האתר המהמם הבא הובא לתשומת ליבי על ידי גל מור בטוויטר, אני מצהירה מראש ובדיסקליימר כי אין לי מושג מה ומי עומד מאחורי האתר (מלבד זה שהוא מסתעף/מועתק/יושב על התשתיות של האתר הזה http://www.hometheater.co.il/ ), ואצטער לגלות שירדתי על חברים באם הם מעורבים בזה, סוף דיסקליימר.

ובכן, מה יש לנו כאן? טכנולוגיה נשית (מה זה אומר?) או בעצם כפי שאנחנו רואים, טכנולוגיה רגילה (גברית? לקוחה מאתר האב?) אבל לנשים, יופי, מה זה?
כמו שאמר גל, חלק מה"פיתוחים לנשים" גורסים את חוק מספר אחד "צבע את זה בוורוד" כך זכינו לכמה מהדורות מעניינות של ניידים, מחשבים, אוזניות ושלל אבזרי אופנה, עד פה בסדר. (מצד שני, נראה שהופעל פה בדיוק הקונספט הזה, היו היה אתר טכנולוגיה וקולנוע ביתי, והוא נצבע בורוד)

שנית, ובזה אנחנו מתקשרים לפוסט הקודם, נשים הן כנראה נישה, וכשמחירי המכשירים יורדים, כדאי לכוון לנישה כדי לגרום להן לקנות, וזה מביא אותנו לסאבטקסט של האתר, קני קני קני
תעשיית הפרסום כבר מזמן יודעת שמי שקונה את מוצרי הצריכה העיקריים בבית, הן הנשים, כולל ענייני רפואה, משפחה, מזון, וכל דבר בעצם, כבר הרחקנו לכת ושמעתי תיאוריות הגורסות שכל מה שדרוש למשפחה כדי שתהיה רגועה, זו אמא רגועה, אנחה.

בעיני, בהתאם לתובנה זו נפתח האתר, לא רק שאי אפשר לגלות מי עומד מאחורי האתר, הרי שהאוריינטציה שלו היא מכירתית במובהק, בר הניווט מציע לי פורומים, לוחות, איפה קונים, ומה קונים, ככה מדברים לנשים בימינו. נכון שהוא מצהיר על עצמו שאינו אתר מכירה, אבל האוריינטציה מובילה לשם שוב ושוב, אולי זה העולם, לא בעלי האתר, זה בטח העולם.

את לא הוגנת, נזפתי בעצמי, ונכנסתי לכתבה על מקלדות, שאמורות להיטיב איתי כיוון שיראו כל כך טוב בידי, הכתבה היתה סולידית למדי, רשימת קניות של המקלדת והעכבר, וכמובן, קושרנו לאתר מייקרוסופט, דף מוצר, רק מקרה הוא, עודדתי את עצמי, רק מקרה and nothing more
הלאה, מודה, לא הצלחתי להתרשם מרשימת הקומוניקטים שהפכה לכתבות, אני יכולה לקוות שהכל ישתנה במהרה, אבל בינינו? לא איכות הכתבות היא שקוממה אותי.

האם אנחנו צריכים אתר טכנולוגיה לנשים? מה הזווית פה? באמא שלכם, לפחות באמת תציעו זווית, תתעסקו במה שבאמת עשוי לעניין, אל תעטו את איצטלת המגדר כדי לדחוף לקנייה, ולמה באמת נשים צריכות אתר טכנולוגיה?
האינטרנט פתר את העניינים האלו בצורה פנומנלית, יש בלוגים ואתרים לנשים, חלקם אפילו הוקם על ידי נשים ועושה עבודה נהדרת באיתור הצרכים האמיתיים ומענה עליהם, יש 39 מיליון אמהות אונליין שחלקן כותבות בלוגים מצוינים, יש אתרים שלמים המיועדים לנשים, באופן כללי אני בהחלט בעד, אז איפה הבעיה שלי?
כנראה הבעיה שלי היא חוסר המחשבה, אלו לא כתבות מעמיקות ומרתקות במיוחד, הן לא מיועדות באמת לנשים, ולהוסיף פה ושם "זה יפה, זה אלגנטי, זה מחמיא לך לציפורניים" לא עושה חסד עם המהות, זה כמו שכל אחד חושב שכשהוא יפרוש לפנסיה הוא יכתוב ספר ילדים, אה, ילדים, כל אחד יכול, גם לי יש ילדים.

