בתגובות לפוסט שברון הלב שבבלוג של אבו גרגיר התפתח דיון שמתנהל לא רק שם, אלא בכלל בכל הרחוב הספורטיבי בימים האחרונים. מה שמזכיר לי, אני שונא את הרחוב הזה, אין חניה, השכנים רועשים וסמי בכר בן זונה. רציתי להגיב שם, אבל עקב זה שהפיירפוקס שלי סירב למצוא את כפתור ה"שלח/י" לתגובה החלטתי לנעביר את תגובתי לפה, בתקווה שהנוגעים בדבר ימצאו אותה. הנה:

קודם כל זיוי, תודה על המחמאה המסוייגת (יש סיכוי שהיית פעם מורה שלי? כי זה נשמע מוכר :))
דבר שני, מזל טוב מאיתנו, כל אוהדי ירושלים, על האליפות הראשונה מזהעידנים שבה אשכרה הרגשתם משהו שקרוב לרגש ולא לתחושת חובה שוות ערך לתלייתכביסה. כשתנסי להבין מהיכן הרגש הזה הגיע, תיזכרי בהפועל ובטפירו, שלולאהיו לוקחים את קבוצתך עד לקצה הגיהנום ובחזרה, שלולא הביטו לקבוצתך בלבןשל העין והלכו למלחמה, שלולא הציבו, לראשונה מזה שנים, אופוזיציה אמיתימול הגועליות הפטרנליסטית המכביסטית ההו כה רגילה, לולא כל אלו, הייתממשיכה לתלות כביסה, ולהוריד, ולקחת אליפות, ולקפל, ולבשל, ולמלא הצהרתהון, ולמלא דלק, ולעשות קניות וכו וכו וכו וכו. הרגש ההוא שהרגשתם, אוהדי מכבי, התנועה הבלתי רצונית ומוכרת בלב? שהיתה כ"כ טובה? זה בגללנו. זה כי סוף סוף ירדתם מענן האגו החמים שעליו ישבתם והגעתם לקרקע.
ועכשיו, ללעוג לטפירו על הבכי שלו? למצוא בזה משהו רע? הרי זוהי נבלות מן הדרגה הראשונה. ונבלות כל כך מיינסטרימית שזה מוציא מן הדעת. עומד לו אדם במגרש כדורסל, חלומו, להוביל את קבוצתו לאליפות (וזאת עלייך לדעת זיוי, טפירו הוא לא רק שחקן הפועל ירושלים, הוא גם אוהב את המועדון, מאד!), עומד להתגשם כשמגיעה שריקה שמעיפה אותו מהמשחק. מוצדקת? לא מוצדקת? על הזיין שלי. אבל שברון הלב מובן, וגם הבכי. וזה משדר אנושיות, ערכיות, אהבת משחק, אהבת חברים, עצב אמיתי ותסכול אמיתי. אבל לא במדינת מכבי תל אבי-ישראל. כאן הרגש הוא מכשול, כאן הבכי הוא חולשה, כאן העצב הוא בגידה, כאן להרגיש פירושו הוא לפשל. וזה מה שכל כך שבר אותי במשחק המקולל הזה, הידיעה שהאדישות והציניות ניצחו. ולא הרגש.

שלום סופוקלסינק`ה, לקח לי קצת זמן למצוא מילים, אני חושב שהצלחתי. ניסיתי לחשוב על למה בן אדם, די נורמטיבי ואף חתיך למשעי אומרת אישתו (העיוורת כנראה), בן 29 עוד מעט, שמצפה לילד, ובסה"כ לא בלתי שקול, נשבר בסוף משחק כדורסל ובוכה, עם דמעות וחנק וכל הקרנבל במשך חצי שעה-שעה רצופות.
רציתי שכשהמישייקרים יבקרו בבית קברות השבוע הם יוכלו לספר לגלעד שהפועל אלופים.
רציתי בסוף המשחק לחבק את אח שלי, הקטן, המבריק, המצחיק, האהוב ולצעוק לו באוזן: "אמרתי לך שנראה אליפות!".
רציתי שאחותי, שראתה לראשונה בחייה משחק שלנו בטלוויזיה בחצי הגמר וביקשה שאקח אותה למשחק פעם (והיא בת 26, שתבין) תגיע למלחה שנה הבאה לעודד קבוצה אלופה.
רציתי שנומי ביתי המאומצת, כפרה על הזנב שלה, תקבל משהו שמח בשנה הקשה הזו.
שתום, בני המאומץ, ילך לצבא עם הגאווה הזו.
רציתי למצוא אוהד בספרא (אתה מכיר אותו מהבלוג שלידנו) ולהשתכר איתו.
שמאיר, אחד מגיבורי הספורטיבים, יקבל את החותמת של "ענק".
שאמא שלך תפסיק לצאת מתוסכלת ממפגשים עם מכבי.
ובעיקר, שאתה תגיע לעולם מתוקן. עולם שבו להפועל יש אליפות. כי זו אליפות שמגיעה לנו. כ"כ הרבה שנים קשות, אז פעם אחת אליפות....
פעם אחת?
למה לא?
זה לא מובן. אני עדיין לא מעכל את זה. אני רק יודע, שרציתי שתגיע לעולם כאלוף, ואני אומר זאת שוב כי זה הכי שבר אותי בסוף. כי זה אומר, שהיית מגיע לעולם שבו יש משמעות לצדק, יש משמעות לאמונה, לאהבה, לתקווה, לגאווה, לקהילה. אולי העולם באמת כזה, אבל רק זכיה של הפועל היתה מאפשרת לי להוכיח לך את זה, כשתשאל אותי מתישהו: "מה קורה כאן מסביב לכל הרוחות?"
אז בגלל זה כנראה בכיתי.
בוא כבר, יש לי צעיף בשבילך.