגעילה של ביבי, ברק וליברמן. כנראה שהמדינה לוקה באלצהיימר, כי כולם שוכחים שגם ליברמן בפוליטיקה מ-1996 (כמנכ"ל משרד רה"מ של ביבי) והוא ראש סיעה מ-1999, וחוץ מלצעוק על ח"כים ערבים הוא לא עשה כלום. הדברים נכתבים יום לפני בחירות 2009 ומחר לא יהיו שווים כלום, אבל זאת החובה שלי להביא לקהל קוראי המועט את המציאות, גם אם הם מעדיפים לשכוח אותה, כמו כל בית ישראל. חג בחירות שמח, להתראות עוד שנתיים וקצת. |
תגיות בבלוגיה:
בחירות, בנימין נתניהו, ציפי לבני, אהוד ברק, פוליטיקה, ראש ממשלה, אלצהיימר, בחירות 1996, בחירות 1999, אהוד אולמרט, פוליטיקה אחרת, ליברמן,
|
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | כמו כל מערכת בחירות הבאה עלינו לטובה, עולים וקופצים כל אלו שאומרים שכל הפוליטיקאים אותו דבר, אין למי להצביע, כולם מושחתים שמחפשים ג`ובים והכי טוב זה ללכת לים ביום של הבחירות, או לפחות ללכת לנשנש משהו בסוהו. יתרה מכך, כולם מעלים על נס את המנהיגים של פעם: אוי ווי, איפה בן-גוריון, איפה לוי אשכול, איפה בגין, איפה כל המנהיגים שהפכו לסמלים. כל אלו הולכים ומורידים את אחוזי ההצבעה בארץ לאחוזים מבישים של 65% (לכאן או לכאן) ובעצם הישראלים מדירים את עצמם מההכרעה הכי חשובה שהם יכולים לקחת במהלך ה-4 (או 3) השנים הקרובות. לאנשים אלו אני רוצה לאמר: אתם מדברים שטויות. המנהיגים של היום לא נופלים באחוז אחד מהמנהיגים של פעם אותם כולם מעלים על נס. ההבדל הוא אחד: התקשורת. בעבר, על המנהיגים כתבו רק דברים טובים כי העיתונים היו עיתוני מפלגה, והטלוויזיה הראתה עליהם רק דברים חיוביים כי הטלוויזיה הייתה בבעלות הממשלה. בעבר, לא היו מצלמות בפלאפונים, לא היה יו-טיוב, לא הייתה תרבות האח הגדול, לא היו הלשנות ולא הייתה רכילות. אותה תקשורת שקיימת היום גורמת לכך שכל פיפס שהפוליטיקאי עושה מתועד ומצולם. בארה"ב, במשך 20 חודשים של מירוץ לנשיאות המועמד לא יכול לגרד באוזן בלי שהוא יתועד. אותה תקשורת, שלא באשמתה כי אם באשמת התחרות והרייטינג, עושה תחרות עם עצמה מי תוקיע את הפוליטיקאים יותר ומי תעשה מהם יותר צחוק, בגלל שזה מביא רייטינג ובכלל שזה מוכר עיתונים. `השמאלנים שכחו מה זה להיות יהודים` לא היה מגיע לעולם לאוויר העולם אם היה נאמר לפני 30 שנה. התקשורת לוקחת חלק במעגל ציניות שגורם לאזרחים לחשוב שהפוליטיקאים זה ג`יפה, שלא מעניינים אותם האזרחים ושהם רק נדבקים לכסא. אז תנו לי לספר לכם סוד: זה לא נכון. הפוליטיקאים בעבר לא היו מושלמים ולא היו טובים יותר, הם פשוט לא תועדו. התקשורת הייתה אחרת, ממלכתית, אחידה ולא צהובה. היום התקשורת מתחרה בעצמה מי תעשה מהפוליטיקאים יותר צחוק, העיתונאים חסרי בושה וגבולות, ולא מתוך רוע – פשוט אי אפשר להשיג רייטינג אחרת. תוסיפו לזה את ההתפתחויות הטכנולוגיות שמתעדות כל הזמן וכל היום, ורואים שהפוליטיקאים לא מושלמים. אבל זה לא משהו חדש – פרס אמר בזמנו שאם היו רואים איך בן גוריון היה יושב ומחטט באף בכנסת לא היו עושים ממנו מה שהוא היום. התקשורת של היום הייתה מכריחה את בן גוריון להתפטר אחרי המחדל