אז לאחר החוויה ההיא בירקון, כבר החלטתי שאני רוצה להתחיל גם לרכב קצת בשטח. אבל החלטתי שעלי לצבור עוד אי אלו קילומטרים, ובין כה וכה האופניים הפשוטות שלי נראו כאילו הם לא ישרדו אפילו סלע בודד.
בינתיים הזמן עובר לו, ואני ממשיך לרכב כמעט כל יום.
אבל האופניים המסכנות שלי, גם ללא מגע עם השטח, ממשיכות להתפרק עם כל קילומטר נוסף שאני רוכב עליהן.
אז כבר לקחתי החלטה. ברגע שאני מתחיל לקבל משכורת אמיתית, הקניה הראשונה שלי תהיה אופניים חדשות וטובות, איתן גם אוכל להתחיל להכנס לעולם הזה של רכיבת שטח.
לאחר שבאמת התחלתי לקבל כסף מצאתי את עצמי עובר בין דירות, ונוסע לכל מיני ארצות וכך הקניה הנכספת הלכה ונדחתה.
עד שבטקסס כבר שכרתי זוג אופניים לשבת הפנויה שלי שם, והתחלתי לרכב בשבילים שליד העיר. וכאשר השביל הלך ונהיה צר והפך לסינגל הבנתי שעל מנת שאוכל לרכב באמת כדאי שאתחיל זאת יחד עם מישהו מנוסה (ויש לי כמה חברים כאלה), ולו רק בכדי להתגבר על הפחד הראשוני. (אבל החוויה הטקסנית הזאת כבר שייכת לאחד מאותם פוסטים דחויים).
ולבסוף אנו מגיעים לתחילת השבוע, בו פגשתי את י` במסדרונות היחידה ושאלתיו, האם הוא ירצה לעזור לי ברכישת אופניים מתאימות. י` אשר שמו יצא למרחקים בתור המנטור הרשמי לענייני אופניים ביחידה, שמח לעזור לי, וכבר באותו ערב לקח אותי לחנות, ועזר לי לבחור זוג שיתאים לכניסה לעולם השטח.
כך מצאתי את עצמי עם זוג אופניים חדשות ומבריקות.
וי` מצידו כבר מיהר להכריז שכעת כאשר יש לי אופניים מתאימות אני חייב להגיע לטיול בוקר לפני העבודה בעוד יומיים.
לצערי, למחרת כבר הספקתי לגלות שאנשי החנות לא השקיעו מספיק בהרכבה, כאשר באמצע הרכיבה חזרה מהמשרד, נפל לי פדל. אבל כשהתקשרתי לי` לומר לו שלא אוכל להגיע, הוא הודיע לי שאין מצב שאני לא בא, ושאני אוכל להשאיל את האופניים של שותף שלו.
כנראה שיחד עם הפאדל גם נפל לי איזה בורג מהראש, משום למחרת מצאתי עצמי מתעורר ב5:10 בבוקר רק כדי לנסות לרדת עם האופניים שלי בכל מיני שבילים צרים וסלעיים ברחבי יער בן-שמן.
שיעור קצר מי` על הטכניקה הבסיסית, ומיד אנחנו מתחילים לרדת איזה סינגל. לרגע אני שוכח שי` הוא מזן המתאבדים (וגם די מנוסה) ואני עוקב אחריו באותה מהירות, עד שאנו פוגשים איזו פניה שאני פשוט לא מצליח לבצע במהירות הזאת, ולפני שאני מבין מה קורה אני מוצא את עצמי משתטח על הקרקע.
קמתי ללא פגע, אך מכאן כבר החלטתי שעדיף להצמד לא` שהינו גם יותר שפוי, וגם עוד זוכר כיצד זה מרגיש כשרק מתחילים.
אבל עדיין, לא עובר הרבה זמן ושוב אני מוצא את עצמי על הקרקע, לאחר שהגלגל האחורי החליט שהוא מעדיף ללכת לכיוון שונה מהכיוון שאני הלכתי אליו. אחרי הנפילה האת כבר מצאתי עצמי מדמם מהמרפק, ועם כאבים בברך. אבל לא זה מה שיעצור אותי.
י` כבר הכין שאולי הסינגל הראשוון היה קצת קיצוני מדי בשבילי. ובמיוחד כעת כשהרגל השמאלית שלי קצת מוגבלת, אנחנו בוחרים סינגלים פשוטים יותר, ולאחר עוד כשעה וחצי אנחנו מסיימים את הטיול שלנו חזרה ברכבים. כאשר אני קצת עייף וכואב.
אז אמנם סיימתי עם פציעה קלה.
אבל בסופו של דבר באתי לטיול הזה בגישה של, "אני הולך ליפול". ומנסיוני הדרך הכי טובה ללמוד, היא דרך הגוף. מנפילות.
י` דווקא היה מרוצה שבאתי בגישת "המתאבד", ללא פחד, וטען שזו הדרך הכי טובה ללמוד, ושכך עקום הלמידה שלי יהיה מהיר.
אז אני מקווה שמהטיולים הבאים אחזור שלם יותר... :)
(ושאמצא זמן לעוד טיולים. משום שאני לא יודע בכמה ימים נוספים יהיה לי חשק לקום בחמש בבוקר).
