בשבוע שעבר הוזמנתי ע"י תפוז למסיבת השקה של מוצר חדש לנקיון שנקרא סוויפר (SWIFFER). האירוח היה מצויין, במקום שלא הכרתי אבל ממש אהבתי שנקרא "הקומה הרביעית" בתל אביב. חוץ מהאוכל הטעים, היה שולחן עם קופסאות, מפיות ודבק ואני, שמזמן שכחתי איך, הוזמנתי לקשט קופסת עץ בדבק ופייטים. דוקא הצליח לי.
בכל אופן, בין האוכל והמינגלינג, הסתובבו דיילות חמודות עם סינרים ומכשירים דמויי מטאטא בידיהן הענוגות. שתיים מהן תפסו אותי באחת הפינות כשניגשתי לבדוק איזה ספרים נמצאים על המדף שחצץ בין איזור האירוח לבין האיזור שסודר כמו אולם הרצאות עם כסאות ומסך. הן שאלו אם ארצה הדגמה ואני, הסכמתי משום מה.
אני חייבת להודות שאני שונאת לנקות. לעשות ספונג'ה עושה לי כאב ראש ואף פעם לא קירצפתי כלום כתרופה למשהו. מהרגע שיכולתי להרשות לעצמי לקחתי עוזרת ואני מצליחה לא לבדוק אותה בפינות. אני לוקחת מגב ליד רק אם זה מקרה חירום ומטאטאה רק אם הלכתי יחפה וזה בלתי נסבל.
אבל כמו שאמרתי הבנות החביבות הדגימו ואני אהבתי את ההדגמה. הן הראו לי את המקל שמתקפל ונכנס מתחת לכל ארון, את המגבונים היבשים והרטובים שמתחברים אליו בקלות ואת מברשת האבק שכולאת את האבק. האמת שמצא חן בעיני.
אחר כך קיבלנו הרצאה שאחד ממשפטי המפתח שבה היה: ישראליות אוהבות לנקות. נו, שוין, הם לא פגשו אותי כשהם הכינו את המצגת הזאת, אם כי באופן אישי אני מכירה כמה נשים שמתייחסות לנקיון כאל מבצע חיסול בשטח אוייב.
כשחזרתי הביתה, הייתי בטוחה שהכל ילך לאפסנאות עד שאמצא זמן להשתמש בדברים שקיבלתי, אבל ילד אחד היה מאוד סקרן לדעת מה בקופסה ופתחתי והראיתי לו. הוא מיד הביע את חוסר עניינו במשיכת כתפיים ובהצמדת גופו חזרה לספה אל מול הטלוויזיה אבל אני משום מה חשתי דחף עז לבדוק את הציוד. דבר ראשון לקחתי את המקל שאליו חיברתי את המגבונים היבשים והלכתי איתם לחדר של הבן הגדול שכאמור היה בחו"ל באותו הזמן. כמו שהובטח, המוט התקפל והגיע לכל פינה בחדר כולל מתחת למיטה ואני ממש לא רוצה לתאר לכם את מה שאספתי שם. אחר כך החלפתי את המגבון היבש באחד רטוב וחזרתי על השיטוט בחדר שמזמן לא הריח טוב יותר.
מרוב התלהבות התחלתי לבדוק אזורים בבית שהדחקתי את עצם קיומם כמו האיזור שמתחת למיטה שלי, הפינה שבין המזנון לחלון ועוד כמה נקודות. אחר כך עברתי למטבח. כאן התגלתה בעיה קלה כי הסתבר שהסוויפר הזה, במצב היבש לא אוסף פירורים גדולים מאבק. אמנם הרטוב השתלט על חלק מהם אבל לא על הכל.
פתאום תפסתי את עצמי נכנסת למוד של מלחמה וזה היה הרגע שבו הבנתי: גם נקיון יכול להיות ממכר, אפילו בשבילי.
אבל לפני שאתם מנענעים בראשכם ומצקצקים בלשונכם, הכל בסדר. הסוויפר הלך לשכון אחר כבוד ליד בני דודו, המטאטא והמגב שלא יזנחו על פניו. אני משתמשת בו בעת הצורך ויש לו את היתרונות שלו, היבש כאוסף אבק ושיער (יש כלב בבית) והרטוב, כמנקה רצפה דביקה שנשפך עליה קולה (נשבע לך שניגבתי, לא יודע למה דביק). שניהם נוחים יותר לניקוי זריז ויומיומי, מהמטאטא והמגב. אם נפלו פירורי לחם על הרצפה(לא הרגשתי, זה לא אני, בכלל לא אכלתי שניצל), זה מצריך עזרה קצת יותר מסיבית אבל בסרטוני יוטיוב שמצאתי ברשת (אומרים שיש לסוויפר פרסומות חמודות) ראיתי מכשיר חדש שפותר גם את זה.