אף אחד לא פורש לפנסיה ונהיה מנתח מוח (אה, מוח, גם לי יש כזה) אז את תקימו לי אתר לנשים רק בגלל שיש לך אשה, או שאתה אשה, באמא שלכם (באשתכם) תוסיפו קצת מהות, ואל תתנו לנו להרגיש כאלו מנסים לעשות עלינו קופה, רק כי אנחנו נשים ואפשר לקנות אותנו במחשב אדום.

אדום? איפה? אני רוצה!?

אני יודעת שאני לא כותבת פה מספיק, הבו חרפות וגידופים, אני מרגישה בימים אלו שכל טיפת אנרגיה נגזלת ממני וזורמת החוצה ללא הפסק, ולפיכך אני מנסה לחסום אותה בטקטיקות נלוזות כמו, ובכן, להוציא פחות אנרגיה.

ומצד שני, כתיבה לא אמורה לטעון אותי באנרגיה? פרדוקס עיתוני הנשים הגורס שעלייך להתחיל באי רצון, והרצון יגיע בד בבד עם העשייה, הפרדוקס הוא כמובן שזו שטות שוביניסטית מטונפת, אבל נכונה.

אז מתניעים, הרימו דגלים.

הימים ימי קיץ המה, מה שאומר שכל דבר שנעשה בחוץ (כמו עשרות אלפי הפגישות שלנו) הוא סיוט מארץ הסיוטים, באמת אין הרבה מה להגיד על זה, ובכל זאת אני מתלוננת על החום ללא הפסק, מגוחך למדי מעצם העןבדה שאין שום דבר שבעולם שמישהו יכול לעשות בעניין זה.

קראתי היום בבוקר את הכתבה הבאה שהזכירה לי מייד את הקראנץפד העתידי של ארינגטון והביא אותי לחשוב על כל משטחי המחשב האלו בהקשר של ויקידו (ובכן, שימו לפני צפרדע היום, יש סבירות גבוהה שגם עליה אחשוב בהקשר של ויקידו) אבל כל הנגיעים האלו הם בהחלט אידיאלים לתפעול על ידי ילדים (רק דמיינו כמה דביק יהיה הנוצץ ההוא של אפל אחרי השימוש הראשון..) אפשר לייצר אותם פשוטים יותר, רגישים פחות, עם משטחי פלסטיק במקום זכוכית נוצצת, אפשר לקחת אותם לנסיעות, אפשר לתקשר עם חברים מכל מקום בלי הסכנה של קרינה סלולארית, והם פאקינג מגניבים את הצורה, זו האמת.

מעבר לזה, ילד הלומד להשתמש בכלים ובמשחקים, ידע לאמץ שימושיות-מגע בקלות יתרה (עד כה הוגדרו מסכי מגע לילדים רק כאשר יש להם צרכים מיוחדים, לא כמסה) וכמובן, תנו לצעצועים עצמם עוד שנה שנתיים ולכולם יש מסך מגע..
מכאן והלאה היתרון הגדול של המשחק החדש היא היכולת ההתפתחותית שלו במקביל לילד, מי מרים את הכפפה? אני מניחה שכמו בכל דבר, כשהמחירים של המוצרים הפיזיים ירדו, יתחיל המאבק על הנישה, שעדיין בחיתוליו (אללי, משחק מילים מזוויע).