פוסט שהחל להכתב לפני כשבוע וחצי, אך לא הספקתי לסיימו לפני הטיסה. וכאן בארצות הברית סיימתי אותו בזמן שחטפתי לעצמי איזה רגע אינטרנט נדיר :)
דבר אחד אני כבר יודע שלא אהיה כשאגדל...
קונדיטור!
חלק מקוראי הבלוג אולי מרימים כעת גבה.
"כיצד זה יתכן?"
הם שואלים את עצמם...
"הרי מלקיאדס כל כך אוהב לבשל ולאפות"
טוב אז זה כמעט נכון.
אכן בישול זו אחת האהבות הגדולות בחיים שלי.
ויעידו חברי שאני עושה זאת לא רע בכלל.
בנוסף הם גם יספרו לכם שאין לי בעיה לשהות במטבח שעות ולבשל באיזה שלושה סירים שונים, רק בשביל מנה אחת.
אבל לגבי אפיה...
אין לי בעיה עם הדברים הפשוטים.
אבל ברגע שזה מתחיל להסתבך, אני כבר לא נהנה מזה.
ובכל הקשור לעוגות ועוגיות, זה לרוב מסתבך!
הקוראים שאינם בקיאים ברזי המטבח, ודאי ישאלו עצמם,
"מה בדיוק ההבדל, זה בתנור וזה על הכיריים זה הכל"
אך לא בכך מסתיים ההבדל יקיריי, לא ולא.
בישול הוא עולם פשוט.
שים קצת מזה, תוסיף קצת מההוא, תריח את התבלין הצבעוני ההוא, ואם זה נראה לך מתאים פשוט תזרוק קצת פנימה...
בבישול אפשר לאלתר בקלות, ואי אפשר לטעות בהרבה, מקסימום אם תיבלת קצת יותר מדי, הטעמים חזקים מדי, ופעם הבאה מתקנים...
והכי טוב זה, שתמיד אפשר לטעום ולהריח ולדעת מה מצבך.
אבל באפיה? זה עולם אחר!
אפיה זה כמו מדע מדוייק. אם אתה לא מדייק בדיוק במינונים ובטמפרטורות ובתהליך כולו, זה פשוט לא יצא!
ועד שזה יוצא לבסוף מהתנור אתה פשוט לא יכול לדעת איך זה יצא.
ואני במטבח לא אוהב לעקוב במדוייק אחר מתכון, אני לא אוהב למדוד את כל הרכיבים. אני אוהב לאלתר ולזרוק לסיר קצת מפה וקצת משם לפי הטעם.
לפני שבוע נשארתי עם כמות גדולה של חלבונים לאחר שהכנתי קרם ברולה (זה היוצא מהכלל שמעיד על הכלל, קרם ברולה דווקא ממש קל להכין).
והחלטתי שמה שצריך להכין מכל החלבונים האלה זה מקרון.
מקרון למי שלא מכיר, הן עוגיות סנדביץ` צרפתיות פריכות שבאות לרוב במגוון רחב של צבעים, ונחשבות לפסגה של הקונדיטוריה הצרפתית.
התחלתי לתור את האיטרנט אחר מתכון...
ונתקלתי במגוון מתכונים שכל אחד מהם יותר מסובך מהשני. (דוגמא לאחד המסובכים ביותר) לבסוף לקחתי את המתכון הכי פשוט שמצאתי, וגם פה התגלה שהוא דורש עבודה מרובה במטבח, ודיוק גבוה מאוד בזמנים ובטמפרטורות.
ולבסוף, לאחר כשלוש שעות שהשאירו לא מעט לכלוך במטבח, ולא מעט כלים לשטוף, נשארתי עם קופסא מלאה בעוגיות. אז הן לא יצאו כמו בתמונה למעלה (בעיקר הרבה פחות תפוחות), וגם לא היה להם את המרקם הקריספי האופייני למקרון, אבל תכלס הן יצאו ממש טעימות. העכברית אפילו טוענת שהן יצאו יותר טעימות מהאלה הקנויות משום שהיא לא אהבה את הקריספיות של המקרון האמיתיות. (אבל אני לא מסכים איתה :P)
אז אמנם יצא טעים, וכולם היות מאוד מרוצים.
אבל יש לי בקשה ממכם...
אם עוד פעם אחת עולה לי רעיון הזוי שכזה של לאםות משהו כזה מסובך, בבקשה תעצרו אותי!
זה פשוט לא שווה את המאמץ.
וכל הקטע הזה של למדוד במדוייק את הכמויות והזמנים, פשוט לא בשבילי.
אני לא בסדר. הבטחתי לכם עוד חוויות מפריז, ובנתיים מבלי לשים לב הזמן עובר. ושבוע הבא אני כבר שוב עולה על המטוס, הפעם אל מעבר לאוקיינוס אל ארצם של היאנקים. נסיעה לצרכי עבודה עם קצת חופש בצידה, שעליה הכנראה לא יהיה הרבה מה לכתוב (משום שאני מתמיד בסירובי לכתוב כאן על ענייני עבודה).
