החדר השקוף קיים יותר משנתיים. הוא התחיל לאט, וצבר חשיפה, ולתקופה מסויימת היה אחד הבלוגים הפופולאריים בישראל, עם מקום קבוע במומלצים, וכמעט 200 מקבלי עדכונים, ודילוג קליל מעל רף 100 אלף הכניסות (ומישהו היה כבר מתייחס אליו בפרוייקט כמו רשומת המיליון!).

 

והוא לא היה שם לבד. סביבו כיכבו עוד כמה בלוגים בני אותו הדור. כולם היוו איזו נקודת התייחסות אחד לשני, העבירו את "השרביט" או "השאלון", או הכתירו את "מלך הבלוגים", או התגייסו לקמפיינים, או שהפנו אחד אל השני גולשים. רובם המכריע נעלמו.

 

היום, כשאני מסתכל מסביב, אני רואה רק בודדים מאותו הדור. סינתיזה המעולה, טל המתחבט, ועוד כמה ששרדו. השאר נעלמו. הם לפעמים מבליחים עדיין, מגרדים מעצמם איזה פוסט נחמד שמגלה שאריות של מיומנות או כישרון ומספר על אירוע יוצא דופן, או מגיבים מקרית בבלוג אחר ואז דועכים שוב אל האפילה.

 

השאלה מה גומר בלוג נראית לי קצת גדולה, וכנראה שקשורה לשאלה מה מתחיל בלוג ועל איזה צרכים הוא עונה. אבל השאלה שכאילו קלה יותר היא מה משך החיים של בלוג. רוב הבלוגים שאני ראיתי הצליחו להחזיק עד שנה/שנה וחצי במקרה הטוב. לאחר מכן מתחיל תהליך דעיכה שיכול להיות איטי או מהיר, אבל הוא ברור ומוחשי עד לדממה כמעט מוחלטת. חלק גדול נעלם אפילו לפני ורק בודדים מחזיקים וממשיכים.

 

אין לי ממש פואנטה לפוסט הזה. אני רק תוהה האם כבר נעלמתי לגמרי וזה רק פרפור גסיסה או שהבלוג עדיין חי.

 

ימים יגידו.

 

 

אני יושב לי (לתומי) ופתאום מקבל מסר ממיומנה שאומר שקיבלתי שרביט. קליק על המעטפה ובפנים כתוב: "שלחתי לך שרביט, ולכן (לפי המסורת) אתה צריך לכתוב על "איך גילית את האינטרנט".. יאללה, צא לדרך... אה ואתה צריך גם להעביר את השרביט הלאה ל 5 בלוגרים שונים, לא חובה מתפוז.".

 

האמת, בהתחלה הייתי בשוק. אני בחור צנוע ועניו, ובדרך כלל לא אוהב להתגאות בהישגים שלי. כשהמצאתי את הגלגל לא ביקשתי קרדיט, כשפיצחתי את נוסחת האטום לא נשארתי למסיבת העיתונאים, וכשחשפתי את תורת היחסות ומוצא המינים זרקתי את האחריות על אחרים. גם כשגיליתי את האינטרנט לא רציתי להתפרסם, אבל מתברר שאיכשהו מיומנה גילתה שזה אני ועכשיו אני צריך לספר לכולם..

 

אז זה היה לילה חשוך. הרוח יללה בין התריסים הישנים, גורמת להם לחרוק ולהאנח ומידי פעם פורצת שלב רופף וחודרת אל הבית במשב פתאומי. התכרבלתי לי ליד האח הבוערת, מלטף את ראשו של ולאדימיר הרועד, והרהרתי בהמוני האנשים הסובלים מחוסר מידע ותקשורת בעולם. לו רק יכולתי לחבר בינהם, חשבתי. לגלות איזו מכונה שתאפשר להם להחליף תמונות, ומילים, ומוזיקה..