הנה דוגמא:
מסתבר שגם לצפות בסרטוני פרסומת ביוטיוב יכול להיות ממכר.
הבן שלי גמר ללמוד, נסע לחו"ל לחופשה קצרה לפני הצבא ועכשיו הוא עובד קצת עד הגיוס. כבר התרגלתי ששום דבר לא הולך חלק אז אני לוקחת כל דבר בעיתו. התמודדנו יפה עם הלימודים, חווינו רגעי סיום קסומים וסגרנו פרק שבכלל לא היה פשוט.
"מתי הבן שלך מתגייס?" זאת שאלה שנשאלתי הרבה לאחרונה, ועניתי עליה, "באוגוסט". "ומה הוא הולך לעשות?" היתה שאלת ההמשך ואני בדרך כלל משכתי בכתפי או סתם אמרתי "לא יודעת".
לפעמים זה נגמר פה אבל הרבה אנשים שלוקים בחטטנות יתר המשיכו לנסות להבין איך זה שאני לא יודעת.
וכי מה יכולתי לומר.
בלילה שלפני הצו הראשון הוא לא ישן. היה לו איזה משחק מחשב חדש שלא נתן לו לקום מהכסא. בבוקר, כשבאתי להעיר אותו הוא בדיוק החליף בגדים. בכל אופן, בשעת צהריים, הוא נרדם על המחשב בלשכת הגיוס וכשהעירו אותו הוא תקתק משהו בצורה עיוורת. הקב"א שלו נמוך.
חוץ מזה, יש לו עודף משקל ובגלל זה הפרופיל שלו מאוד נמוך. אמרו לו שאם הוא יגיע למשקל מסויים יעלו לו את הפרופיל. הוא התאמץ קצת, עשה דיאטה וספורט וירד במשקל אבל לא מספיק.
השילוב של קב"א ופרופיל נמוכים אינו מזהיר. זימנו אותו כמה פעמים למבחני התאמה לקורסים שונים תומכי לחימה שמתאימים לנתונים הנוכחיים שלו והוא סרב ללכת. הוא רוצה להיות קרבי.
השבוע הוא אמר לי, שגם אם יצטרך לשבת בכלא בבקו"ם, הוא לא ילך לשום מקום שזה לא קרבי. הוא לא ילך לטירונות כלל צה"ל ולשום קורס.
אני שותקת בדרך כלל מול האמירות האלה. מה יש לי לומר?
יש בחור אחד בעיריה, שעובד צמוד לתלמידי הפרוייקט בכל מה שנוגע לגיוס לצבא. יצא לי לדבר איתו איזה יום ולא קיבלתי תחושה טובה. למרות זאת הוא הצליח לסדר לבן שלי ועדה רפואית נוספת בנסיונו להעלות את הפרופיל, מחר.
אז מחר בבוקר אני אקח אותו לתל השומר, שם הוא יבדק שוב.
קשה לי להיות אופטימית. אני לא בטוחה שהוא בנוי למסגרת כל כך לוחצת. מצד שני, לשבת בכלא בבקו"ם עד שיסכימו לו, גם זאת לא אופציה שניראית לי.
אבל כיוון שאין לי פתרנות תחת היד, או אמצעים לשלוט בתוצאות, אז הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות זה לכתוב פוסט, ולהרגע.
כשקיבלתי את הספר, "מסע אל תום האלף", ממועדון הספר של תפוז, עברה בי תחושה של חגיגיות. הכריכה הקשה, והעיצוב המינימליסטי שלה התאימו לקלאסיקה שהיתה אמורה לייצג. הספר הוא חלק מסדרה חדשה של ידיעות ספרים ונקראת עם הספר. הסדרה כוללת עשרים ספרים של סופרים ישראלים נבחרים ואני כאמור קיבלתי את הספר שכתב א.ב. יהושע ויצא לאור לראשונה בשנת 1997.
עוד לפני שהתחלתי לקרוא, שאלתי את עצמי, איך זה שאף פעם לא קראתי ספר מספריו. "המאהב", זכור לי במעומעם ואני די בטוחה שלא קראתי אותו. מקסימום רפרפתי בשביל לעבור את המבחן, אם היה מבחן. בכל אופן, כיוון שלא זכרתי, לא היה לי למה להשוות.