אבל כעת לנושא לשמו התכנסנו. רציתי לספר לכם על אחד הדברים הטובים שפגשתי בפריז. לאור הפיתוח הגאוני הזה, הבנתי סופית: הצרפתים האלה פשוט גאונים. מדובר בפיתוח פשוט בשם: Vélib`
ומהי אותה המצאה אתם שואלים? אולי, חלקכם כבר שמעתם עליה... מדובר על מערכת אוטומטית להשכרת אופניים ברחבי העיר.
פריז הרי, מלבד היותה מפורסמת כאחת הערים היפות בעולם, ידועה גם כאחת הערים עם מערכת התחבורה הציבורית הטובה בעולם.
עד לפני כשנתיים התחבורה הציבורית כללה בעיקר את המטרו המפורסמת, בשילוב עם אוטובוסים, מספר קוי חשמלית, ורכבת פרברית, כולם בהפעלת אותו תאגיד ועובדים בשילוב מופתי (למשל כרטיס זהה לכל התחבורה הציבורית).
כל זה טוב, ואפילו מצויין.
אך מה עושה הפריזאי הממוצע כאשר הוא צריך להגיע למקום מסויים שאיננו כה רחוק, אך לא מספיק קרוב להליכה. אך אבוי אין לשם קו ישיר במטרו, וצריך להחליף רכבת?
ומה יעשה הפריזאי שלנו, אם בדיוק יש מזג אויר יפה היום, והוא איננו רוצה לרדת אל מתחת לאדמה על מנת להגיע למחוז חפצו, אך גם זמנו דוחק בו ואין לו זמן ללכת בנחת ברחובות העיר?
אז ישבו טובי הצרפתי וטיקסו עצה. וכך חשבו להם על הפתרון המושלם: מערכת אוטומטית להשכרת אופניים.
איך זה עובד? די פשוט.
בכל רחבי העיר פזורות תחנות של השירות (אשר גם כן שייך לאותה חברת תחבורה ציבורית). בכל תחנה ממוקמים עשרות זוגות אופניים המחוברות באופן מגנטי לעמודים. ניתן להשכיר זוג אופניים בכל תחנה, ולהחזירו בכל תחנה אחרת. מכיוון שהתחנות פזורות בצפיפות גבוהה בכל העיר, לא צריך להיות מוטרדים כמעט מגניבות משום שברגע שהגעת למחוז חפצך, אתה פשוט מחזיר את האופניים לתחנה. ובמידה וברצונך לעשות עצירה קצרצרה (לשירותים למשל) האופניים מגיעות מצויידות בשרשרת ומנעול פשוטים.
כיצד משכירים? תושבי העיר יכולים לשלם באמצעות הכרטיס האוטומטי המשמש לכל סוגי התחבורה (דומה לרב-קו שמנסים לדחוף כעת בארץ). ואורחים לזמן קצר יכולים לקנות כרטיס ליום או לשבוע (כרטיס לשבוע עולה 5 יורו). לנו הישראלים יש בעיה עם ההשכרה משום, שהמכונות לא אוהבות את כרטיסי האשראי שלנו אשר חסרים את הצ`יפ הנהוג בכרטיסי האשראי בצרפת. (אך למזלי בורכתי בדוד פריזאי, אשר קנה לי כרטיס שבועי עם כרטיס האשראי שלו). על מנת להבטיח שלא תגנוב או תשחיט את האופניים ששכרת, המערכת גם בודקת שיש לך 150 יורו פנויים בבנק לצורך תשלום על הנזק במידת הצורך.
עלות ההשכרה לשעה משתנה בהתאם לזמן ההשכרה, כאשר חצי השעה הראשונה היא חינם, ולאחר מכן כל חצי שעה עולה יותר. (כך שניתן גם להשתמש בשירות לגמרי בחינם, אם אתה עושה רכיבות של חצי שעה בלבד)
הבעיה היחידה בשימוש בשירות היא שלא תמיד קל למצוא זוג פנוי ותקין (באופן טבעי, לא כל הזוגות במצב שמיש). למשל ביום ראשון עם מזג אוויר יפה, היה כמעט ובלתי אפשרי למצוא זוג פנוי במרכז פריז. ולעיתים כשאתה רוצה להחזיר את האופנייים ששכרת לא קל למצוא מקום פנוי להחזרה.
כאמור, המערכת פותחה ככלי תחבורה עבור תושבי העיר, ואכן הרושם שלי שהפריזאים אכן משתמשים בו בהמוניהם. אבל עבורי זה גם היה כלי אידיאלי לטייל בעיר.
איזה דרך טובה יותר יש לחוות עיר גדולה שעיקר האטרקציה בה עבורי היא העיר עצמה ובנייניה מאשר פשוט לרכב ברחובות העיר.
מהבוקר בו הצלחתי לקנות כרטיס, השתדלתי לנוע בעיקר באמצעות האופניים, וגם כאשר היה לי יעד מוגדר בקצה השני של העיר, העדפתי להגיע אליו ברכיבה מאשר בנסיעת רכבת מתחת לאדמה.
