|
tur2
תוכן
| פורסם ב-12 ביולי 2009, 1:02 | | במדור | כללי |
|
לפני שהספקתי להוריד את הנעליים אמא שלי שאלה אותי.
נראה לי שפחדתי מהשאלה הזאת כל השנה וחצי האחרונה. ישירה.בוטה. ישר לפרצוף.
במצח נחושה שיקרתי. ורק אז, שנייה אחרי שמנגנוני ההגנה העצמית שלי פעלו אוטומאטית, עבר לי בראש שאולי לא הייתי צריכה לשקר. תמיד אמרתי לעצמי שאם ישאלו אותי את השאלה הישירה הזו - אני אענה בכנות.
כנראה שאני הפחדנית.
"למה את שואלת?"
"כי אני דואגת"
"למה את דואגת? כי אין לי חבר? אין לי זמן לחבר עכשיו. כי אני מסתובבת איתה כל הזמן? היא חברה טובה"
"לא. היא בחורה טובה. אני פשוט דואגת"
"שמה? אין לך מה לדאוג"
"שתהפכי ללסבית. זה כל מה שאני מפחדת ממנו"
...
אולי זה טוב שאני פחדנית.
[ולפעמים בא לי פשוט גם לשקר לעצמי]
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-27 ביוני 2009, 2:25 | | במדור | כללי |
|
ובלי לצנזר, הפעם.
ארבע שנים הייתי הבחורה שמחכה.
כל מחשבה, כל מלה שיצאה מהפה שלי היה בה מן החכיון הזה. למשהו אחר. למישהו שהיה רחוק. למשהו "נעלה" יותר מחוסר האונים שחייתי בו.
ואז הגיע גיל 17 וחזרת. אלינו. אל הארץ. אליי.
אני חושבת שברגע שהבנתי שאתה פה לתמיד הבטחתי לעצמי שלעולם לא אעמיד את עצמי יותר במצב הזה. בחולשה הזאת.
מאז תמיד הייתי הבחורה שמחכים לה. שמזיזים עולמות בשבילה. אחרי שחזרת לא חיכיתי לאף אחד.
ועכשיו חזרתי לחכות.
יכול להיות שלחכות אומר להיות מאוהבת עד מעל הראש. ויכול להיות שזה אומר לשקוע באומללות שלי עד שאני שוכחת ממנה בעצמי.
מה שכן - זה שקלטתי כמה רע לי רק עכשיו. וכמה אין אף אחד שמחכה לי בשביל לשמוע את זה.
אם יש משהו שקשה לי להתמודד איתו זה שלא מקשיבים לי. ההורים שלי תמיד עושים את זה. אני מתחילה משפט - והם ממשיכים בלי להבין בכלל מה רציתי להגיד.
יותר קשה לי מזה זה כשאני יודעת שלא מעניין את אף אחד לשמוע מה אני רוצה להגיד - וגם אם אני אומר עד הסוף, אף אחד לא באמת ישים לב.
ומה יש להגיד? שרע לי. שרע לי בצבא ורע לי בבית. שבכל מקום אני מרגישה כמו אורחת. שאין לי איפה להתפרק.
שאני נכנעת לאנשים בקלות אבל לא נכנעת לעצמי - ולפעמים אני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי מלהשתגע [והרי החזקתי את עצמי כל כך טוב עד עכשיו, איפה זה נשבר?]
שאני צריכה שמישהו יחזיק לי את היד ויתן לי לצרוח ממש חזק.
כשהייתי בתיכון עשיתי הרבה טעויות. חשבתי רק על דבר אחד - והדבר האחד הזה היה בניו-זילנד. חלקן היו טעויות קטנות, שהשליכו רק על השפיות שלי. ועל חלקן אני משלמת עד עכשיו.
עצוב לי. עצוב לי שמטיחים לי אותן בפנים כל הזמן ומזכירים לי איזה בן-אדם אומלל הייתי. עצוב לי להזכר בכמה אני חסרת אונים, במיוחד כשאני יודעת שאין לי שום דבר שאני יכולה לעשות כדי להרים את עצמי.
וכרגע אני שלולית ממש גדולה - ואני לא יודעת איך לחזור להיות בשר. [כשהייתי קטנה רציתי להיות ממש כמו אלכס, מעולמה הסודי של, ולהפוך לשלולית - עוד אחת מהטעויות האלה שעושים בלי להבין].
[לפעמים נראה לי שאת אפילו לא יודעת מה יש בתוכי. מצד שני, אף פעם לא אמרתי לך. מצד שלישי אף פעם לא שאלת]
לפני שלוש שנים, בערך, כתבתי פה על עיטוש גדול שאני מחכה שיבוא - ויוציא ממני דברים נסתרים. כרגע אני מתעטשת הרבה עיטושים קטנים, סגורים ומעצבנים. מצחיק להבין בדיעבד איך החיים שלנו בכלל לא בשליטתנו.
וממינוס למינוס אני עדיין מאוהבת עד מעל הראש. עדיין שלולית. עדיין מחכה לך. מפעם לפעם מנסה להפגין איזה כח אחרון שנשאר בי [רק כלפי חוץ. בפנים אני לגמרי כנועה] מנסה להיות מעניינת ומפתיעה בשבילך.
אני לא מעניינת ומפתיעה בשבילך. אני פשוט שם.
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-21 במרץ 2009, 1:03 | | במדור | כללי |
|
"להיות בן זמנך - זאת אומרת ליצור את זמנך ולא לשקף אותו ואם לשקף אותו - לא כמו ראי, אלא כמו מגן. להיות בן זמנך משמע ליצור את זמנך, כלמר לקרוא תיגר על תשע-עשיריות ממה שהוא מייצג, כשם שקוראים תגר על תשע-עשיריות מהטיוטה הראשונה של שיר" מרינה צווטאיבה.
אשה - מהפנטת, מסובכת, נחקרת. מעולם לא הרגשתי צורך לחקור גבר, אולי מהתפיסה השגויה שאני מבינה את כולם והם פשוטי למראה. כשם שגברים נוטים לכתוב רבות על נשים - מהתפיסה השגויה שהם יודעים עלינו הכל. ההבדל הוא שבידי, ה]שטות וההבנה של המח הגברי מצטיירים בשעמום וחוסר עניין. אצלם זה מתבטא בבטחון עצמי מופרז - ובכך ברצון הלא ברור להלום בנו בגרזנם ולרתום אותנו למרכבתם - כדי שלא נשתנה - כדי שלא יאלצו ללמוד מחדש.
לעומתם - הנשים בעיני. זה חשוב להגיד בעיני, כי בעיני אחרות זה בוודאות שונה. נשים גורמות לי להתעלף תחת מראה פניהן.
כשהסתכלתי עליה בפעם הראשונה, ואין זה רלווטני מי היא ההיא - כל אשה, מינקותי, בהסתכלותי עליה בפעם הראשונה בכל יום בו אני רואה אשה, משהו מתפוצץ אצלי, משהו קורץ אליה וחושב אליה. היא, המורכבות שלא אבין לעולם, כשם שלא אבין עצמי [ואילו היא תבין בכזו פשטות]. ההסתכלות גורמת לי לאבדן חושים. הידיעה שיש באשה האחרת ממני משהו אחר, משהו נשגב, משהו מורכב עד כדי שנסיעה עד הכוכבים וחזרה לא תבהיא לי אותו גורמת לי להתפרץ בהערצה בכל בוקר.
ומצד שני, נשים אחרות, וירג`יניה למשל, בחצי הברה מתליחות לחדור למחשבה הכי כמוסה שבי ולהבהיר לי אותה [ואותה, את האשה גם כן, באותו הרגע] בקלות שאין לתאר.
ובזאת מסתכמים רשמיי על האשה - לא ברורים, מעריצים וכפופים.
מבחינתי היא נשגבת ובלתי מושגת מספיק כדי שלבי ינהה אליה בכל נשימה, בכל מחשבה, בכל תזוזה של השרירים.
בכל הקזת דיו על דף - יש אשה.
***
מתישהו, מזמן, אחרי שראתי כמה ספרים של וולף ברצף, ובמיוחד אחרי "חדר משך" זה עלה על דף גזור. הרגשתי צורך לתעד.
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-26 ביולי 2008, 14:00 | | במדור | כללי |
|
וכמעט בלי רגעים שבהם הוא בא לסיפוקו [אבל הרגעים שכן - באמת שאפשר לתת הכל בשבילם]
וכל הזמן - בחרדה שתביני שלצאת עם בחורה שלא יוצאת מהצבא זו לא הדרך לפתח מערכת יחסים בריאה
ואז אני אתפרק.
[זה כמו המגדלים האלה שבונים ואז מוציאים מהם חלקים-אחד-אחד ובסוף הם נופלים.
הבאתי את כל החלקםי שלי לך - תעזבי - אני אתרסק]
בא לי לדחוף את הראש לתוך כיריים.
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-10 במאי 2008, 21:10 | | במדור | כללי |
|
רגע אחד את גורמת לי להרגיש סמרטוטית
וכמה ימים אחרי, אני מתכרבלת בחיבוק שלך ולא אכפת לי מכלום ואני נהנית ואת מדהימה אותי.
את מדהימה את.
נראה לי שאת לא מפנימה את זה בתוך כל הלחץ שלך. [אם היית מבינה כמה השתניתי וכמה אני שונה ממה שהייתי קודם, באמת, אולי היית מבינה כמה את מדהימה]
מוזר לי, ולא קל לי בכלל. עם הקטע השושואיסטי הזה., עם הכל בעצם, אני לא רגילה לזה [אולי בגלל זה ממש רציתי לספר לה עליי, עליי ולא עלייך, ולא עלייך כי עלייך אי אפשר, אך אם אפשר היה הייתי מכריזה לכל העולם. אם הייתי אדם אחר אולי הייתי מתחננת לאיזו טעות] כמה שזה מטומטם - אתמול כשראיתי אותך הייתי מוכנה לתתת חמישה שבועות של להיות הסמרטוט שלך רק בשביל עוד ערב כזה. רק בשביל לחבק אותך, ולצחוק איתך בלי לחץ זמן [יותר מדי] ובלי הלחץ שלך.
אני באמת מקווה שעל הלחץ הזה תצליחי להתגבר מתישהו [לאט לאט, שלב אחרי שלב, בלי לחץ]
אני באמת רוצה שמישהו יסביר לי איך אפשר לא לחשוב עלייך כל הזמן, כי אני הופכת ליותר מעופפת ממך.
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-29 באפריל 2008, 11:26 | | במדור | כללי |
|
אני לא אפסיק לרצות אני לא אפסיק לרצות אני לא אכנע לרעיון הזה שאי אפשר ואי אפשר כי אי אפשר זה עניין של הישרדות גם אם תגידי לי שדי כבר ונגמר אין לי ברירה אלא לרצות את האפשר
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-6 באפריל 2008, 0:27 | | במדור | כללי |
|
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-22 במרץ 2008, 13:05 | | במדור | כללי |
|
Fly silly seabird
No dreams can possess you
No voices can blame you
For sun on your wings
My gentle relations
Have names they must call me
For loving the freedom
Of all flying things
My dreams with the seagulls fly
Out of reach out of cry
I came to the city
And lived like old crusoe
On an island of noise
In a cobblestone sea
And the beaches were concrete
And the stars paid a light bill
And the blossoms hung false
On their store window trees
My dreams with the seagulls fly
Out of reach out of cry
Out of the city
And down to the seaside
To sun on my shoulders
And wind in my hair
But sandcastles crumble
And hunger is human
And humans are hungry
For worlds they cant share
My dreams with the seagulls fly
Out of reach out of cry
I call to a seagull
Who dives to the waters
And catches his silver-fine
Dinner alone
Crying where are the footprints
That danced on these beaches
And the hands that cast wishes
That sunk like a stone
My dreams with the seagulls fly
Out of reach out of cry זה נורא קשה לי. וכמה מפגר שזה ישמע יש לי צורך מטורף לעוף. כמה שאני אדבר על זה לא יובהר. החופש המוחלט הזה, הידיעה שמשהו אחר מחזיק אותי ואני מתרפקת עליו כמה שאני יכולה. עכשיו אני מנסה לעוף איתך, ואת מקשה את זה קצת, אבל נסתדר איכשהו, נכון?
I wish I had the wings
Of Noah`s pretty little white dove
So I could fly this raging river
To reach the one I love
But I have no wings
And the water is so wide
We`ll have to row a little harder
It`s just in dreams we fly
In my dreams we fly!
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-23 בפברואר 2008, 16:26 | | במדור | כללי |
|
אני חושבת על כל מה שקרה בכמה חודשים האחרונים [בעיקר בכמה שבועות אחרונות. בערך בדיוק ארבעה שבועות אחורה] ועוד קצת אחורה. ובסך הכל, הכל די לטובה. עכשיו אני מכורבלת בשמחה שלי רוב הזמן וזה נחמד. לא הרגשתי את זה מזמן - וכנראה שזו היתה הבעיה. [למרות שלפעמים אני מבינה כמה אני דפוקה ונתקעת במרטיריות מיותרת. וחושבת שאני מסבכת את עצמי בדברים בכוונה. אבל זה רק מצב הרוח המשתנה שלי. כנראה שיש פה איזה קסם שבכל זאת מצליח לנער אותי מהטירוף שקודם אפף אותי] אתמול הגעתי למסקנה שאני מתבגרת. או לפחות מנסה להיות יותר שקולה במחשבותי ומבינה לאילו תוצאות דברים מובילים - אחר כך היה לי קשה לישון - קור פשט באצבעותי ולא הצלחתי להבין אם זה לטובה. התאים לי להיות קלת דעת לפני זה. כנראה שזה לטובה כי הצמדתי את הידיים חזק לבטן, נעטפתי מתחת לפוך וחיכיתי לזהור. זהרתי, אני חושבת, יותר משזהרתי כמה חודשים - האצבעות שלי התחממו ואיכשהו קמתי שמונה שעות אחרי. [" איך שאת מתלבשת, כל ההתנהגות שלך מזכירה את וירג`יניה וולף" סוג של מחמאה ענקית, אבל גם סוג של הוכחה למורשת ארוכה של חיפוש אחר מנוחה. ועכשיו אני די קרובה, צריך רק לאזור אומץ לשלוח יד ולהבין שהיא מולי] [220108 יש לי קושי עקרוני עם השארות - מישהו מטמיע בי יום יום את היצר הבדואי חמש פעמים ביום מכריעים אותי על הרצפה "אין לי אל מלבד הנדידה והמזוודה היא שליח האל" נועדתי לרגזי המעברים בין האדם, הוקדשתי למטרתי ליד חמורי שוכבת הכאפיה על חולות סהרה המתפזרים שלי] מוזר איך בכמה שבועות צמחתי מעל השיר הזה. [070108 ההכרה שלי נמוגה כמו נרות נשמה אני מוקירה את ההכרה שלי עד סגידה במסגדי סלעים להעדרה אני מקיזה את דמי בראשי ומלקה עצמי כזכרון להרצחה אני עורכת טקסים אני נופלת וממשיכה אני עוקרת את לבי ועוצרת אותו כדי לרומם אותה עד לאיבוד עשתונות] אבל את יפה, ואיכשהו היום שכחתי לאבד עשתונות. אני קצת מוקסמת וקצת מפחדת לעשות שטויות שהציפור הכחולה הזאת שהתיישבה לי על הכתף תבהל ותברח. בינתיים אפילו נתניה יפה לי.
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-5 בינואר 2008, 16:58 | | במדור | כללי |
|
What`s it like there outside
With the living, with the living
In a fallen down place I can hide
From the living, from the living
Because I don`t care to stay with the living
Oh, the bottle has been to me
My closest friend, my worst enemy
For a fable I walked a fine line
Squandered it all and wasted my time
And I don`t stand a chance among the living
For the lovers I`ve gambled and lost
Count my mistakes whatever the cost
I`ll go off, I`ll make myself scarce
Oh, come tomorrow
You won`t find me here
Because I don`t care to stay with the living
I don`t think I`ll remain with the living
And I don`t care to stay with the living
No, I don`t care to stay [Natalie Merchant - The Living] מעניין אותך לדעת למה אני לא יכולה לפתור את הבעיות שלי איתך? איך אני יכולה לפתור משהו, כשלקחו בחודשיים האחרונים את כל מה שאני, עקרו אותו מהשורש ואיבדו אותו איפהשהו בתוך מתקן אזרחי. אני כבר לא אותו אדם. מישהו בא ועקר ממני את החיים. עקר ממני את היצירה. אני מחפשת קשר לעצמי לפני חודשיים ואני לא מוצאת כלום. אני מחפשת קשר לנוחות, למחשבה הפתוחה, השונה ואני לא מוצאת. ובתוך זה אתה רוצה שאני אמצא גם אותך. וגם אני רוצה. אבל כרגע אני פשוט דף חלק, שונה, שעוצב להיות שמח וללמוד בלי הפסקה. שרק חופר בפנים, ומחפש ונתקל ר בצלקות של משהו שהיה פעם אמן.
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|
