היום, למרות התנגדותו של קיילב, הצלחנו לשכנע אותו ג`ק ואני לתת לנו להצטרף לפגישתו עם הצ`יף האורקי ופמלייתו. יצאנו לדרך למקום המפגש בליווי אנשי המיליציה. אחר כך הסתבר שגם הרוס, הקטור וקריל התגנבו בעקבותינו, אך המשמר האורקי הבחין בהם והם התבקשו להתרחק מהמקום. לאחר מכן נודע לי שהם עקבו אחר העניינים מרחוק.

הצ`יף האורקי הופיע כשהוא נישא על כס מפואר, בעוד טומי, הנער המסכן שנפצע ונתפס, משמש לו כהדום שעליו הוא דורך ברגליו הכבדות. הוא כל הזמן בעט בקורבנו האומלל והכאיב לו בהפגנתיות, אבל לפחות טומי בחיים, וזה כבר נותן תקווה גדולה, כי אמו בבית אינה מפסיקה לבכות וגם אביו בקושי מחזיק מעמד. אין פלא, הם רק איבדו בת וגם לא יודעים מה עלה בגורל בנם. אני חייבת להודות שהצ`יף נראה ממש אימתני, מפחיד ודוחה, ואם חלילה העניינים יסלימו, הקרב איתו ועם בני השבט שלו לא יהיה קל.

קיילב והצ`יף התחילו לנהל ביניהם משא ומתן. קיילב אמר שאנשיו רוצים בשלום עם האורקים. הוא הסביר שהנערים תקפו על דעת עצמם, שכן אחותם מתה כתוצאה מהתעללות האורקים, וביקש שישחררו את הנער תמורת כלים חקלאים או תוצרת חקלאית. הצ`יף ענה על כך בשפת בני אדם משובשת שהאורקים בסך הכל רצו להשתעשע עם האישה, אך היא הייתה חלשה מדי ולכן מתה. הוא הוסיף, שאם האנשים של קיילב כל כך חלושים, עדיף שיעזבו את האיזור כי אין זה המקום עבורם. הוא הכריז, שאין לאורקים מה לעשות עם הכלים כי אינם מתאימים למלחמה וגם המזון שלנו אינו מתאים להם למאכל. הוא הודיע שאם אנחנו רוצים את טומי בחזרה, עלינו לתת להם בתמורה 3 נשים!!! הוא הוסיף שאילו זו הייתה אישה אורקית, היה מסתפק באחת, אך הנשים האנושיות אינן עמידות דיין ולכן הוא רוצה 3!!! נדהמתי מחוצפתו, וראיתי שגם קיילב החוויר מזעם עצור. אך הוא בכל זאת הצליח לשלוט בעצמו ולשמור על איפוק, והמשיך בשיחה בנימה רגועה יחסית.

קיילב הציע שבמקום נשים ייתן לאורקים כסף או סוסים. הצ`יף חכך בדעתו והשיב שהוא מוכן לקבל תמורת הנער והתחייבות על שמירה על השקט בהמשך 5 סוסים. קיילב המשיך להתמקח ובסוף הם סיכמו על 4 סוסים.

בתום הפגישה, כאשר היינו בדרך חזרה לעיירה, הצטרפו אלינו הרוס, הקטור וקריל. קריל החל מיד "לרדת" על קיילב בשל חולשתו ואמר שעכשיו בטוח האורקים יחסלו את כל העיירה ושזה מגיע לו, לקיילב, כי אינו יודע לדאוג לאנשיו. הוא אף פנה ברוב חוצפתו לאנשי המיליציה שנשלחו מספיר והציע להם לנטוש מיידית את המקום כי חבל שייהרגו סתם, כדי להגן על חבורת טיפשים חלשים ופחדנים. הייתי המומה מהתנהגותו המגעילה והשחצנית וכעסי עליו הלך וגבר. למזלנו, אנשי המיליציה סירבו בנחרצות להצעתו ואמרו שהם יישארו וימלאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. בתגובה הציע קריל להרוס ולהקטור לחזור איתו לספיר ולבקש מראש הכפר לשחרר את אנשי המיליציה מתפקידם בעיירת ניו פרונטייר כדי לחוס על חייהם. אולם שני החברים סירבו להצעתו והוא החליט לעזוב לבד. משום מה יש לי הרגשה שהחלטתו קשורה יותר לכעס עליי מאשר לדאגה לחיי אנשי המיליציה.

עם שובנו לניו פרונטייר, הורה קיילב להכין 4 סוסים במצב סביר, אך לא מעבר לכך. כעת כולנו ממתינים בדריכות ובחוסר סבלנות למחר, בתקווה שהחילופין יעברו כמתוכנן, שטומי ישוב למשפחתו בשלום ושבזאת יסתיים הסכסוך עם האורקים. אבל מדוע, מדוע כל כך קשה לי להאמין בכך? האמת היא שבסתר ליבי אני חושבת שיש מידה של צדק בדבריו של קריל, חבל רק שהוא מצא דרך כל כך מכוערת ולא הולמת להציגם. אחרת אולי קיילב היה מקשיב לו...

להתראות, יומן, ואחל לנו בהצלחה מחר. אעדכן אותך ברגע שאוכל.

אם אתה עוד זוכר, פתחתי אותך בפעם האחרונה לאחר שהצטרפתי לשיירה שבראשה עומד המטיף קיילב, בדרך להקמת יישוב חדש.