כך גם גיליתי, כי בנוסף למערכת ההשכרה, העיר גם מצויידת במערכת שבילי אופנייים מעולה. כמעט בכל רחוב יש שביל אופניים (לעיתים כחלק מנתיב תחבורה ציבורית, ולפעמים שביל עצמאי לאופניים), ובצמתים מסויימים יש אפילו רמזורים מיוחדים לאופניים. פשוט תענוג.
בקיצור, אני מאמין ומקווה שלא ירחק היום בו בכל עיר גדולה תהיה מערכת השכרה מקומית שכזו. בתל אביב למשל זה יכול להיות פשוט אידיאלי. ויכול גם לספק פתרון מצויין לאנשים הגרים מחוץ לעיר, והיו מסתדרים בקלות אם אוטובוס או רכבת אם אלה רק היו מביאים אותם ישר למשרד. רכיבה קצרה של חמש דקות עלח זוג אופניים שממתין לך מחוץ לתחנה יכולה בקלות לפתור בעיה זו.
אך לצערי, כמו שאני מכיר את איך שדברים מתנהלים במדינה הזו, יקח עוד עשרות שנים עד שמישהו ירים את הכפפה ויקדם את הנושא.
אז בנתיים נותר לנו רק להמתין, ולראות כיצד הרעיון הזה תופס בעוד ערים...
אבל אעשה הפסקה קלה ואספר על דברים אחרים שעברו עלי בשבוע האחרון. (ואז גם תבינו מדוע לא פירסמתי עד עכשיו עוד חוויות מפריז)
התקלקלתי
השבוע האחרון לא היה קל בכלל.
טוב, אני מניח שלאף אחד לא היה קל בחום הנוראי הזה.
(מישהו מוכן להזכיר לי מדוע לא הקמנו את המדינה היהודית בנורבגיה?!)
אבל לעבדכם הנאמן היה קשה במיוחד.
הכל התחיל בשבת שעברה, בזמן שביקרתי בקיבוץ של העכברית אי שם בדרום הרחוק...
באיזור שבת בצהריים הבטן התחילה לעשות צרות. כאבי בטן ועוד כל מיני מכאובים וצרות לא נעימות, והבנתי שהבטן קצת התקלקלה.
נו שויין... לא נעים, אבל יום יומיים וזה יעבור אמרתי לעצמי.
נסיעת אוטובוס ארוכה חזרה למרכז לא הועילה למצבי יותר מדי, אז למחרת לקחתי יום מחלה, וחשבתי שבזה זה נגמר כאשר קמתי ביום שני בבוקר עם שאריות קלות בלבד מהמחלה.
אבל כאן התחילה הבעיה האמיתית.
אותן שאריות קלות שנותרתי עימן ביום שני בבוקר, החלטיו שנעים להם כאן, ולכן אין סיבה שהן ילכו לשום מקום.
ומה שבשני בבוקר היה נראה כמו שאריות קלות ולא מזיקות מהמחלה, רק מיחושים קלים בבטן שיעברו עד הצהריים. ביום רביעי בצהריים כאשר הם לא עשו סימנים של ללכת לשום מקום כבר נהיה ממש ממש מציק.
והמציק מכל, והסיבה שאני מאמין שבאמת ובתמים התקלקלתי היא, שבמהלך כל השבוע לא הייתי רעב כלל.
טוב זה ברור תגידו, זאת הדרך של הגוף לאמר לך שהבטן קצת חלשה, ואין להעמיס עליה. הבעיה היא שהגוף גם לא מסתדר טוב במיוחד עם שבוע ללא אוכל כלל. כך שכל יום מצאתי את עצמי אוכל, לא כי אני רעב, אלא כי צריך לתת קצת אנרגיה לגוף. וביום רביעי כאשר החלטתי שאם אני לא רעב כנראה שאינני צריך לאכול, מצאתי את עצמי אחר הצהריים לא רעב, אך חלש ומותש נורא, עד שהבנתי שהגוף פשוט צריך קצת אוכל כדי להחזיק. (מה שכמובן לווה במיחושים בבטן).
והכי גרוע בכל זה, הוא שכל העניין הזה מנע ממני את הדרך הכי טובה עבורי להבריא, שהיא כידוע, לבשל לעצמי משהו טעים. פשוט לא רציתי לאכול דבר :-(.
עד שלבסוף ברביעי בערב העכברית הגיעה והכינה לי אוכל של חולים ובנחישות רבה, הטילה מגבלות חמורות על מה מותר ומה אסור להכניס לבטן המקולקלת שלי עד שהיא תבריא (אני עדיין לא מבין, כיצד ניתן להבריא ללא שוקולד...?)
בתנועה
התקלות בבטן עוד לא הספיקו להגמר, וכבר הייתי צריך לעבור למדור הגיהנום הבא.
להעביר דירה!
אני בטוח לחלוטין שבאחד ממדורי הגיהנום כל מה שמכריחים אותך לעשות הוא להעביר את הדירה שלך הלוך ושוב.
וזה אפילו לא בדיוק מעבר דירה רגיל, אלא יותר גרוע.
במעבר דירה רגיל, בסוף המעבר אתה יכול להתבונן בדירתך החדשה, ולהתחיל לדמיין כיצד תהפוך אותה לבית.
