|
tur2
תוכן
| פורסם ב-3 ביולי 2009, 12:58 | | במדור | שירה |
|
בא לי לשלוח מטוס מנייר קל כנוצה ומרחף כמו פרפר ובו כל האהבה שלי רכה ועדינה, כמו צמר גפן ורוד כמו משקה של אביב כמו גינה של פרחים קלה ואמיתית, שתרים את המטוס והוא ירחף, יסתובב בשחקים יתרומם ויירד, ישחק עם העננים וינחת לאיטו ישר אל ביתך יִשָּכֵב לידך וירעד במיטה ואתה, בלי לדעת, אותו תחבק ותשמע בחלום את קולי השֹוחק
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
הכרוז הרעיד את הרציף: "נא לא לחצות את הפס הצהוב. כמו כן הנוסעים מתבקשים להשגיח על הילדים שלא יחצו את הפס הצהוב. הרכבת בכניסה לתחנה! אני חוזר, הרכבת - בכניסה - לתחנה."
קהל של מאות הסתדר בקו ישר. ליבי פעם בציפייה דרוכה. רוח פתאומית פרעה את שערן של הנשים העומדות בסמוך לשפת הרציף. יראת הרכבת שטפה את התחנה, יראת כבוד ועוצמה. היצור הענק התקרב במהירות, ובפיתול אלגנטי האט בדיוק מחושב, כשכל גופו מחליק סנטימטרים בודדים מהרציף.
"נוסעים נכבדים שלום. הרכבת הישירה לנהריה תצא מרציף מספר אחת. הרכבת תעצור בתחנות: תל אביב סבידור מרכז, תל אביב אוניברסיטה, תחנות חיפה..."
הרציף הארוך, שרק לפני חצי דקה עמד בודד כשמולו נפער בור עם שני פסי מתכת, הפך לפתע לסף. לגשר שמחבר בין אשקלון לנהריה, בין בית שמש לחיפה. כל שעליך לעשות הוא לחצות את הסף ולהתיישב, ורק לבחור מתי אתה יורד. רוצה לרדת עוד 50 דקות? אתה בחיפה. רוצה להמשיך לשבת ולהנות מהנוף? אין בעיה, עכו תיפתח בשבילך לרווחה. או קרית מוצקין. או נהריה. הן כולן במרחק עשרה מטר הליכה.
וזה מה שעשיתי, חציתי את הסף. נכנסתי לרכבת שחוצה חצי מדינה, מבאר שבע ועד נהריה. אני רק נוסע קטן, נוסע רק מאה קילומטר. והרכבת תמשיך לחצות שדות וגשרים גם אחרי שתעזוב בפיתול מתוכנן ומדוקדק את תחנת לב המפרץ כשגופה מוטה לכיוון הסיבוב, ורק אני אישאר לבד על הרציף, מביט למרחק ומקשיב לכרוז המוקלט: "נוסעים נכבדים שלום. רכבת לחוף הכרמל תצא מרציף מספר אחת..."
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-27 במרץ 2008, 0:44 | | במדור | שירה |
|
כתבתי לפני ארבעה ימים ברגע של השראה. ואת התמונה צילמתי בין רמת אביב לפי גלילות לפני שבועיים (אגב, מישהו יודע איך נקרא הפרח ואיך נקראת החיפושית?)
בשביל חופש לא צריך כרטיס טיסה  מספיק שיר שהלב מזמר כה פתאם ואהוב שיחזיק את ידי בידו ומסיבת תחפושות שמשחררת הכל 
בשביל חופש לא צריך סגול  רק שחור ולבן של תחפושת וצהוב של שמש ביום שרבי  וכחול של שמיים כשאתה מחבק אותי ושזוף של גופך, שכולו שלי 
בשביל חופש לא צריך חו"ל  רק עולם לטייל בו מבלי לתכנן ורחוב עם עצים שעושים עליו צל וחברים לחלוק איתם את החיים 
בשביל חופש לא צריך חופשה  רק גישה נכונה, ולקחת הכל במידה ולחיות כל רגע בשביל עצמך ולדעת שמגן עליי היקום 
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