המסע לעמק שבו הייתה מיועדת להיבנות העיירה, שתיקרא ניו פרונטיר, נמשך 10 ימים והיה מפרך ביותר. במהלך כל הימים עסקנו בפילוס דרך עבור העגלות בתוך הצמחייה הסבוכה, ועצרנו למנוחה רק כשממש החשיך, ואז גם אכלנו את הארוחה המסודרת היחידה שלנו ביום (את ארוחת הבוקר והצהריים חטפנו בעמידה, תוך כדי עבודה בשטח), ואז נפלנו שדודים למשכב, רק כדי לקום עם שחר ולהמשיך בעבודה. כפות ידיי עדיין מעוטרות ביבלות כמזכרת לתרומתי להפרחת השממה, וגם חלק מהשריטות המרובות בידיי וברגליי טרם הגלידו לגמרי.

כשסוף סוף הגענו למקום, נגלה לעינינו עמק פסטורלי ויפהפה, אך לא ניתן לנו זמן רב להתפעל מיופיו. מיד התחלנו לפרוק את העגלות, לחלק את השטח לחלקות ולבנות את בתי העץ. בכל פעם בנו כולם ביחד בית למשפחה אחת, ועברו מיד לבנות את ביתה של המשפחה הבאה. כמובן, הבניין הראשון שהוקם היה כנסייה לאל המקודש והמהולל סנט קת`ברט. זהו, אגב, הבניין הציבורי היחיד בעיירה, המשמש גם לניהול ענייניה האזרחיים וגם כמועדון חברתי לעת מצוא. כך הפכה הבנייה הקדחתנית לעיסוקנו העיקרי במשך כמעט כל הזמן הזה.

כשסוף סוף נבנה גם הבית שלנו, היינו צריכים לרהט ולסדר אותו ולהתאים אותו למגורים של משפחה בת 9 נפשות. הבית אמנם לא גדול, אך מסודר ונוח, ולכל אחד יש פינה קטנה משלו, ואני מרוצה מאוד.

אך עוד בטרם הספקנו לנוח על זרי הדפנה ולהרגיש שהגענו סוף כל סוף למנוחה ולנחלה, התחילו צרות מכיוון בלתי צפוי: מסתבר שהאזור מסביב שורץ אורקים, שכאשר הבינו שבאנו להתנחל בשטח, התחילו להציק ולהתנכל לנו. תחילה היו אלה רק הפגנות עוינות ללא גרימת נזקים פיזיים, והאנשים בעיירה האמינו באמת ובתמים שאם רק ישבו בשקט ויתעלמו מהמתרחש, לאורקים יימאס מאיתנו בסופו של דבר והם יעזבו אותנו במנוחה. אני הייתי היחידה שלא סברתי כך והחששות שלי גברו מרגע לרגע, עד שיום אחד הסתבר לצערי שאכן צדקתי: נערה בת גילי שאני מיודדת עמה, הרייט, הותקפה על ידי קבוצת אורקים ונפצעה קשה מאוד. אף אחד לא מודה בכך בפניי בפה מלא, אך לפי השמועות היא גם נאנסה באכזריות. עכשיו היא נאבקת על חייה וכולנו דואגים לה מאוד ועושים הכל כדי לרפאה. לצערי, אני לא אופטימית לגבי העתיד, ועדיין אין לי מושג איך נתגבר על האיום הנורא הזה, אם כי שמעתי שבעקבות התקרית האחרונה מתכוונים לשלוח כוחות מיליציה לאזור. מקווה שהם יגיעו במהרה.

אחד הדברים הטובים שיצא מכל העבודה הקשה והסכנה האורבת לנו שלא היה לי יותר מדי זמן להרהר במה שקרה לפני שעזבתי את הכפר הקודם שלי, ועם הזמן והמרחק העניין איכשהו נראה פחות נורא. זה לא שהרגשתי לגבי מה שקרה השתנתה. אני עדיין מתביישת במה שעשיתי, אך הבנתי שחיי לא נגמרו ושיש לי עוד הרבה סיבות לחיות ודברים יותר חשובים לדאוג בגללם. ככלות הכל, אין אף אחד שלא טעה אף פעם.

וזה לא שבמהלך התקופה הזו לא קיבלתי בכלל תזכורות מהעבר. כבר יומיים אחרי שברחתי יצר איתי סטורק הכהן, אבא של הקטור, קשר באמצעות תפילת שליחת מסרים. האמת היא שדי הופתעתי, כי על אף שזו יכולת נפוצה למדי בקרב כוהנים במקום שממנו הגעתי, איכשהו באזורים האלה טרם נתקלתי עד כה במישהו שעושה זאת. טוב לדעת שיש שם בכפר לפחות אדם אחד שיכול לתקשר כך עם העולם שבחוץ. מכל מקום, סטורק שאל אם אני בריאה ושלמה וביקש שאשוב הביתה כי כולם מתגעגעים אליי ודואגים לי, או שאספר לפחות היכן אני נמצאת, אך סירבתי, אמנם בעדינות אך בנחרצות. ביקשתי רק שיודיע לכולם שאני בסדר ושאין צורך לדאוג לי או לחפש אותי. הוא המשיך ליצור איתי קשר מדי כמה ימים עם בקשות דומות חוזרות ונשנות, אך עם הזמן הבין שאין כל טעם לנסות לדלות ממני מידע או לשדל אותי לשוב, ורק שאל לשלומי ומסר דרישת שלום מהזקנים שלי ומחבריי.