אבל במקרה זה אני רק עוזב דירה, ובחודשים הבאים אחיה על ארגזים ואתגורר בחדרים זמניים אצל חברים. משום שהמטרה הסופית היא לעבור לעיר הגדולה יחד עם הארוך וצ`, אבל לשם כך צריך להמתין שהם יתחילו לקבל משכורת ראויה עבור עבודתם .(מה שקרה אצלי כבר לפני כחודש).
ומעבר לזה זה סוג של סוף של תקופה, כאשר אני מסיים לגור עם השבאב שעבר לגור עם זוגתו שתחיה. ארבע שנים חלקנו דירה (לא ברצף). שנים בהם הוא נהיה אחד מחבריי הטובים. בתחילה במעונות בטכניון, ולאחר מכן כאשר הגענו לאותה יחידה בצבא, הוא גם שיכנע אותי להצטרף לדירה ששכר.
אז היום בזכותו ובזכות הכשרון המולד שלו למובניג הצלחתי להעביר את כל הארגזים חזרה לבית ההורים בנגלה אחת בלבד.
ובין לבין...
אההה, וסתם כך ביום חמישי האחרון, כשהבטן עוד מקולקלת, והראש עסוק כולו בעיסוקי המעבר, גם ציינתי עוד איזה אירוע קטן.
את יום ההולדת שלי.
אז לא היה הרבה פנאי לחגיגות (אבל עזבו, מה כבר יש לחגוג? אומר הפולני הקטן שבתוכי).
ואפילו עוגה לא יכלתי לאכול, בעקבות המגבלות החמורות שהטילה העכברית.
אבל כשהגעתי חזרה לדירה שהייתה בתהליכי אריזה ופירוק, העכברית הכינה לי עוגת יומהולדת מיוחדת לחולים אשר הורכבה מצלחת מעוצבת ומקושטת של ירקות מבושלים עם נרות יומהולדת עליהם. וזאת הייתה אחת העוגות יום הולדת המשמחות שאי פעם קיבלתי, וכבר הרגשתי כיצד אני מבריא.
אז עכשיו כמעט כל זה מאחורי (נשאר רק עוד להעביר קצת דברים לדירה הזמנית).
ובקרוב אחזור לספר עוד קצת על פריז, ועוד כמה דברים שתיכננתי לספר...
אבל לפני שאני ממשיך לספר עוד קצת על העיר המופלאה הזאת...
הגיע הזמן לספר על הסיבה העיקרית למסעי, נכון?
הופעה של לאונרד כהן!!!
הכל התחיל באפריל, כשהתפרסמו התאריכים הראשונים לסיבוב הקיצי שלו באירופה. כבר כמה חודשים לפני זה הבנתי, שלא רק שכעת זאת הזדמנות אחרונה לתפוס את האמן המדהים הזה על במה, אלא גם שבמסגרת ההזדמנות הזאת הוא נותן חתיכת הופעה, ושאת זה אני לא מוכן לפספס. אז אמנם היו כבר שמועות שהוא יגיע לישראל, אך לא הייתי מוכן לקחת את הסיכון, וכשעתיים לאחר תחילת המכירה הזמנתי יחד עם חבר לעבודה ואחותו כרטיסים לפריז.
השלב הבא, הגיע כשבועיים לאחר מכן, בהם פורסם שבסוף הסיבוב הוא יגיע לישראל, לאצטדיון רמת-גן למה שאולי תהיה ההופעה האחרונה בחייו. חשבתי והתלבטתי, מה לעשות עם הכרטיס לפריז... לנצלו ולנסוע לפריז? או למכור אותו בe-bay? עוד אין לי כרטיס טיסה, זה הזמן להתחרט.
לבסוף החלטתי ש, א. על המפיקים הישראלים אינני סומך כלל (ולטובת רבים מחבריי, אני מקווה שעוד לא נגלה שבאמת אין סיבה לסמוך עליהם...) ב. שבוע בפריז יהיה חוויה מדהימה ללא קשר.
ג. בהופעה בארץ, לא אצליח להגיע למקומות טובים כמו שורה 8, בברסי בפריז.
אז הנה אני, התאריך לו כל כך ציפיתי, 7.7.09 יוצא מתחנת המטרו לכיוון אולם ברסי.
ראשית, איך שאני יוצא טופס אותי גשם, ומשבש לי קצת את התוכניות לפיקניק בפארק לפני ההופעה. אז אני אוכל זריז את הבאגט והגבינה שלי על ספסל מול השערים, ובדיוק כשהגשם מתחזק אני רץ אל עבר השערים להכנס פנימה ולהתחבא מהגשם...
בפנים, כבר בכניסה אני מבחין שאינני הישראלי היחיד שהחליט לעשות את המסע הזה, כאשר מכל פינה ופינה אני שומע עברית. אני ממתין קצת לחבריי, ולכרבע שעה לקראת שעת תחילת המופע, אנחנו נכנסים פנימה אל עבר המקומות המעולים שלנו. ההפקה של הערב מעולה, וכבר ב20:10 הלהקה מתחילה לעלות לבמה, ובעקבותיהם איש מבוגר בעל שיער כסוף, חבוש מגבעת עולה לבמה בריצה קלה.
