אני לא מכירה הרבה מרצים שנשארים בקשר עם תלמידיהם לאורך זמן, עוקבים בעניין אחר התפתחותם המקצועית, ומעודדים בזמן אמת (גם מרחוק).

 

אני לא מכירה הרבה מרצים שפותחים את ביתם בפני תלמידיהם ומארגנים מפגשים מקצועיים, שמאפשרים מפגש בלתי-אמצעי עם קבוצת אנשים בעלי עניין משותף והיכרות וירטואלית בלבד.

 

האחד והמיוחד שבאמת אכפת לו, שה- Networking זורם בדמו ועושה זאת מכל הלב, הוא יגאל חמיש. ואת האנרגיות הבלתי נדלות של ביילע ואילנה, המנצחות על המלאכה, הרי כולנו מכירים.

 

 

אני, אם לא ידעתם, אחת שקוראת. מכל המלאכות עלי תבל, זו המלאכה האהובה עליי. אני קוראת הכול, ללא אבחנה, כולל שלטים בשפות עלומות.

 

לאן נעלם כל התוכן הזה ומה נשאר לאחר הקריאה? - אין לי מושג. ככל שאני גומאת יותר קילומטרים של קריאה, מעטים הספרים שמצליחים באמת להותיר בי רושם בל יימחה, ואם ספר לא מדבר אליי (גם אם הוא ספר "נחשב"), אני פשוט זונחת אותו.

 

בסופו של דבר נראה לי שבקריאה אני מלקטת. מלקטת חוויות, תחושות, מילים, תובנות ומה לא. פה ושם אני נתקלת גם במשפטים מפתיעים, פה ושם במבנה גאוני של עלילה, פה ושם בדמות מרתקת.

 

במשפט מפתיע אחד שכתבה עמליה רוזנבלום בספרה ונדמה שהכול אפשרי, אני רוצה לשתף אתכם:

 

 

יפה, לא?

 

 

 

 

 

 

לא נעים להודות, אבל בשנים האחרונות - מאז שהילדים יצאו מהבית, מאז שההורים נפטרו וחמותי כבר לא מה שהייתה פעם, מאז חדירתה המאסיבית של התקשורת האלקטרונית לחיינו ובעיקר מאז שכל אחד מבני המשפחה והחברים מחזיק טלפון נייד - הטלפון אצלנו בבית לא מצלצל יותר מדי. וכשהוא כבר מחליט להשמיע את קולו ומתעורר בצעקה רמה, זה קורה פעמים רבות לא בזמן המתאים ומלווה במפח נפש - עוד בקשת תרומה, עוד סקר צרכנים, עוד מקדם מכירות או עוד שיחת טלמרקטינג מוקלטת.

 

אני שומעת את ההקלטה מעברו השני של הקו

 

מ. לידיעתכם, היא דמות מוכרת בציבוריות הישראלית, אלא שאיתי אין לה דבר וחצי דבר. עולם הפרסום משתמש בה, כדי למשוך אותי לקניון הקרוב.

 

לפני חודשיים הייתה זו מ., ואילו בשבוע שעבר היה זה ראש העיר, שהואיל בטובו לאחל לי ברכת שנה טובה ולבשר לי, בשיחה מוקלטת, עד כמה אני חשובה לו ומה הוא עשה בשבילי בשנים האחרונות. אה כן, שכחנו, הבחירות בפתח.

 

מ. יקירתי, ראש עיר יקר

 חשוב שתדעו, אין לי שום דבר נגדכם באופן אישי.

 

את  - חכמה, מעניינת ומשעשעת, ואני גם מבינה שאת צריכה להתפרנס.

אתה - עשית (כך אני רוצה להאמין) כמיטב יכולתך בשנים האחרונות ומבקש להיבחר שוב.

 

שניכם ודאי לא יודעים, ובטח זה גם לא מעליב אתכם, אבל כשאתם מצלצלים אליי ופונים אליי אישית, אני טורקת לכם את הטלפון תוך שנייה!!!

לא רק שאתם לא מצליחים להעביר לי את המסר. אתם עושים בדיוק את ההיפך. אני מרגישה שאתם טורדים את מנוחתי וחודרים למרחב הפרטי שלי.

 

סלחו לי אנשי השיווק, אבל ממש לא מעניין אותי מה אתם רוצים להציע לי, גם אם מדובר בעסקת המאה. סלחו לי עורכי הסקרים, אין לי עניין לענות לסקרים חדשות לבקרים, וסלחו לי גם מבקשי התרומות - אם אתם רוצים את תרומתי, אנא שלחו לי מכתב באמצעות דואר ישראל. תאמינו לי, זה עובד.  

 

 

בארה"ב ניתן להירשם למאגר ה- National Do Not Call Registry ולחסום שיחות טלמרקטינג. נכון לפברואר 2008 כללה הרשימה למעלה מ-157 מיליון מספרי טלפון. באותו חודש נכנס לתוקפו החוק:

 Do-Not-Call Improvement Act of 2007

לפיו מספרים שהוכנסו לרשימה יישארו בה לנצח, כל עוד לא התקבלה בקשה להסירם (ראו גם את כתבתו של שמחה סיגן "את הצלצול הזה אפשר להפסיק", שפורסמה ב"גלובס" ב2003).

 

בארץ, שמעתי שניתן לבקש חסימה כזו מ"בזק". אם נכון הדבר, אשמח אם תספרו לי איך עושים זאת, ואני מציעה לכל האזרחים שעדיין מאמינים כי ביתם הוא מבצרם למהר ולהירשם לשירות.