עד שיום אחד, ממש לאחרונה, הוא נשמע פתאום שונה מהרגיל ואמר לי בהדגשה יתרה כי הוא אמנם לא מבין מה פירוש הדבר, אך החברים שלי ביקשו במיוחד למסור לי שכשרקדתי במידלטאון הייתי כל הזמן לבושה בשמלתי האפורה. תחילה לא הבנתי למה הוא אומר לי את זה, אבל אז לפתע זה נחת עליי: הם ניסו להגיד לי, מבלי להיות מפורשים מדי, שבעצם *לא* רקדתי עירומה באותו לילה גורלי שבו הייתי ביגלופין!!! אבל למה עכשיו, אחרי כל הזמן הזה? מה המשמעות של זה? נסערת, עניתי לסטורק שאני לא מאמינה להם ושלא ברור למה הם החליטו לספר לי זאת דווקא עכשיו. למחרת שוב יצר סטורק  קשר וחזר על אותו המסר, רק שהפעם הוסיף בהדגשה שהרוס ביקש באופן מיוחד להגיד שהוא מאשר שזו האמת. המחשבות התרוצצו בקדחתנות בראשי: אם כל כך חשוב להם להתעקש ולחזור על זה, אולי זה אכן כך? אולי הרוס באמת התבדח איתי אז, כמנהג הבנים חסרי הרגישות, מבלי לחשוב איזה רושם יעשו עליי הדברים שאמר? אוף, למה אני לא זוכרת שום דבר?!! וכמה שאני רוצה להאמין להם!

אך עדיין היססתי, וביקשתי מסטורק שישאל אותם למה, אם כן, אמרו מה שאמרו ונזכרו לחזור בהם רק עכשיו. למחרת קיבלתי עוד מסר מסטורק שבו הוא טען שהם עדיין עומדים על כך שזו האמת ומבקשים להיפגש איתי ולהסביר לי הכל בעצמם. הרגשתי שאני חייבת לדעת פעם אחת ולתמיד מה באמת קרה באותו לילה כדי לסגור סופית את הפרשה העגומה הזאת. ולא אכחיש שחשתי גם געגועים לידידיי הותיקים ולפתע התעורר בי חשק רב לראות אותם שוב, ולכן הסכמתי סוף סוף לגלות לסטורק איפה אני נמצאת ולכך שהם יגיעו לביקור בהקדם. בסתר ליבי קיוויתי שאולי הם יוכלו לעזור גם עם הבעיה הבטחונית שנוצרה עם האורקים בניו פרונטיר. לפני יומיים קיבלתי הודעה שהם כבר יצאו לדרך ביחד עם כוחות המיליציה שנשלחו לעזרתנו.

אם כן, יומני היקר, אני ממתינה כעת לבואם ברגשות מעורבים. אעדכן אותך איך היה ברגע שאוכל. ביי. 

1. מה אתה קורא עכשיו, מה קראת ואהבת השנה ובכלל?
   
   תמיד יש לי ספר בבית וספר שנמצא קבוע בתיק לנסיעות, ולכן יוצא שאני קוראת שניים במקביל. עכשיו קוראת את "פרחי הירושימה" מאת אדיתה מוריס ואת "תקנות בית השיכר" מאת ג`ון אירווינג, ונהנית מאוד משניהם. לא אוכל, כמובן, למנות כאן את כל הספרים שקראתי השנה, כי יש המון, אבל אשתדל להיזכר בכמה מהמומלצים יותר. ממש לאחרונה סיימתי רומן היסטורי נפלא וקסום במיוחד מאת מיקה וולטרי - "שנהת המצרי". עוד ספר שהשאיר עליי רושם בשל הנושא שלו הוא "אישה אחת הולכת לרופא" של קלון, המספר על אישה שגוססת מסרטן השד. ישנם גם שני רומנים רחבי יריעה של סופרים הודים שהותירו עליי רושם אז, כל אחד בדרכו המיוחדת: "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי ו"שידוך הולם" של ויקראם סת. איפה הם ואיפה "נער החידות ממומביי" הפופוליסטי. ספר חזק על השואה שקראתי לאחרונה הוא "ללא גורל" של אימרה קרטס וספר נוסף על מלחמת העולם השנייה הוא "הציפור הצבועה" של יז`י קושינסקי. ישראלים טובים במיוחד מהתקופה האחרונה הם "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז, "לוויה בצהריים" של ישעיהו קורן ו"תמונות משפחה" של מאיה ערד.
   לא אוכל להימנע גם מכמה אזהרות. להתרחק מ:"הכלה מאוקראינה", "הסודות של אגם טמפלטון", "פרא אציל".
2. איך התחלת את העניין בכלל, ממתי אתה קורא ומה הביא אותך לתחביב ?
   
   קוראת מאז שזוכרת את עצמי. עוד בתור ילדה קטנה, בת 6 או 7, נהגתי לקרוא במשך שעות. אני מניחה שאחת הסיבות לאהבתי הגדולה לקריאה היא שמאז גיל 0 בני משפחתי הקריאו לי ספרים ותמיד נהניתי להקשיב, ואך טבעי הוא שברגע שלמדתי לקרוא בעצמי, כבר לא נזקקתי לשירותיהם.
3. מהן הסוגות (ז`אנרים) האהובים והמועדפים, ומה פחות ?
   
   כעקרון קוראת כמעט הכל, אך מעדיפה ספרות יפה. אוהבת במיוחד רומנים קלאסיים ומודרניים. אוהבת גם שירה, בעיקר קלאסית, וסיפורים. מדע בדיוני ופנטזיה יוצא לי לקרוא פחות, וספרים מסוג זה צריכים להיות ממש טובים כדי שאהנה מהם (וזה הזמן להזכיר את טולקין). אני חושבת שהמשחק מספק אצלי את רוב הצורך בתכנים מסוג זה, ובעיניי הוא יותר מעניין, חי, עמוק , מאתגר ומספק מרוב הספרים שאפשר לקרוא בתחום, אולי כי העיסוק בו אישי ופעיל יותר. לעיתים נדירות  יחסית יוצא לי לקרוא ספרי מתח ומסתורין, אם כי תמיד מוכנה לקרוא ספרים טובים גם מסוגה זו. סוגי הספרים שלחלוטין אינם מדברים אליי הם ספרי הניו אייג` וההדרכה הרוחנית למיניהם.
   מעדיפה לקרוא מה שניתן במקור ולא בתרגום, ולכן קוראת בעברית, באנגלית וברוסית.
4. צרף תמונות של מדפי הספרים שלך.
   
