|
tur2
תוכן
| -17 ביוני 2008, 10:19 | | במדור | כללי |
|
שלום חדפון חמוד, מה נשמע?
יש איזשהו מיני טרנד עכשיו, מסתבר שבו אנשים כותבים על קצוות של עונג, אז אמרתי לעצמי: זמן יש? יש. רצון יש? יש. מקלדת עם אותיות בעברית יש? יש. כסף יש? אין. אז מה נותר? להצטרף לטרנד הזה. כמו שאני מבין את הביטוי הדי סתום הזה, לא מדובר שעונג שממש יציף את החושים, אלא רק ההשתהות של האירוע על ההכרה שלך, או הרמיזה של אותו עונג שמתגנבת ללב שאומרת: "עוד מעט ואגיע". האישו של הקצוות האלו הוא כזה, לפעמים הם נותרים כקצוות בלבד, כי העונג לא תמיד נוכח בחיים, יותר מכך, לפעמים הוא לא נוכח גם כאשר הוא מתרחש באמת, צאט ניק כתב על הרגע שבו הוא עומד עם 5000 אדומים ומריע, לפעמים הרגע הזה הוא לא באמת מענג, לפעמים הוא פשוט קיים, לא כרע, לא כטוב, פשוט כישנו, רק הנימה שלו, הזיכרון של הפעם שבה הוא כן היה נשגב, הידיעה שבעתיד הוא שוב ירגש, אלו הקצוות. מתישהו גם לך יהיו קצוות כאלו. וכולי תקווה שלא רק קצוות אלא גם התענגויות מושלמות, עם התחלה, סוף ואמצע.
הנה חלק משלי:
לראות אנשים שבאים לבקר אצלנו רעבים, בלי התראה, ולדעת שתמיד אבל תמיד הם ייצאו שבעים. לחזור הביתה אחרי שלושה ימים בעיר אחרת, ושניה לפני הכניסה לדעת שתיכף מגיע החיוך שלך. חצי השניה הזו בלילה שבו אום סופוקלס מניחה עלי את היד מתוך שינה. אחרי כן, נוירוטי שכמוני, זה מפריע לי לישון. כיור ריק מכלים ונקי, ובמקרר יש סירים מלאים באוכל. 3 דקות לסיום, כשאי יודע שאת המשחק הזה לא נפסיד. הריח של הים. צחוק שלך בגינה במושב, כשעוד ילדים רצים מסביב וצוחקים. השניה לפני שאני קורא את המילה הראשונה בספר חדש. קאט מוצלח במיוחד. הבאזז שנמוג לאיטו כאשר מכבים את האורות לפני הופעה. ואז הרגע בו נשמעת מחיאת הכף הראשונה כשעולה המופיע עצמו, יהיה מי שיהיה. השניה לפני השיא.
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -26 במאי 2008, 20:52 | | במדור | כללי |
|
 קוף
מה נשמע ס`? תמיד לוקח לי זמן לחזור ולכתוב לך. מצד שני, גם לוקח לי הרבה זמן עכשיו פשוט להיות איתך. עבודה זה זוועה שלא ברא השטן. אבל לא נורא, בסוף כולנו נמות, ובקבר אני כבר אעבוד פחות. יש לך קלטת של בייבי אינשטיין, על בעלי חיים. יש שם פילים, טיגריסים, סוריקאטות ואפילו ציפורי דודו. טוב, אין שם באמת ציפור דודו, סליחה על השקר, אני פשוט שקרן כרונולוגי לעיתים. כמו אולמרט. בין בע"ח אחד לאחר משובצות בובות אין ספור, גם הן של חיות, ויש אחת של קוף, שמציץ אט אט מתוך קליפה של בננה ובסוף מוציא לשון. זה אולי הקטע האהוב עליך ביותר בקלטת, ובכלל בעולם (ביחד עם בטטה ודלעת בגריל). בעל פעם שאתה רואה את הקטע הזה, הפה נפתח, העיניים נפערות וצווחות גיל בוקעות בצורה בלתי נשלטת. שזה די מציק למען האמת, אפחד לא אמר לי שתינוקות זה דבר כל כך רועש, לפעמים. ומלוכלך, לפעמים. כמו השוק בעכו, רק ששם זה לא לפעמים. אני לא רוצה להיות האבא של השוק בעכו, אני מרגיש מרומה עכשיו. אבל אני סוטה מהנושא. מכיוון שראית את ה-DVD הזה איזה 13 מיליון פעמים אתה כבר מכיר אותו בעל פה, מה שגורם לכך שאתה מתחיל להתרגש לקראת הקוף כבר לפני כן, בקטע שקודם לו. שזה די מגניב שחושבים על זה, היכולת להתרגש מההמתנה ומהציפייה היא חשובה מאד לחיים בסך הכל. לפעמים הציפיה הזו מגבירה פי כמה את העוצמה של הרגע לו מחכים.