כך זה נראה מהזווית שלי
הוא פותח ב dance me to the end of love הלהיטי, אך הפחות אהוב עלי. אני מתרגש מעצם המעמד, אך לצערי הוא פותח עם שלושה שירים מהאלבומים המאוחרים יותר שלו, שלא מצליחים לרגש אותי כפי שהייתי רוצה.
אני כבר מצפה לשיר שלו שאני אוהב, משהו שיגרום לי לומר, "וואו הנה אני כאן, מול לאונרד כהן בכבודו ובעצמו", וזאת לא משימה קשה משום שיש שירים רבים שיוכלו לעשות זאת. ואז מתחילים להתנגן התווים הראשונים של bird on a wire ואני מתחיל להרגיש זאת. את החמימות הזאת בלב, של לחוות בצורה כזאת אמן גדול שאני כל כך אוהב.
מכאן אני כבר עמוק באווירה. ובהמשך מגיעים גם who by fire בביצוע מופתי, ומיד לאחריו ביצוע נפלא ל-chelsea hotel.
לאחר כשעה לאונרד נפרד מאיתנו ויורד מהבמה, ואני לשניה אומר לעצמי, "מה זהו?", אבל מיד מבין שמדובר בסך הכל בהפסקה. בשלב הזה אני מנסה לעבד את החוויה. ואני חייב לציין שבכל זאת משהו כאן חסר... ראשית, עיקר ההתמקדות עד עתה היא בשירים מאוחרים יחסית, ואני מעדיף בהרבה את האלבומים הראשונים שלו.
שנית, האולם הגדול וההרכב הגדול שמונה שישה נגנים ושלוש זמרות ליווי, הוא לא הדרך האידיאלית עבורי לראות את לאונרד כהן. מה לא הייתי נותן כדי לראות אותו באיזה מועדון ג`ז קטן ואפלולי, מלווה רק בגיטרה בס, ופסנתר. אז אני יוצא להפסקה ברגשות מעורבים, אבל עדיין כולי ציפיה לשירים הטובים שעוד יבואו.
ואכן בחצי השני, אני כבר מתרגש יותר כאשר אחד אחרי השני מגיעים השירים היותר אהובים עלי. כולל avalanche אותו הוא מבצע לבדו עם גיטרה, וsuzanne שגם לאחר אלף שמיעות לא ימאס, וישאר אחד השירים הטובים ביקום. סוג מסויים של שיא והתרגשות גדולה באולם נרשמת כשהוא מתחיל לשיר את the partisan אשר חציו בשפת המקום.
לאחר עוד כשעה הם יורדים מהבמה, כאשר לאונרד יורד בצעדי ריקוד קלילים, ואני מתפלא כיצד הבנאדם הזה עושה את כל זאת פעמיים שלוש בשבוע, בגילו המופלג (75).
לקראת ההדרן כולם כבר קמים מכסאותיהם ומתקדמים קדימה. אני דווקא עכשיו מתחיל להתרגש יותר.
שיא ההופעה עבורי נרשם בהדרן השני, כאשר לאונרד שר את השיר האהוב עלי ביותר שלו famous blue raincoat, ומיד לאחריו הם ממשיכים לסוג של תפילה if it be your will כאשר זמרות הליווי שרות לבדן, ולאונרד רק קורע על ברכיו וממלמל את השיר.
אז כיצד אני מסכם את החוויה בסופו של דבר?
היה מעולה. זכיתי לשמוע שירים כה אהובים בהופעה נדירה. ואין ספק שכוחו של הבחור עוד במותניו והוא יודע לתת שואו מרגש.
אבל... כפי שכבר אמרתי השירים האהובים עלי של לאונרד הם שירים שהיו רוצים שישירו אותם בפאב קטן ואינטימי ולא באולם כדורסל מול 15 אלף איש. אך מכיוון שבימים אלה כבר אין אף דרך אחרת לראותם,אני לא מצטער לשניה אחת שנסעתי עד לשם וזכיתי לראות את המופע. אבל עדיין יש תחושה שזה היה יכול להיות טוב יותר.
וכפי שהעכברית אמרה לאחר ההופעה כששוחחתי איתה בסקייפ, נשמעתי כאילו התרגשתי הרבה יותר לפני ההופעה בציפיה אליה, מאשר לאחריה.
פוסט זה נכתב במחברת בזמן שישבתי בפרק פרחוני ויפה ב-4.7.09
לבד נסעתי לפריז. פעם ראשונה שאני נוסע לגמרי לבדי. יש קסם נורא מיוחד בלטייל לבד בעיר זרה. אמנם ברגעים רבים במסע, אני מייחל שהעכברית תהיה כאן לצידי. שיחד נחווה את החוויות האלה. ויחד נצבור זכרונות בעיר אשר עושה רושם שלא לחינם זכתה לתואר העיר הרומנטית בעולם.
אז ההפסדים ברורים, ואינם ניתנים כלל להזנחה. אך דווקא על הרווחים שבלטייל לבד באתי לכתוב כאן.