המחשבים הייעודיים לילדים (מלבד כמובן הרצון לסייע לילדים, כולם נורא הומניטריים לאחרונה) מגיעים כמובן מהפחד היצרני מפני מכשירים סופר זולים המיוצרים בשכר רעב באיזו מדינת עולם שלישי, באם אמא ואבא יוכלו להקצות לילד לפטופ סיני במאה דולר, אין שום סיבה שיקנו לו HP יוקרתי ב1000 דולר, ולפיכך, באם נצבע אותו בורוד, נטביע עליו סמל ונקרא לו "לילדים" - יש סיכוי שנציל עוד כמה חתיכות מפני הסכנה הצהובה.

אין צורך להיות נאיבים, אבל אני חושבת שהמהלך הזה הוא נכון, וצריך לגשת אליו כמו שצריך, המכשירים הלו לא חייבים להיות יקרים, הם טובים יתר לשימוש ממכשירי ה"מחשב לכל ילד" שלצערנו נחלו כישלון חרוץ ועצוב במיוחד, אפשר לעשותם עמידים, זולים, ואז תהיה גם סיבה אמיתית להרים מערכת הפעלה לילדים, ובה כל אחת משלל האופציות הנהדרות שקיימות היום לילדים ברשת.

אז מה כבר קיים בכיוון? עולם הסלולאר הפנים את הרעיון, כנ"ל עולם הטלויזיה/די וי די/GPS, השלב הבא הוא שעולם הרשת יכנס לפעולה.
יש את זה כמובן (אוי אוי, חמוד) ה-asus see top (ולא סתם אסוס הם אלו שחברו אל דיסני בפיתוח המחשב לילדים)



עולם הנטבוקים הוא כמובן אידיאלי לילדים, אבל אני לא בטוחה שזה מספיק.



ומה לגבי זה? פה אנחנו יורדים עוד יותר בגיל ומגדילים את הבנת הפוטנציאל לחווית מדיה ותקשורת כוללת



וזוכרים את משחקי הטלויזיה של ימינו? (בטבעון קראו לזה טוטיק..) אז הנה הדור הבא, הייתי שמה ידים על אחד כזה..




מודה, זה החלום הרטוב לגבי ויקידו, ואתם יודעים מה? זה עוד יקרה.
ואגב מגע, שמתם לב לטירולול האייפון? זה עדין מתחת לפני השטח, אבל כולם מפתחים אפליקציות אייפון עבור כולם, יהיה קשה שם בחוץ כשלכולם יהיה אייפון, ובנתיים אני ריסקתי את המוטורולה הישן והטוב שלי, וטרם מצאתי את הזמן ללכת להחליפו.

אין ברירה, אני חייבת להיות בתוך הימים האלו, הקשים, לא להקים בינם וביני חיץ, אחרת זה לא שווה את זה, וזה גם לא ילך, על זה לא סיפרו לנו.

אז פנימה, וימינה שמאלה והלאה וכאן ולשם, ולכל הכיוונים.

הטור האחרון שלנו בווינט היה התנסות חדשה ומעניינת, בניגוד לטורים האחרונים הוא לא הוקדש לשפיכת חרפות על ראשנו (ולפנינים נדירות בין התגובות) אלא הפעם לראשונה הרגשתי שהתנהלו שם (ובמייל) דיונים אמיתיים, מעבר לזה, הרגשתי שלמדתי המון מהתגובות, ושהסטארטאפ השקוף משיג פה מטרה, חשיפת דילמה, דיון, למידה, יישום.