 ציפיה
בעצם, כשאני חושב על זה, יש גם סוג של עונג בריחוק ממך ומאמא, הידיעה שי לי למה לצפות היא די מדהימה, בעיקר כשאני נזכר איך הייתי לפני כמה שנים. הידיעה שבסוף כל המתנה כזו, של ניתוק כזה, ולפעמים מדובר ביומיים-שלושה בלעדיכם, אני אחזור אליכם. ואראה אותך, עם פה פתוח וצווחות גיל, מעצימה את חווית המפגש. אגב, אני גם בטוח שהאליפות, לכשתגיע תהיה מתוקה פי יותר, בגלל הזיקוק שהיא עוברת במהלך כל ההמתנה לה. אם תדע להתענג על הרגע, גם אם הוא רק רגע מעבר, אז הסיכוי שלך להפוך לאדם מאושר יגדל פלאים. לפעמים כל מה שצריך הוא רק לחכות לקוף.
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -10 במרץ 2008, 23:01 | | במדור | כללי |
|
אהלן חמוד,
נחש מה? יש לך רגליים! באמת. אחרי כמעט חצי שנה שבה היית לבוש בארבעים אלף, חמש מאות עשרים ושמונה שכבות הגיעו כמה ימים חמים, ויכולנו סוף סוף לראות אותך. ובעיקר את הרגליים שלך, שהיו יותר מוסתרות מאיבריה האינטימים של בחורה אירנית. מה אגיד לך, רגליים קצרצרות משהו, לא נראה לי שבקצב הזה תהיה 2.10 מ`. מה אגיד לך, רגליים לבנבנות משהו, לא נראה לי שבקצב הזה תהיה כושי. מה אגיד לך, רגליים שמאליות וחלשות משהו, לא נראה לי שבקצב הזה תהיה אתלט מטורף. מה אני אגיד לך, כדורסלן לא יצא ממך. מה שאומר שתצטרך כנראה להשתמש בשכל שלך. וזו בעיה, כי חלק ממנו הגיע ממני. אני מתחיל מחר חודש פסיכי לחלוטין, שבו בקושי אראה אותך ואת אימא, ואני כבר קצת מתגעגע, השבועות האחרונים, בהם הייתי בבית, איתך, היו מדהימים, והימים הללו יחסרו לי. יהיה מוזר לי לא לצחוק ממך אחת ל-15 דקות, מכך שאתה מוציא לשון לכל העולם, מהעובדה שאתה אוהב לאכול עלים, מטיולי המיטה האפים שאתה עורך בלול. אבל בסוף החודש, אם דבר לא ישתבש יהיה לי עוד צאצא קטן. פיצ`ר תיעודי ראשון שערכתי. וזה מגניב עד כדי בחילה. ואם זה ימשיך ככה, ואני אנצל את הגל הזה, יהיו לי עוד הרבה חודשים ושבועות כאלו במהלך החיים, אי"ה (אם ירצה הפניני). וזו גם תהיה הוכחה שלא צריך להיות כושי אתלטי, 2.10 בשביל לחיות. אפשר גם להיות שחיף יהודון עם בעיות גב ועיוורון צבעים. אז כנראה יש לך תקווה. אני פה בשביל לעזור.
אבא.
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -17 בינואר 2008, 13:49 | | במדור | כללי |
|
היי, בייבי! וואטס קוקינג?
לפני ימים אחדים ניהלתי עמך את השיחה הבאה:
יששכר: שתדע לך סופוקלס שאני מאד מאוכזב ממך. בייבי ס`: גו יששכר: אתה רואה, על זה בדיוק אני מדבר איתך, בדיוק על זה. בייבי ס`: אררררחח, גו? יששכר: אני לא מבין את הגישה שלך. אתה משאיר אותי חסר מילים לחלוטין. אין לי מילים בכלל. כל היום אמא ואני מנקים אחריך, דואגים לבית, מכינים אוכל, ואתה? אתה בסבבה שלך שוכב במיטה ומחרבן. בייבי ס`: אההוווו, בבבבבבב, חחחחחחחססס, גו! גו! חחח? גו!
כאן הבנתי שאין עם מי לדבר והלכתי להתלונן אצל אם הבית (ואם החיטה).
יששכר: שתדע לך שאני מאד מאוכזב מסופוקלס. אם הבית (ואם החיטה): איפה הילד? יששכר (בגאווה בלתי מוסתרת): באמבטיה. כמו שאמרת לי. אם הבית (ואם החיטה) (כשסכין בידה): חרררררררררררררררררררררר, גרררררררררר, %^$^$%$%&%&! יששכר (במנוסה מבוהלת): אהההההההההה!!
אז כן חמוד, ככה החיים עכשיו, די מטורפים. חביבים להפליא, אבל מטורפים. הנה עוד רגע משפחתי משובב נפש.
יום שבת, אני משחק עימך, מרים אותך, זורק אותך באוויר ותופס, זורק ותופס, זורק ומפספס. וזה הדבר הבא שקורה: אם הבית (ואם החיטה) (כשסכין בידה): חרררררררררררררררררררררר, גרררררררררר, %^$^$%$%&%&! יששכר (במנוסה מבוהלת): אהההההההההה!! אני חושב שהיא כעסה על שלא ניקיתי את הכתמים מהרצפה.
כמה ימים אחר כך חזרתי ממשחק של הפועל, שניכם כבר ישנתם, כמובן שהערתי אותך, רציתי נורא לספר למישהו על המשחק ועל זה שסמי בכר מת בעזרת השם. התחת לבכות משום מה, אז בהיותי אדם אחראי הערתי גם את אמש`ך ואמרתי לה שתטפל בך, כי אני רוצה לגלוש באינטרנט, ואני לא חושב שזה בסדר שתהיה עלי כשאני צופה בפורנו גמדים כושים וחיות. זה עדיין לא לגילך. אם הבית (ואם החיטה) (כשסכין בידה): חרררררררררררררררררררררר, גרררררררררר, %^$^$%$%&%&! יששכר (במנוסה מבוהלת): אהההההההההה!!
לא ברור לי כלום. באמת שלא, אני באמת מנסה להיות בסדר, אז למה כל הזמן כועסים עלי?
ביי מתוק.
