השבוע פורסמה בהארץ רשימה עצבנית של עמית שהם על מכנסי שלושתרבעי, שכללה את המשפט "הייתי רוצה להיכנס לראשם של גברים שאוהבים מכנסי שלושתרבעי, אבל אני פוחד מהחושך". צחקתי, כמובן, מן הסתם מאחר ומכנסי השלושתרבעי שלי לא ירדו ממני (למעט פגישות עבודה וכדומה) עד ספטמבר לפחות. ואז נזכרתי כמה חסרים טקסטים של עמית שהם בעיתונות היום, כדי להסכים להם או להתמלא חימה מולם. יש טקסטים שלו פה ושם ברשת, אבל לך תחפש אותם.

את חטאי אזכיר היום: לפני שלוש עשרה שנה, בעיתון תל אביב (שהיה אז ממש עיתון. ורלוונטי), פרסמתי רשימה קצרצרה בשם "סייבר שהם" שנכנסה בו באלימות שהיתה מקובלת באותה תקופה. כמה אני שמח שאין לי את הקטע בפורמט דיגיטלי, וכך אני יכול לחסוך מכם את האימה: על שלושה נושאים נטפלתי אליו, בשניים מהמקרים הייתי צודק אבל מתלהם ובשלישי, אבוי, שעסק ברשת האינטרנט שרק החלה להרים ראשה בניכר, חטוא חטאתי.

בשנים האחרונות, כעורך, שהם כמעט ולא כתב. וזה חסר. השילוב בין היומרנות הבריאה (צניעות היא מעלה רק לריפורטרים) לכישרון הבלתי מבוטל מוליד לא מעט קטעים מדהימים (יותר מהמשפט שציטטתי בהתחלה). כמעט בכל רשימה שהוא כותב תמצא איזה משפט, חצי משפט, שתי פיסקאות, או אפילו צירוף מילים אחד אינטליגנטי לעילא שיעשה לך את היום. אין לי מושג אם המסר הזה יגיע אליו בכלל, והוא בוודאי רק חלק מהרצון שלי לראות את העם המדוכא והמושפל של העיתונאים מתחיל להתבטא יותר ויותר ברשת, ובכל זאת: עמית שהם, בבקשה ממך, פתח בלוג. רצוי בלוג-בלוג, כזה שהוא חלק מהמרקם של הרשת, לא כמו המבנה של אלו באתר הארץ. אפשר לקרוא לו "סייבר שהם".

בתמונה: אופנה היוצאת מהשגרה וקוראת תיגר על המקובל והיומיומי (תאמינו או לא, ככה זה קרוקס בשכונה שלי)