אני חולה על המשפחה של קובי. אתמול אבא שלו ואני ישבנו שעות על עריכת סרט, יותר נכון בניסיון לשמור אותו. וגם קובי הצטרף בשלב מסוים, כי הוא מבין יותר ממני ב-DVD. אבא של קובי מאד משתדל ומאד נחמד אליי, כל הזמן מחלק לי מחמאות, מספר לי רכילויות. ממש לא אותו בן אדם עם פיוז קצר שקובי סיפר לי עליו. והאחיות הקטנות של קובי צוחקות איתי ו"משתתפות בצערי" על זה שאבא שלהן מחזיק אותי בחדר ליד המחשב, הן בטוחות שאני סובל. בטעות קראתי לקובי "מאמי" ליד אחותו בת ה-15, ואז תפסתי את עצמי. אבל אנחנו משערים שהיא כבר יודעת. לפני זה היינו אצל מקס וענת, והיה מוי מוי מוי כיף! שיחקנו Tigris & Eurphrates. היה כיף ולא מיצינו, עושה חשק לעוד. וקינחנו במשחק דורק, שנים רבות מאז ששיחקתי בו ביותר משני שחקנים! איזה כיף! זה המשחק היחיד בעולם שבו היד שלי יודעת כבר לבד מה התנועה הבאה, אולי חוץ משולה מוקשים (למרות שאחרי הגירסה ההפוכה של ינון שבילבלה אותי אני כבר לא בטוח). בצבא מעסיקים אותי בערך ב-200%... גם העבודה הרגילה בגף, גם הדרכה בגף אחר, גם כלי יחידתי שאני כותב (כל אחד משלושת אלה מוגדר כ-50% מהזמן שלי), גם תפקיד של אחראי סביבת פיתוח, גם ההדרכה של החייל החדש שהגיע... הם לא יודעים שבן אדם צריך הפסקות קפה? בקיצור גם אתמול וגם היום היו ימים פוריים וכיפיים, אני לגמרי נטול שעות שינה (אבא של קובי החזיר אותנו ב-1 וחצי) ונופל למיטה! שיהיה לכם... חרררר.... חרררר....
3 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-19 בדצמבר 2007, 23:26 | | במדור | אקטואליה |
|
 |
חיפה החורפית והמנומנמת התעוררה לבוקר חדש. השלטים בישרו על פתיחת המטרונית. סוף סוף רכבת קלה בישראל! כרזות ענקיות נתלו לאורך כל דרך העצמאות, נראה שהמהפכה כבר כאן. לראשונה בישראל מתקיים טקס פתיחתה של רכבת קלה עירונית. חיפה מצליחה להקדים בכמה שנים את תל אביב וירושלים, שבהן הקמת הרכבת הקלה עדיין מדשדשת. תגובת העירייה: אה, אופס, שמנו את השלט הלא נכון. [צחוק נבוך] מי כתב פה "רכבת קלה"? אה, לא, זאת בטח טעות. אמרנו לפקיד שיכתוב "פתיחת מסלול תחבורה ציבורית עבור קטע קצר של קו 103", והוא הגזים קצת וכתב בטעות "המטרונית - 18.12.2006". הפקיד יינזף בחומרה. כבר פתחו מת"צים (מסלולי תחבורה ציבורית) דומים בבת ים, פתח תקווה וירושלים, ופעם היה כזה גם בתל אביב. כל מת"צ הוא מבורך והרבה יותר טוב מנת"צ (נתיב תחבורה ציבורית), אבל אני לא זוכר שמישהו קרא להם "רכבת". ועכשיו - חידה לחורף. דני משלם מיסים לעיריית חיפה. העירייה שדני משלם לה מיסים פתחה מסלול תחבורה ציבורית בדרך העצמאות. כתוצאה מכך קרו שני דברים: 1. מסלולי האוטובוסים בדרך העצמאות שונו ויש לעדכן שלטי תחנות. 2. העירייה הזמינה עשרות אח"מים לטקס מהודר של פתיחת המסלול החדש, המכונה בפיה "מטרונית". על מה ישלם דני יותר: על עדכון שלטי תחנות האוטובוס לטובת הציבור, או על שלטי הכוונה לטקס? לפניכם התשובה: חלק א חלק ב
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-1 בדצמבר 2007, 14:49 | | במדור | הומור |
|
 |
הפרקים הקודמים והמצוינים מהבלוג של קובי: כידוע, נוגה הוא כוכב לכת צחיח, ולכן תבואת הפרי והירק בו דלה. תושביו התרגלו למחסור במים. ממחקרים סטטיסטיים עולה כי תושב נוגה ממוצע יכול לשרוד יום שלם על שלוש כוסות תה, שגם אותן הוא לא שותה עד הסוף. הצמח היחיד שהצליח לשרוד את תנאי האקלים הקשים של כוכב נוגה הוא שיח העגבנייה. כ-56% משטח פני הכוכב מכוסה במטעי עגבניות, ועד לתחילת עידן החלל לפני כחמישים שנה ניזונו התושבים מעגבניות בלבד. עם פתיחת נתיבי המסחר בין כדור הארץ לנוגה גילו הנוגאים מקורות מזון חדשים. ואולם, כדי לייבא מזונות אלה לנוגה יש צורך בטיסות חלל יקרות, וכדי לחסוך בעלויות הוחלט לייבא מזון מיובש בלבד. זו הסיבה לפופולריות האדירה