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -18 בספטמבר 2007, 18:16 | | במדור | כללי |
|
יום חמישי, האוויר מסביב מתחיל להתערבל, החג מקבל משנה תוקף של קדושה. אמא שלך הולכת קצת לישון, מתחילים להרגיש אותך מתקרב, אני מבקש ממנה לצאת לסיבוב קצר במושב, ויוצא. אני מוצא ספסל ומתיישב עליו, מתחיל להפרד מעצמי, אמנם איני יודע מה מצפה לי, אבל כן יודע שזה לא יהיה דומה לשום דבר אחר שחוויתי אי פעם, ושאני הולך להשתנות. בתום הישיבה שלי עם עצמי אני קם וחוזר הביתה, בטוח רק בשני דברים שאני יודע שאינם משתנים, שאני אוהב את אמך, ושאעשה הכל בשבילך. אני חוזר הביתה. נשכב ליד אימא ונרדם גם כן. כשאני מתעורר הצירים כבר נוכחים ומשמעותיים. נשארתי שם ליד אימא, בכל ציר וציר היא היתה עלי, לידי, סביבי, נאחזת, מחבקת, מחובקת, מלוטפת, אהובה, נתמכת ותומכת. הם הולכים ומתגברים, לאוויר יש עדיין את תחושה הערבול הזו, כולו מלא בצבעים וצלילים חדשים, אני כאילו שומע את רגליך טופפות לעברנו. אנשים מתקשרים ואני אומר להם שהכל בסדר, לא, לא ילדנו, אמורים רק בשבוע הבא, מנתק וחוזר לאימא שלך, ממשיכה לקבל את פניך. דן מגיע, אנחנו נוסעים לאורנה, הדולה, מעבירים אצלה עוד כשעה, וממנה יוצאים לבית החולים, אמא שלך ידעה מתי היא רוצה שנצא, וכך, כשאנחנו מגיעים לשם, נותר רק ללדת. אורנה ואני בחדר לידה, דן מחוץ לדלת. בחדר הלידה עצמו, הצוות קצת לחוץ ומלחיץ, מצליח לשכנע אותנו שצריך וואקום, מאוחר יותר אנו מבינים שזה היה כנראה בגלל שהיה עומס גדול שם, והם רצו לקצר תהליכים, הם מוציאים אותי מהחדר, אך כשאני שומע מעבר לדלת את אימא צועקת, אורנה דוחפת אותי פנימה ואני רואה את סוף יציאתך החוצה. אתה מדהים, מושלם, יפהפה, מלוכלך, המום, ערני, עצבני, אדיר, קטנטן ועוד כמה מילות תואר שעוד לא הומצאו. רופאת הילדים בודקת אותך ומחליטה שאתה צריך להיכנס לאינקובטור להשגחה לכמה שעות, אני הולך עם המיילדת ואיתך לתינוקיה, אתה מוכנס לאינקובטור. אני מבולבל לגמרי עדיין, מאד דואג לאימך, וכשאני רואה אותך שם, בפנים, חסר ישע, ערום ובוכה, זה כאילו יד ענקית נכנסת לתוכי ושותלת בי אני חדש. אני רואה אותך, ואני מרגיש אבא. אני מרגיש אבא. אני מרגיש אבא. את החזרה לחדר לידה, לאימא, אני עושה בעננים, בוכה מאושר. הלב שלי פועם בקצב מטורף, וכל הפאסון שניסיתי לשמור עליו כל היום הזה יורד ממני. כי ככה זה כשאתה מאוהב, אינך יכול להסתיר דבר. שלום לך, הגעת למקום מוצלח.
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -22 באוגוסט 2007, 23:24 | | במדור | כללי |
|
שלום יפיוף,
חזרתי לפני שעה קלה מסעודת המצוה לסבתי. היה לא טעים להחריד, אבל ראיתי הרבה אנשים שלא ראיתי שנים. תודה לאל על שבעות.
ביום שישי האחרון, ה-17.8, סבתא נפטרה. ומחר, לכשתסתיים השבעה, יסתיימו סיבותי להגיע לז`בוטינסקי 71, קרית מלאכי. יש לי זכרונות משם בגיל 4, כבר, רץ על הדשא, שאז נראה לי ענקי, היום יש לי עציצים יותר גדולים ממנו. היה שם מתקן מתכת כזה מוזר, שעליו היינו מנקים רגליים מהבוץ. סבא שלי תמיד היה צועק עלי לא לעמוד עליו, כדי שלא אפול.
והריח בבית, תערובת של עשבי תיבול, לימונים, ספרי קודש, סיגריות, חומרי ניקוי, תבלינים, וריח גוף של 20 אנשים שונים. כי תמיד זה היה בית מלא, תמיד. שמחייכים, ומחבקים, וצובטים, ומנשקים, ואוהבים. וסבא יושב שם עם העיתון, (וכשהייתי גדול יותר עם סידור, עם תנ"ך, עם ספר אחר) אני לידו, והוא דורש ממני לקרוא, ולא רק לקרוא, אלא להבין, כי אם הייתי קורא ולא מסביר לו מה קראתי, היה שואל אותי: "מה זה פה? הפקרות?" ואני אז בן 5 אולי קצת פחות, ומהיכן שישבתי הייתי רואה את ווילונות הבד השקופים שעל החלון מאחוריו, ומאז המילה הפקרות מזנקת לי למוח בכל פעם שאני רואה וילון כזה, בכל מקום, או מרגיש מגע הדומה לבד הזה.