 

ולאדימיר הביט בי במבט מעריץ כשנכנסתי לחדר העבודה והתחלתי לחבר חלקי גרוטאות מהמדפים הישנים. נאבקתי להלחים, ולהדביק, ולשפצר, ולהתאים, ולהרכיב מכונה שטרם נראה כמוה - האינטרנט! וכשהמכונה היתה מוכנה יצאתי בשקט מהבית, גורר אותה אחרי, והנחתי אותה במרכז הכפר בכדי שהאנושות תהנה ושאיש לא ידע שזה שוב אני (רק שמתברר שמישהו בכל זאת ראה)..

 

כך גיליתי את האינטרנט.

 

השרביט עובר ל:

 

 

כבר חודש וחצי שאני מבקר בחנות הקטנה שלו. בכל פעם אני מתעניין אם הגיע משהו חדש, והוא שולף בתקווה את המוצרים שנוספו, ואני מעיין בהם בריכוז ומאכזב אותו כשאני אומר שלא.

 

לפעמים אני סבור שאולי כן, ואז אני מפריד אחד או שניים מהערימה, לוקח אותם איתי למחשבה נוספת והתייעצות, ולמחרת אני מחזיר לו אותם ומבקש לראות אחרים. זה קטן מידי, אני מסביר לו, והשני גס, וההוא שאתה מראה לי בהתלהבות בכלל לא יפה. והוא מבטיח לי שביום שלישי הוא יביא חדשים ואני מבטיח לו שאני אחזור.

 

ואז מגיעים עוד דגמים, ושניים ממש ממש יפים, והפעם ההתלבטות היא לא מה כן, אלא איזה מהם לא. הרי אי אפשר לקנות שני מוצרים. ואני לוקח את שניהם, ומסביר לו שאני צריך לחשוב, ומתייעץ, ומלבט, ולבסוף בוחר.

 

ואז אני חושב מתי לשלוף אותו. בחוץ או בבית, בערב או בבוקר, ומחליט כך, ואז מתחרט ומחליט אחרת, ובסוף לא מתאפק יותר, ומחביא אותו בכיס, ונכנס לחדר, ושולף אותו ומגיש לה.

 

היא בהלם בהתחלה, ואז מתלהבת, ואומרת כן.

 

קוקי קיבלה טבעת.

 

מזל טוב.

 

 

 

האגדה המשפחתית מספרת שבימים ההם הייתי תינוק שקט במיוחד. הייתי מנמנם לי בנינוחות, או ממש ישן, וכולם היו מקנאים באימא שלי על המלאך הקטן שלה שלא תובע תשומת לב כמו שאר העוללים בצרחות עד השמיים. ואז, כשהיו מגיעים הלילות והשקט משתלט על העולם, הייתי מתחיל לבכות..

 

אני מניח שזה היה מתחיל בנדנוד קליל ואז מתגבר לאט לאט לצרחות נוקבות, אבל אבא ואימא מספרים שמהר מאוד הם היו נשברים ואורזים אותי למכונית הישנה, ומתחילים לנסוע איתי ברחבי העיר עד שהנדנוד הנעים של הנסיעה ותשומת הלב היו מרדימים אותי. ואז היינו מגיעים הביתה, ואני הייתי תובע עוד סיבוב בצרחות, והריטואל היה חוזר.

 

לילות שלמים היו עושים תורנות נדנוד סביב העגלה שלי, ומשחדים את הדודים הצעירים שלי (שהיו נערים או ילדים בעצמם) לקחת תור של שעה קלה בשביל לחטוף קצת מנוחה. ואני בשלי - היום לשינה והלילה לבילוי.

 

כשקצת גדלתי הפסקתי לצרוח ובמקום זה הייתי מנצל את הלילות לקרוא עד השעות הקטנות. גיליתי שספר טוב רק משביח עם השקט מסביב, ושהלילה מוסיף דרמה לעלילה, ומידי לילה יצאתי להרפתקאות מעבר לקווי האויב עם חבורת חסמב"ה, ולמדתי טריקים מעניינים מספרי "שעשועי מדע", ופעם ניסיתי אפילו לקרוא את התנ"ך (הגעתי עד אמצע בראשית, במקרה ואתם תוהים). בבוקר היה אמנם סיוט להעיר אותי (ועיגולים שחורים סביב העיניים שלי היו מחזה די נפוץ) אבל אני התרגלתי וכנראה שגם הסובבים, ונדמה היה שעליתי על נוסחה מנצחת.