בסיני ב-1956. התקשורת של היום הייתה אומרת שלוי אשכול מוזר ולא ראוי להיות ראש ממשלה. התקשורת של היום הייתה מכריחה את בגין להתפטר שנה לפני שהוא עשה כן בטענה שהוא לא מתפקד וחולה. התקשורת של היום הייתה מעיפה את פרנקלין רוזוולט על טיל אחרי מחדל פרל הרבור, ועושה לצ`רצ`יל זובור אחרי ההפצצות על לונדון. הם היו נחשבים מהמנהיגים הגדולים בארץ ובעולם, והם לא נופלים מהפוליטיקאים של היום. לציפי לבני אין יכולות ניהול ועבודה פחותות מאלו של לוי אשכול. לאהוד ברק אין יכולות צבאיות ומדיניות פחותות מאלו של בן גוריון. לביבי נתניהו אין פחות חזון מלמנחם בגין. גם השחיתות אינה עניין חדש: אם אולמרט לקח כסף לכיסו (לכאורה!) בן גוריון הסית כספי מדינה לקיבוצים שהיו נאמנים למפא"י ולא למקומות אחרים. זלמן שז"ר, הנשיא השלישי, התנגד למערכת חינוך אחידה, ואיש לא שומר זאת נגדו. יצחק בן צבי היה ח"כ זוטר ולא חשוב לפני שנבחר לנשיא, ואיש לא מזכיר זאת. אפשר לתת דוגמאות אחרות, מחו"ל: למרגרט תאצ`ר ורונלד רייגן, מנהיגי המערב בשנות ה-80, עשתה העיתונות את המוות. על תאצ`ר שרו שירים שכל יום שעובר משמח כי הוא מקרב למותה, אמרו עליה שהיא הורסת את אנגליה, שהיא גבר, לבעלה קראו גב` תאצ`ר, והסאטירה האנגלית מירמרה לה את החיים 11 שנה. על רייגן אמרו שהוא אידיוט, שחקן רודף מצלמות, שהעולם לא מעניין אותו ושהוא רואה הכל בשחור ולבן (מזכיר לכם מישהו?). וראו איזה פלא: מהרגע שרייגן התפגר ותאצ`ר הפכה סנילית, מעלים אותם על נס (ובצדק) כמי שהצילו את המערב, מוטטו את הגוש המזרחי, שהם היו המנהיגים הגדולים ביותר בחלק השני של המאה ה-20, על רייגן קוראים ספינות ושדות תעופה, ובשנייה שתאצ`ר תתפגר יעשו עליה אותו דבר. בארץ, אחרי שעשו לשרון את המוות (סלאח שחאדה, גדר ההפרדה, האי היווני, סיריל קרן, שמלאנים שקראו לו להתפטר כל יומיים) מתחילה אותה סגידה ונשמעות קריאות `איפה שרון?`, וזאת שהוא עדיין מנמנם בבית החולים. אז תנו לי לחדש לכם: גם פעם הייתה שחיתות, גם פעם היו אינטרסים וגם פעם הפוליטיקאים היו רק פוליטיקאים ולא משיח בן-דוד. הפוליטיקאים של היום לא נופלים במיל מאלו שהיו לפני 10, 20, 30 ו-50 שנה, אז כל תירוץ של `אין למי להצביע` הוא בחירה בעצלות, כי במקום להגיע עם עצמך להכרעה אתה בוחר להתעלם ולעשות לעצמך יום כיף. ההכרעות הן אותן הכרעות, האנשים אותם אנשים והחזון, האינטגריטי והאוכלוסייה זהה. אני לא מקבל את תירוץ ה`אין למי להצביע`, אז קבלו הכרעה עם עצמכם, וכמו שאמר המנמנם – לכו להצביע! |
תגיות בבלוגיה:
פוליטיקאים, פוליטיקה, תקשורת, בחירות, מנהיגים, דוד בן-גוריון, לוי אשכול, מנחם בגין, פרנקלין רוזוולט, וינסטון צ`רצ`יל, מרגרט תאצ`ר, רונלד רייגן, אולמרט, שחיתות, לכו להצביע!,
|
5 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