ולהיות שם במטבח, עם סבתא, שנותנת לי להוריד את העלים מהכוסברה, בשביל להכין חורשט, ותמיד דואגת שיהיו לי חצילים, 4 סוגים בערך, וליד השולחן תמיד דאגה, ובעקבותיה כל שבט קאלימי לדורותיו, שהקעריות עם החצילים יהיו לידי. ואני יושב בראש השולחן שם, מתחת לחלון של וילונות ההפקרות המפורסמים, ליד סבא, תמיד ליד סבא. ואני זה שמריא את מזמור לדוד, ולאחר קידוש על היין, ושותה אותו מצלוחית, שסבא מוזג לי במיוחד. ובסוף הארוחה: "צור משלו שאכלנו, ובטובו הגדול, הקדוש, חיינו" ותמיד חיינו נאמר בקול גדול ושמח. עד היום, זה המשפט היחיד שאני יודע לאמר במבטא פרסי.
ולשבת בשבת בבוקר במרפסת, אחרי בית כנסת, אחרי ארוחת בוקר של ביצים חומות, לחם וסלטים מדהימים, עם כוס תה וקוביות סוכר, וסבתא שרוצה שאספר לה איך בבית ספר, ואם יש כבר חברה, ואני רק בן 9. אבל היתה חברה.
ואין למה לחזור לשם יותר.
ואין לי סבים וסבתות יותר.
ומת, ביום שישי שעבר עולם שלם של ריחות, טעמים, שיחות, לימודים, אהבות, ובעיקר, מתה תקופת חיים.
סופוקלס, אם אוכל לספק לך, רק מאית מן המשפחתיות המדהימה שסיפקו לי משפחות קאלימי ואופיר, הרי שהרווחת. יש לך 2 זוגות סבים שמוכנים לזה. תנצל אותם, הם אוהבים אותך, אני כבר אדאג שתהיה שם תמיד, על מנת לזכור.
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -11 באוגוסט 2007, 21:35 | | במדור | כללי |
|
שלום חמוד, השבועיים האחרונים היו חרא מזוקק ברובם. לפי מה שסיפרו לי אתה אמור להתעסק הרבה בחרא החל מעוד כמה שבועות, אבל לא מדובר על חרא מהסוג הגשמי אלא על חרא רוחני. על המקבילה הרוחנית לרצף ההברות "בעעעחלעעעעסחלע". זה אייס, הכלב של אמא שלך ושלי:
 אתה לא תכיר אותו, הרדמנו אותו ביום רביעי שעבר. זה היה או הוא או אתה. אייס היה כלב מדהים, אבל לא למי שלא הכיר ובעיקר לא לילדים. את אלו הוא נהג לתקוף אם רק היתה לו אפשרות. אז הרדמנו אותו. כי אתה בדרך, ואין מי שיכול היה לקחתו. וזו תחושה מסריחה. כי הוא חלק מהחיים, שלי בשנתיים האחרונות, של אמא שלך ב-12 שנים האחרונות. מי שהביא אותו היה גלעד, ועכשיו הכלב שהוא הביא מת, והאחיין שלא יכיר עומד להיוולד תוך כמה שבועות. מוזר, עצוב, מוזר,מוזר, מוזר. ואז, יומיים אח"כ קיבלנו את האוטו החדש, ויומיים אח"כ נסענו לקצרין, ל-3 ימים עם שבט קאלימי. לחגוג 30 שנות נישואין לסבאסבתא ש`ך. היה ממש נהדר. הגולן הוא מקום יפהפה, וסוף סוף לאחר הרבה שנים היתה לנו חופשה משפחתית, והיה לי כל כך כיף להיות שם, כמשפחה, עם אמא שלך ואיתך (כי אתה כבר לא ערטילאי), בערב אכלנו במסעדה שערורייתית במחיריה, אבל טעימה להחריד. והלכנו לישון. בבוקר אבא איציק העיר אותנו ואמר שזהו, נגמרה החופשה. סבתא שלי, סבתא רבא שלך, נפלה בביתה ואושפזה. הנה היא, כשהתחתנו (תתעלם מהכרית על הראש שלי):