 

צר לי, אני חייבת לסיים, הטלפון מצלצל!

 

 

 

הנה חלפה לה עוד שנה, הזמן נזל לו בין האצבעות, ואני, מאֶלֶף סיבות, בנסיגה. 

 

ישבתי וחשבתי איך אוכל לשפר את דרכיי הנלוזות, והנה לפניכם רשימת הבטחות שאני מבטיחה לעצמי בפרוס השנה החדשה:

 

 

 

למען האמת, קשה לי להאמין שאצליח, אבל לקוות מותר. לא?

 

ואגב, אם יש למישהו מכם טיפּים איך לעשות משהו מכל זה, אנא גלוּ לי.

זה יעזור, באמת!

 

 

"בואי, מיריל`ה, תטעמי, סבתא הביאה לך את זה", אומר דני חנוך לבתו, מירי, תוך שהוא מתענג על טעמו של הפטל הצומח על גדות נהר הניימן בקובנה. אלא שהסבתא, הסבא ודודתם של מירי ושָׁגי, אחיה, נספו בשואה.

 

- - - - - - - - - - -

 

הוא משחק מלים ששיחק דני עם ילדיו כשהיו קטנים.

 

- - - - - - - - - - - - - - -

 

דני בן ה-11 ואחיו, אורי, נקרעו ממשפחותיהם בילדותם, עברו את התופת ונותרו בחיים, אך הפצע שנפער בנפשותיהם לא יגליד לעולם.

 

 

 

פיצה באושוויץ 

 

סרט המתעד מסע לא שגרתי, רווי הומור שחור, שערך דני עם ילדיו למחוזות ילדותו.

 

 

אתמול (ואולי גם בעתיד) - בסינמטק ת"א

הערב, ערב יום השואה - בשעה 22:00 בערוץ 8

 

 

כשהייתי בכתה ב` ביקשה ממני מורתי רבקה לברך את תלמידי כיתות א` הנכנסים בשערי בית הספר. שבוע שלם היא ניסתה להוציא ממני את ההרגל המגונה לומר:

 

ברוכים הבאים בהיכנסכם לכתה א`

ותחת זאת לומר:

 

למרות שהתאמנתי שוב ושוב, הדבר לא עלה בידה. העברית השגורה בבית גברה, וברגע האמת אמרתי, כמובן, בהיכנסכם - עברית נכונה, אך מסורבלת במקצת. מאז עברו עשרות שנים, אבל הטראומה בעינה עומדת.

 

אתמול נתבקשתי לשאת ברכה במקום עבודתי. למרות ביישנותי הטבעית החלטתי להרים את הכפפה ולעבור חוויה מתקנת. אתם כבר יודעים שאני חיה בין מדפי הספרייה, ובספריות נאגר ידע עצום. על אחד המדפים ניצב לו ספרו של יעקב מאור, כותב נאומים מוכשר ועתיר ניסיון:

 

 

 

 

דפדפתי בספר ומצאתי בו את עשרת הדברות לנאומי מועדים:

 

 

 

מצוידת בעצות הנפלאות האלה, ישבתי ורקחתי את המלים הבאות:

 

בהגדה של פסח אנו מזכירים לעצמנו:

 

 

אז בין הפצצה האיראנית, האירועים בעזה והטרור האיסלאמי, חשוב שנזכור שפסח הוא חג החירות, ועדיין נותרו לנו כמה חירויות במרחב הפרטי שלנו:

 

 

 

 

לשמוח שאנחנו עובדים ולא עבדים

לשמוח שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית ונהנים בה מחופש העיסוק וחופש ההתארגנות וחופש העיתונות וחופש הביטוי ומאין-ספור זכויות אזרח.

וכל זה אינו מובן מאליו.

 

ומה שחשוב הוא, שנדע לא לנצל לרעה את החירויות הללו וליהנות מהן, ובעיקר מהחירות ליהנות ממשפחתנו ולמצוא משמעות במעשה ידינו ובעבודתנו. אנחנו מחנכים את הדור הבא של משפטנים, כלכלנים, רואי חשבון, אנשי תקשורת, מעצבי פנים, יועצים ארגוניים ועוד מעט גם שחקני תיאטרון, ויש לנו הזדמנות להשפיע ולנסות לעצב את הדור הזה עפ"י אמות המידה שלנו.

 

מה נאחל לנו לחג הפסח?

 

קודם כל ומעל לכל:

 

 

 

לנוסעים לחו"ל - שתהיה לכם נסיעה נהדרת,

 

ולמטיילים בארץ:

 

אל תרדו לסיני

אל תתעצבנו בפקקים

שמרו על משאבי הטבע שלנו

למדוושים - השתדלו לשמור על שיווי משקל

והעיקר - שנצטייד כולנו באנרגיות חיוביות לקראת האביב!

 

 

 

הנה קטע קצר מאחד השיעורים בקורס ארכיון ויזואלי 2008.

 

 

 

זוכרים שברשומה שעסקה בנסיונות החייאה כתבתי שכמה חודשים הבלוג הזה לא תיפקד? אז בואו נודה על האמת: נחמד מאוד לעשות הַאֲנָשָׁה לבלוג שסופג הַכֹּל, אבל מי שלא תִּפְקֵד כאן בעצם הייתי אני, וממש כעסתי על עצמי שאני לא מסוגלת לנקד כמו שצריך, כי "תיפקד", בעיניי, זו לא עִבְרִית.