הספר מספר את סיפורו של בן עטר, סוחר יהודי מטאנג'יר, שנוטל עימו את שתי נשותיו, שותפו המוסלמי ורב מאנדלוסיה, ויוצא למסע אל פריז הקטנה והנידחת. מטרת המסע, לא מתגלה לנו מיד, ואנחנו עוברים דרך תיאורי המסע, מעורבים בזכרונות וכל אלה בשפה מיוחדת ולא פשוטה.
אני מודה, לקח לי זמן להתגבר על מחסום השפה. קריאת הספר לא היתה קלה ולפעמים הרגשתי שזה כבד למדי. אבל הסתקרנתי. איכשהו, א.ב. הצליח לגרום לי לרצות לדעת במה מדובר. מהו העניין הכה חשוב שגרם לבן עטר לצאת למסע לא קל. בנקודות מסויימות כשגבר עלי המתח, ניסיתי לדפדף כמה עמודים ולוותר על שורות כדי לגלות שלא יעזור לי. צריך לקרוא כל מילה וכל אות כדי לרדת לפשר הספר.
וגם כשהתברר עניין המסע, המשיך העניין בספר.
בסך הכל, למרות הקושי, נהניתי בסופו של דבר מן הספר, גם אם זה לקח לי יותר זמן מספר אחר.
מסע אל תום האלף, א.ב. יהושע,הוצאת ידיעות ספרים הספריה החדשה,392 עמודים.
התעוררתי וניסיתי להבין למה. שניה אחר כך שמעתי את ההמשך של הצליל שעושה הסלולרי כשמגיע סמס. העפתי מבט לעבר שעון הקיר וזיהיתי שעוד לא חמש לפנות בוקר. סמס בשעה כזאת?
"אמא, תתקשרי אלי". עצרתי את הפאניקה שזחלה לעברי וניסתה לשבש את צלילות מחשבתי שגם כך היתה קלושה בשעת בוקר זאת. התקשרתי. "המנוי הפעיל שירות קוד סודי", אמרה הרובוטית. "כן", עניתי לה, "זה אני הפעלתי", והאצתי בעצמי להזכר. הראש שלי עוד עבד.
"אמא?"
"קרה משהו?"
"לא, סתם, לא התכוונתי להעיר אותך, פשוט, זה לא מה שחשבתי".
"מה?"
"מלא ישראלים פה, כמו אילת, לא מרגישים חו"ל בכלל".
נשמתי לרווחה. אמנם שמעתי סוג של מצוקה בקול שלו, אבל אני שומעת אותה בדרך כלל כשהוא לא מרוצה ממשהו ומרגיש חסר אונים. "טוב, אז תלך לישון ותנסה למצות את זה הכי טוב שאפשר".
"טוב, סליחה, באמת".
"זה בסדר, לילה טוב".
זה לא בומבמלה בניצנים שאני יכולה לקפוץ בחצי שעה. אפילו אם זה היה באילת, הייתי אומרת לו שאם הוא לא מרוצה שיעלה על אוטובוס ויחזור הביתה.
הוא והחברים שלו נסעו לבלות בבורגס, בולגריה. יש ים, ספורט ימי, מסיבות, בחורות. לפני הצבא נסענו כל הגרעין לשכב על החוף בכנרת. הם נוסעים לשכב על החוף בבורגס. הוא עבד וחסך. הוא חיפש דילים וחרש את האינטרנט. הוא רצה לנסוע. לא יודעת של מי היה הרעיון אבל התגבשה לה רביעיה שנוסעת. חופשה בחו"ל לפני הצבא.
הוא חולם חלומות. הוא דמיין משהו לגבי הנסיעה הזאת וחמש דקות בערך אחרי שהוא הגיע הוא התאכזב. לא שאני מבינה ממה, אבל אני מכירה את זה אצלו. בדרך כלל אני לא מתרגשת אבל הפעם קצת דאגתי יותר.
במוסף סופשבוע של מעריב, התפרסמה כתבה על אמנון נדב ובתו אילאיל. בדרך כלל אני קוראת את המוסף מהסוף, אודטה, תשבץ, הורוסקופ ושרי אנסקי. לפעמים משבצים בין העמודים סוף של איזה כתבה וככה נתקלתי בזאת. "לא בלי ביתי", קראו לה. דרמה. השם אילאיל נדב היה מוכר לי כי אני מאזינה בקביעות לרדיו 99, בבוקר, לתוכנית של טל ואביעד. כשמפיקת התוכנית, תמר, היתה בחופשת לידה אילאיל החליפה אותה. גם את שמו של אמנון נדב אני מכירה אבל לא ידעתי על הקשר ביניהם עד לקריאת הכתבה, שאתם מוזמנים לקרוא כאן.
