הערב, בשעה שאנחנו מבריזים מעוד אירוע משפחתי שנחגג לאחד מהילדים של אחד מבני הדודים של מ`, הגעתי לתובנה מצמיתה אך מאוששת כאחת: אני היא רוחמה, אשתו של יצחק`לה.

מי זאת רוחמה? לא יודעת. אני רק יודעת שהיא אשתו של יצחק`לה. מי זה יצחק`לה? אה, זה סיפור אחר. יצחקל`ה הוא הבן של יונה, אחותו ז"ל של סבי יבדל"א, ובקיצור, יצחק`לה הוא דודנה של אמי. הוא מישהו שהיה מגיע לאזכרה של סבתא שלי עד לפני כמה שנים. כשהייתי קטנה התלוויתי להוריי לכמה שמחות ממש בונבון באולמי בון-טון בז`בוטינסקי בפסז` של אואזיס: איזו ברית מילה ופעמיים בר מצווה. אולי של הבנים שלו ושל רוחמה (כן, יש להם בנים. שלושה, נראה לי), אבל אולי האירועים נערכו לכבוד הילדים של חנ`קה, אחותו? יצחק`לה ורוחמה גם נכחו בבת המצווה שלי. בטוח. אימא שלי הזמינה. הם בטח אחראים לאחד מתכשיטי הזהב הדקיקים, עם האבנים הקטנטנות, שכמותם קיבלתי לכבוד העניין. בחתונה שלי הוא גם היה. זה בטוח. בטופס ההתחשבנות ששוכפל בשלושה עותקים ונמסר למשמורת ולשימוש לפני פעולות תגמול להורי החתן, להורי הכלה ולזוג הצעיר שקיבל, מלבד ההמחאות, גם כרטיס לכיוון אחד לעולם האינטריגות המשפחתיות, רשום שיצחק`לה ורוחמה נתנו 300 ₪. פשפוש בשקית הנייר בה שמרתי את כל כרטיסי הברכה מעלה שכמו אחותו וכמו הילדים של מוטק, האח השלישי של סבא שלי, גם הם השתמשו במעטפות של האולם ורשמו את הברכה בעט הכדורי החצי יבש שהוצמד בחוט וסלוטייפ לכספת.

נראה לי שאם אראה את יצחק`לה ברחוב, אזהה אותו. יש לו עיניים כחולות, חודרות, ותספורת אלביסית מקלישה, אלא אם הוא גילח מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו בבית העלמין ירקון. אבל את רוחמה, אין סיכוי שאזהה. אבל גם אין סיכוי שהם יזהו אותי, לא אם לא אסתובב עם אימא שלי, ואני מסתובבת עם אימא שלי ברחוב בממוצע אחת לחמש שנים. וזה בסדר, כי מי אני עבור רוחמה? בת של בת דודה של בעלה, או בניסוח קצת פחות עדין – מטרד לפנקס ההמחאות כמה פעמים במהלך מחזור החיים המשפחתי. מעולם לא החלפתי איתה מילה, לא שיחקתי עם הילדים שלה, שמהווים בעצמם מטרד לפנקס ההמחאות של הוריי.  כשהיא תמות, לא אגיע להלוויה שלה. סביר להניח שגם לא לשבעה. אין לי כלום נגד רוחמה  - ואיך יכול להיות לי? אני לא מכירה אותה.

אז היום ספיר חוגגת בת מצווה. אני יודעת שקוראים לילדה ספיר, כי שלחו לנו הזמנה. אני יודעת גם בת של איזו בת דודה של מ` היא ושיש לה עוד אח/ות אחד/ת או שניים/שתיים. יש לה גם דודנים, הילדים של האחים של אותה בת דודה של מ`.  וזהו. לא בטוחה אם היא היתה בחתונה שלי. בחיים לא אזהה מהתמונות. אני דווקא זוכרת אותה מאיזה אירוע שחמותי אירגנה לפני שנה בחצר. האם היא מודעת לקיומי? אולי בתור הכלה המקועקעת של חמותי. זהו. האם היא תרגיש בחסרוני? כן, בטח. אשתו של בן דוד של אימא שלה לא הגיעה לבת המצווה שלה; מהו האיחור האופנתי של מלכת הכיתה לאירוע לעומת ההברזה שלי אה?

כי את האמת, כשאני חוזרת לבת המצווה שלי, הנוכחות של רוחמה ויצחק`לה לא הועילה ולא הזיקה. התכשיט שהם בטח הביאו לא היה מגניב כמו המתנות שקיבלתי מהדודים האמיתיים שלי, או מהחברים הקרובים של ההורים שלי, שקצת הכירו אותי וקצת ידעו מה ישמח ילדה בת 12.

ולנו, יצחק`לה ורוחמה של בערך 15 ילדים, עדיף להיות בבית, עם מאות השקלים של המתנה והדלק אצלנו בכיס, חופשיים משיחות סרק על ה(אין) עבודה, מחיוכים מזויפים, וחשוב מכך – מאי נעימות עתידית גדולה יותר, כשירדן יגיע למצוות וגם אז לא יתאים לנו להשתרך עד סוף העולם בשביל ערב של מוזיקה גרועה, אוכל שבחיים לא היינו מכינים בבית או מזמינים במסעדה מרצוננו החופשי ואלכוהול שלא שווה להשחים עבורו את הכבד.

מתי מוותרים? לאירועים של בני הדודים עצמם אנחנו מגיעים. יש בעתיד חתונה לבת דודה אחת ובר מצווה לבן דוד אחר מצדו של מ`. מהצד שלי, לשמחתי, כל הרווקים עדיין רווקים, בת המצווה של הקטנה רחוקה מאוד ומהאירועים של הנשואה הצלחתי להתחמק.

2007 היתה שנה בתזונה.

להוציא את החודשיים וחצי הראשונים, בהם עדיין עבדתי בתחתית הסולם התאגידי, 2007 היתה אחת השנים המוצלחות בחיי. גמיאת אלפי המיילים על כבישי ארצות הברית עם ג`, טיפוס במעלה הסולם התאגידי, פגישה עם מייקל מוחמד נייט, סרטים טובים, ספרים טובים, בגדים חדשים. אין לי החלטות או תקוות גרנדיוזיות ל-2008, חוץ מלסיים לתרגם את מה שאני מתרגמת ולמצוא מו"ל, אולי לחזור ללימודים. וגם לעשות פדיקור-מניקור לראשונה בחיי, להישאר בסטטוס הדודה המגניבה (והרחוקה) ולא לפצוח בקריירה של ספקית נכדים/ פרה ורבה.

ההיילייטס של השנה:

 חדר של יובל שמעוני צבר אבק על המדף כמעט 6 שנים עד שהרמתי אותו לפני כמעט שנה. הספר הישראלי הכמעט הכי טוב שקראתי (אחרי זכרון דברים, כמובן) ו- Blue Eyed Devil שמתעד את מסע האוטובוסים האינטנסיבי של מייקל מוחמד נייט בעקבות האיסלאם האמריקאי הם המשמעותיים מתוך עשרות הספרים שגמעתי השנה. הרבה מהם היו של הוצאת ידיעות אחרונות, ששלחה לי 36 כותרים במסגרת קהילת הקוראי המשפיעים. בשנת החברות שלי למדתי שידיעות הוציאו עוד ספרים טובים מלבד האמן ומרגריטה. האור של לוס, לדוגמא, וגם הרב של הקרקס, שקיבלתי כספר לבן. גם למדתי דבר או שניים על הכוח העצום שיש למתנות חינם על ההמונים. כמי שעונדת אך ורק שעוני Swatch זה 18 שנים, כותבת אך ורק בפיילוט V5 ב-Moleskine, מתבאסת מקרואסונים שמקורם איננו "בוטיק סנטרל" או "לחמים" וסירבה לקנות לפטופ של LG כי זה הזכיר לה את מכונת הכביסה המקרטעת שלה חשבתי שאני יודעת דבר או שניים על נאמנות למותג. אבל לא. שנה של קריאת שרשורים בקהילת הקוראים המשפיעים, קריאה שנעה בין השתאות לשאט נפש מנזיפה באלה שהעזו להלעיז על ספר שקיבלו, מהרעיון לפתיחת חנות המאויישת במתנדבים מקהילת הקוראים, מהסקילה המילולית שקיבלו אלה שמסיבות אלה או אחרות לא העבירו את השנה בכתיבה בפורום. הו, ההמונים! הו, החומר שממנו נוצרים משטרים טוטליטריים!

לא חגגתי את חגי ישראל השנה. בפסח חצינו את Route66, את יום השואה העברנו בוגאס, בשבועות בילינו בניו אינגלנד ובחגי תשרי ההורים שלנו הבריזו בעצמם לחו"ל. חרדת החגים פסחה עלי. עם זאת, אימצתי לעצמי פולחנים סמי-דתיים ראויים ומלחיצים לא פחות כדוגמת המכירה השנתית של "כתומנטה" ועליה לרגל לערב ה-1+1 בארטא וליריד מעצבי העיר בקייץ ובחורף ביחד עם אחת משתי קוראות הבלוג הזה והסטייליסט הצמוד שלנו הידוע גם כבנה. אבל עם כל הכבוד לחולצת הגולגלות מפראו בלאו, אין ספק שמגפי הבוקרות החומות-ירוקות שנקנו בשאיין, וויומינג. אפילו קניתי להן קונדישינר. היי, לא קניתי לעצמי קונדישינר בעשור האחרון! צעד אופנתי קטן, צעד ענק בכיוון להקת הקאנטרי שיום יבא והקישוא ואני נייסד.

הופעה של Nashville Pussy בדנוור וגם אכזבות` בכמה מקומות בתל אביב. לא מרגש במיוחד, אבל לא נראה לי שב-2008 יהה משהו יותרמעניין מאכזבות` בכל מיני מקומות בתל אביב.

תערוכות - ב-Figge Museum בדאבנפורט, איווה, עצרנו לפני הביקור במרכז המבקרים של John Deere כי קראנו איפשהו שיש שם תצוגת קבע של גרנט ווד, שצייר את American Gothic, הסיבה שבגינה הגענו לאיווה ודורשת רשומה משל עצמה. אמנם חצינו את נברסקה ותעינו בדרכים חקלאיות יום שלם כדי להצטלם מול הבית הגותי, אבל הסיכה שאחותו של גרנט ווד עונדת בציור לא ממש הרשימה אותנו. עם זאת, פסלי הסוסים של דבורה באטרפילד הפתיעו אותנו והיוו שינוי מרענן מאסתטיקת המערב הפרוע שהייתה דומיננטית למדי בטיול. אוסף האמנות הקאריבית ב-Figge היה מפתיע בגודלו ובאיכותו, יחסית לפרובינציה בו הוא מוצג. וגם: מוזיאון ג`ורג`יה או`קיף בסנטה פה, תערוכת הסריגה במוזיאון לעיצוב בניו יורק וה-EMP ומוזיאון המד"ב בסיאטל.

הערב ב-Trader Vics בהילטון בוורלי הילס, שלושה שבועות לפני שהמוסד הקולינרי החשוב הזה נסגר, בו חירענו בערך $150 על קוקטיילים וגם הערב בבר של ההולידיי אין בקודי, וויומינג, בחברתם של שני קודחי נפט שיכורים ואדומי צוואר הישר מהספר.

אופניים בפארק. שני סיבובים ב-Cyclone בקוני איילנד. נסיעות לגולן בשביל הבירה. ארוחת יום הולדת בשווארמה רביבו בקניון באר שבע (לפה צמחונית, כמובן), יותר מדי פיצות (שמתם לב שהמנייה של דומינו`ס במגמת עליה?). נסיון להתנהג כמו בורגנים טובים ולנפוש בצימר בצפון שהסתיים בקלקולי קיבות. דמעות בחופה אחת. מיץ של בצל שהגן עלי מפני צבא ההגנה בבילעין. בורקס בירושלים. בוקרס אחד לא רע בתל אביב. גריינדהאוס של טרנטינו ימ"ש ורודריגז נ"י בקלנוע בווילג`. חתולים, גאון קולנוע, אחשלי, אחיינית.

אז זהו, היה אחלה. אני מקווה שגם לכן.