   מצרפת דוגמית מחדר העבודה. יש ספרים גם בחדרי הילדים ובעליית הגג, שם בנינו ספריה ענקית לכל הספרים שכבר קראנו או שלא נקרא בקרוב. מתנצלת מראש על הבלגן, בייחוד לאור הסדר המופתי שראיתי בתמנות של אחרים, אבל החלטתי להשאיר את הדברים כפי שהם אצלנו. למען האמת זה לא תמיד כזה מבולגן. מדי פעם עושים סדר, ואז עם הזמן זה מתבלגן וחוזר חלילה. אך התמונה צולמה דווקא בזמן של בלגן, וזה מה יש.
   
   

   

   
 


 
5. ספר על מנהגים שונים (ומשונים) הקשורים אצלך לתחביב הקריאה.
   
   לא יודעת מה נחשב למשונה. כעקרון קוראת כמעט בכל מקום ובכל מצב: במיטה, בנסיעה ברכבת, בזמן האוכל, בהפסקות בעבודה. נהגתי תמיד לקרוא בשיעורים משעממים. מסוגלת לקרוא ספרים שלמים ישירות ממסך המחשב ויש לי בבית ספריה אלקטרונית מכובדת לצד ספריה רגילה, מכובדת אף היא. קיבלתי במתנה ספר אלקטרוני, Sony Reader, המשמש אותי בנסיעות, ואני מאוד נהנית ממנו. איני חובבת ספריות כי קשה לי להיפרד מספרים שאני מניחה עליהם את ידיי. לכן ספרים זה הדבר היחיד שאני קונה ואוספת די באובססיביות. 
6. צרף קישורים לרשומות שלך בנושא (אם יש): המלצות, הגיגים, תיאורים וכיו"ב
   
   כעקרון אין לי הרבה כי אני מעדיפה לכתוב דברים משלי (אפילו גרועים) ולא לכתוב על משהו שמישהו אחר כתב. טוב, חוץ מהתזה והדוקטורט, שיש בהם ניתוח מעמיק של הבטים מסוימים של הספר האהוב עליי "גאווה ודעה קדומה" לג`יין אוסטן, ועוד אי אילו עבודות על ספרים שונים שכתבתי במהלך שנות לימודיי באוניברסיטה. כמו כן, מנהלת בבית רשימה של כל הספרים שיש לנו ורשימה של ספרים שקראתי, אבל אלה סתם "רשימות מכולת" ולא מעניין לפרסמן. הספרים היחידים שכתבתי עליהם אלה ספרים שהתחלתי לקבל לאחרונה לסקירה מהאתר של נוריתהה, ועוד שלוש סקירות שכתבתי פעם בפורום ספרות (תחת הכינוי Kalla, יש לדפדף בין הסוקרים השונים של כל ספר), ואליהן אקשר:
   
   נערה/אלונה פרנקל
   אבי אבי/משה מאיר
   חמניות עיוורות/אלברטו מנדס
   אדום עתיק/גבריאלה אביגור-רותם
   שלושה דברים לאי בודד/יואב אבני
   פסיכופת אמריקאי/ברט איסטון אליס
   

איני נוהגת לחלק שרביטים, אז כל מי שקורא מוזמן לקחת אותו ולכתוב על שרביט הספרים שלו.

תודה לכל מי שקרא.

תחילה הייתי צריכה לחשוב לאן עליי לפנות. ברור לי שזה מסוכן להסתובב לבדי כאן באזור הספר שכוח האל והמסוכן, עם כל הגובלינים, הקובולדים וחיות הטרף. לכן הגעתי למסקנה שהכי בטוח יהיה ללכת בדרך הראשית והרחבה יחסית לכיוון מידלטאון, העיירה הגדולה ביותר באזור, שהתנועה עליה שוקקת יחסית, ובדרך לנסות להצטרף לאחת השיירות הנמצאות בדרכן למקום כמה שיותר רחוק מכאן. תמיד אוכל להציע את שירותיי כזמרת תמורת מזון ולינה, או לשמור על ילדים קטנים, וכדומה. ואם לא אצליח למצוא שיירה בהקדם, אוכל לנוע בין הכפרים ולהופיע בפונדקים ובירידים, וכך להרוויח מספיק בשביל לא לרעוב אחרי שייגמר לי הכסף – הרי נשארו לי פחות מ-2 מטבעות זהב - בתקווה שבמוקדם או במאוחר בכל זאת אמצא שיירה מתאימה או מקום שבו אוכל להישאר מבלי שימצאו אותי.

מוקדם בבוקר, מיד עם צאתם של הוריי החורגים לעבודה, קניתי בחנות של אבא של ספאד צידה שתספיק לי בערך ל-3 ימים. זה עלה לי מטבע זהב אחד. רוקנתי את הילקוט שלי מספרים ומחברות, שממילא לא כתוב בהם משהו שאני עוד לא יודעת, וארזתי בו את המזון, את כל הממתקים שספאד נתן לי, כלי כתיבה, את ספר השירים שלי, את שעון החול השבור שלי – המזכרת היחידה מבית הוריי - ותיכף אארוז גם אותך, יומני היקר. כמו כן, צררתי בתוך שמיכה מגולגלת את מעט הבגדים והסמרטוטים שיש לי. מזל שעכשיו כבר די חמים ואני לא זקוקה לביגוד חם וכבד כדי לשרוד, אחרת לא הייתי יכולה לסחוב את הכל.

אחרי השלמת ההכנות, התיישבתי בלב כבד לכתוב את מכתב הפרידה, שהעתק ממנו אני מצרפת כאן. אין לך מושג כמה בכיתי בזמן שכתבתי אותו. כדי להפחית מדאגת הוריי החורגים ולהניא את חבריי מלנסות לחפש אחריי, החלטתי לכתוב שאני חוזרת הביתה להורים, אם כי אני לא בטוחה שהם "יקנו" את זה.