 

בצבא דווקא היו מרוצים מהרעיון שאני אשמור בלילה ואשן ביום. כשהיינו קמים בשעות הקטנות, וכולם היו נלחמים להחזיק את העיניים פקוחות ולהחניק את הפיהוקים, אני הייתי מחייך ועירני כאילו שמדובר בשלוש אחרי הצהריים ולא שלוש לפנות בוקר. ואחר כך השתחררתי, והגיע האינטרנט, והלילות הפכו לחגיגה שלמה, וחוץ מזה שלא הייתי מתעורר לעבודה הכל היה פשוט מושלם.

 

בשלב מסויים הצלחתי איכשהו לכוון את השעון. הרבה מזה בעזרת קוקי שהיתה מפתה אותי למיטה בלחישות "קר לי" ומעירה אותי בבוקר מוקדם לקחת אותה לעבודה. אבל בחול המועד הזה אני בחופש, וקוקי מסתדרת בעצמה, ופתאום אני תופס את עצמי רואה טלוויזיה כל הלילה וישן אחר כך כמעט עד שקיעת החמה.

 

הדרך היחידה לסובב חזרה את השעון (ואני מדבר מניסיון) היא להחזיק את עצמי ער רצוף עד הערב למחרת ואז לישון מוקדם ולקום כמו בן אדם (או לעבור לאמריקה ולהינות מהשעון ההפוך). אבל מה לעשות שבבוקר משעמם בבית לבד ואני שוב ושוב נרדם?

 

 

 

 

כמה דקות לפני עמדנו בפקק בלב האיזור הערבי. כביש מואר, רחב ומודרני, שלא מצליח להשכיח את העובדה שלפני לא הרבה זמן נהרגו ונפצעו כאן אנשים רק בגלל יהדותם. ילדה בכיסוי ראש נוקשת בחלון ומבקשת "שקל" בקול רפה, ואני מייחל שהפקק ישתחרר ונוכל להתקדם קצת. ואז הוא מחליט להתחכם ופונה לתוך הכפר. "אני מכיר דרך קיצור", הוא מחייך אלי ואני מרגיש איך השרירים נמתחים והאנדרנלין מתחיל לטפטף, ולפני שאני מספיק למחות האוטו מטפס בין הבתים הישנים במעלה ההר."רק שלא ניתקע כאן", אני מחזיר מבט דרך החלון הסגור אל הצעירים הסקרנים שמביטים בנו. "ברור שהם יכולים להרגיש שאנחנו לא מכאן", אני מהרהר, "בדיוק כמו שאנחנו יכולים להרגיש בהם אצלנו".

 

 

הסמטאות הולכות וצרות ואנחנו מגיעים למבוי סתום. "יופי, הוא טעה בדרך", אני נאנח לעצמי ומביט במנעול ההילוכים בהבטחה שכמה יחטפו חזרה אם ינסו להכות את היהודים שהעזו לחדור אליהם הביתה. הוא מנסה לחזור דרך סימטא אחרת ומוביל אותנו לפקק. רכב אחד שזוחל מקדימה ומחליט לעצור, ורכב שנדבק מאחור ומצפצף בפראות. "הם בני דודים שלנו", הוא מנסה להתבדח שוב, ואני עונה במרירות שאם הם בני דודים "אז היחסים במשפחה הזאת לא מהמשופרים". "תנסה לחפש מסעדה עם כיסאות כחולים", הוא נזכר בציון דרך מוכר ואני מצביע בתקווה לקצה הרחוב. "יופי", הוא מאשר, "מכאן אני כבר יודע".

 

הדרך מתחילה לרדת שוב לכיוון הכביש הראשי ואנחנו מגיחים מאחרי הפקק. אני מרשה לעצמי לנשום ונוזף בו ולשם שינוי הוא לא עונה. דפיקה בחלון וילד עם בגדים קרועים מבקש "שקל", אני מגיש לו מטבע ואנחנו ממשיכים.