לבדי אני פוסע לי ברחובות. נותן לעצמי ללכת לאיבוד בין הסמטאות ובין הבתים. כשהרגליים מתעייפות אני מתיישב לי בבית קפה, או סתם בצילו של איזה עץ באיזה גן. מצייד את עצמי מדי יום בבאגט, גבינה טובה, עגבניה אחת, ופרי אחד, וממשיך את השיטוט האקראי שלי. משתדל שלא לתכנן דבר. האקראיות היא שמובילה אותי, ומנחה אותי בשיטוטיי, ובזכות האקראיות אני מוצא מספר פינות קסומות שלא יכלתי להגיע אליהן באף דרך אחרת.
החלטה של רגע מובילה אותי אל קצה העיר למבצר מימי הביניים, ולצידו אני מוצא את אחד הפרקים היפים שראיתי ובתוכו תזמורת ג`ז משמחת במיוחד. [שם נכתב הפוסט]
לבד, אני מנסה למצוא את דרכי בנתיבי העיר ובתחבורה הציבורית שלה, באמצעות הצרפתית הקלוקלת שלי. ולמרות מחסום השפה, מתוך שברי המילים שאני קולט אני מצליח להבין את המהות, ובאמצעות מילים פשוטות וקצת תנועות ידיים להסביר את רצוני.
טיול ביחד עם אדם נוסף, או יותר. יש לו את הדינמיקה משלו. אך הוא לא מאפשר לך את האקראיות והעצמאות הנפלאות האלה שמתקבלות כשאתה לגמרי לבדך. לפעמים זה מקשה. הרי כשטיילתי עם אבי לא הייתי צריך להיות מוטרד מלהבין את התפריט במסעדה, או מלהתמצות בעיר. אך מהקושי מגיע הסיפוק.
דבר אחד עלי לזכור מכאן. והוא, שגם כאשר אני במערכת יחסים שעושה לי רק טוב, ואני נהנה מכל רגע שאנו יחד. עלי לזכור שרגעי הלבד נותנים לי משהו אחר, משהו מיוחד... ואל לי להזניח אותם.
חזרתי לארץ. חזרתי מארצם של אוכלי הצפרדעים. חזרתי מהעיר בה בכל מקום שתזרוק אבן תפגע בלפחות ארבע מסעדות שונות. חזרתי מהעיר, בהוראת רופאיו אבי חייב לנסוע אליה לפחות פעם בשנה, ועכשיו אני גם מבין למה. חזרתי מפריז.
הקוראים הותיקים אולי גם זוכרים את הסיבה החשובה מאין כמותה לנסיעתי.
ולכבוד אווירת החזרה הכללית האופפת אותי ברגעים אלה, נדמה לי שאני גם חוזר לכתוב כאן בבלוג. כל מיני חוויות קולות ורחשים אספתי אל עצמי בחודשיים האחרונים, ובייחוד בשבוע האחרון, והיע הזמן קצת לשפוך אותם פה.
אז בזמן הקרוב אפרסם פה קצת חוויות מפריז, וקצת מחשבות מפה ומשם... ואם תהיו נחמדים אז גם יבוא איזה סיפור...
יום אחד בעודי משוטט בעמוד הראשי של הבלוגיה נתקלתי בתמונה תלויה לה שם בצידה של אחת הרשומות החדשות או המומלצות כבר אינני זוכר...
אך מה זה משנה. באותו רגע תפסה אותי בעיקר התמונה. כיצד ניתן להשאר אדישים לתמונה כזו ולכל הקסם והנונסנס הנשפכים ממנה?
אז מה כבר יכולתי לעשות? נכנסתי לבלוג, תחיית הדגים שמו. נראה מה מסתתר לו שם מאחורי התמונה, אמרתי לעצמי...
וכשנכנסתי הררגשתי כאילו אני נופל במחילת הארנב. מצאתי עצמי בעולם של דיאלוגים, מונולוגים, וסיפורים. כל אחד בתורו חושף בפנייך למשך דקה אחת או שתיים עולם חדש ומופלא עם כללים וחוקים משלו. בכל פוסט חדש, abahilel מצייר בפנינו במספר מילים מועט ובכשרון מופלא סיפור חדש ממקום קצת אחר וקצת שונה, אך עם זאת, כל כך דומה וכל כך מוכר.
אך שימו לב, ישנה תופעת לוואי אחת ממנה עלי להזהיר אותכם. אחוז ניכר (ניכר מאוד) מהקוראים בתחיית הדגים מדווחים כולם על אותה תופעה. לאחר סיום קריאת כל פוסט, הקורא או הקוראת מבחינים מיד בחיוך העולה על פניהם. בנוסף חלק מהקוראים מדווחים גם על צחוק גדול שמופיע בעקבות קריאת הפוסטים. אין צורך ללכת לרופא אם תחושו בתופעות אלה, מחקרים הוכיחו שהן אינן פוגעות בבריאות ואף אינן משמינות. ויש אף חוקרים הטוענים כי הן מועילות למניעת מחלות רבות.
אתמול שמתי לב, שהשבוע צויין יום הרשומה. כפי שכבר ציינתי בפוסט הקודם, איני מוצא כל כך זמן לבלוגיה לאחרונה, ולכן יום זה קצת עבר מעלי.