מכל הדיונים הרגשתי שמתחזקים אצלי כמה כיוונים ורציתי לחלוק אתכם קטעים נבחרים מהאימיילים (את התגובות אפשר לקרוא לבד, ואני חושבת שהן אכן מעניינות) ולחדד את הנקודות שנראות לי קריטיות

1. קו התפר בין ה"בחוץ" לפנים - מה זה אומר בעצם? זה אומר שלפעמים יאמרו לך אנשי הקוד (אנשי הדממה) שהטכנולוגיה היא לב הכל, שהקוד צריך להיות מושלם (ולפעמים זו טעות של חברות שרובן ככולן טכנולוגיות מבריקות, שהייחוד והיופי של הקוד מסנוורים את עיניהם אל מול בעיות UI וממשק)

ובכן, צריך לאזן בין החוץ לפנים, אבל לפעמים בשביל להוציא לבדיקה גרסא, חשוב *יותר* שזה יראה כמו שצריך, מאשר שיעבוד מושלם (ואני לא מתכוונת לבעיות שימושיות שנובעות מבעיות קוד, אלא מזה שהשרתים עדיין לא מוכנים לעומס, הקוד יכל להיות כתוב יפה יותר וכו)

במקרה שלנו זה חשוב עוד יותר, ילדים הם הרבה פחות סלחניים, אם זה לא *יראה* כמו שרצינו, זה משול ללא עובד, פשוט עד כדי כך.

2. בהמשך לזה, קריטי לוודא מה הקילר פיצ`ר, ולא במובן הטוב של המילה, מה הבאג הקטן (בוויקס היו לנו כמה כאלו ששיגעו אותנו) שיהרוס לאנשים את השימוש - מה הדבר הקטן שיגרום להם לעזוב את המחשב, אנשים (בעיקר בשלב הבטא הסלחני) הם טולרנטים מאוד, גמישים ובדרך כלל ידידותיים  -  הם מוכנים לשאת הרבה, אבל לכל אחד יש גבולות, ועם כל הרצון הטוב, אם המוצר (למשל) יקפיא לכם את הדפדפן בכל פעם שתשלחו יותר משתי הודעות - לא טוב..

3. לתמחר באגים ופיצ`רים מול הקהל, כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, זה רק מחדד אצלי את התחושה שאחד התפקידים הכי חשובים אצלנו בחברה יהיה מנהל הקהילה, בצמוד למוצר, מעל הQA (QA קהילה? ואולי בנפרד מהQA של הפיתוח? אנחנו עוסקים פה בקהילה רגישה ורגשנית, אישית מאוד, עד כמה שהורות היא משהו גלובלי, היא משהו שקורה לכל אחד לראשונה, יש פה המון אינטימיות ורגש ויחס אישי, שחובה חובה לטפל בהם.
ברמה מסויימת, זה נכון לכל מוצר שיש לו קהילה.

4. אם משליכים מתחומי חיים אחרים - לפעמים שווה להגדיר שאיפות ואח"כ לגזור לאורן את ההתנהלות היומיומית, כל שלפעמים גם בזבוזי זמן או טעויות הן עדיין "בסדר" מאחר והן מתחת למטריית שאיפה כלשהי, והחוכמה היא להגדיר את השאיפה (ייתכן וברבים..) האם השאיפה היא יוזרים? האם כסף? האם שת"פ גדול? כל אחת מכתיבה פעילויות אחרות.
(האם השאיפה היא שלום עולמי?? להיות אדם טוב יותר? איפה ויקידו משתלב בשאיפות שלי, זו כבר שאלה אחרת :-) )

וכמה תגובות, עם חלקן אני מסכימה, עם חלקן פחות, כולן מעניינות לדעתי:

ג. אמר: מנהל מנוסה ובכיר פעם אמר לי את מה שאני קורא "עקרון הבלקג`ק" שבו כידוע המטרה היא לא להגיע ל21 אלא לנצח את הדילר: גם בתוכנה המטרה לא ליצור את המוצר המושלם אלא פשוט להיות קצת יותר טוב מהמתחרים... (אפשר להתווכח על זה ולא בטוח שזה נכון לגבי מוצר שאמור לפרוץ דרך מסויימת - אבל חבל להרוס את הפואנטה :) )

ע. אמר:
לא מתחילים פרוייקט לפני מילואו של מסמך דרישות בפרוטרוט.  -תום הפרוייקט נאמד כאשר כל המטרות (הקריטיות) הוגשמו. 
- והיה ויש עודף זמן ותקציב אפשר להמשיך למטרות נוספות עד תום הזמן או תקציב. באותה נקודה יש לשחרר את המוצר הקיים. 
- והיה ובתום הזמן לא סוימו המטרות הקריטיות יש לבחון מדוע ולטפל בהם. אין להסחף לזוטות.

