(ונגר, הערב)

ועוד דוגמא: לפי ynet המצטט את הדו"ח, בישראל רמת החיים עלתה ב-2007. ההכנסה הריאלית (שלוקחת בחשבון את שינויי המחירים) עלתה, שכר המינימום הריאלי עלה, אבל הכותרת זועקת ש"העניים נשארו עניים" ומתעלמת מהאינדיקטורים הללו. מובן שהעלייה ברמת החיים של העשירונים העליונים גבוהה באופן משמעותי לעומת העשירונים התחתונים, אך האם באמת העניים דרכו במקום, או הפכו לעניים יותר? על פניו, עם העלייה בהכנסה הריאלית, נראה שלא. אך גם איש לא טרח לבדוק, למשל, את מדד ההוצאות של העניים. עם כמות הכלכלה השחורה שיש במגזרי העוני הייעודיים בחברה הישראלית- קרי, חרדים וערבים- אני לא אתפלא אם המדדים יהיו אחרים לגמרי. וכך, במקביל לתופעה החמורה של "העניים העובדים", אפשר למצוא גם את תופעת "העניים הנופשים".

כל זה לא אומר, כמובן, שאין עוני. אלא שסביב הסוגייה הכלכלית-פוליטית של העוני יש הרבה מאוד מניפולציות. אלה באות לידי ביטוי בעיקר בעיתוי הפרסומים של דו"ח העוני של הביטוח הלאומי, פרסום נתונים מהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה או משרד האוצר ודו"חות מחקר מטעם ארגונים אקדמיים (כמו מכון "אדווה") או עמותות צדקה (כמו "לתת"). לכל אחד מהם יש אינטרס אינהרנטי בהצגת נתונים לכיוונים מסוימים, חריפים או מתונים יותר. הביטוח הלאומי, כפי שמציין בצורה מדויקת אורי רדלר, צריך הרבה עניים כדי להצדיק את קיומו. לכן הוא משתמש במדד שקילות מיושן שמוביל בהכרח לתוצאות מעוותות.

אילו היה מדובר רק במשחק עם המספרים לצורך התפלפלויות אקדמיות, הייתי משועשע מכל הנושא (ואני משוכנע שסטטיסטיקאים מוצאים בכך עניין רב). אבל השיח הישראלי בנושאים החברתיים הבוערים ביותר לא יכול להרשות לעצמו להיות מושפע מהשמטת נתונים סטטיסטיים או בחירת מדדים מגמתיים ומכווני מטרה, כדי להציג תמונה שנוחה לצד אחד ולא נוחה לצד האחר. וזה פועל לכל הכיוונים של השיח החברתי-כלכלי. ככה אנחנו מקבלים שיח רדוד שבעקבותיו קשה לטפל בבעיות האמיתיות של העוני בישראל.

והבעיה האמיתית והכואבת ביותר בסוגיית העוני בישראל היא הפער בין האי-שוויון בהכנסות ברוטו (ללא תשלומי העברה ומסים) לבין האי-שוויון בנטו (לאחר תשלומי העברה ומסים). הגידול המשמעותי בתשלומי הרווחה לאוכלוסיות עניות במהלך עשרות השנים האחרונות היו לא יותר מטלאים המסתירים את הגידול האמיתי באי השוויון- בעיקר בין מגזרי העוני הייעודיים בישראל (חרדים וערבים), שהם בעלי ילודה גבוהה בהרבה והשתתפות נמוכה בהרבה בשוק העבודה. וכשהמצב הזה רק הולך ומחריף, אנחנו יושבים על פצצת זמן מתקתקת. היכולת של קבוצות רחבות מדי בחברה הישראלית להתמודד בתנאי המשק המודרני הולכת ומצטמצמת כי הם לא מקבלים את הכלים לכך (וגם לא ממש רוצים), החלק העני היחסי באוכלוסיה גדל במהירות עקב ילודה רבה, לעומת החלק שמממן אותו שהולך וקטן באופן יחסי. רק טיפול אמיתי בסוגיה, דרך השקעה בתשתיות, בחינוך ובהגברת שיעור ההשתתפות בשוק העבודה, יכול להביא למפנה. לא טיפולים קוסמטיים.

אבל אם תשאלו את הביטוח הלאומי, המסקנה שלו מהדו"ח הוא העלאת הקצבאות כמכשיר ל"יציאה מהעוני". שוב, מסקנה מאוד מפתיעה. גם ש"ס, כמובן, דורשת להעלות באופן מיידי את קצבאות הילדים (השר ישי אפילו איים בפרישה מהממשלה, וגרם לעוד כמה גיחוכים במערכת הפוליטית). והנה לכם המכנה המשותף בין שני גורמים שמעוניינים להנציח את העוני- למטרה ביורוקרטית או פוליטית.