בהתחלה חשבתי פשוט להשאיר את המכתב לזקנים שלי, אך מיד נזכרתי שהם לא יודעים לקרוא. בסופו של דבר, הלכתי לחנות של אבא של ספאד. הסברתי לו שאני לא מרגישה טוב, ולכן לא יכולה ללכת לבית הספר ולעזור לספאד עם השיעורים כפי שהבטחתי, ובמקום זה אני משאירה לו חומר שיוכל להיעזר בו. ביקשתי ממנו שימסור את החומר לספאד מיד כשיראה אותו, כי חשוב מאוד שספאד יהיה מוכן לשיעור הבא. למזלי, אבא של ספאד היה טרוד עם עבודתו בחנות, ולכן לא שאל יותר מדי שאלות והבטיח שיעשה כפי שביקשתי. אני רק מקווה שהוא לא ישכח.

הכל מוכן, ורק אני עוד יושבת כאן, כותבת ותוהה לאן נעלמה כך לפתע ילדותי. האם נותרה לשכון באי הידידותי והחמים כאשר עזבתי את בית הוריי? או אולי תעתה ואבדה בסופת השלגים ביער כשיצאנו למסע הציד הראשון שלנו? או נקטלה במערה כשנלחמנו עם הגובלינים כדי להציל את ספאד? ואולי פשוט חלחלה החוצה כדי לפנות בגופי מקום ליין וחמקה בין דוכני היריד? כך או אחרת, ברור שהיא כבר לא תשוב לעולם. הרי להתבגר זה מה שרציתי, לא? אולי אילו ידעתי שזה כל כך כואב, הייתי בוחרת להישאר ילדה תמימה לנצח. אבל כבר מאוחר מדי...

זהו, יומני. אני יוצאת לדרך. מעכשיו אתה החבר היחיד שנשאר לי. אמשיך לכתוב ברגע שיתאפשר. 

התעוררתי עם כאב ראש איום שהלם ברקותיי בפראות מטורפת, ובמשך שעות, חרף ניסיונותיי הנואשים, לא הצלחתי להוציא מפי שום דבר פרט לאנחות ולאנקות כאב. כמו כן, הייתי כל כך מטושטשת, שלא הצלחתי להבין בבהירות מה קורה סביבי. רק הרגשתי שיש לידי המון המולה, שצלליות מעוותות מתכופפות אליי מדי פעם ומנסות להגיד או לעשות לי משהו, אך לפענח מה היה מעבר לכוחותיי.

אחר כך לאט לאט התחלתי להבחין במעומעם באנשים סביבי, וניסיתי לבקש עזרה עם כאבי הראש האיומים, אך פי לא נשמע לי ובקעו ממני רק קולות בלתי ברורים וחסרי כל קוהרנטיות. לפתע ראיתי את הרוס רוקד מסביבי כשמגרונו בוקעים צלילים של קקופוניה רועשת ובלתי מזוהה, מה שגרם לי להרגיש שאני תיכף הולכת למות. בדיעבד נודע לי שזו הייתה דרכו לנסות ולאושש אותי באמצעות שירה וריקוד שבטיים של הברברים. מזל שמתישהו הוא התייאש והפסיק, אחרת ללא ספק הייתי נופחת את נשמתי. ואולי, בעצם, חבל.

אחר כך ראיתי את קריל רוכן מעליי עם פנים מטושטשות ומודאגות ומרטיב לי את המצח. ואז ניגש אלינו הקטור והתחיל להרצות לי ולקריל באריכות על משהו שקשור לרוע שבשתיית אלכוהול, אבל אז עדיין לא הבנתי על מה הוא מדבר ולמה, ורק הרגשתי שראשי מתפוצץ מכאבים והתפללתי שישתוק כבר. כמה קינאתי בקריל על כך שלא היה חסר ישע כמוני! בשלב כלשהו פשוט נשבר לו מההטפה המונוטונית והוא הסתלק, לא לפני שדחף לי משהו, כנראה חתיכות סמרטוט, לתוך האוזניים. אך קולו הרם והמנסר של הקטור חדר בקלות מבעד לאטמי האוזניים המאולתרים וכך המשכתי לסבול לבדי.

רק לפנות ערב השתפרה הרגשתי מעט וכושר הדיבור שב אליי. מיד דרשתי לדעת מה קרה לי. תחילה הם לא רצו לספר לי, אך התעקשתי ובסוף שמעתי את הסיפור שאתה כבר יודע אותו, ומאז לא בא לי לחיות.

החברים ניסו להסיח את דעתי וסיפרו לי על כך שהאריכו את הפסטיבל בעוד חצי יום, ושקריל, שהיה אכול רגשות אשם, ניסה להשיג לי תרופה נגד כאבים בשוק, אבל לא הצליח. אז הוא קנה לעצמו שריון של עור מוקשח במקום. הרוס התרברב שהוא צד סנאי, והראה לי את הזנב שלו תלוי לו מהחגורה. הוא סיפר שבשלב כלשהו הוא נתקל בכוורת דבורים ופתח במנוסה כשהדבורים הזועמות בעקבותיו. בסוף הוא הצליח להימלט בעור שיניו, בזכות זה שבשלב כלשהו תשומת לב הדבורים הוסטה למספר נערים תמימים שבמקרה עמדו בדרך... ועוד ניסו לשעשע אותי בסיפור על ספאד, שהשתתף בתחרות אלות של ילדים קטנים ועשה מעצמו צחוק כשרץ עליהם כמו מטורף והם ברחו ממנו בבהלה, וכך עד שבשלב הגמר הוא נאלץ להתמודד עם ילדים חזקים יותר, ומרוב סרבול נפל עליהם וכמעט דרס אותם למוות. בסופו של דבר הוא הפסיד בקרב הסופי ובכה נורא בגלל שלא הצליח לנצח. אך אפילו הסיפור הזה והחיקויים המגוחכים שהחברים כל כך התאמצו לעשות למעני לא הצליחו להצחיק אותי או לשפר את מצב רוחי, ורק ביקשתי שיניחו לי והתחבאתי מתחת לעגלה.