אבל קוסם לי הרעיון של לחפור בעבר של הבלוג ולפרסם מחדש רשומה ישנה. אז החלטתי לטייל קצת בעברו של הבלוג... ולפני שהספקתי לטייל יותר מדי, התודעה שלי נמשכה כמעצמה אל עבר אחת הרשומות הקשות שכתבתי. עוד בימיו הראושנים של הבלוג, לפני יותר משנה וחצי. בניגוד לרשומות אחרות שפרחו מזכרוני את הרשומה הזו אינני שוכח בקלות. מישהו אז בתפוז הגדיר זאת כשירה. היום, זה נראה לי מוזר בדיוק כמו שנראה באותו יום. שירה?! מעולם לא כתבתי שירה, והרשומה הזו לא התכוונה מעולם להיות שיר. פשוט כתבתי את מה שחלף לי בראש ברגעים של סערת נפש עזה.
אז לא התלבטתי הרבה, וניגשתי לחפש את הרשומה הזו, על מנת לפרסם אותה. אבל אז, כשמצאתי אותה, גיליתי שביום למחרת כתבתי בדיוק על הנושאים שפערו את אותו פצע מדמם. כתבתי בצורה ישירה על מה שכל כך טרד את נפשי באותם ימים. אבל באותו יום זה כנראה בער יותר מדי, והחלטתי שלא לפרסם.
כיום, כשהפצע ההוא נראה כל כך רחוק, כאשר אותן בעיות שהיו בינינו נדמה כאילו חלפו ולא היו מעולם... אני מרגיש חופשי להתמודד עם העבר הזה, ולפרסם את הרשומה ההיא שלא פורסמה.
קצת יותר טוב (רשומה שנכתבה ב-21.8.2007)
היום כבר יותר טוב.
גם אתמול היה טוב, אפילו מצויין. עד ש... בערב החלטתי להתקשר אל האהובה הבלתי מושגת. לא דיברנו כבר חודש, ומזה כמה ימים התחשק לי לדבר איתה.
ציפיתי לשיחה חביבה. קצת השלמת פערים. וקצת שיחה על נושאים אוניברסליים שכאלה, כפי שאנחנו נוהגים לעשות כאשר אנחנו לא מדברים על "מי אנחנו?" "איפה אנחנו?" וכו`... וכך באמת התחילה השיחה. גם אימתתי מחדש את התחושה שכבר לי אין לי רגשות עזים כלפיה. לא, כלל לא. הרגש העז והבוער שרק לפני חודשים ספורים חי בתוכי, כבר לא גר כאן יותר.
ואז לאחר כשעה של שיחה. היא שאלה את השאלה, שהתגלתה כתער חד וחודר... "שמעתי שהיחסים עם אבא שלך לא טובים?" אם כל אדם אחר היה שואל אותי על כך, הייתי עונה לו ומספר, את מה שכבר עיכלתי בתוכי ואני מוכן להוציא החוצה כמילים אל העולם. אבל איתה... איתה זה אחרת. תמיד היא ידעה להסיר ממני את כל המחסומים. כל מה שניסיתי להסתיר מהעולם, ומעצמי, נחשף מולה. ממש כאילו היא כישפה אותי.
אז סיפריתי לה על היחסים עם אבא, מאז שחזרתי הביתה. סיפרתי שתמיד הוא עייף, עצבני וחסר סבלנות. סיפרתי שאני מרגיש שלפעמים הוא לא נותן לי כבוד מינימלי, כאדם. ושגם לאחותי הוא מתנהג כך. סיפרתי שאני מתגעגע לימים שיכלתי לשוחח איתו שעות, על תחומי עניין משותפים.
והיא שאלה שאלות. את השאלות הקשות. וגרמה לי לחפור יותר ויותר אל תוך הפצע הפתוח הזה. למה אני לא אומר לו כלום על כך? למה אני בורח ממנו, במקום לנסות להתמודד? למה אני מתנהג הפוך לחלוטין ממה שאני מאמין בו? ממה שהייתי אומר לעצמי לעשות אם הייתי יוצא רגע החוצה ומייעץ לעצמי?
כבר היו לי בעבר משברים, וקשיים עם אנשים. אבל כשזה אבא, זה כל כך שונה. כל כך הרבה יותר קשה לי להתמודד עם זה.
בסוף לאחר כשעה נוספת של שיחה, נותרתי עירום וחשוף. נותרתי חסר מילים. כל מה שרציתי היה חיבוק חם ומנחם. אבל החיבוק שלה, שבעבר נתן לי כל כך הרבה היה כעת כל כך רחוק.
ולאחר שהכל נגמר, נדהמתי מיכולת המדהימה שלה לחדור אל תוככי בכזאת קלות. גם לאחר כמעט שנה שלמה של ניתוק.
בינתיים, הזמן, השינה, והכתיבה על כך עזרו לפצע להסגר קצת מחדש. ונותרתי עם ההתלבטות של כיצד לפנות אליו? כיצד לדבר איתו על כך?
תגיות בבלוגיה:
