ביום הראשון של כיתה ב`, בין כל ההתרגשויות של חדר-כיתה חדש שקיבלנו (אזבסטון, אלא מה) ופגישה מחודשת עם המורה שכל כך הערצנו עוד מכיתה א`, הפתיעו אותנו גם בחדשה מסעירה. היא הייתה חדשה לא רק אצלנו, אלא גם בארץ, והייתה מסעירה לכל הדעות, הן בגלל יופיה החריג, והן בגלל שעל אוזניה ענדה עגילים קטנים, תלויים, בצורת פרח שליבו אדום וסביבו, במקום עלי כותרת, אבנים שקופות ונוצצות. מימינו לא ראינו ילדה שאוזניה מחוררות ועגילים נתלים מהן. היא הפכה מייד לשיחת בית הספר, וכולם ניסו להתקרב אליה ולשאול איך קרה שיש לה חורים באוזניים, אם היא נולדה ככה או שרצעו אותה, ומתי.

הילדה החדשה, שהוצגה בפנינו בשם יעל רבינוביץ`, השיבה לנו בסבלנות מפליאה על כל שאלותינו, בעברית איטית של עולה חדשה, ובמבטא רומני כבד, שכלל בעיקר ר` מתגלגלת ואיזה פאתוס תיאטרלי שלא הכרנו. לימים, כשקראתי את "המצחיקה עם העגילים" של יעל רוזמן, הלבשתי על הילדה שבסיפור שלה את פניה של הילדה מהסיפור שלי.

כשהיינו בכיתה ו` שינתה משפחתה של יעל את שמה מרבינוביץ` לרביב. לא היה קל להתרגל שיעל רבינוביץ` היא יעל רביב, אבל יעל התעקשה. שלוש שנים מאוחר יותר, כשעברנו לתיכון, היא החליטה לחזור לשם שניתן לה בלידתה, ולהיקרא יוליה ולא יעל. עתה הייתה לנו אם כן יוליה רביב בכיתה במקום יעל רבינוביץ`. אבל גם זה לא החזיק יותר מדיי שנים: עם תום שנות התיכון היא התחתנה – הראשונה בכיתה, והפכה ליוליה בן-טולילה, ושנים מעטות לאחר מכן נולד בנה לאם שנקראה כבר יוליה אבן-טל.

למרבה השמחה, ליוליה אבן –טל יש חיי נישואין מספקים וטובים, והיא נשואה כבר שנים רבות לאותו גבר ונושאת כבר למעלה משני עשורים את שמה. כולנו מקווים שהיא לא תתגרש ותיאלץ לשנות את שמה שוב, אבל בעצם, זה בכלל לא משנה, כי כשאנחנו מזכירים אותה בינינו בשיחות אקראיות, כולנו קוראים לה יעל רבינוביץ`, וכך היא גם רשומה ברשימות הטלפון של כולנו.

השם, כמובן, בדוי, אבל למעט העובדה הזאת, שנועדה לא לפגוע בפרטיותה של בעלת השם, כל הסיפור נכון ומדויק מא` ועד ת`. נזכרתי בזה הבוקר, כשראיתי בפייסבוק הצהרה פומבית של אחת מזמרות הג`אז שאני בקשר איתן (נניח רונית, לשם הסיפור) על שינוי שם המשפחה וחזרה לשם הנעורים שלה. לא הייתי מייחסת לזה חשיבות אלמלא העיר אחד המגיבים משהו כמו "עוד פעם?! הרי כבר היית רונית X, ורונית-Y, ורונית-Z, ואולי יותר מזה – אז עכשיו שוב את מחליפה לרונית Q?" ולפתע הבנתי שכמו שיש אנשים שמחליפים מקצוע, או בני זוג, או נושאי עניין, או מקומות מגורים – ככה יש אנשים בעלי דחף להחליף כל עונה שם.

אבל זה לא יעזור לך, רונית Q היקרה,  או כל שם אחר, כי  בשבילנו תשאי תמיד את השם שבו הכרנו אותך. אפילו אחרי ארבעים שנה. תשאלי את יעל רבינוביץ`. 

 

 

 

בטח לא ממש יפתיע אתכם  לדעת שלמרות שאני עומדת לספר לכם על השקת תקליט רוק עברי חדש של עמית פרידמן, את עמית אני מכירה דווקא מתחום הג`אז.  עמית, סקסופוניסט ג`אז מוכר מאוד, עמד אתמול נטול-סקסופון על הבמה בכוכב השמיני בהרצליה, ושר, כשהוא מלווה את עצמו בגיטרה חשמלית, בגיטרה אקוסטית ובפסנתר.

מלבד עמית ניצב על אותה במה צוות נגנים גדול ומצוין, שניגנו בכינורות, ויולה, צ`לו, גיטרות אקוסטיות וחשמליות, גיטרה בס, פסנתר, תופים, חצוצרה, טרומבון וקרן יער (אופס, ואני חשבתי שזאת טובה. תמיד לומדים דברים חדשים מקוראים, תודה על התיקון). לא פחות. המוזיקה, כאמור – רוק, שחלקו מבעיר את הקרקע מתחת לרגליים וחלקו רך ומלודי יותר. את המוזיקה, כולה, כולל עיבודים, כתב עמית. גם את המילים. ההפקה המוזיקלית נעשתה בשיתוף אבי לייבוביץ`. למה ללכת על פחות מהטוב ביותר כשאפשר לבחור.

הקול של עמית רך, לא תוקפני ולא מתפנק. הוא שר, במילים פשוטות, בעיקר על אהבה או על חסרונה. למרות שהיה מדובר בהופעת השקה, הופעה פומבית ראשונה עם החומר הזה, וברור שהוא התרגש, על הבמה הוא נראה רגוע ובטוח בעצמו, וקטעי הקישור היו במידה הנכונה, נינוחים, נטולי אגו ומחויכים.

הצוות שעל הבמה מעולה. מדובר בנגנים מנוסים מאוד, מוזיקאים מוכרים ומשובחים (חלקם מתחום הג`אז, כמו עמית), ושיתוף הפעולה ביניהם ראוי לציון, בעיקר כשמדובר בכל כך הרבה נגנים על במה אחת, ולא בג`אז חופשי.

גם הבחירה בתמר אייזנמן ובאפרים שמיר כאורחים התבררה המוצלחת מאוד. תמר אייזנמן היא קלף מנצח (ומוצדק, ומשובח) בכל הקשור בהופעת רוק, ואפרים שמיר ניחן בקול יפהפה, וכששר ביחד עם עמית כמה משיריו הידועים ביותר גם הקהל הצעיר ביותר התענג.

בדרך הביתה האזנתי לדיסק, ושמעתי מילים וניואנסים שלא שמעתי בהופעה; שנאמר - דברים ששומעים מכאן לא שומעים משם.

למרות שאני מכירה את אור ברקת כבר כמה שנים, רק בשנה האחרונה הזדמן לי לשמוע אותו מנגן יצירות פרי עטו, או ליתר דיוק, פרי מיתריו. במשך שנים ראיתי אותו רק בירכתי הבמה, מלווה אחרים, נענה לשלהם, אבל אתמול, בשבלול, הוא תפס פיקוד, הציג את הלהקה שלו, כיוון אותה, וניגן בעיקר קטעים שלו.

אור הוא אניגמה. מדובר בבחור צעיר ומוכשר מאוד, שאין לו יצר התבלטות או אגו שדורש ליטוף מתמיד. נגנים שדיברתי איתם אוהבים מאוד לעבוד איתו. שפת הגוף שלו מאופקת מאוד, כמעט נרמזת, ומי שלא מכיר אותו יכול לחשוב שהמוזיקה עוברת לידו ולא דרכו. אבל באותה מידה מי שלא מכיר אותו יכול לחשוב שהוא אדיש או שאין לו הומור, וגם אלו יהיו טעויות. אור כמעט לא פותח דלת ולא מזמין להכיר אותו. המעט שאני מצליחה לפענח בו מפתיע אותי, בעיקר כי אין לו רמזים חיצוניים.

על הבמה בשבלול היו אתמול חמישה מוזיקאים צעירים, כל אחד מצוין בתחומו. עדן ברקת, אחיו של אור, בסקסופון בריטון, אלון תייר בפסנתר, עומר שונברגר בגיטרה ואמיר ברסלר בתופים ובגרביים בלבד. זו הייתה ההופעה הראשונה שלהם ביחד, ופה ושם, בעיקר בשני הקטעים הראשונים, אפשר היה להרגיש שזה עוד טרי מאוד, אבל השילוב ביניהם, והשילוב בינם לבין החומר המקורי, ברובו, שניגנו, היה מרגש מאוד, והתפתח במהלך הערב למשהו נועז יותר ופתוח יותר, עם אמירה ברורה, עם סולואים טובים ומשוחררים, עם חיוכים על הבמה.

החמישייה ניגנה קטעים של אור, משהו של עומר שונברגר,בלוז של עדן (להדרן) וסטנדרט אחד או שניים, לא זוכרת. אהבתי באופן מיוחד את הקטע האחרון של אור שהוקדש לאמיר ברסלר, שהייתה בו איזו אנרגיה פרועה ששוב חידדה לי את האניגמתיות של אור, ואת הקטע של עומר שונברגר.

הופעה ראשונה

דואו איתמר שץ ואופיר בנימינוב

אורח – עומרי מור

האולם היה מלא עד אפס מקום: המון תלמידי תלמה ילין, המון חובבי ג`אז ששמעו את או על ורצו למסד את השמועות, ואפילו אבנר קנר ויוני רכטר. כשבא קהל כזה להופעה ראשונה בגיל 18 אפשר רק להניח מה יהיה שם כשהפרחים, שעוד לא נפתחו עד הסוף אבל ריגשו מאוד, ייפתחו למלוא פריחתם.

את איתמר שץ שמעתי בפעם הראשונה לפני שנה וחצי או קצת יותר. כשהניח את הסקסופון, התחלתי להציק לו. מי אתה, מאיפה אתה,  מה אתה. איתמר נבהל – אני רק בן שש עשרה וחצי, אמר, לא מבין מה התנפלתי עליו ככה. אתה תתרגל, אמרתי לו. בהתחלה אליי, אבל בקרוב יהיו עוד אנשים שיציקו לך. תתכונן.

הלילה, אחרי ההופעה שלו עם אופיר בנימינוב בלבונטין, שהייתה מורכבת מקטעים מצוינים של שניהם וכמה סטנדרטים, חיכיתי בסבלנות עד שכל האנשים שנדחקו אליו  יגמרו להציק לו, כדי שגם אני אוכל להגיד לו כמה היה מרגש, וכמה היה יפה, וכמה היה כיף לשמוע אותו על הבמה הספציפית הזאת, בהרכב הספציפי הזה. בעוד עשר שנים יהיה צריך להזמין כרטיסים שבועיים מראש. הבחור כשרוני מאוד וברור לגמרי ש"יש לו את זה", אבל הוא לא נותן לכישרון לתעתע בו ולהסיט אותו ממטרתו – הוא עובד קשה, ואין לי ספק שזה ישתלם לו.

את אופיר בנימינוב, החצי השני של ההרכב (נגן גיטרה באס ויוצר מוכשר) שמעתי אמש בפעם הראשונה. ואם למרות הסאונד הנורא (נורא זה באמת בלשון המעטה) הצלחתי ליהנות מאוד מהנגינה שלו, מהסולואים שלו ומהביטחון שלו – כנראה שהוא באמת טוב מאוד. ניכר גם שהשניים נהנים לעבוד ביחד, וכימיה היא עניין חשוב על הבמה.

הופעה שנייה

רע מוכיח אורקסטרע

(ושבעה מופלאים על הבמה)

מזמן רציתי לשמוע את האורקסטרע של רע מוכיח.  השמות היו מבטיחים ותחושת הבטן אמרה לי שיהיה שווה, אבל השעה הייתה תמיד מאוחרת מדיי ואף אחד לא רצה לבוא איתי. היות שכבר הייתי שם, והיות שרועי חרמון, החצוצרן, הזמין אותי מראש ביקש שאשאר, חשבתי שאולי באמת זו הזדמנות טובה להיכנס ולטעום משהו ממה שהם עושים. האיש שאיתי היה כבר על סף עילפון מעייפות, לכן חשבתי שאכנס רק לחמש או עשר הדקות הראשונות, ואז נלך לישון. אבל עם הצלילים הראשונים הבנתי שאבוד לו, והתעודדתי כשנזכרתי בתכונה המיוחדת שלו שמאפשרת לו להירדם בכל מצב, אפילו כשרע מוכיח מתופף.

כשהייתי צעירה גרתי ליד הים. בחורף, כשהים היה פלדה מקציפה וקודרת, נהגתי ללכת אל הצוק המתנשא מעל המים ולהתבונן מלמעלה בגלים האימתניים המתנפצים. כשלא יכולתי יותר להכיל את הרגשות שהיו גואים בי כתוצאה מההתנפצות הזאת, מרסיסי הגלים, מהרעש שהם יצרו, הייתי צוחקת, הייתי בוכה, הייתי צועקת והייתי רוקדת. סוג של טירוף, תגידו. אולי. אבל מבחינתי זה היה סוג של טיפול פסיכולוגי, רק במקום פסיכולוג וספה היו שם ים וצוק. הרגשתי כאילו הפכו את קרביי וניקו אותם בשטף של מי ים. כשחזרתי הביתה הרגשתי תמיד מזוככת, נסערת, מוטענת באנרגיות מחשמלות, ובעיקר – מאושרת.

כשהתחלתי לשמוע ג`אז בהופעות חיות וגיליתי את הג`אז החופשי, התלהבתי. משהו בי נמשך לשם. אבל במשך זמן ממושך חשבתי שלא ייתכן שאני באמת נהנית – ממש במובן הרגשי והייצרי – ממוזיקה שאנשים אחרים נרתעים ממנה כל כך וקוראים לה "רעש נורא". לאט לאט הבנתי שלמרות הדעות הבלתי אוהדות של כל הסובבים אותי - אני באמת מחפשת את זה ולא מוכנה לוותר. כשיש הופעות של פרי ג`אז אני מוצאת את עצמי נמשכת אליהן כמו עכבר אחרי החלילן מהמלין –מרגישה צורך כמעט ביולוגי לקום וללכת לשם. העניין הוא שלא ממש ידעתי עד ההופעה אתמול על איזה סוג מוזיקה מדובר ועד כמה אוהב אותו. ואם אגיד לכם שאהבתי, זו התבטאות דלה שלא תסביר עד כמה התרגשתי ממה ששמעתי. עד כמה – בקטעים מסוימים של ההופעה – התהפכו בני מעיי. עד כמה רציתי לצעוק ולצחוק, בקול, ועם איזה מטען חריג של אדרנלין יצאתי משם.

עזבו, אני לא יכולה אפילו לתאר לכם מה תפקידו של כל אחד מהנגנים במה שקורה שם. אני אסתפק, למרות שזה לגמרי לא הוגן כלפי ששת הנגנים האחרים הנהדרים שהיו שם – בהשתחוות עמוקה כלפי רע מוכיח, שהוא ענק, דגול ומופלא, ושמה שהוא עשה על הבמה אמש היה שווה בשבילי עשרה טיפולים פסיכולוגיים, מבחינה רגשית וחווייתית.

אם אתם פתוחים לשמוע דברים אחרים, חווייתיים מאוד, עוצמתיים מאוד, סוחפים ומסעירים, ועם כל זה – יפהפיים מוזיקלית – רוצו לשמוע את האורקסטרע. רוצו! אל תוותרו! הם מופיעים המון בלונטין7, ומדי פעם גם במקומות אחרים. אני מתכוונת לבוא שוב ושוב. לבד, כמובן. כי האיש שלי העליב את המוזיקה הזאת, כהרגלו, בכינוי "קקפוניה מזעזעת". אבל לא נורא, אפשר פשוט לראות בזה טיפול פסיכולגי פרטני ולא זוגי.