ג. (מהנדס ניהול וטכנולוגיה ובחור חכם) אמר: להעביר סקר שביעות רצון בין הלקוחות אחת לרבעון (וכמובן להודיע ללקוח על כך בתהליך המכירה ) במשך השנה הראשונה של השימוש במוצר עם שאלות לגבי אופי המוצר, מוכנותו, אפלקציות לשיפור, בעיות ותקלות תפעול במטרה לזהות את כל גורמי הסיכון הנוכחיים והעתידיים להתמקד בדרישות הלקוח ולא בהירואיות של מפתחים...

י. (ממחה יוזביליות) אמר:
כמה מזמין, נעים, פשוט ויעיל להשתמש במוצר תוכנה מהווה אחוז קטן מאוד בהוצאות, גם של כסף וגם של זמן. הרבה יותר נכון, כך נראה, להוציא מוצר עובד, ולדאוג רק אח"כ שיהיה בעל כל התכונות שמצויינות בתחילת המשפט. אולם, מוצרים נופלים, במיוחד כשמדובר במשקיעים או בשותפים עסקיים, על ההיבט של השימושיות....   דוגמה מהחיים.... הומצא עט דיגיטלי שאפשר באמצעותו לכתוב על כל משטח ללא דיו. העט עיבד את כתב היד ושלח את הקובץ באמצעות blue tooth למכשיר הסלולרי, למחשב וכו`... כדיי שהעט יוכל לעבד את הנתונים היה צריך לכתוב בצורה מסויימת ובזוית מסויימת, וכדיי להעביר מכתיבה לעכבר היה צריך ללחוץ על כפתור, אבל כדי שהכפתור לא יפריע לאחיזה, מיקמו אותו למעלה....   האמריקאים הגיעו, האירופאים הגיעו ואף היפנים... שיחקו, ראו את המגבלות באחיזה ובלחיצה, ראו את השגיאות שנבעו מהטייה של העט, ואמרו: ,כשתהיו רציניים, תגידו..."

י. (אחר..) אמר:
שאלתכם מזכירה לי דילמה אחרת שקיימת כיום בשוק המחשבים. הדילמה היא מתי יש לשדרג את המחשב למחשב אחר? הרי כל שנה יוצא מחשב עם טכנולוגיה חדשה יותר מהירה יותר באותו מחיר או אפילו נמוך ממה שהשקענו בעבר ותמיד אנו מתלבטים מתי לקנות את המחשב המשוכלל יותר והמהיר יותר? אין לזה סוף, להתקדמות הטכנולוגית ,כך שאנו צריכים מתי שהוא לקבל החלטה אמיצה ולחתוך עניין ולקנות מבלי להתלבט מה יהיה מחר, אחרת נישאר מאחור מיושנים ולא רלוונטיים.
תראו את מייקרוסופט לדוגמא: הם אף פעם לא מוציאים מוצר מושלם שלם ומוכן ,תמיד יש פרצות באבטחה שלא חשבו עליהם , תמיד יש תיקון באגים ושידרוגים וחבילות עידכון, כמובן בחינם.
כך שאתם לא צריכים להתבייש, ולהוציא את הגירסא הכי מעודכנת שלכם ועם הזמן תעדכנו תשדרגו ותתקנו באגים שצצו או תוסיפו פיצ`רים חדשים בחינם ולגבי סיבוך התוכנה והוספת המון פיצ`רים לדעתי לא כדאי, מניסיון אישי גם שלכם אני משאר, אף פעם לא מנצלים את כל הפיצ`רים הקיימים במכשירים אלקטרוניים, אם זה וידאו או מכשיר סלולרי או סתם מערכת הפעלה של ווינדוס

תודה לכולם, ועכשיו, ליישם...