המסע הביתה עבר עליי באיטיות, והייתי עסוקה רק בניסיון לשמור מרחק מכולם ובמחשבות על הבושות הנוראיות שעשיתי כשהייתי שיכורה. כשהגענו, אנשי הכפר פגשו אותנו במדורות, בשירים ובריקודים. כולם מסביב שמחו, אך אני רק רציתי להתחבא. חירבשתי לזקנים שלי משהו על כך שאני חולה, נכנסתי למיטה ולא יצאתי ממנה במשך ימים. כשהתחילו שוב הלימודים, העמדתי פנים שאני הולכת לבית הספר, אך אחרי שהאיכר ואשתו יצאו לעבודה, התגנבתי בחזרה הביתה. פשוט לא הייתי מסוגלת להתמודד עם התלמידים והמורים בבית הספר והייתי בטוחה שכולם כבר שמעו על מה שהיה ויצחקו עליי.

בצהריים שמעתי דפיקות בדלת. התגנבתי לחלון וראיתי שזה ספאד. הוא אמר שהוא  נורא דואג לי, שאל למה לא הגעתי לבית הספר והתחנן שאניח לו להיכנס ולדבר איתי. בקושי שכנעתי אותו שאני לא מרגישה טוב וביקשתי שילך. אחרי תחינות חוזרות ונשנות, הוא הסתלק בסופו של דבר והשאיר לי ממתקים ליד הדלת. ממתקים שפשוט לא מגיעים לי. נשמה טובה הספאד הזה ועצוב לי שהגורל התאכזר אליו ככה. בזמן האחרון נראה לי שהוא מרבה מתאכזר לאנשים. רק שבניגוד אליי, במקרה שלו באמת לא מגיע לו.

אחר כך הגיע הקטור ואמר שאבא שלו שאל עליי במהלך הלימודים, ושאם לא אופיע בבית הספר בקרוב, אני עלולה להסתבך בצרות. ביקשתי ממנו שיגיד לו שאני לא מרגישה טוב, אבל ברור לי שלא אוכל להשתמש בתירוץ הזה לאורך זמן. אצטרך לחשוב מה לעשות.

אתה רואה, יומני, שהמצב לא יכול להיות עגום יותר מבחינתי. אפסיק כאן כי אני מדוכאת מדי אפילו בשביל לכתוב.

אז כפי שסיפרתי לך לפני שנפרדנו בפעם הקודמת, הגעתי שמחה וטובת לב לפגישה עם קריל, מצפה בכיליון עיניים להרגיש בוגרת בזכות זה שאשתה יין כמו הגדולים. איזו מפגרת הייתי!

בניגוד לבירה, היין שקריל נתן לי אכן היה טעים ומתוק, ובלי משים קריל ואני (ובעיקר אני) חיסלנו את כל הבקבוק עד שנהייתי שתויה ברמה שלא הייתה מביישת את הגרוע שבשיכורים באיזה פאב מסריח. יומני, אולי תתקשה להאמין לי אם אספר לך שמאותו הרגע ועד שהתפכחתי סוף סוף עם כאב ראש נוראי מתישהו ביום שלמחרת אני לא זוכרת כלום, וכל מה שאני יודעת על מה שקרה כשהייתי בגילופין זה מה שהחבר`ה סיפרו לי, אך לצערי (ואולי דווקא למזלי) זו האמת לאמיתה!

על אף שאני מתקשה מאוד להעלות על הכתב את הדברים האיומים שעשיתי, חשוב לי מאוד לספר לך את מה שאני יודעת על הלילה הבזוי וההזוי שעבר עליי מבלי שבכלל הייתי מודעת למתרחש, או להתנהגות המחפירה שלי במהלך האירועים.

מסתבר, שאחרי שסיימתי לרוקן את הבקבוק, נכנסתי למצב רוח מרומם ביותר, והתחלתי לצחוק כמו מטורפת ולשיר בקולי קולות. קריל ניסה להרגיע אותי, אך ללא הועיל, ותוך זמן קצר משכתי את תשומת לבם של כמה טיפוסים מפוקפקים בעלי מראה מאיים, חיילים לשעבר המצוידים בחרבות ארוכות. בריונים אלו, שהבינו מיד את המצב שבו אני נמצאת, לא יכלו, כמובן, להחמיץ את הזדמנות הפז שנקרתה בדרכם, והתחילו לשכנע אותי לבוא איתם לבלות ולעשות חיים. קריל ביקש מהם לעזוב בטענה שאני אחותו, אך אני צחקתי לו בפנים ואמרתי שבחיים שלי לא שמעתי דבר מגוחך יותר מאשר קרבה משפחתית בין אלף לחצי דארק אלפית. דווקא חשבתי שזה רעיון מגניב להצטרף לחבר`ה הנחמדים והידידותיים, שגם הבטיחו לשמור עליי ולהתייחס אליי יפה, לבילוי כיפי, והבעתי את נכונותי הרבה לבוא איתם מיד. כשקריל ושאר החברים שלנו, שהגיעו לראות על מה המהומה, התעקשו למנוע ממני לעזוב עם הבריונים, התרגזתי עליהם והאשמתי אותם בכך שהם עוכרי שמחות מעצבנים. הטיפוסים החביבים, ששאבו בטחון מתגובתי המעודדת, ניצלו את הליקוי המוחי הזמני שלי וניסו למשוך אותי אחריהם, והייתי באה איתם בשמחה לולא קריל בעט ברגלו של זה שכבר אחז בידי, וניסה לתפוס אותי ולגרור אותי אחריו. כעסתי נורא וניסיתי להתחמק ממנו. המצב התחמם, איומים התחילו להתעופף בין שני הצדדים וכלי נשק התחילו להישלף. זה היה כנראה נגמר רע מאוד עבורי ועבור חבריי, אילולא התערבותו של ג`ק, שברגע האחרון הטיל על החבר`ה החביבים קסם ששיתק זמנית את כולם פרט לאחד, אשר, ברגע שהבין שהוא נותר לבדו במערכה, נאלץ להניח לנו. הקטור תפס אותי והטיל אותי על כתפו חרף מחאותיי הקולניות והחבורה ניצלה את ההפוגה הבלתי צפויה כדי להסתלק במהירות מהמקום.