בדרך כלל אני לא קוראת עיתונים. העיתונאים הם לא חוקרים, הם לא חסרי פניות והם מביאים את הסיפור מנקודת ראותם הסובייקטיבית לגמרי. אבל גמרתי את התשבץ ולא היה לי משהו יותר טוב לעשות, אז קראתי ואז התרגזתי, כל כך התרגזתי. אילאיל, בחורה יפה (רואים בתמונה) נסעה בגיל צעיר לארצות הברית עם אהבת נעוריה. רק שהאהוב נהרג, ואיאיל חזרה פצועה, פיזית ונפשית לארץ. מזל, שלאבא אמנון היו קשרים והוא סידר לה עבודה ברדיו 99. זה היה לפני מספר שנים (לא כתוב כמה אבל פחות מתשע) ואילאיל שהתחילה ככלבויניקית התקדמה והפכה למפיקה ראשית בתחנה.
עד כאן, הסיפור בסדר. אמנם קצת טלנובלה אבל לא נורא. הבחור נהרג, היה סיפור עם קעקוע ושיקום עם עבודה.
בינינו, גם אני עברתי חוויות דומות, אבל אבא שלי לא סידר לי עבודה. שלא תבינו אותי לא נכון. אין לי שום בעיה עם זה שאבא שלה סידר לה עבודה. אני יודעת שאם אבא שלי היה יכול, הוא היה מסדר לי. אבל אל תדאגו לי. בצבא היכרתי מישהו שאבא שלו עבד בבנק והוא סידר לי עבודה, בבנק, לא ברדיו.
אוקיי, אז הגברת התקדמה (גם אני דרך אגב, כי אני מוכשרת) ונהייתה מפיקת על. בחורה מוכשרת. וגם השתקמה והתחתנה, סיפור הצלחה.
אבל לפני שנה, חשבו על אמנון נדב כמועמד לתפקיד יושב ראש מועצת הרשות השניה. אלא מה, בתפקיד הקודם שלו הוא עבד ברדיו שנמצא תחת פיקוח הרשות השניה, והבת שלו ובעלה שניהם עובדים ברדיו שנמצא תחת פיקוח הרשות השניה.
לבעיה הראשונה מצאו פתרון, סוג של תקופת צינון. אבל הבעיה השניה נשארה. אילאיל, שמאוד לא רצתה שאביה ישאר מחוסר עבודה אמרה שתתפטר לאלתר. אחר כך היא נסוגה קצת ואמרה שתתפטר אם הוא יקבל את התפקיד.
ואז הוא קיבל את התפקיד.
ואז היא לא התפטרה, כי מה פתאום שהיא תתפטר מתפקיד שהיא עבדה כל כך קשה בשבילו.
ועכשיו הם קיבלו כתבה אוהדת שבה הם מסבירים שהם לא התכוונו, ולא עבדו על אף אחד, זה פשוט יצא ככה.
ואני לא מבינה את הבעיה. או שהיא מתפטרת, או שהוא מתפטר. זה פשוט.
לא צריך כתבה אוהדת, לא צריך סיפור סוחט דמעות, צריך רק לעמוד במילה.
ושאף אחד לא יטעה לחשוב שהסיפור הזה הוא על פרוטקציה או על מישהו שסידרו לא עבודה וזה מפריע למישהו. העובדה שבמקום להוקיע את המעשה הם מקבלים כתבה שלא קשורה לכלום מוכיחה שיש אנשים שהחוקים והתקנות והסדר הם לא בשבילם. הם שווים יותר.
ואני מבקשת ממי שמכיר אותי ורואה אותי עם עיתון ביד, לקחת אותו ממני. ממילא ההתרגזות שלי לא תעזור.
היא לא תתפטר (שלא תתפטר, הבנתי שהיא דוקא עושה עבודה טובה), הוא ישאר בתפקיד, כי ימצאו פתרון שבו יהיה לו עוזר לענייני רדיו והוא יצא מהחדר כל פעם שידברו על רדיו כדי שלא יהיו ניגודי עניינים, והלחץ דם שלי יעלה.
תגיות בבלוגיה:
