בכוח הלב A Mighty Heart

העיתונאי האמריקאי דניאל פרל נחטף בינואר 2001 בקראצ`י, פקיסטן, ונרצח כעבור כשבוע  בידי שוביו. זו כנראה העובדה היחידה שהסרט מתאר שזוכה להסכמה גורפת. פרטים אחרים של הסיפור הם פרשנות, תוספות והסברים, וככאלה הם תלויים בהשקפות ועמדות פוליטיות: למה נחטף פרל? בידי מי? איך ומדוע הוחלט להרוג אותו? מה היה היקף וטיב הנסיונות להציל אותו? כל אלו לא יניבו עובדות, או סיפור מוסכם. גם יוצרי "בכוח הלב" יודעים את זה, ובהתאם, הסרט לא מהווה גרסה סכרינית וקונצנזואלית לאירועים המתוארים בו. גם מי שמבקש עלילה פשוטה של טובים ללא חת מול רעים איומים  עלול להתאכזב: זה סרט מורכב ודקדקני עם מסר פוליטי מובלע המוגש ברגישות ובעדינות, תוך שימת דגש מרכזי על האדם שבמרכז ההתרחשות הפוליטית, ולא על האירועים הגדולים ממנו.

דניאל ומריאן פרל עבדו כעיתונאים בקראצ`י, במצב הפוליטי הנפיץ שלאחר הפיגוע במגדלי התאומים. דניאל, שחקר קשרים אפשריים בין אל-קעידה לשירותי הביטחון הפקיסטניים, יצא לריאיון אחרון לפני עזיבתם המתוכננת של הזוג את העיר, ולא חזר ממנו. מכאן מוצגת השתלשלות האירועים כפי שמריאן חוותה אותם: חברים ומעסיקים מתאספים בבית השכור בקראצ`י ומנסים, ביחד עם נציגי כוחות הביטחון הפקיסטניים והאמריקאיים למצוא את דניאל: להבין מי חטף אותו, איפה הוא נמצא, ומה אפשר להציע בתמורה לשחרורו. הסרט מגולל את הפחדים, זכרונות העבר, הייאוש והתקווה של מריאן, שהיתה בחודש החמישי להריונה כשבעלה נחטף, עד לסיום הקיצוני באכזריותו של פרשת החטיפה, ומעט מהאופן שבו בחרה מריאן להתמודד עם האירוע ולהמשיך בחייה.

קראצ`י של "בכוח הלב" היא קן רוחש וצפוף. היא הומה אנשים, מכוניות, פקקי תנועה, עוני מייאש, קיצוניות. הסרט יוצר תחושה קיצונית של שהות בתוך סיר לחץ מבעבע,  והמוצא הכמעט מתבקש ממנו מלחמה בלתי פוסקת של מזרח מול מערב, העולם השלישי מול העולם הראשון, הדפוקים מול מי שנתפס כאחראי למצבם, איסלאם מול כולם. אבל זווית המבט המוצגת בסרט לא מניחה לנו לחלק בקלות רבה את רגשות ההזדהות שלנו בין "אנחנו" המערביים ו"הם" הפקיסטנים; במקום זאת ישנם "אנחנו", האלמונים האקראיים המשלמים את מחיר הטרור ו"הם" המשיתים אותו – קיצונים איסלמים אך גם ממשלות הכושלות בתפיסתם (פקיסטן) או בטיפול בהם (ארה"ב). כפי שמריאן פרל מדגישה לכתב החטטן המראיין אותה, עשרה פקיסטנים נהרגו באירועי טרור ביום בו נרצח דניאל; הטרור נמצא בכל מקום ופוגע בכולם. ומאידך, תמונות השפלת הכלואים בגואנטנמו ביי והבטחותיו הריקות של קולין פאואל לנהוג בהם בכבוד מציבים את וואשינגטון כמי שמלבה ומעודדת את הטרור, ומזינה את השנאה למערב.

המשוואה הזאת לא קלה לעיכול, ועם זאת, היא נעשית ברגישות ובתשומת לב לניואנסים. באף שלב אין הצגה חד ממדית ופשטנית של החלוקה בין "טובים" ל"רעים". "קפטן", איש כוחות הביטחון הפקיסטנים המפגין מחוייבות אישית למצוא את דניאל, מענה נחקרים בלי שום ספקות מוסריים, בעוד בכירים פקיסטנים מתנערים מאחריותם בטענה שהודו היא העומדת מאחורי החטיפה; נציגי ארגוני הביטחון האמריקאיים לא מפגינים התנהלות מוסרית יותר או פחות מעמיתיהם הפקיסטנים - לצד יחס משפיל ובוטה לקפטן, גם הם רוצים "מושב בשורה הראשונה" למחזות העינויים שהוא עומד להעלות.  אפילו בבית פרל, סוכנת בית פקיסטנית המטופלת בילד רעשן – נוכחותו נשמעת בכל רגע ורגע של תיאור המתרחש בבית – לא מפסיקה לעבוד ברקע: לשטוף, לנקות, לשרת את המערביים הזרים. אם אי אפשר לספר את סיפור החטיפה של דניאל פרל מבלי לנקוט עמדה פוליטית כלשהי, בא הסרט ומציג את עמדתו, אבל בדרך ההוגנת היחידה לעשות זאת, תוך הכרה במורכבות האינסופית של התמונה.  התוצאה היא סרט שמצליח להמנע, כנגד כל הסיכויים, מלהפוך לדרמה הוליוודית על אנשים יוצאי דופן מצד אחד, או למנשר פוליטי צעקני מצד שני; במקום האפשרויות הללו, קבלנו תיאור מעורר אמפתיה של טרגדיה אנושית-פוליטית.

מעבר לכל דיון פוליטי, מתעלה דמותה של מריאן פרל, במשחק מצוין של אנג`לינה ג`ולי. בהחלט לא בחירה טבעית לתפקיד, ג`ולי מצליחה לגלם לא רק את מריאן אלא גם את תפיסת העולם של מריאן: היא מתמקדת במסר האנושי ועושה זאת ברגישות ובלי גלישות לדרמטיות-יתר ומשחק מוגזם. ברגעים הקשים ביותר של דמותה בסרט הקהל יקבל לא יותר מהצצה אל הכאב שלה, אבל גם ממרחק של כמה שבועות לאחר הצפיה, ג`ולי נשארת מרגשת למרות, או אולי בגלל, הריסון העצמי שהיא מפגינה הן כמריאן והן כשחקנית שמשחקת את מריאן. מריאן פרל עצמה, אשה שנקלעה שלא-בטובתה לסיוט שבחן את תפיסת עולמה ועקרונותיה באופן קיצוני, מעבירה בסרט מסר ברור: הטרור נכשל, כי מטרתו היתה להפחיד אותי ואני לא מפחדת. זהו מסר מעורר הזדהות וכבוד, וכמוהו גם התנהלותה המאופקת ודבקותה בעקרונות המשותפים לה ולבעלה כמו חופש העיתונות והניסיון לדיאלוג ולקירוב בין תרבויות שונות. בשורה התחתונה, מריאן פרל ומייקל ווינטרבוטום הצליחו לספר את סיפור החטיפה של דניאל פרל תוך הדגשת העקרונות הללו, וזהו ניצחון מרשים על המסר שאותו ניסו חוטפיו של דניאל לקדם.