פה אני יכולה להגיד שבעיקר התהפכה לי הבטן, והמציאות הוכיחה שגם בצדק וגם לא.
למרות הכל ווינט הוא עדיין (אחרי כל השנים האלו שלא הייתי שם) הבית, אבל ממילא אני לא חזקה במיוחד בבתים.

בכל זאת, במאמר מוסגר אספר לכם, שהמקום שבו הבת שלכם צעדה את צעדיה הראשונים (ותמר הלכה בפעם הראשונה מהקיר במחלקת התמונות, אל תוך זרועותי המצפות) מקום כזה תמיד יהיה הבית.

מצד שני ווינט זה טוקבקים, וטוקבקים זה לא תמיד טוב, אם כי תמיד מעניין, מצד שלישי, אנחנו צריכים לרוץ קדימה, אנחנו צריכים חשיפה, כוח מחשבה מוגבר, אנחנו צריכים דעות ואנחנו צריכים להריץ את עצמנו, אז ווינט היא גם במה, מצד רביעי..  כמה צדדים לעזאזל צריך אדם.

וכן, היה לא פשוט להתמודד עם התגובות, חלקן לקחנו לתשומת לבנו, חלק מהתגובות היותר מעניינות הגיעו במייל, כמה ספאמרים, כמה פניות הזויות.
והאמת, אפשר היה להבין חלק מהקוראים שנחשפו בפעם הראשונה לרעיון בלי להבין מה הרעיון ממש, ולכן גם הרגישו חצי מרומים, למרות שאף סטארטאפ לא נולד עם מוצר ביד, והדברים האלו יקחו זמן.. ניסינו להבהיר את זה בטור הנוכחי.

יכולה להגיד לכם שהאמונה שלי ברעיון (לא רק בויקידו, בשקיפות) היא סוג של בחירה, האם באמת זה אפשרי? האם זה נכון? האם בסיכומו של דבר אגלה שבני האדם אינם מה שחשבתי (זה בטוח) אבל האם אחטוף חבטה מזעזעת, או שבסופו של דבר אגלה שכן אפשר גם אחרת (להלן - נאיביות מוגזמת), אין לי מספיק ניסיון בניהול, בטח לא של חברה, בטח לא של סטארטאפ, ותמיד ברגעים האלו אני חושבת על הביטוי המבריק שאני לא זוכרת את מקורו, זה היה משהו כמו "ספונטניות אמיתית דורשת שנים של הכנות" והסתמכות על אינטואיציה דורשת שנים של למידה והתבוננות.

אני חושבת שבעיקר הרגשתי רע עם התחושה שאנשים חושבים ש"אנחנו לא עושים כלום" אין יכולת להחצין שעות של עבודה, בסופו של דבר ההוכחה תהיה בתוצאה, ועד שהיא לא שם קל להגיד, אבל הרבה יותר קשה להראות, בלי ספק גם המטרה שלי היא להראות כמה שיותר מהר, כמה שיותר תוצאות, אבל לא בכל מחיר, לא במחיר של חיפוף התוצאה, ובכל זאת.

היום עלה הטור השני ואני עדיין ממשיכה לתהות.

בפעם הבאה - פוסט קצת יותר מדוייק על תפיסת הקהילה/מוצר שאני חושבת עליה לאחרונה..

במשך שנים היו הדשבורדים סוג של פיתרון UI לניהול מערכות, בלוגים, ועוד, אבל הם מעולם לא נהיו סקסיים כמו, נניח, דפי בית אישיים, ואו, לוהט.
מצד שני, ככל שהזמן עבר ואנשים צברו יותר ויותר מקומות לבקר בהם, היה נראה שדפי הבית, מקסימים וחיננים ככל שיהיו, לא ממש עובדים, חלק מהסיבות מאוד טרוויאליות ואני יכולה למנות את אלו שמפריעות לי במיוחד
 - אני אוהבת לבקר באתרים, מסיבה זו קשה לי גם עם RSS
 - הם דורשים התעסקות משל עצמם, לעצב אותם, לקסטם אותם, לעשות להם פה ולעשות להם שם, מה שנקרא - לעשות ל(דף) ביתך
 - לרוב, ובהמשך לסעיף הקודם, הם לא עובדים בשבילך, אתה עובד בשבילם.