כיום היא מונשמת, חסרת הכרה, ומוחה הרוס לחלוטין. אם איזושהי מערכת בגופה תפסיק לתפקד לא ינסו לשקם אותה. היא יכולה למות היום, והיא יכולה למות בעוד שנה. אף אחד לא יודע. אני כן יודע, שזהו, נשארתי בלי סבים, בלי סבתות. אני כן יודע שכל כך רציתי להיכנס לבית שלה בקרית מלאכי, שהוא אחד מריחות ילדותי, טעמי בחרותי, זכרונות חיי, כשאתה בידי. ולראות את סבתה עזאת שלי מחייכת את החיוך היפהפה שלה, ולראות אותה מחזיקה את בני בכורי, הנין הראשון שנושא את השם קאלימי, ולדעת שבהיותך מוחזק בידיה, שעכשיו אתה ואני דומים במשהו, ושנינו דומים בזה גם לסבא שלך. וזה חיבור משפחתי שלא יהיה עוד. סבתא עזאת. סבא יששכר. סבא ברונו. סבתא גרטי. אני מתגעגע, אתם חסרים לי כל יום.
ולסיום, מתכון לחורשט, שזה הטעם של קרית מלאכי, הטעם של בית סבתא: לטגן בצל בסיר עד שהוא משחים, להוסיף לו קוביות בשר בקר וקצת גרונות עוף, לחכות שגם הם ישחימו קצת, להוסיף שעועית לבנה או חומוס, לכסות במים, לתבל במלח, פלפל, לחתוך פנימה איזה חבוש או שניים, להוסיף מלאנתלפים עשבים ירוקים (כוסברה, פטרוזיליה, שמיר), לתת לזה לרתוח, להוסיף לימון פרסי, עוד הרבה מיץ לימון, כדי שיהיה חמצמץ. לכסות ולשים על אש קטנה 2-3 שעות, אפשר גם יותר. להגיש עם אורז לבן.
3 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -28 ביולי 2007, 16:16 | | במדור | אישי |
|
מה נשמע ילדון? הכל (מי) שפיר? סליחה על ההיעלמות, אבל הייתי קצת עסוק בשבועות האחרונים. אום סופוקלס ואנוכי טסנו ללונדון לשבועיים, היה די בסדר בסה"כ, אבל לא מדברים שם עברית, פרט לסוסים כמובן. ואח"כ, כשחזרנו לארץ קרו שני דברים, הראשון הוא שהלך האוטו, מה שכמובן מנע ממני לכתוב היות וזה מאד קשה להגיע לאינטרנט בתחבורה ציבורית מהמושב. והשני הוא שאבא ש`ך עשה את הצעד הראשון שלו לקראת הפיכתו לילד גדול סוף סוף. אם ירצה השם, צבא מלאכיו ופפי תורג`מן כשבעוד 6-7 שנים לערך ישאלו אותך בכיתה א`: "מה אבא עושה?" תוכל לאמר: "לא יודע!" ובבטחה. אבל אז, כשתחזור הביתה ותשאל אותנו, נאמר לך שאתה יכול לאמר שאבא עושה סרטים. וזה מה שאני עושה בימים אלו, עורך את הסרט הגדול הראשון שלי. הפרוייקט החוץ לימודי הראשון שלי שאינו כולל שבירת כוס (כלי הקיבול לשתיה, לא הציפור, או האיבר הגס), לטינוס (ימ"ש), וראיונות עם דוד רחמים וכל משפחת פראדיאן מנהריה. וזה נחמד עד מאד.
 (תמונה של סרט, מה לא ברור?)