אחרי שהתרחקנו מספיק, הקטור הכניס אותי לתוך מזרקת מים בניסיון נואש לאושש אותי, אך זה רק גרם לי להתעצבן עוד יותר ולהגביר את הרעש שגם ככה הקמתי. הקטור ניסה אפילו לתת לי סטירה בתקווה שזה יחזיר אותי למציאות, אך קריל התנגד בתוקף. בכלל, המסכן סבל מרגשות אשם כי היה בטוח שכל המצב הזה נגרם באשמתו, כי הוא נתן לי לשתות כל כך הרבה יין.

בסופו של דבר, ניגשו אלינו אנשי המיליציה המקומית שפטרלו בכפר וביקשו להבין מה מתרחש. הם חשבו שהחברים שלי מנסים לפגוע בי. הם ניסו להתגונן ולהסביר שאני איתם ופשוט השתכרתי, ושהם מנסים להרגיע אותי ולהרחיק אותי מסכנה, וביקשו רשות לסחוב אותי משם. אז אנשי המיליציה הגאונים פנו אליי ושאלו אותי אם אני באמת איתם ואם אני מוכנה שהקטור ירים אותי ויביא אותי למקום הלינה שלנו. אך אני ברוב חוכמתי אמרתי שאני בשום אופן לא מוכנה שהוא יתקרב אליי כי הוא לא נחמד. אז הם שאלו אם אני מוכנה שהרוס יסחוב אותי, ועניתי שלא כי הוא נורא מסריח. בשלב הזה לאנשי המיליציה נמאס מכל העניין והם דרשו שאתלווה אליהם ואעביר את הלילה במעצר (או כפי שהם קראו לזה, בחדר נוח מאוד במגורים שלהם) עד שאתאושש. אבל הם לא נראו כמי שאפשר לכייף איתם ולכן ניסיתי להתנגד והגברתי את צעקותיי, אך לשווא.

למזלי, להרוס היה רעיון מבריק לקרוא לאבא של ספאד שיתחייב לקחת אותי תחת חסותו. אבא של ספאד אכן הגיע די מהר, ואנשי המיליציה הסכימו לשחרר אותי לידיו, לא לפני שהוא שילם להם בקשיש קטן. כל הדרך לעגלה של אבא של ספאד, אני, שנכנסתי לשלב של אופוריה בלתי מרוסנת, שרתי בקולי קולות: "אבא של ספא-אד הוא איש כל כך נחמ-אד! אבא של ספא-אד הוא איש כל כך נחמ-אד!". ואחר כך לפתע התחלתי להתייפח בהיסטריה, עד שבסוף נרדמתי בעגלה וישנתי שנת מתים עד הבוקר.

הפסטיבל מתקיים בכל שנה במידלטאון, העיירה הגדולה ביותר באזורנו, הנמצאת במרחק של יומיים הליכה מספיר (ככה קוראים לכפר שלנו) – אותה העיירה שבה בזמנו הרוס נתפס כשניסה למכור בשוק את הסוס הגנוב. כבכל שנה, 7 כפרים שכנים שולחים משלחות גדולות להשתתף בפסטיבל, שנמשך 4 ימים וכולל מופעים, תחרויות ויריד גדול. גם מספיר יצאה משלחת גדולה, שכללה, בין היתר, גם את חמשתנו (הרוס, ג`ק, הקטור, קריל ואני), את ספאד עם אבא שלו החנווני, את טורג הנפח ועוד רבים אחרים. אנחנו הלכנו ברגל. ספאד, כמובן, רצה להצטרף אלינו, אך אביו סירב בתוקף ואסר עליו לעזוב את העגלה שלו. מזל! אני לקחתי איתי לדרך מטבע זהב אחד.

לאחר שהגענו והתמקמנו, הלכנו לברר על תוכנית המופעים והתחרויות וגם על דרך למכור מעיל פרווה, שאמא של הרוס תפרה מפרוות הגיריות שהוא צד וקשת ארוכה שקריל הכין בעצמו. נודע לנו, שבין היתר התחרויות כוללות: טורניר לחימה באלות של קבוצות צעירים ובוגרים, קליעה למטרה בקשת, מירוצי סוסים, זלילת נקניקיות, תפיסה והנפה באוויר של חזיר המרוח בשמן, ותחרות בארדים. הרוס, קריל ואני החלטנו להשתתף בחלק מהן.