בהמשך לפוסט הזה ובו (אצטט לשנייה) כתבתי על "הצורך העולה ומתחזק בכלי שיהיה לא רק "ארגז כלים"טכנולוגי של כלים, חברתיים ואחרים, אלא הצד השני של ארגז הכלים - הצד שיכול לנהל את המקבילויות האלו, לערוך סטטיסטיקות, לאפשר גישה מפולחת לדאטה בייס (אתה רוצה לשלוח מיילים לחלק מהלקוחות שלך? אתה רוצה לגעת נקודתית בכל החברים/עוקבים/בלה בלה בלה המתאימים לנקודה הספציפית שאתה רוצה להגיע אליה) איך תעשה את כל זה? איפה הדשבורד שיאפשר לך לשלוט בחללית המתפרעת הזו?"

והנה, גוגל שמעו לשוועתי, ותוך פחות משבוע (P-:) הוציאו לאוויר את גוגל וויב google wave הגל החדש.

הגל החדש בקולנוע, אי שם בשנות החמישים היתה תנועה מקסימה למדי של כמה צלמים ובמאים, ובינהם החביב עלי ז`אן לוק גודאר
הקבוצה הזו עסקה בנושאים שברומו של עולם כגון נשים, פוליטיקה, ואף בנושא המהפכני של עירוב של נשים ופוליטיקה, ואף מעבר לכך (בזמנו עברתי סמינר מדהים על גודאר, שגרם לי לראות דברים אחרת לגמרי..) ובכן, חלק מהפילוסופיה מאחורי סרטים רבים של גודאר ובכלל סרטי הגל החדש עוסקת במושג ה"אוטר", היוצר, הבמאי שמאחורי העלילה, אותו אחד שבלעדיו הסרט היה משהו אחר לגמרי, ואולי לא היה, הוא שמחדיר אלמנטים אישיים ומנכרים כאחד, הוא הדבק בין הצלם, התסריטאי, וכדומה, לעיתים כמו במקרה של גודאר, הוא כולם יחד.

לא סובלים אותו כל כך בישראל, היו לו כמה פלירטים עם הפלסטינאים שהרגיזו את הממסד, משנות השבעים הוא סוג של נעלם, חי מת, מוזכר בהיסטוריה ונלמד בשקיקה, אבל לא ממש נוכח, האמת היא שלדעתי הסרטים הסופר פוליטיים שלו גם פחות מוצלחים, אבל זה כבר עניין של טעם.

 ומעבר לזה, אתה חייב להיות *מודע* אתה מודע לזה שאתה רואה סרט, אתה מודע לזה שזו פעולה מודעת, אתה מודע לעלילה ולשחקנים, אתה לא מרגיש חלק מהם, אתה מנוכר למתרחש בה במידה שאתה בתוך העלילה, הצילומים נהדרים ורגישים, והמשמעויות מזנקות עלייך מכל פינה, הגל החדש, אני לא חושבת באמת שגוגל עשו מעשה גודאר, אבל גם הם באו ומעמידים אותך במרכז, אבל מזהירים אותך שתהיה מודע, שתסתכל כל מה שקורה, אבל שיהיה מולך את עמוד השליטה - את הדשבורד, אתה הבמאי במשחק הגדול הזה, אבל לפנייך יש את כל האפשרויות, והן עובדות בשבילך.