3 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | עוז אלמוג, פרופסור מאוניברסיטת חיפה, כתב את הטור `החיוך של ארז טל` לאתר האינטרנט YNET. האתר, מסיבותיו, סרב לפרסם את הטור. מאחר ואני חושב שאסור לסתום לאנשים פיות גם אם הדעה שלהם לא מתאימה לאנשים מסוימים, ובלי קשר למה שאני חושב על תוכן הטור, אני הייתי רוצה להביא אותו כאן לפרסום עם הערות המחבר בסיומו: לארז טל יש חיוך תמידי שמרוח לו על הפנים, כמו ניתוח פלסטי. עם השיער הקצוץ הוא מזכיר לעתים את האיקון של סמיילי. אבל סמיילי היה סמל התום, ואילו החיוך של טל הוא סמל הציניות. החיוך של ארז טל הוא גם החיוך של הערוצים המסחריים. מין קריצה משועשעת, זחוחה ואדנותית שאומרת: אנחנו יודעים שאנחנו מוכרים לכם זבל מזובל ואנחנו גם יודעים שאתם צרכנים דבילים שנהנים מתוכניות של כלום על כלומניקים, אבל אם זה הולך לנו, אז למה לא? ועוד היא אומרת: המבקרים ימשיכו להתפלץ מהביזאר ואנחנו נמשיך לצחוק כל הדרך אל הבנק. כי אלה כללי המשחק ואם לא נוח לכם, תקפצו. וחוץ מזה העולם מצחיק (גם כשלא תמיד יש סיבה לצחוק), אז צוחקים. ארז טל הוא האח הגדול של צופי הטלוויזיה בישראל ועל פי חיוכיו השופעים נראה שהוא מרוצה מאד ממעמדו זה. זה התחיל לגמרי אחרת. טל היה מנהיג בחבורה צעירה ומוכשרת של מרדנים וחדשני תרבות – חבורת גלי צה"ל של שנות השמונים, שתקעה סיכה שנונה בפאתוס הממלכתי. הוא ייצג (בעקיפין כמובן) את הדור שלי בכבוד – דור מלחמת לבנון הראשונה. נולדנו בשלהי שנות החמישים ובשנות השישים. התבגרנו בתנועות הנוער והתנדבנו (רובנו) ליחידות קרביות. אבל כבר בבחרותנו הבנו שמשהו כאן חורק. הייתה מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור, והיו מלחמות של ימין-שמאל ודתיים-חילוניים, וכמובן אינפלציה דוהרת ובלגן כלכלי לא קטן. במלחמת לבנון כבר היינו חיילים ומפקדים, וחזרנו מלאי כעס וספקות. ההתפכחות האוניברסאלית של נערים ונערות מתבגרים לוותה אצלנו בהתפכחות אידיאולוגית. עזבנו את הקיבוץ ואת מדבר יהודה ויצאנו לחפש נופים חדשים ומשמעויות חדשות במזרח הרחוק ובדרום אמריקה. שבנו מלאי חוויות מהעולם הגדול, ויחד עם אחינו הבוגרים (דור מלחמת יום כיפור) הקמנו בהתלהבות מנגנון של מסרים, שערער על כל מוסכמה מקודשת. תוך כדי גילינו את נפלאות השפע החומרי וההדוניזם, וייסדנו את התל אביביות הבליינית. המחשב בא לנו בדיוק בזמן, והקמנו תעשיית היי טק מפוארת, שביססה לנו את האגו ואת חשבון הבנק. הפמיניזם ודת הפסיכולוגיה וזכויות האזרח, שעמדו נר לרגלינו והבחינו אותנו מהורינו, תרמו גם כן לגאווה הדורית. מהפוליטיקה ברחנו כמו מאש, אבל את התקשורת, המשפט ועולם הפרסום והעסקים כבשנו ללא התנגדות. ואז הגולם במעגל קם על יוצרו, והשתן עלה לנו לראש. ממרום אדנותנו לא שמנו לב מה אנחנו עושים. הולדנו וגידלנו דור עילג, מפונק ואגוצנטרי, שאימץ את החיוך האסקפיסטי שלנו; פירקנו באמצעות החיוך הזה כל שריד של נימוס ואיפוק והרסנו את מוסד המנהיגות, המחייב מינימום של כבוד לסמכות. עודדנו השתמטות מחובות חברתיות, והעברנו את המסר התקשורתי: אחרינו המבול, אז בינתיים בואו נצחק. הורינו והורי הורינו אולי היו תמימים, אבל היה להם מצפון. אנחנו החלפנו את המצפון בחיוך הציני ואנו עומדים להשאיר ליורשינו אדמה חרוכה. אני מסתכל על החיוך של ארז טל ונעשה עצוב. החיוך הזה, שקפא על פניו והפך לפרסומת, ממשיך לייצג את בני דורי ואת ממשיכי דרכינו הצעירים, ואני מתבייש בו. את המאמר הנוכחי אתר YNET סירבו לפרסם. עורכת מדור "דעות" של האתר, שבו התפרסמו בשנים האחרונות מאמרי-העמדה שלי, ציינה שלוש סיבות (אני מצטט): "לא הבנתי את הפואנטה." – "לא ממש נימקת כראוי למה ארז טל לא ראוי לצפייה." – "ההתייחסות האישית אליו בעייתית בעיניי." ישפטו קוראיך אם צדקה. אני חושש שמאחורי הסירוב לפרסם עומדים מניעים אחרים, שרובנו יכולים לנחש... בעקבות זאת הודעתי לסגן העורך שאני מפסיק את כתיבתי במדור. |
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | אני מאוד אוהב מועדונים. האלה שרוקדים בהם נו, בתל אביב. הרומן שלי איתם התחיל בגיל 17, השיא היה באזור גיל 18, ועד היום אני יוצא לאחד כזה once in a while. במהלך מסיבה, לא מאוד מוצלחת, אתמול, עלתה לי בראש מחשבה על הטיפוסים שפוקדים את אותם מועדונים. וכי למה שלא אשתף? 1. הרקדן הטריטוריאלי: הבחור שנמצא תמיד באמצע הרחבה או על הבמה, וצריך לפחות 3 מ"ר ריקים סביבו במהלך המוזיקה. הוא ירקוד תוך כדי הנפת ידיים, עינטוז של הגוף והראש לכל הכיוונים, יזרוק את איבריו לכל האזור כך שכל מי שלא יתרחק 2 מטר ממנו יקבל מכה. התנועות שלו זהות לכל השירים, לא מפריעים לו האנשים סביבו, הוא תמיד ירקוד רק עם עצמו, מצידו הוא יכול לבוא למועדון לבד. 2. הקומבינטור: הוא לא עומד בתור כי הוא מכיר את הדורמן, הוא לא משלם כי הוא מכיר את הבעלים, הוא מבקש איזה שיר שהוא רוצה כי הוא מכיר את הדי ג`יי, הוא שותה כמה שהוא רוצה כי הברמן חבר שלו. הוא מכניס את החברים שלו, וכל הערב עסוק בלתחזק את אותם קשרים. לרקוד? הוא לא תמיד בא בשביל זה, נראה שמה שחשוב לו יותר זה להשאר ברשימות מאשר לבלות. 3. הבליין: במועדון הוא מרגיש כמו בבית. אין ערב שהוא לא יוצא, וגם אם הוא יבוא עם כפכפי אצבע אף אחד לא יחשוב שהוא אינו מתאים למקום. הוא מחייך מסיק כשהוא על הבר, הוא רוקד בשיא הכיף שלו, הוא מכיר חצי מהבליינים (בני מינו החברים שלו). גם אם המוזיקה מחורבנת, גם אם חם אש, וגם אם כולם סובלים - הוא לא יצא מהמועדון לפני הבוקר. 4. ההומואים: נו טוב זה פשוט, בכל מסיבה (של סטרייטים) יש את הזוג הומואים שיתמזמז מאחורה. הם כאילו לא רוצים לעשות רעש, לא רוצים שיסתכלו עליהם כי הם `רק באו לבלות` אבל בעצם אוי ואבוי אם לא יסתכלו עליהם: הסיבה היחידה שהם באו למסיבה זה כדי להתמזמז מול הסטרייטים, וחס וחלילה שהבנות לא יסתכלו עליהם במבט חרמני והבנים לא יסתכלו עליהם במבט מוזר. האוכלוסייה במסיבות גייז מצדיקה פוסט בפני עצמו. 5. הערס: נו שויין, אותו כולם מכירים. הוא יבוא עם ה-BMW של האח הגדול עם החברים הערסים שלו. יתחיל את הערב בלשתות וודקה-רדבול על הגג של האוטו עם החברים כשברקע ישמעו את `פיציריקה` בפול ווליום. הוא יעמוד בכניסה למועדון עם פרצוף של `אם לא מכניסים אותי אני שורף ת`מקום`, וכשהוא יכנס הוא רק יחפש סיבה ללכת מכות: אם הדי ג`יי לא ישים את המוזיקה שהוא אוהב, אם מישהו בטעות ידרוך עליו או יזיז את החבר שלו. לא משנה כמה הוא נהנה, הוא יצא עם החברים בבוקר ויגיד `חרא של מועדון`. 