לפני 17 שנה אבא שלי שאל אם אני רוצה ללכת לחוג קצר של שלושה ימים באוניברסיטה, לילדי העובדים, שבו לומדים לעשות סרטים. אמרתי כן, כי תמיד אהבתי ללכת איתו לעבודה שלו. אז הלכתי לחוג. וואו! זה היה כיף, שלושה ימים של תענוג. אחרי כמה שנים נפתח חוג רציני יותר במתנ"ס, אז ביקשתי מאבאמא שירשמו אותי, והם הסכימו, וגם זה היה תענוג. אני עכשיו יכול להודות בלי להרגיש ממש סטריאוטיפי, שמאז, מהשנים הללו זה היה החלום שלי. להיות קולנוען. והיום כשאני מול ההתחלה של האופציה של להשיג את חלומי, אני יכול לאמר שזה מפחיד, וזה מענג, וזה מרתיע, וזה מדהים, וזה פאקינג נשגב קאנטיאני. כי אני יכול לעמוד בפני מצב שבו בפרק זמן של כמה חודשים שני חלומות שלי יקרמו עור וגידים, הקולנוע ואתה. שניכם תצטרכו הרבה טיפוח בשביל לצמוח עוד ועוד ועוד ועוד, אבל אני מבטיח, שככל שזה יהיה תלוי בי, אתם תקבלו את הכל. ואתה סופוקלס, אל תתבייש לחלום, אל תתבייש להתעקש, גם אם לפעמים הדרך נראית לך הכי קשה, מתישה, מתסכלת ונטולת זיונים (סטודנטים לקולנוע לא מזיינים כלום, אני מקווה, אחרת זה אומר ששוב הייתי יצור פאתטי א-מיני שלא במכוון, למשך 3 שנים בערך) וזוהר. גם אם הכל נראה נגדך, גם אם העולם נראה כמתנכל לך במכוון, אם תתמיד, הרבה סיכויים שתקבל את שחלמת. ואם אוכל לעזור לך כפי שאני נעזרתי באבאמא שלי, אז הרי שבטוח תצליח. כי צמד האנשים המופלא הזה, בעצם נתן לי את כל מה שהייתי זקוק לו, מחומר ועד רוח. אז אבא ואמא, היום אתם נשואים 30 שנים, ואני די משוכנע שאתם הזוג הכי טוב בעולם, זה לזו, ושניכם לסביבה בכלל, תודה לכם והמון המון אהבה. ולסיום, תמונה של מונומנט לונדוני:

10 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -3 ביוני 2007, 16:33 | | במדור | כללי |
|
בתגובות ל פוסט שברון הלב שבבלוג של אבו גרגיר התפתח דיון שמתנהל לא רק שם, אלא בכלל בכל הרחוב הספורטיבי בימים האחרונים. מה שמזכיר לי, אני שונא את הרחוב הזה, אין חניה, השכנים רועשים וסמי בכר בן זונה. רציתי להגיב שם, אבל עקב זה שהפיירפוקס שלי סירב למצוא את כפתור ה"שלח/י" לתגובה החלטתי לנעביר את תגובתי לפה, בתקווה שהנוגעים בדבר ימצאו אותה. הנה: קודם כל זיוי, תודה על המחמאה המסוייגת (יש סיכוי שהיית פעם מורה שלי? כי זה נשמע מוכר :)) דבר שני, מזל טוב מאיתנו, כל אוהדי ירושלים, על האליפות הראשונה מזהעידנים שבה אשכרה הרגשתם משהו שקרוב לרגש ולא לתחושת חובה שוות ערך לתלייתכביסה. כשתנסי להבין מהיכן הרגש הזה הגיע, תיזכרי בהפועל ובטפירו, שלולאהיו לוקחים את קבוצתך עד לקצה הגיהנום ובחזרה, שלולא הביטו לקבוצתך בלבןשל העין והלכו למלחמה, שלולא הציבו, לראשונה מזה שנים, אופוזיציה אמיתימול הגועליות הפטרנליסטית המכביסטית ההו כה רגילה, לולא כל אלו, הייתממשיכה לתלות כביסה, ולהוריד, ולקחת אליפות, ולקפל, ולבשל, ולמלא הצהרתהון, ולמלא דלק, ולעשות קניות וכו וכו וכו וכו. הרגש ההוא שהרגשתם, אוהדי מכבי, התנועה הבלתי רצונית ומוכרת בלב? שהיתה כ"כ טובה? זה בגללנו. זה כי סוף סוף ירדתם מענן האגו החמים שעליו ישבתם והגעתם לקרקע. ועכשיו, ללעוג לטפירו על הבכי שלו? למצוא בזה משהו רע? הרי זוהי נבלות מן הדרגה הראשונה. ונבלות כל כך מיינסטרימית שזה מוציא מן הדעת. עומד לו אדם במגרש כדורסל, חלומו, להוביל את קבוצתו לאליפות (וזאת עלייך לדעת זיוי, טפירו הוא לא רק שחקן הפועל ירושלים, הוא גם אוהב את המועדון, מאד!), עומד להתגשם כשמגיעה שריקה שמעיפה אותו מהמשחק. מוצדקת? לא מוצדקת? על הזיין שלי. אבל שברון הלב מובן, וגם הבכי. וזה משדר אנושיות, ערכיות, אהבת משחק, אהבת חברים, עצב אמיתי ותסכול אמיתי. אבל לא במדינת מכבי תל אבי-ישראל. כאן הרגש הוא מכשול, כאן הבכי הוא חולשה, כאן העצב הוא בגידה, כאן להרגיש פירושו הוא לפשל. וזה מה שכל כך שבר אותי במשחק המקולל הזה, הידיעה שהאדישות והציניות ניצחו. ולא הרגש.
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| -2 ביוני 2007, 2:44 | | במדור | כללי |
|
שלום סופוקלסינק`ה, לקח לי קצת זמן למצוא מילים, אני חושב שהצלחתי. ניסיתי לחשוב על למה בן אדם, די נורמטיבי ואף חתיך למשעי אומרת אישתו (העיוורת כנראה), בן 29 עוד מעט, שמצפה לילד, ובסה"כ לא בלתי שקול, נשבר בסוף משחק כדורסל ובוכה, עם דמעות וחנק וכל הקרנבל במשך חצי שעה-שעה רצופות. רציתי שכשהמישייקרים יבקרו בבית קברות השבוע הם יוכלו לספר לגלעד שהפועל אלופים. רציתי בסוף המשחק לחבק את אח שלי, הקטן, המבריק, המצחיק, האהוב ולצעוק לו באוזן: "אמרתי לך שנראה אליפות!". רציתי שאחותי, שראתה לראשונה בחייה משחק שלנו בטלוויזיה בחצי הגמר וביקשה שאקח אותה למשחק פעם (והיא בת 26, שתבין) תגיע למלחה שנה הבאה לעודד קבוצה אלופה. רציתי שנומי ביתי המאומצת, כפרה על הזנב שלה, תקבל משהו שמח בשנה הקשה הזו. שתום, בני המאומץ, ילך לצבא עם הגאווה הזו. רציתי למצוא אוהד בספרא (אתה מכיר אותו מהבלוג שלידנו) ולהשתכר איתו. שמאיר, אחד מגיבורי הספורטיבים, יקבל את החותמת של "ענק". שאמא שלך תפסיק לצאת מתוסכלת ממפגשים עם מכבי. ובעיקר, שאתה תגיע לעולם מתוקן. עולם שבו להפועל יש אליפות. כי זו אליפות שמגיעה לנו. כ"כ הרבה שנים קשות, אז פעם אחת אליפות.... פעם אחת? למה לא? זה לא מובן. אני עדיין לא מעכל את זה. אני רק יודע, שרציתי שתגיע לעולם כאלוף, ואני אומר זאת שוב כי זה הכי שבר אותי בסוף. כי זה אומר, שהיית מגיע לעולם שבו יש משמעות לצדק, יש משמעות לאמונה, לאהבה, לתקווה, לגאווה, לקהילה. אולי העולם באמת כזה, אבל רק זכיה של הפועל היתה מאפשרת לי להוכיח לך את זה, כשתשאל אותי מתישהו: "מה קורה כאן מסביב לכל הרוחות?" אז בגלל זה כנראה בכיתי. בוא כבר, יש לי צעיף בשבילך.
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|