אתם יודעים..אף פעם בכל החצי שנה האחרונה..בפורומים של חולי סרטן שאני קוראת או משתתפת..אף אחד באמת לא דיבר על הכאב, הכאב שחוזר ..הפחד מהזריקות..הככנסה לורידים..לפעמים מתפספס לו..השריפה..הכאב שאתה כבר יודע..שהינה זה בא..והפחד מתגבר..הולך ומתגבר..ואתה יודע בלב..זה יגמר עוד דקה. הרי זה לא כמו לידה..זה ייגמר..אבל עדיין הולך לשם ויודע כמה זה כואב. אף אחד לא כותב על הכאב הזה. על הפחד מהבדיקות. ואני קוראת את החולים..ולפעמים נידהמת, לעיתים ממש ניפעמת מהכח שהם מגלים..מהיכולת לצחוק..מהיכולת לומר דברים ולשאול מבלי להתעכב פעם אחת על הכאב כי הכאב הזה..הוא בעצם חלק מכל התהליך שאנחנו עוברים..ואין ברירה..וצריך למצות את הטוב מכל סיטואציה..איזה בולשיט.
אני אמרתי את זה? ואללה..אז ככה ..כל פעם שאני קוראת אותם..אני אומרת לעצמי..איך זה שאף אחד לא מזכיר את זה..כאילו זה לא קיים. זה קיים ועוד איך.
זה לא רק הכאב..זה הגועל..זה ההקאות..זה הבחילות..ונשירת השער..וחבישת הפיאה..וחם..ולח..וצריך לעבוד כאילו כלום לא קורה לך..ולדעת שאין ברירה.
וכמובן: לחייך..לחשוב חיובי..ולצחוק הרבה. בלי זה..הייתי נשברת. שקוראת את החולים..מקבלת מהם השראה..וחיזוקים. ומקווה שנתתי גם אני לאחרים את היכולת לקום ולהתמודד.
הלכתי בחיל ורעדה לניתוח. יצאתי והגעתי ב 8 . חצי שעה לפני תמי מהפורום גרושים וגרושות התקשרה נשבעת לכם..הפורום הכי תומך בתפוז..היה טוב לשמוע עידודים..אחר כך אחותי..וככה רועי בני לקח אותי למרכז הסרטן לעשות את הבדיקה הראשונה: סימון הגידול במחט. משתילים מחט לאיזור הגידול שהרופא ידע מה להוציא.
ואז החל מחול השדים. הרופאה רצתה לשוחח: מיכל..יש בשעה 2 מהפטימה איזה עוד איזור חשוד. זה כתוב ב MRI מינואר. ינואר? ועד עכשיו לא דובר בו? תראי מיכל..צריך ניירת ועוד בדיקות..
מכאן החל מרוץ..והגעתי להחלטה שאמרתי: אתם תוציאו כל מה שחשוד..ותסמנו כל דבר..ותשלחו לפתלוג, אני לא מבטלת שום ניתוח היום. וככה היה..אז במקום ב 10 בבוקר..הריצו אותי לעוד בד`יקות..
הגעתי לרופאה שצריכה לתת זריקת יוד..וואלה זו באה ..שיא האופנה..לא לבושה בחלוק רופאים אלא במעין חצאית מיני וחולצה דבוקה לבוביז.. לא הייתי בטוחה שהיא רופאה..כמעט בקשתי תעודה מזהה..וואחד זריקה נתנה לי..אמרה לא כואב..אבל שרף וכאבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבבב
משם גילגלו אותי לחדר ניתוח...נתנו לי חדר פרטי..ושוב המרדים העדין הגיע..בחור חמוד..נורא מרגיע..הייתי מסינפה אותו אם היה אפשר..ישר אמר לי:
מיכל אני הולך לתת לך יופי של דראגס..משו שאת תלכי לך לארץ לה לה לה לאנד
ותחשבי רק חיובי..בקול אינפוף רך ונעים..[כבר פגשתי אותו פעם שעברה, בחור ממש נחמד ועדין, באמת נתן חומר משו משו-עפתי]
ואז הקפטיין הגיע..ובאמת ידיים של זהב..רק אמר: אלו הם ההסיכונים, ואם אני מוצא משו לא טוב..את נשארת בבית חולים..ואם הכל נקי..את משוחררת הביתה.
עוד לא הספקתי לומר משו..פתאם נפתח הווילון וסוזי..שחיפשה אותי כל היום..מצאה אותי.אני שהייתי נפוחה מבכי על הממצא החדש כביכול..שהייתי כאובה בצורה בלתי רגילה..כל כך שמחתי שבאה..שכמעט פרצתי בבכי. ישבה לידי וסיפרנו אחת לשנייה בדיחות..עד שנעשתי מטושטשת לגמרי..ולא זכרתי דבר..זה היה כבר 4 אחר הצוהריים...
שיצאתי..סוזי חיכתה לי. טפלו בי. הביאו משו סוף סוף לשתות וסנדוויץ מזעזע..לא יודעת מה קרה..אבל ישר השפרצתי על כולללללללםם..יצא לי..ומה זה לא נעים..אבל כניראה חומר ההרדמה..אוףףףףףףףף..ככה כמה פעמים.
הגעתי הביתה וחכינו שהילד יגיע...והחמוד הגיע..וישב לידי..ושם לי קרח..
ועכשיו אני פשוט נחה לי ככה כמה ימים בבית..עד שאלך לראות את הקייפטן של הספינה שלי וללמוד מה התוצאות..ומה ההמשך..
אני מתאוששת..ובגדול...אני מנצחת את הקרצייה