6. הנגרר. הוא לא אוהב מועדונים. החברים שלו גררו אותו למועדון, והוא סובל מכל רגע. רואים שהוא לא נהנה: הוא ישב בצד כל הערב ויטביע את יגונו בבירה, יגיד לחברים שלו שהוא `כבר בא לרקוד`, הוא יתבאס על הכסף שהוא שילם בכניסה, יחשוב כל הערב על מתי הולכים, יסתכל בשעון כל 3 דקות, יבדוק SMSים, ומשלוש ינסה לגרור את החברים שלו החוצה. הרבה מהבנות משתייכות לטיפוס הזה. 7. הבתול מועדונים. זה הבחור שמגיע למועדון פעם ראשונה. הוא יבוא לבוש טיפ-טופ, לא יבין למה מעשנים כל הזמן, לא ישב בצד דקה כי הוא יחשוב שרוקדים כל הזמן, הוא ישלם מחיר מלא בכניסה ויהיה מבסוט, הוא יקנא בבחור שרוקד יפה באמצע (הבחור ממספר 1) ויחשוב כל הזמן על איפה היו החיים שלו לפני שהוא גילה את עולם המועדונים. הוא יחשוב שהמוזיקה חזקה מדי וזה לא יפריע לו, הוא ינסה להראות `קול` למרות שהוא די מתרגש, ולא ילך עד שיסגרו את המקום. 8. החבורה. אלו החברים שמגיעים לרקוד ביחד. חבורת בנים מהצבא, חבורת בנות מהתיכון, הם תמיד יהיו ביחד. גדול החבורה הוא בדר"כ 4-6 אנשים, בזמן הריקודים הם יהיו במעגל אחד מול השני, לא יתנו לאף אחד מחוץ לחבורה להכנס, הם יצאו לעשן ביחד, הם יבואו וילכו ביחד, הם ידברו בינהם גם אם אי אפשר לשמוע מילה, ובסוף הערב ישבו ביחד בנאפיס/קינק ג`ורג`. 9. הבחורה. זאת שבאה בשביל שיראו אותה. היא תבוא עם המחשוף הכי עמוק, עם העקבים הכי גבוהים ועם הג`ינס הכי נמוך. לא משנה כמה היא שמנה ומכוערת, אוי ואבוי למי שלא יסתכל עליה. מבחינתה היא מסמר הערב. היא תנפנף כל מי שיסתכל עליה למרות שאין דבר שהיא רוצה יותר מזה שיסתכלו עלו, אני תזלזל בכל מי שיתחיל איתה, למרות שאין דבר שהיא רוצה יותר משיתחילו איתה, היא תוציא לחברות שלה את העיניים ותחתוך באמצע מסיבה כי `יבש פה`. 10. החתיך. הגירסה הגברית של הבחורה. הוא יבוא לבוש ב-10,000 שקל, עם קוביות אופנתיות בבטן וחזה מגולח, שיער מוקפד עד לקצה של הפן, הוא כל הזמן יבדוק כמה בנות (או בנים, תלוי אם הוא גם משתייך לקטגוריה 3) מסתכלות עליו, ויוציא לחברים שלו את העיניים. הוא ירקוד גם אם הוא חושב שהמוזיקה מחורבנת, ולא יראה אף אחד ממטר עד הבוקר. 11. ההוא שלא אכפת לו. זה הבחור שבא נטו לבלות. לא מפריע לו לבוא עם סווטשירט מכוער של `פוקס` ונייקי, ולא משנה לו אם הוא שילם בכניסה 20 שקל יותר או פחות. אם יש מוזיקה סבירה, לא חם נורא בפנים ואפילו יש איזה בחור להסכל עליה, הוא מבסוט, הוא סתם בא לרקוד כמה שעות, הוא נהנה, שותה איזה בירה והולך הבייתה עם החבר/ים שהוא בא איתם. 12. הבחור שלקח אקסטה. זה בדר"כ בחור מספר 5, רק שהוא לקח אקסטה. אם תפנה לו מקום לשירותים הוא יחבק אותך, אם תגיד לו סליחה שדרכת עליו הוא ייתן לך נשיקה בלחי ואם תביא לו סיגריה הוא יוציא את הארנק שלו וייתן לך 100 שקל, עליו. אתה תחשוב שהוא קצת מוזר, ואז תגלה את הקצף בקצה של הפה שלו, את העיניים המזוגגות ואת התנועות גוף הבלתי נשלטות. נו, יש כאלה שזה הקטע שלהם. 13. זה שמחפש קומבינות. טיפוס מספר 2 הוא הפנטזיה שלו. הוא יתחנף ליחצ"ן, גם אם הוא לא סובל אותו, בשביל להשיג הזמנה, הוא יהפוך עולם בשביל לשלם 15 שקל פחות בכניסה, הוא ייגש לדי ג`יי ויגיד לו שלום גם אם הוא לא מכיר אותו, כל הערב הוא יחפש את הבחורה שרושמת אנשים לרשימת תפוצה של המועדון ואם מישהו מהסגל יזמין אותו לבירה, גם אם הבירה הכי מגעילה שהוא שתה בחיים והוא בכלל שונא בירה, הוא יהיה מבסוט. 