שצברו בנוגה התבלינים והחליטות. תושבי נוגה אוהבים במיוחד את הפפריקה המרוקנית החריפה, משום שהיא מזכירה להם את טעמו של שורש צמח העגבנייה (בעבר ניסו רבים לאכול את שורשיה ועליה של העגבנייה, וכתוצאה מכך הגיע שיעור התמותה בכוכב עד כדי 340 לכל 1000 איש בשנה). באופן טבעי העגבנייה ומוצריה הם הבסיס האיתן לכל ספרי המתכונים שנכתבו או נקראו אי פעם ע"י הנוגאים. המתכונים הם מגוונים ביותר, כאשר הפשוט ביותר הוא המתכון להכנת קטשופ (מוצרים: קטשופ). בספרי הגורמה משתדרג הקטשופ לרסק עגבניות עם פפריקה מרוקנית חריפה (מוצרים: רסק עגבניות, פפריקה מרוקנית חריפה). לפני כעשרים שנה תקפה את כוכב נוגה מגפה. המגפה פגעה בכל החלקים הירוקים של צמח העגבנייה, וכתוצאה ממנה נכחדו כל תושבי הכוכב. קובי שלי הוא תושב נוגה היחיד שהצליח לשרוד את המגפה הקשה, וזאת משום שהוא הקפיד תמיד לחתוך את הירוק בחיבור בין העגבנייה לענף. נ.ב. אם אתם רוצים לבשל ארוחת גורמה לנוגאי, להלן המתכון: 1. חתכו עגבניה לפרוסות והניחו את הפרוסות בתוך סיר. 2. הוסיפו 200 גרם רסק עגבניות. 3. הוסיפו כמות נדיבה של פפריקה מרוקנית חריפה וחממו מספר דקות על אש קטנה. 4. מזגו לתוך הסיר שתי כוסות מים רותחים. 5. זרקו פנימה את כל מוצרי המזון שאתם רוצים להיפטר מהם. 6. בשלו עשרים דקות על אש קטנה תוך כדי ערבוב. 7. הגישו. מומלץ לעטר בפטרוזיליה (התגלית החדשה של הניצוֹל מנוגה מאז שהוא נחת בכדור הארץ). ההנאה מובטחת!
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
מתוך ynet אוכל:

אתם בטוחים שככה בדיוק הם קראו לה?
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-1 בספטמבר 2007, 3:29 | | במדור | אקטואליה |
|
בסופשבוע הזה אני מסתובב בחיפה (העיר שבה למדתי ועבדתי 10 שנים) אחרי שלא טיילתי בה ברצינות כמה חודשים, ואני בקושי מזהה מקומות! מה הולך פה!!!  חלק מרחוב הרצל חסום לתנועת רכבים פרטיים, רחוב העצמאות מתייפייף (עובדים על זה כבר מלא זמן, אבל סוף סוף רואים תוצאות חיוביות...), מעל כביש 22 (נתיבי המפרץ) בונים גשרים בשביל היציאה לכביש 75 לנצרת וכנראה גם לעוקף קריות, וגם שדרות ההסתדרות חפורות לחלוטין ובחלק מהמקומות יש שני נתיבים במקום ארבעה. ועוד לא הזכרתי את העבודות על מנהרות הכרמל כולל הקמת גשרים וכבישים בכל היציאות (צ`ק פוסט, גרנד קניון וחוף הכרמל), את הרחבת גשר הגיבורים, את הרחבת הכביש מתחת לגשר פז, ואת השלטים שעומדים לכל אורך הכבישים שהזכרתי, ובהם כתוב: "מסלול המטרונית, הרכבת הקלה של חיפה". כנראה כדי להרגיע את הציבור התקוע בפקק. אנשים שגרים פה אומרים שיש בחיפה פקקים ברמה שלא היתה מעולם, לוקח שעה לחצות את העיר התחתית. ובהדר המצב עוד יותר גרוע בגלל סגירת הרחוב הראשי - רחוב הרצל. נסעתי עם ד` ברחובות הדר הכרמל, ופתאם הרמתי את הראש לחלון הקדמי של האוטו ולא הבנתי איפה אני. רק אחרי כמה שניות קלטתי: מה, זה רחוב הנביאים? (רחוב שהייתי עובר בו כמעט כל יום רק לפני שנים מעטות). לאן נעלם הנתיב השמאלי? ומה זו הכיכר הזאת, איפה שהיתה המזרקה? איזו תחושה משונה להגיע הביתה, להיות שני מטר ליד בית הספר שלי ופתאם לגלות עיר חדשה שאני בקושי מכיר. השמחה על ההתחדשות (מגיע לחיפה שינוי שכזה) מעורבת עם עצב נוסטלגי (רגע, מותר לבני 25 שתהיה להם נוסטלגיה?).
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|