כמו כל המוצרים של גוגל, הרעיון של שילובים ועבודה משותפת נמזג פה לתוך מעשה ההרכבה החדש, וכרגיל, כשמביאים לסוס את המים הצוננים והמעוצבים שלו אל תוך האורווה עצמה,  יותר קל לשכנע אותו לשתות מאשר לגרור אותו אליהם (נאים ככל שיהיו) במקום אחר - ואם לא נסתבך רגע במטאפורות - יש לכל אחד מאיתנו סיכוי הרבה יותר טוב להיקלע להפעלת גוגל וויב בתוך הקונסטלציה שבה הוא כבר משתמש בג`ימייל, גוגל מפס, מחפש בגוגל, ועוד, הוא כבר חלק מזה, ואין שום סיבה שלא יחבר את החוטים, בעצם, גוגל יעשו את זה עבורו.

הפריחה הגדולה של כלי הפרודקטיביות (גם אם בתוך נישה צרה יחסית, אבל מאוד פעילה ומגובשת) והתפיסה החדשה שלהם ובה הם משתמשים בכלים הקיימים (ג`ימייל, שלל אפליקציות אופן סורס ופלאגינים) על מנת לשפר את היעילות, משחקת גם היא לידים של גוגל, עכשיו הם יגרפו בסערה לא רק את הקהל הרחב שמחפש מפה ליום ההולדת של חבר, מעלה תמונות לפיקאסה, ועושה צ`אט עם חברים כשמשעמם לו בעבודה, אלא גם את מטורף הפרודקטיביות שמקטלג את כל מה שהוא צריך לעשות ועובד גם עם אחרים..

הצרכים הלכו וסגרו על השוק, וכשכולם מדברים, אז בדרך כלל גוגל מרימה את הכפפה...
בין השאר, הכלי הוא אופן סורס, ומי שיקבל את הגישה אליו תהיה קהילת המתכנתים של גוגל, מאוד נכון, מעורר הערצה כמעט, ומבטיח שהכלי יתממשק לשוק ולצרכים המתפתחים בהדיקות ובהלימות גבוהה, וואלה יופי, כבר לא ממש חשוב כמה זה יצליח, המהלך כל כך נכון שזה תענוג להסתכל, במובן מסויים אני מוצאת פה עוד נקודת השקה, גודאר סיכם את עצמו ואת חלק ההיסטוריה שהוא נגעבו ביצירה מונומנטלית בשם "ההיסטוריות של הקולנוע" (ברבים כמובן, אח..)מאחר וטען שרק הקולנוע יכול לכתוב את עצמו, ובמובן הזה אני מאוד מאמינה בטכנולוגיה הבונה את עצמה, טכנית כמובן, אבל גם חברתית, תרבותית, ערכית.

* ובמאמר מוסגר, גודאר הוא שאחראי לאחד מהסרטים עם השמות הכי מוצלחים ומדוייקים שיש, סרט סטודנטים חובבני וראשוני שנקרא "לכל הבחורים קוראים פטריק" ותחשבו על זה.

בשבוע שעבר קיבלנו את ההצעה הקונקרטית הראשונה להשקעת Seed מלאה. זו ההשקעה האמורה לאפשר לנו גיוס עובדים בכמות סבירה ופיתוח מוצר בר השקה לקהל הרחב - אם כי לא הרבה מעבר לכך.

חלק משמעותי מהרצון שלנו לקבל כסף נוסף בזמנים אלו במקום לדהור קדימה חמושים בידינו בלבד, היא העובדה הנעימה שלשנינו אחריות הורית מוגברת, וחשק בלתי נשלט להיות מסוגלים להאכיל את ילדינו, ומכאן, שללא השקעה, אין לנו ברירה אלא לעבוד גם במקומות אחרים. בהחלט היה נעים לקבל הצעה שמבטאת אמונה במוצר וביכולתנו להקימו, גם אם לא היתה בדיוק כוס התה שלנו. מעניין לא פחות היה להתמודד עם הנגזרות של הסכם ההשקעה, ושל מה שאנחנו צריכים להקריב עבורו, שהן עניינו של פוסט זה..

להמשך הפוסט ב thecoils