כמו כן הסתבר שעל מנת למכור, עלינו לשכור דוכן בעלות של 3 מטבעות זהב. זה נראה לנו יקר מדי ולכן סיכמנו עם אבא של ספאד, שמוקיר לנו טובה על הצלת בנו, שנמכור את הדברים שלנו בדוכן שלו בתמורה לכך שאני אשיר בניסיון למשוך קונים. קריל מכר בסוף את קשתו בזול לאיזה סוחר נשק, ואילו הרוס הפקיד בידיי את מעילו בתקווה שאצליח במכירה יותר ממנו. כולם התמקמו בצד ואני ניגשתי לעבודה. חייכתי יפה לעוברים ושבים ושרתי שירים, ובייחוד את השיר מתנות החיים של אמא שלי, כדי לרמוז ללקוחות פוטנציאליים שאין מתנות מופלאות יותר מאשר הסחורה שלנו. הצלחתי למשוך די הרבה קונים לדוכן, אך על המעיל קיבלנו הצעות מגוחכות. רק אחרי 3 ימים הגיעה אישה שהתעניינה בו ברצינות, וגם איתה היינו צריכים להתמקח בלי סוף לפני שהיא שילמה לנו את 25 מטבעות הזהב הנכספים.

זה מדהים עד כמה המסחר בנוי על חוסר הגינות וצביעות! הסוחרים מצידם מנסים לשכנע את הקונים שהסחורה שלהם היא ברמה הגבוהה ביותר, גם אם מדובר בזבל טהור, ואילו הלקוחות טוענים שאפילו הסחורה הטובה ביותר היא באיכות גרועה ולא שווה פרוטה. כך מצאתי את עצמי מחמיאה בדו פרצופיות, שלא ידעתי שאני בכלל מסוגלת לה, ללקוחה המגונדרת, המעצבנת והסנובית, שניסתה להוריד מערכה של העבודה רק כי נעשתה על ידי אישה ברברית, ומנסה להוכיח לה את המובן מאליו: שהמעיל הוא מעשה ידיה של תופרת מוכשרת ומאומנת ושלא ניתן עוד למצוא מחמם וייחודי ממנו, ושהיא, הגבירה האופנתית ובעלת הטעם ללא רבב, תיראה נפלא במעיל המיוחד הזה. הרוס היה כל כך מרוצה מכך שמאמציי נשאו פרי, שאפילו הסכים להחזיר לי את המטבע שגזל ממני באיומים כשרק הגעתי לכפר ועוד לא היינו חברים.

התחרויות היו מעניינות מאוד, על אף האכזבות שנחלנו ברובן. הרוס ניצח די בקלות בטורניר האלות של הצעירים, אך הפסיד כבר בסיבוב הראשון בטורניר של המבוגרים על אף ששרתי כדי לחזק אותו. טוב, לפחות הוא הרוויח חרב ארוכה איכותית למדי ששווה לא מעט כסף. רציתי להשתתף בתחרות הקליעה, וקריל הציע לתת לי 2 מטבעות זהב כדי שאוכל להירשם (זה היה עוד לפני שהרוס החזיר לי את המטבע). לצערי, נפסלתי כבר בסיבוב השני. קריל, לעומת זאת, הצליח להגיע למקום השני והפסיד רק לריידר, שהוא באמת קשת מקצועי. זה היה הישג מרשים ביותר, אך הוא התבאס שלא זכה בפרס – קשת ארוכה באיכות טובה. הרוס וקריל השתתפו גם בתחרות של הנפת החזיר, אך כל מה שיצא מזה הוא ששניהם נמרחו בבוץ, ובייחוד הרוס, שבשלב כלשהו פשוט מעד ונמרח עם הפרצוף על הקרקע השחורה והמצחינה מגללים ומרפש - צפוי לחלוטין כאשר אספסוף של איזה 30 או 40 בריונים מסתער בבת אחת, תוך דחיפות ועקיפות, בעקבות החזיר המסכן. כמה שזה היה משעשע, כך זה היה גם דוחה, בייחוד לאור העובדה שהרוס לא טרח להתרחץ בתום התחרות והסתובב מזוהם ומסריח הרבה יותר מהרגיל, מה שקודם לכן נראה בלתי אפשרי בעליל.

רציתי להירשם לתחרות הבארדים, אך ויתרתי כשהסתבר שלצורך כך אצטרך להיפרד מעוד שני מטבעות זהב, ושכחלק מהתחרות יש צורך להטיח קללות ועלבונות כמה שיותר גדולים ביריב. לא נראה לי שבורכתי בכישרון המספיק להפגנת יכולת "אמנותית" ברמה "גבוהה" ומרשימה עד כדי כך. זה חבל, כי עליי למצוא דרך לרכוש לעצמי שם כבארדית. אך מצד שני כמה נמוך אפשר לרדת ולוותר על כבודי העצמי בשביל זה? משום מה אני בטוחה שאמא שלי לא פיתחה את הקריירה המפוארת שלה בדרך מפוקפקת שכזו.

הלכנו לעודד את ספאד, שנרשם לתחרות זלילת הנקניקיות. דווקא נראה היה שיש לו סיכוי לא רע לנצח בזכות תיאבונו העצום. אך הגאון הזה מרוב התלהבות דחף נקניקיה עבה במיוחד לגרון בשלמותה, השתנק ובקושי הצליח לירוק אותה החוצה לפני שנחנק למוות. כמובן שהוא נפסל מיד לקול פרצי צחוק רמים של הקהל, שלא יכול היה לבקש בידור טוב יותר. מסכן!

יומני היקר, כבר ערב ואני חייבת לסיים כי אני אמורה לפגוש עכשיו את קריל, שאחרי שלא אהבתי את הבירה שטעמתי אצלו, הבטיח לקנות לי בקבוק של יין טוב. בבית לא הרשו לי אף פעם לשתות יין עם כולם, אפילו לא באירועים חשובים, ולכן אני כבר ממש מתה מסקרנות. זה הערב האחרון שלנו פה, ובא לי לבלות אותו בכיף ולנסות דברים חדשים. יוווו, אני כל כך מתרגשת! אספר לך על החוויות אחרי שאשוב. ביי בינתיים.