14. החנון המתלהב: הבחור שלא משנה כמה פעמים הוא יצא למועדון, הוא לא נראה מתאים למקום. המשקפיים שלו גדולות מדי, השיער שלו מסודר מוזר, הוא מתלבש קצת מוזר, והוא רוקד מצחיק. הוא מת להשתלב בסביבה כמו טיפוס 3, אבל מה שהוא לא יעשה, זה לא ילך לו, הוא תמיד ירגיש יותר טוב בבית קפה או במסעדה, גם אם הוא מאוד נהנה מהמועדונים. 15. הממוצע. זה אני. יוצא למועדון פעם בחודש-חודשיים, יש ליין שהוא אוהב אבל הוא לא נאמן לו בכל מחיר, אם יש הזמנה אז סבבה, אם לו אין לו בעיה לשלם מחיר מלא, הוא הולך בערך ב-4 ולא נשאר עד הסוף אם הוא לא נהנה (בניגוד לטיפוסים 1, 2, 3 ו-10), יוצא עם חבר אחד או שניים גג, ולא עושה מיציאה למועדון יום לימודים ארוך. |
27 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | התמונות השאירו אותי פעור פה - אלפי מתפרעים פרקו כל עול, שרפו בתים, חסמו כבישים, זרקו בקבוקי תבערה, אבנים, אפילו נשק חם היה שם, והכל בכל הערים הגדולות של יוון, כולל בפריפריה. כל מיני קבוצות לקחו טרמפ על המהומות: אנרכיסטים, סטודנטים, צעירים, תלמידים, וכל הבא ליד. את האש כיבתה שביתה כללית שעצרה את יוון מלכת. זה נראה כמו משהו רחוק שלא מגיעה ליווני הפשוט, אבל לא כך הדבר: תארו לעצמם שמול ככר רבין בת"א יושבת הכנסת. עכשיו תארו לכם שאלפי צעירים מפרעים וזורקים בקבוקי תבערה על הכנסת. זה בערך מה שהולך ביוון: באמצע של האמצע של אתונה נמצאת ככר הסינטאגמה, מושב הפרלמנט, שהאקרופוליס משקיף מלמעלה. זה מרכז העיר, מרכז השלטון, בעיר הבירה שהיא העיר הכי גדולה ביוון. לא מזמן ישבתי שם, והמקום היה כל כך יפה ושלו, וקשה לי להאמין שהיום הככר הזאת היא מרכז המהומות. המהומות פרצו אחרי שמשטרת יוון הרגה (בטעות?) נער בן 15 בנסיבות חשודות משהו ( http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3634339,00.html ). אחרי הטריגר הכללי למהומות, שזה היה הילד הזה שנהרג, אני תופס את עצמי כבר שבוע ומנסה להבין, למה קיבינימאט הם מפגינים? באמת שניסיתי, ולא הבנתי על מה הם מחרבים לעצמם את המדינה, למה הם עושים למדינה שלהם שם רע, הורסים בה את התיירות ומפילים לעצמם את הממשלה. יוון היא לא מהמדינות המובילות בעולם, to say the least. בניגוד לעושר התרבותי והחומרי האדיר של יוון העתיקה, ערש התרבות המערבית (שאין שום קשר בין תושביה לבין היוונים הנוצרים-ארתודוקסים של היום) בעולם המודרני יוון היא לא סיפור הצלחה. היא נכבשה במשך 400 שנה ע"י הטורקים, נלחמו לעצמאותם בה ניצחו לא בגלל נחישות יתר שלהם אלא בגלל החולשה הטורקית, וגם אז שיחררו רק חצי מדינה. את החצי השני מעצמות העולם הביאו לה אחרי מלחמת העולם הראשונה, והצבא היווני הוא הצבא היחיד שהצליח להפסיד לטורקים: מול היוונים שלפשו למערב אנטוליה מוסטפא כמאל אתאטורק הוביל את הצבא המובס של מלחמת העולם הראשונה לניצחון על היוונים ודחק אותם מאנטוליה, תוך גירוש מיליון יוונים מאנטוליה לארצם (וגירוש-נגד של 200 אלף טורקים ממקדוניה לטורקיה). ההמשך גם הוא לא היה משהו: כיבוש גרמני אכזרי במלחמת העולם השנייה (שהובילה להרס וחורבן הקהילה היהודית המפוארת של סלוניקי, שעד מלחה"ע 2 הייתה עיר יהודית) מלחמת אזרחים בין הקומוניסטים ללאומנים ודיקטטורה צבאית עד 1974. יוון, יחד עם ספרד ופורטוגל, הייתה אחת משלוש המדינות האחרונות במה שנחשב לאירופה המערבית שהפכה לדמוקרטית. ישראל הצעירה למשל, הייתה דמוקרטיה כבר 26 שנים לפני שיוון, ערש הדמוקרטיה, הפכה לדמוקרטיה בעצמה. מאז דווקא יוון עלתה על דרך המלך: מאז שהתקבלה לאיחוד האירופי ב-1981 היא מצצה לגרמנים וההולנדים הפראיירים את המיץ, ועל חשבונם בנתה את עצמה מחדש. התל"ג של הוכפל, שולש, רובע וחומש. מיליוני תיירים החלו פוקדים אותה, ולאחר מכן עשרות מיליוני תיירים כל שנה. העם היווני שהיה חקלאי ועני החל הופך דומה יותר לחבריו לאיחוד. והכ חשוב - הם עקפו בסיבוב את השכנה השנואה, טורקיה. את חותמת הכשרות הרשמית הם קיבלו באירוח האולימפיאדה ב-2004, שגרמה ליוונים לפתח את התשתיות באתונה (רכבת תחתית, רכבת קלה,אוטובוסים חשמליים, שיפוץ כללי של מרכז העיר) שאנחנו יכולים רק לקנא. כל אלו רק מוסיפים לתהייה שלי: הרי הדור של אחרי 1974 ביוון (כלומר כל אדם מתחת לגיל 35) צריך להודות לאל הטוב שהוא לא חי בתקופות הקודמות, של דיקקטורה צבאית, מלחמות או כיבוש. ודווקא אותו דור, כנראה דור די בור ואידיוט, יוצא להפגין, שלא לומר להתפרע, שלא לומר סתם לעשות בלאגן, כנגד הממשלה הדמוקרטית שהיום מנהיגה את יוון. אין לי מושג ירוק בפוליטיקה הפנימית של יוון. אני רק יודע שרה"מ היווני, קוסטאס קרמנליס, נבחר דמוקרטית, ושהכלכלה היוונית היום היא במצב הטוב ביותר מאי פעם. למרות זאת, אני עדיין לא מצליח להבין למה הדור הצעיר ביוון יוצא מהכלים ומחרב כל מה שעומד בדרכו. הרי ברור שהילד שנהרג לא מעניין אף אחד חוץ מהאמא שלו, ושלא עליו מפגינים. וכאן בדיוק הנקודה. זאת לא הפגנה, אפילו לא מהומות. זה הרס לשם הרס בלבד. נערים צעירים, תיכוניסטים וסטודנטים, מחפשים להוציא את התסכולים שצוברים בגיל הזה על משהו, ועכשיו סוף סוך יש להם על מה. אין למהומות האלה שום קשר לפוליטיקה, שום קשר ל`שחיתות`, שום קשר למשבר הכלכלי העולמי, שום קשר לתרבות היוונית, שום קשר לגלובליזציה. שום קשר לשום דבר, זה הרס לשם הרס, מהומות לשם מהומות. המפגינים הם חבורת ערסים משועממים, וכנראה די לא מחונכים, שנסחפים בזרם הכללי ומחרבים את כל מה שהם רואים בעיניהם. הם קוראים לעצמם `אנרכיסטים`, אבל אין להם שום מושג על מטרות התנועה האנרכיסטית, אם הם יודעים שקיימת כזאת. הם מחפשים לעשות בלאגן בשם הבלאגן, וזה שההפגנות האלה קורות במדינה מערבית, עשירה ומתועשת, שאי אפשר להגיד שהתושבים שלה חיים בכיבוש זר, בעוני או בדיקטטורה, רק מוכיחות שהמהומות האלו הן על כלום. במקום שההורים שלהם יחזיקו אותםב בית בכוח, הם נותנים להם לצאת לרחובות, ובמקום שהמשטרה המקומית תשבור להם את הידיים והרגליים מטפלים במפגינים, אותם ילדים מפונקים, שבעים ועשירים, בכפפות של משי. מטריפה אותי המחשבה שאף אחד לא יצא להפגין בכזה להט נגד האיידס, נגד מילת נשים, ג`נוסיידים למינהם באפריקה, אונס, רצח או רעב (הכל תופעות שקיימות בעולם במספרים גדולים). אבל זה הרבה יותר כיף לבזוז חנויות עם החבר`ה במסווה אנרכיסטי (או קומוניסטי, תשאלו אותם) במקום באמת לעשות שינוי חברתי. אין חדש במערב. גם לא במקום בו המערב התחיל. |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 | אני חושב שהמדינה לא צריכה לעשות כלום, וששני העבריינים הללו צריכים לההרג לפי פסק הדין שניתן בתאילנד. נכון, לא הומני, לא מוסרי, קטסטרופלי, ונכון שבארץ הם היו מקבלים חודש של עבודות שירות על תנאי באיזה מחלקה בבית חולים ולא עונש מוות. ונכון שאני אישית מתנגד לעונש מוות, אבל מי שנכנס למדינה מסוימת, עובר על החוקים שלה, צריך להענש לפי החוקים שלה, בטח בעבירה שהם הורשעו בה. שני החארות האלה, התכוונו למכור לא פחות מ-23,000 כדורי אקסטזי לארה"ב, אוסטרליה וניו-זילנד, ע"פ סיינטיפיק YNET. אני לא חי בכוכב אחר, אני מבלה במועדונים ויודע בדיוק לאן הכדורים האלה הולכים. אני יודע מי משתמש בהם ואיך הוא נראה אח"כ. אני יודע גם מה ההשלכות של הכדור הזה, ומה הוא יכול לגרום למי ש`לא לוקח אותו טוב` או למי שמקבל כדור מורעל. זה לא שתפסו אותם עם איזה שני ג`וינטים לעישון בסבבה אחרי מסיבה, הם היו סחרי סמים פר-אקסלנס שהיוו סכנה לשלום הציבור. לא רק שהם ביצעו את העבירה הזוועתית הזאת, הם גם דאגו לבצע אותה במדינה שיש בה עונש מוות על סחר בסמים. אם אתם נמצאים בתאילנד, ועוברים על החוק התאילנדי, מדוע שלא תישפטו לפי חוקי תאילנד? כשאתה במדינה אחרת אתה צריך לנהוג לפי החוקים שלה. כמו שלא הייתי מסוגל להבין את הקיבוצניק הטמבל שצעק על השוטרת התורכיה בשדה התעופה באנטליה (הרי היא אשת חוק במדינה בה אתה נמצא, ואתה צריך לעשות מה שהיא אומרת לך גם אם זה לא נראה לי) ככה אני לא מסוגל להבין את מצעד הבכי והנהי של אלו שרוצים שישחררו אותם או שיעבירו אותם לארץ. למה המדינה שלנו, שרואה את עצמה כמדינה מוסרית ומדינת חוק שמענישה עבריינים, צריכה לעשות משהו לטובת שני סוחרי סמים? אם הם היו מספיק טיפשים לעשות צחוק מהתאילנדים ולא להתייחס לחוק שלהם, למדינה שלהם ולריבונות שלהם שיענשו לפי מה שהם רואים לנכון. אני לא חושב שיש לישראל זכות להגיד לתאילנדים מה לעשות בארצם שלהם, ומי שעובר על חוקי תאילנד בתאילנד שיענש בתאילנד על פי חוקי תאילנד. גם אם הוא ישראלי. אני מקווה שהתליה שלהם (או איך שלא יהרגו אותם) תרתיע אחרים מלסחור בסמים, ותציל צעירים אחרים בעולם מהתמכרויות שיהרסו להם ומשפחתם את החיים בגלל ישראלים גרידים ויהירים שמחליטים שלא חשוב להם שום חוק של אף מדינה, כי מיהם התאילנדים שיאכפו את החוק של עצמם, ושלא משנה להם מה יקרה לסטודנטים שלוקחים מהם כדור-רצח ב 15 דולר. |
10 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|