זוכרים שנתנו לכם לבקש מתנות מסנטה הסקסית שלנו? אז הנה היא נותנת לכם אותן (:

לחיצה על הלינק אינה מומלצת למי שנרתע מנשים בלבוש מינימלי.

הישרדות "פרוזדור האימה"

חבריי לכיתה ואני עברנו תהליך גיבוש אפקטיבי ביותר בליל שלישי. שלישי הוא היום בו אנחנו לומדים עריכת וידאו לתוך הלילה עם סנואו, המרצה הכי מדליק בשנקר שאינו ממוצא צרפתי. בסוף השיעור הוא הראה לנו קליפ מהסרט על ג`ים מוריסון, שהיה כל כך מעולה שהייתי בטוחה שתיכף תפרוץ מתוכי לבה מרוב התלהבות.

במהלך הקליפ חשבתי לעצמי איזה נהדר היה יכול להיות אם הייתי יכולה לקחת פאוזה של שנה מהחיים שלי כמו שהם (מלאים במטלות), וכל היום פשוט לרבוץ ולספוג. לראות את כל הסרטים והסדרות שלא ראיתי, לקרוא את כל הספרים והעיתונים ששווה לקרוא, פשוט להאביס את עצמי בתוכן. למשך כמה רגעים זה נשמע לי כמו אחד הדברים הכיפיים שאפשר לעשות.
הסרטון נגמר, והחלטתי לדחות את התוכניות האוטופיות הללו לעוד ארבעים שנה מעכשיו. גם השיעור נגמר, והתכוונתי ללכת הביתה ולהמשיך לעבוד כמו חמור על רשימת המטלות האינסופית שלי.
אלא שאז קרה דבר קצת מצחיק. הופתענו לגלות שאנחנו נעולים בבית הספר. השומר פשוט נעל את הבניין והתחפף הביתה! במקום להילחץ, התחלנו לרקוד, לשיר ולהתגבש ככיתה. זו הייתה יופי של פעילות. להיות לכודים בבית הספר בלילה זה הרבה יותר מקורי מאשר לצאת ביחד לפאב או משהו בנאלי כזה. כעבור חצי שעה אינסופית של טמטום חושים, בה החלטנו את מי אוכלים קודם, הגיע השומר מביתו ופתח לנו את היציאה. האמת, שהיה כל כך כיף שלא מיהרנו לצאת.

הכירו את זרוב, האישה האומניפוטנטית

למחרת, נסעתי לעבר רמת החי"ל, ושם פגשתי לראשונה מלא בלוגרים שאני קוראת אצלהם מאז שהייתי ביצית! חוץ מדודה מלכה שכבר פגשתי אלף פעם, היה שם סניה האגדי, ש. כהן המבריקה, ונמרוד – האיש מאחורי ILOOK.
או בקצרה, אני יכולה עכשיו למות בשקט כי פגשתי את כל הבלוגרים שהיו אי פעם בטבלת הפעילים של ישראבלוג, פחות או יותר.
אבל לא בשביל להסניף דבק מגע נפגשנו שם, כמו שמקובל היה במפגשי ישראבלוג כשהייתי צעירה, אלא כדי לקבל גאדג`ט מהסוג שמשנה את כל ההשקפה שלך על העולם. בחיי. מדובר פה על סוג של קובייה מוארכת שעושה בלי בעיה כל מה שהמצלמה, הפלאפון, הלפטופ, ונגן האמ.פי3 עושים יחדיו. עוד לא סיימתי להסתגל אליו, אבל כבר הצלחתי לסנכרן אותו עם אחת מתיבות האי-מייל שלי, ועם המסנג`ר שלי. יודעים מה זה אומר? כן! מדיה נוספת בה אני יכולה להתעלם באלגנטיות מאנשי הקשר שלי! הידד.
שמו של המכשיר: סמסונג אומניה. זה מגיע מהמונח "אומניפוטנציה" שהוא ההיפך מהמונח "אימפוטנציה". בעוד שהאימפוטנט הוא חסר יכולת, האומניפוטנטי הוא בעל יכולות-על אינסופיות! וכזאת אני. לפיכך, היזהרו ממני.
תראו אותנו יחד! תראו מה הוא יודע לעשות!

יום אחד התקלחתי לי, כמו שרוב בני האדם עושים. רק שאני קצת יותר מזוהמת מרוב בני האדם, לכן המקלחת שלי הייתה מעט ארוכה יותר ממקלחת ממוצעת. הדבר הרגיז את אמא שלי.
"מה את עושה שם?" היא צעקה לי מבחוץ לחדר האמבטיה.
"אני מתקלחת, מה את חושבת שאני עושה?" עניתי והמשכתי להתקלח.
אחרי כמה זמן שוב חזרה על עצמה השאלה. "מה את עושה שם?"
"אני מתקלחת, לכי תראי טלויזיה או משהו ואל תפריעי לי." צעקתי לה מבין קילוחי המים.
אחרי כמה זמן, כשכבר התכוונתי לזחול החוצה, לפתע נכבה האור בחדר האמבטיה. נזכרתי באותה הפעם שנשרפה הנורה באמצע המקלחת. אבל זה לא היה המקרה הפעם. "מה את עושה שם?" שוב נשמע הקול של אמא שלי.
"אני מתקלחת, לעזאזל! זו את שכיבית את האור? למה עשית את זה? תדליקי אותו!"
והיא כאילו לא שמעה מה שאמרתי, ובמקום להדליק את האור היא פתחה את הדלת של חדר האבטיה, צעקה "מה את עושה שם?!" והסיטה את הוילון שמסתיר את המקלחת.
די! מה את נכנסת לפה? לכי!" התקפלתי לי רחוק ככל האפשר מעיניה.
כעת כשנוכחה לראות במו עיניה שאני אכן מתקלחת, הואילה בטובה לצאת ולתת לי לסיים להתקלח. מי היה מאמין. בן אדם שאשכרה מתקלח במקלחת.

היום הילה הגיעה אליי בערב. היא לבשה חולצה נורא מכוערת בצבע אפור וראינו את הסרט "מועדון קרב" שהורדתי למחשב. סרט יפה, מלנכולי כזה ומעורר מחשבה. לא פוגשים הרבה סרטים כאלה בימינו.

בזמן שצפינו בסרט, אמא חזרה הביתה. כמובן שדווקא באמצע הסרט היא נכנסה שוב ושוב לחדר שלי, מנדנדת לי שאני אתרגם לה איזה מכתב בעברית שהיא קיבלה. "לא עכשיו!" אמרתי לה. "לא באמצע הסרט, לא כשהילה פה!"

זה גרם לה להיעלב ולצעוק עליי קללות ברוסית בנוכחות הילה. זה הילה צחקה. אבל אחר כך אמא שלי פצחה בנקמה מרושעת. היא התפשטה. כן. היא הסתובבה ברחבי הבית כשעליה רק חזיית תחרה ענקית כזאת בצבע של גווייה ותחתונים שמגיעות לה הרבה מעל הפופיק, בהנחה שיש לה אחד כזה. הסרט נגמר והתכוונתי ללכת ללוות את הילה לביתה, סתם בכיף. אבל הבעיה היא שהדרך אל מחוץ לדירה עוברת באזור המחיה של אמא שלי, איפה שהיא מסתובבת הרבה יותר מדי עירומה.

"מאאאאם!" ככה אני קוראת לה, "תתלבשי!"

אבל היא רק רטנה לעברי בזעם: "לא יודעת כלום, לא אכפת לי ולא רוצה לשמוע" ברוסית. מה ששוב הצחיק את הילה, שישבה מאחורי דלת סגורה ומסוגרת.

לא הייתה לנו ברירה אלא לרבוץ אצלי בחדר עד מאוחר, לגלוש ביחד באינטרנט וכאלה. עשינו את זה עד שאמא שלי לבשה עליה איזה סדין שמסתיר את מידלדליה המוצנעים.

אמא שלי התלוננה שאין ביננו תקשורת טובה. אני הסכמתי איתה. אמרתי לה שהיא לא מבינה אותי. היא ביקשה ממני שאני אסביר לה למה היא לא מבינה ומה צריך לעשות כדי שהא תבין. אני אמרתי לה שאני לא חושבת שאפשר להסביר לה דבר כזה כי היא לא תבין את ההסבר. היא התעקשה. אמרתי לה שהיא פשוט לא מחוברת בגרוש למנטליות של הארץ ושל התקופה.

תגובתה: "אז מה שאת רוצה זה שניסע לירושלים? שניסע לכותל המערבי?!"

לעוד קטעים נהדרים, אתם יודעים לאן לגלוש.

את הפוסט המלא, עם תמונות ססגוניות, תוכלו למצוא בזרוב.קום.

זהו. אבד הטעם לחיי. איני חושבת שאצליח להתעלות אי פעם מעל המסיבה הזאת. בכלל, איני רואה שום דרך בה מסיבה כלשהי מצליחה להיות מהנה יותר מהמסיבה שלנו שנערכה אתמול בצהרי היום באפרטמנט 98.

זה לא היה פשוט.

הערה: בפוסט הזה כשאני משתמשת בפועל "אנחנו", הכוונה היא אליי ואל דור, שותפי בהקמת זרוב.קום, ובהקמת המסיבה הזאת.

כמו כן, הפוסט נכתב תוך כדי צילומים לתוכנית תיעודית ולכן בטח שכחתי הרבה דברים שאני אמורה להכניס לתוכו. זאת מכיוון שאני מקריאה להם בקול רם מה שאני כותבת ברגעים אלה. מאוד מבלבל.

המועד המשוער הראשון של המסיבה, היה "מתישהו באמצע אוגוסט". כן כן, אוגוסט 2008. היו ימים שבהם באמת האמנו בשיא הרצינות שיש סיכוי שהאתר יהיה מוכן באוגוסט. אחרי זה ראינו שהאתר לא מוכן באוגוסט. הפלא ופלא. ל-mako לקח שנתיים בערך, אז למה חשבנו שאנחנו נצליח לעמוד בלוח הזמנים? אז דחינו את המסיבה "קצת", שתתלכד עם עם יום ההולדת שלי בסוף ספטמבר.
ואז דחינו אותה עוד קצת.
ועוד טיפ-טיפה.

ואז החלטנו על תאריך סופי: יום שישי ה-14 לנומבר. אבל האפרטמנט היה תפוס, אז דחינו ליום ראשון ה-16 לחודש. ואז, שבוע לפני יום ראשון ה-16 לחודש, ראיתי ששום דבר לא מוכן, נכנסתי להתקף חרדה, והתקשרתי ברוב פאניקה לאלון קסטיאל המקסים להתחנן שירשה לנו לקבוע מועד חדש, אחרון, סופי, הפעם באמת. זה היה ה-28.11, יום שישי בצהריים. מה שהסתבר להיות בחירה נבונה. זה היה בדיוק חודשיים אחרי יום ההולדת שלי, מזג האוויר היה נהדר, שום פיגוע לא התרחש, ולפיכך רובכם באמת החלטתם לצאת מבתיכם ביום שישי בצהריים ולהגיע לאפרטמנט לחגוג איתנו.
 

עד שקבענו לעשות את המסיבה באפרטמנט, עברנו כמה וכמה בעלי מועדונים מפוקפקים ומפקפקים. כל מיני אנשים שלא החזיקו מקלדת בחיים, והיינו צריכים להסביר להם מה זה "זרוב", מה זה רשתות חברתיות, מה זה בלוגים ואיך אוכלים את זה.
"אז רגע, אתם תביאו אנשים? מספיק אנשים?" היו שואלים מול זוג הצעירים הורודים היושבים מולם, ומסבירים שלא בטוח שמשתלם להם לפתוח את המועדון. האדם היחיד שלא פיקפק בנו, היה אלון קסטיאל, שבבעלותו אחד המועדונים השווים בתל אביב, הרי הוא האפרטמנט. ולפי כמות האנשים שהגיעו + שקלול אחוז השתויים מביניהם... אני מאמינה שאף אחד בשיתוף הפעולה הזה לא יצא מופסד.

כל זאת ועוד, בזרוב.קום. בקרוב הוידאו

• 1986 – זרוב יוצאת לאוויר העולם המזוהם בנשורת גרעינית בברית המועצות.
• 1990 – זרוב מגיעה עם אמא לארץ ישראל.
• 1990-1998 זרוב הילדה חיה חיים עלובים ומשעשעים, המספקים בסיס איתן לכתיבת אינספור זכרונות ילדות גרוטסקיים.1998 – זרוב מקבלת את הכינוי "זרובבלה" באופן אקראי בעת טיול שנתי.
• 1999 – זרוב הלפלפית מקבלת מחשב לראשונה בחייה, ועוד לפני החיבור לאינטרנט, מתחילה לכתוב בלהט יומן משעמם בן אלפי עמודי WORD.
• 2000-2003 – זרוב עושה כל מיני דברים הכרחיים כמו ללמוד הרבה, להכיר חברים, לחוות חוויות, לגדל אישיות, לגלוש באינטרנט, לריב עם אמא, להיות פריקית, לצאת עם בחורים מבוגרים ממנה בהרבה.
• 2003 – זרוב מגלה את ישראבלוג, ומיד מתחילה לכתוב כל מה שעובר עליה.
• 2004 – הבלוג צובר פופולאריות. זרוב הולכת עם תחתונים על הראש במשך חצי שנה כי זה נראה לה רעיון טוב.2005 – זרוב מתגייסת לצה"ל, הקוראים ממורמרים "הבלוג שלך היה הרבה יותר טוב לפני שהתגייסת"
• 2006 – זרוב משתתפת בתוכנית אווילית בטלויזיה בשם "מייבלוג", שם היא משתמשת בבמה שניתנת לה כדי לשדר בטלוויזיה מחדרון שירותים.
• זרוב משתחררת מצה"ל ומתחילה ללמוד עיצוב גרפי בשנקר, הקוראים ממורמרים "הבלוג שלך היה הרבה יותר טוב לפני שהשתחררת"
• זרוב משלימה הכנסה כמראיינת בסרטוני וידאו עבור האתרים נענע, היפ, ועוד. הקוראים ממורמרים: "את לא צריכה לעשות וידאו, יותר מתאים לך לכתוב".
• 2007 – זרוב זוכה לכתבת פרופיל בטיימאאוט עקב התבטאויות חסרות טאקט. מתיידדת עם הכתבת המקסימה מאשה צור גלוזמן, ועם הצלם דור גרבש, איתו היא ממשיכה לעבוד עוד בעתיד.
• זרוב מקבלת הצעה שאי אפשר לסרב לה, לארח בבלוג שלה קמפיין שערורייתי משהו לבגדי הים של פלפל. דור מגויס למשימת צילום הקמפיין ברגע האחרון, עקב הברזתו של צלם אחר.
• זרוב זוכה לכתבת פרופיל די, אה, "צבעונית", ב-7 ימים, ושלל איזכורים והתייחסויות מפרגנות יותר או פחות בשלל כלי תקשורת.
• 2008 – זרוב מעבירה את הבלוג שלה לתפוז. הקוראים ממורמרים "בישראבלוג הבלוג שלך היה הרבה יותר טוב".
  הקמפיין של זרוב עבור פלפל זוכה בפרס קקטוס הזהב, בלי שהיא ידעה שהיא מועמדת בכלל. זרוב זוכה לכתבת שער ב"פירמה" של גלובס עקב התקרית.
• זרוב עושה כל מיני דברים כדי להרוויח כסף, כמו עבודה כגרפיקאית במערכת ידיעות אחרונות, ואחרי זה מעבר למשרת החלומות שכל בלוגרית הייתה מתה לקבל, כמנהלת קהילות של הסטארט אפ הצבעוני והעליז, "אינטר8ינג".
• זרוב מחליטה שמספיק לשבת על האחוריים בחוסר מעש, ובעזרתם של חברים נאמנים ומוכשרים, בראשם דור גרבש, יוצרת את האתר העליז זרוב.קום שאתם מתבקשים לגלוש בו כעת! איזה כיף, הא?
•