בראשי חלפה המחשבה כמה פשוט היה להשאיר את הארגז בכניסה ולהסתלק, אבל הסקרנות הרגה אותי. הייתי חייבת לראות את התמונות הטלוויזיוניות שמראים בחדשות, במציאות. זו הייתה מרפאת חינם לחולים שידם אינה משגת לשלם ליד התחנה המרכזית הישנה. או יותר נכון דירה שהפכה למרפאה אשר פוקדים אותה אנשים טובים, רופאים ומתנדבים ששולחים זרועות ארוכות ומושיטים יד לכל מי שמבקש. עד שמצאתי את אשת הקשר הבנתי שבמדינת ישראל יש שני עולמות, של המסכנים באמת ושל המסכנים בתחפושת.

ניר מנוסי שכותב טור נפלא בעיתון מעריב במדור ניו אייג`- קבלה וחסידות, הפך לאחרונה להיות משהו שאני חייבת לקרוא וללפף סביב הקוגניציה שלי, כי יש בו סוג של נשמה עמוקה שלוקחת את המכלול הזה של דת-אמונה-רוחניות. והוא עושה מזה מטעמים ולא עוד בליל של משפטים גוּרוּאים של בוגרי גואה שהפכו להיות מאמנים בשקל.

חשבתי על אחיזתה של החברה הדתית בנִזְקַק כראויה להערכה, הם לא עוזבים את זה שזקוק למשהו עד שמסיימים לאחוֹת את הקרעים ולראות אותו עומד חזרה על הרגלים. הם לא מחכים שהממשלה תעשה משהו, כי הממשלה לא עושה כלום בכל הקשור לרווחה, אבל את זה כולם יודעים וקיתונות של מילים נכתבו ללא שמץ של דרמטיות שבשורה התחתונה אם לא תעזור לעצמך, אף אחד לא יעזור לך.

בשְׁתַּיִם בצהרים כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי במשרד והלכתי הביתה להעביר את המשך היום במועדון הכרית והשמיכה, עם חבורת אנשים זרים שמביטים עלי מהקופסא הנקראת טלוויזיה. שכמובן לא היה בה שום דבר מעניין מלבד כמה טוק שאו ומבזקי חדשות מדכאים. ואז התחלתי לעשות סדר בארון הבגדים. אצבעותיי מגששות ומחפשות מה סתם שוכב בארון ומעלה אבק, ומה מיותר. וכמו הנידונים לחיים ומוות ככה הוצאתי ערמת חולצות ומכנסים שדינם היה לשרת אנשים אחרים, על חלקם היו עוד תוויות מהחנות, שזה אומר, מעולם לא לבשתי את הבגדים הללו. אלא סתם קניתי אותם ברגע של חולשה לפנק את עצמי, ומתוך ידיעה ברורה שאני ממש לא זקוקה לבגד הזה. ואני חושבת שרק לפני כמה שעות עמדתי עם ארגז דומה שילביש בסתיו כמה עשרות אנשים, שעומדים בתור לאסלה ולכיור וכפות רגליהם מבצבצות מבעד לחורי הנעלים שמישהו זרק. ורגע של חרטה מרפרף על ליבי שחבל שלא צירפתי את העֲרֵמָה הזו.

מצד שני לא הייתה בי חרטה על הבחורה הצעירה שעומדת כל יום בפינת רחוב דיזינגוף ארלוזורוב וצווחת בקול גדול, עד שנדמה שהיא רוצה לחבוט בידיה בעוברים והשבים שיתנו לה כסף. זה הסגנון החדש כנראה, לתת הצגה טובה כדי לשחרר מכיסם של העוברים כמה מטבעות. אבל לאחת כזו לא הייתי נותנת שקל, שתלך לנקות שירותים, שתעבוד מלצרית.

אחרי שסיימתי עם הסדר בארון, מרוב חולשה נרדמתי.

כשהתעוררתי מהתַּרְדֶּמֶת העמוקה חשבתי שישנתי יממה, הטשטוש המכביד שליווה אותי גרם לי למעוד כשירדתי מהמיטה, והמכה שחטפתי העירה אותי לחלוטין. וגרמה לי לקלל את עצמי ב"מטומטמת אפילו לרדת מהמיטה את לא יודעת, ואם את לא יודעת לרדת מהמיטה אולי לא שווה לך לצאת ממנה בכלל". אבל הייתי חייבת בגלל שלפוחית השתן שטלטלה אותי קשות, מדנדנת גם הפעם כמו פעמון טורדני שמכריח אותך לקום לתפילת הבוקר. מלמלתי לעצמי, אל תתני לשתן לעלות לך לראש זה רק שתן.

כמה שעות מאוחר יותר פתחתי את הדלת לשינוי המרענן שגורם ללהבה הכבויה שבי לבעור ושלוותה בהערה הנעימה: ואוי מה עשית בשיער, איזה יופי. ואני מלטפת את השיער בקצוות ומגמגמת ש"הוא הוריד לי הרבה". והוספתי שביום ראשון שעבר, ביום ההולדת השְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה שלי, נכנסתי למספרה וביקשתי מהסַפָּר לעשות משהו מהפכני בראש שלי, כמו התחושה וההרגשה שמלווה אותי ברִבְעוֹן האחרון. תגידי, גם עם הנֶבֶּךְ עשית שינויים כאלו. והחיוך שלי התחלף במבט קפוא, והרגשתי צריבה בגרון, כמו כדור. כאילו האוכל מהבוקר שבקושי בלעתי מטייל בעוד רגע כל הדרך מהקיבה לווֵשֶׁט. ואני עונה במגננה, אני לא מבינה למה צריך להעלות באוֹב משהו שכבר שכחתי ממנו ובזכות זה התקדמתי הלאה. כי נראה לי שאת יודעת לזהות משהו טוב כעת כשאת נתקלת בו, והאצבע מופנית לבית החזה שהפרצוף שמחובר אליו מחייך. ואני נבוכה ואומרת. מצטערת שהתנפלתי מקודם, הרי אף אחד לא אוהב שמזכירים לו כישלונות צורבים מהעבר, במיוחד הלא כל כך רחוק.

ובאותה נשימה סיפרתי שרק לפני שלושה חודשים, בשְׁבִיעִי לשְׁבִיעִי אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע, נרפאתי ממחלת האומללות ששררה עלי. הסרתי את המסכה והגלימה שגוננה מפני מי שאני, ומרוב חומת טיעוני דֶּמֶה שבניתי סביבי ושלבשו צורה של בדיחה שנמאסה על עצמה. רגע ההתפשטות היה מפחיד אבל מלא עוצמה. כעבור חודש ימים במסגרת השיקום ומציאת האני מחדש. הגשתי את הזיכרונות הצורבים שלי ביראת כבוד להורים שלי, שזיכו אותי בנשיקה על ראשי הרכון ובחיבוק שהייתה בו משמעות מיוחדת. ראיתי בשיחה הזו, שארכה חמש שעות, סוג של פריחה ססגונית. הבנתי שיש לי הורים שמעולם לא ידעתי להשתמש בהם. שנאבקתי בסודות שלי עם עצמי ולא שיתפתי אותם באסונות שחוויתי, בטרגדיות ובשמחות. בשְׁבִיעִי לעשירי אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע, אַרְבָּעָה ימים לפני יום הולדתי. בין רגעי האושר באה הטרגדיה האישית שלי ונִגְדַּע הדבר שגרם לי להרגיש שהעולם מסתחרר סביבי. אני חושבת שמאז שסבתי נפטרה לפני חָמֵשׁ שנים, לא בכיתי כמו הפעם. עד שכמעט והתחלתי להאמין שהסִפְרָה שֶׁבַע מקוללת. התאבלתי במשך יממה אחת, "הכל מין אַלְלָה" אמרו לי. למחרת הבנתי שהזדמנויות הם משהו אינסופי והם לא נעלמות, ובחרתי לשמוח ולשכוח, במיוחד בחג שהוא יום ההולדת שלי.

לפעמים אני תוהה מִיהוּ מִסְכֵּן, האם זה אחד שאין לו כלום בחייו, לא כסף עודף, לא מכונית מפוארת. הוא גר בתת תנאים, אבל מוקף באנשים שמחבקים אותו ודואגים לו. לעומת אדם שיש לו הכל ורק מחפש את זה שישב לידו וידבר איתו, כי הוא חולה במחלת הבדידות. או זה שאין לו מעוף, חברים, עבודה מסודרת והוא רק בקורתי שנשען על המדיה הוירטואלית שתיתן לו מענה לא אנושי, ומרמה את עצמו. או זו שיושבת ברחוב ומרמה את האחרים. ואולי זה ההוא שמוכן לדרוס את עצמו למוות בצומת של הרכבת בין רמת גן- לתל אביב, במקום ללכת לעבוד. האם ההומלסיות היא תוצר חברתי או אישי. או סתם זה פשוט נוח להיות בעמדת הקורבן.

ואני חושבת על עצמי ומחייכת, כי אני חשה רגשי תודה עמוקים לאנשים הנפלאים שהעניקו לי מראייתם ומתבונתם ושנתנו לי פָּנָס שהאיר לי ולו מעט את נתיביה המופלאים של מציאות החיים שזנחתי. כי גם אני הייתי ענייה בנפש יצרתי לי דמות של מִסְכֵּנוּת עד שהרגתי אותה, היום אני מלאה בחַיּוּת.

נ.ב  קיבלתי מתנה ליום ההולדת לפטופ, שכך אני מוכנה לתרום אותו לילדים או לכל מי שאין לו בבית בכלל מחשב. ההיסטוריה שבמחשב השולחני שלי, אולי תקנה מעוף ואנרגיות טובות למי שישתמש בו. אשמח לדעת מי זקוק למחשב.

נ.נ.ב  היום החל מבצע "הקש בדלת". מבצע ההתרמה השנתי של האגודה למלחמה בסרטן שפעילותה מתאפשרת הודות לתרומות הציבור וללא מימון מתקציב ממשלתי כלשהו. לשם בהחלט התרומות ראויות שיגיעו.

Delusion71@walla.co.il

 All Cried Out - Alison Moyet

כהרגלי בשעה הזו התקשרתי לאחותי לשמוע את הקול הנאיבי והמצועצע של האחיין שלי, בן השנתיים וחצי, שיוצר בי הרגשה של מתיקות. תוך כדי השיחה אני מתקדמת לבית שלי, בינתיים סיימתי עם השאלות ששואלים ילדים קטנים, כמו מה עשית היום ומתי אתה בא לבקר את הדודה שלך, ואחרי דקה שהקטן סיפר בפְּרוֹטְרוֹט את כל מה שקרה לו היום, הוא איבד עניין במכשיר הסלולארי ובעלה של אחותי החליף אותו. אחרי דקה אני קוטעת אותו, כי מול העיניים שלי אני רואה אַרְבָּעָה צרפוקאים (צרפתים מרוקאים), בני חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מנסים לטפס על הגָּדֵר ולהיכנס לדירה שבקומה הראשונה. נעצרתי מול הבניין ושאלתי אותם, ח`ברה מה אתם עושים פה. ואחד מהם עונה לי שכחנו את המפתח בדירה. הסברתי להם שלא יכול להיות דבר כזה, הם לא גרים פה. אני מכירה את כל הדיירים של הבניין באַרְבַּע השנים שאני גרה בבניין הזה.

כידוע לעם ישראל הצרפוקאים הם הַכְלָאָה של צרפתים יהודים מטוּנִיס, מרוקו וכו` שבאים באופן קבע לישראל בחודש אוגוסט. הם שונאים לדבר עברית אבל מבינים כל מילה כששום דבר לא מוצא חן בעיניהם. אני מאד אוהבת את עֲדוֹת הַמִּזְרָח ומקנאה בחמימות שעוטפת אותם, אבל הצרפוקאים מעוררים סלידה. משנה לשנה הווַנְדָּלִיזְם והערסיות הנוטפת מהם מעלה תהיות מי יותר גרוע, התייר הישראלי או הצרפתי. אני רואה את אחד מהם נכנס לבניין והשלושה האחרים נעמדים לידי ומשמיעים מילות גנאי צעקניות בעברית עילגת וצווחות של דברים סותרים. הבנתי שיש רק דרך אחת להשתחרר מהעינוי הזה ואני חייבת לקרוא למשטרה. אבל לפני שאני מקפיצה את כוחות ההצלה התקשרתי לבעלת הדירה, ושאלתי אותה האם יש איזשהו הִגָּיוֹן בזה שהיא משכירה את אחת הדירות לנוער צרפתי לשבועיים. כמובן שהתשובה שלה הייתה, שבשום פנים ואופן לא יכול להיות מצב כזה. אחד מהילדים התקרב אלי ואמר שהם משלמים מָאתַיִם יורו. ואני מתרחקת ממנו ומחפשת צֵל, כאילו לפני כלב דוברמן פראי שעלול לתקוף אותי ובמקביל אני מתקשרת למשטרה.

לא יודעת מה עבר לי בראש לעמוד מול אַרְבָּעָה גברים שחושפים שיניים ודרוכים לתקוף אותי בכל רגע. זה כמו לעמוד מול חבורת ערסים עם גורמטים ולהגיד להם לכו מפה. בטלפון אחד בעלה של אחותי על הקו מוודא שלא קורה לי כלום, ובטלפון השני שאחזתי עונה המוקדנית במשטרה שנשמעת כאילו הפרעתי לה בשעת השלאפן של שעת הדִּמְדּוּמִים. היא שואלת אותי. אמרת שפורצים לך לדירה. ואני מתהלכת בצעדים מהירים מצד לצד, כדי שאם מישהו יחליט לקפוץ עלי שיהיה לי פֶּתַח מילוט לכביש. ועונה לה, לא הדירה שלי הדירה של השכן. ותוך כדי השיחה שלנו מגיעה ניידת משטרה, אני מסבירה למוקדנית שהגוּד גייאס הגיעו, רק שלא ידעתי שאקלע לזוג תמהים שלא מבין כלום מהחיים שלהם. כן, אותה בְּרִיָּה יפה שהערצתי כשומרת על אזרחית שכמוני, הפכה בשנייה לדמות שמעוררת בי סלידה.

חבורת הנערים מתגודדת ליד הנַיֶּידֶת המשטרתית, השוטר יוצא ואני מבקשת מהם להתרחק כדי שאוכל להסביר לו מה קרה. תוך כדי השיחה בעלת הבניין מתקשרת ואני נותנת לשוטר לשוחח איתה. השוטר סורק בעיון את הנוכחים מישיר אלי מבט ואומר: גברת, אל תתערבי הם גרים פה. במקום להגיד לי, גברת תודה שהתקשרת כי ראית אנשים זרים מנסים להיכנס לדירה. הוא מחנך אותי בחֶדְוָוה ומדלג בין הנוכחים כאילו הוא עֵז החוצה הרים. הם לא גרים פה, אני מסבירה לו, גם בעלת הדירה אמרה לך. והשוטר עומד עם הכרס הבולטת שלו כשעדת המעריצים הצרפתית מסביבו, והוא אומר לי, אל תתערבי זה תִּוּוּךְ. אבל אין פה תִּוּוּךְ, בעלת הבניין היא לא מתווך. ובא לי למרוט לו את הגבות המחוברות השחורות שלו, ולתקוע לו מחט בכרס ובעיניים הגדולות שלו כמו זיתים. אין מתווך בבניין הזה, הבניין שייך לאישה אחת ששוחחת איתה. השוטרת העציצה שבאה איתו נעמדה לידו כשהיא מציצה במַרְאָה הצדדית של הניידת ומביטה על הקְלַסְתֵּרוֹן הנפול שלה בשקידה, רציתי להציע לה ערכת פֶּדִיקוּר ומסטיק עלמה, שתנוח מסכנה, שלא תצא.

ולפני פיזור עצמוני שהחלטתי לבצע, לאור זה שהבנתי שתחפושת השוטר לא מתאימה לתוכן האנושי שלובש אותה. אני שואלת את השוטר אם אזרח שרואה מישהו פורץ לבניין אמור להתעלם מכך, הרי לאור מה שקורה במדינה לאחרונה מפכ"ל המשטרה ביקש את עזרת הציבור להתעלות למדרגה גבוהה יותר של תשומת לב ולסייע למשטרה. והנה בסוף אני המפריעה. לא חיכיתי לתשובה, התייאשתי, החלטתי להתעלם מכל המעמד הזה שהוציא אותי אהבלה בסופו של דבר. עזבתי את השוטר שהמשיך לשוחח עם החבורה המוזרה הזו, שמסתבר בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, שהדירה שייכת לבחור שפשוט השכיר בחוצפתו את הדירה לצרפתים. יענו` עשה ג`ובות על חשבון בעלת הבניין. אין לי מושג מה קרה בסוף וזה גם לא מעניין אותי.

כל זה מוביל אותנו לאלימות שמתרחשת בימים אלו במדינה. אני שואלת את עצמי, די במבוכה יש לומר, מהו סוד קסמה של משטרת ישראל עבורי ומהו מקור האכזבה שאני חשה כיום. ואז אני מבינה שככל שעובר הזמן אני מתבאסת. כל רצח מזקק את תמציתה של מהות הקיום שלנו, באופן כזה שאנחנו לא מעזים לדמיין. מפכ"ל המשטרה נשבע בדרגות שלו שיוריד את הפשיעה בשְׁלוֹשִׁים אחוז, אבל הוא לא יודע שהכפיפים שלו מסייעים לה. בנתניה למשל, יש רחובות שהמשטרה פשוט לא נכנסת אליהם, יכולים להרוג אותך במכות, זה לא מעניין אותם. הם לא רוצים להסתבך עם העולם התחתון כי הם חלק ממנו. לפני שבועיים בערוץ אחד, הראו את מדרגות השכר של הבכירים והזוטרים במשטרה. השכר הכי נמוך לשוטר מתחיל הוא שִׁבְעַת אֲלָפִים שקלים, ואני אומרת, וואלה. מה רע, אחלה כסף בשביל מתחיל. אבל זה רע כי כל מי שלובש כחול ומתנוססת עליו אשרת השופני יא-אנס אני שוטר, קורה רק בטלוויזיה כשיש אסון. זה הרגע היחיד שרואים אותם בהמונים.

אם מישהו ראה שוטרים מסתובבים ליד הקניונים, מוזיאונים, חוף הים שירים יד. כשהייתי ברומא לפני כמה חודשים, בכל פְּיָאצָה מזורגגת עמדו שוטרים, בין הצמתים והרחובות ההומים עמדו שוטרים. כשהייתי בשוויץ בציריך לילה אחד, בתחנת הרכבת עמדו שוטרים, ליד המלון עמדו שוטרים. רק אצלנו שום דבר לא עומד, גם לא הזין.

פניתי לשניים מחברי, אחד עובד ביחב"ל, הוא היה אחד מאלו שליוו את אלחנן טננבאום למעצר. והשני שוטר בראש העין. אה ושכחתי גם חברתי לגרעין בנח"ל שוטרת במשטרת יפו. רציתי לדעת מה קורה שם במערכת שלהם. האם זה הכסף, משכורות, תנאים. והם אמרו שהם מרווחים דווקא יפה מאד, אבל היום אף אחד לא מוכן לעבוד במשהו שמסכן את עצמו ואת המשפחה שלו. אבל מצד שני אני תוהה אז איך זה שהייתם ביחידת קרביות בצבא, והולכים למלחמה ולמילואים, גם זו סכנה לא. המטרה היא אותה מטרה להגן על האזרחים.

אחר כך שאלתי מישהו שטס איתי לחופשות הסקי כל שנה שמתנדב במשטרה, הבן אדם בגיל חֲמיִשִּׁים וָשֶׁבַע שכבר עשה את הג`ובות של חייו, כסף כבר לא מעניין אותו. הוא מחפש עניין בחיים, אז הוא מתנדב במשטרת תל אביב בסיורים בסופי שבוע. הוא מספר שבכל ניידת יש שני מתנדבים ושוטר אחד. זאת אומרת קיימים קרוב לאֶלֶף מתנדבים כשמתוכם כשְׁלוֹשִׁים איש הם עובדי המשטרה. חצי מהם לא סיימו תיכון, רף האִינְטֶלֶקְט שלהם שואף לאפס, זאת אומרת השיחה איתם היא בשפה נמוכה, ולא אל תגידו שזה כדי להתאים את עצמם לעבריינים. אלו הם המתגייסים, הוא אומר לי. אלו שלא יתקבלו להייטק, או להיות מנכ"לים בחברות גדולות. הם מעדיפים ללבוש מדים כחולים שישמרו עליהם כלכלית, הרי ההטבות במשטרה לא רעות בכלל. והתשובה שלו לא מפתיעה אותי, כמו התגובה של המפכ"ל, שמזכירה לי את אלו שתמיד יש להם האליבי כשמתחילים להיות כשלים בפרקטיקה וביישום שלהם ברֶצֶף קרוב מידי. "אם היה לי תקציב כמו שלג`וליאני הייתי מנקה את המדינה" אומר המפכ"ל. ואני אומרת שזה לא קשור לתקציב, אלא קודם כל לאיכות האנשים שהמשטרה מגייסת.

יש הבדל בין אנשים מובילים ולא אנאלפביתים לבין כאלו עם כֶּרֶס שבקושי זזים. מנהיגים דגולים מובילים באמצעות רעיונות ומוטיבציה, וכדי להציל את הפשע במדינה הזו צריך תוכנית עבודה ריאלית, שכל בוגר קורס כַּלְכָּלָה וניהול יכול להגיד מה היעדים שלה, ומה הכלים שעומדים לרשותו כדי להשיג אותה. יש לך אתגר, יופי, אבל כדי ללכת על מוֹדֶל שהתאים במדינה כמו ניו יורק, זה כמו לגנוב עבודת גמר ממישהו כדי לקבל ציון עובר. כי לא בהכרח התוכנית שלהם מתאימה למדינה כגון ישראל, שהפשע בה כמו גְּרוּרוֹת סרטניות שנמצא בכל מקום.

ההוא מהסקי עשה לי חשק רציתי להתנדב למשטרה בחיי, עוד אֶקְשְׁן בחיים לא יזיק, במיוחד שמטה המתנדבים נמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי. אבל עכשיו אחרי המקרה הזה, לא בא לי, פשוט לא בא לי להיות כפופה תחת מישהו שלא יודע להתמודד עם תלונות ולעשות את המיטב שאליו הוא נשבע. שזה אומר: לשמור ולהגן.

רגעי ההצלה היחידים שנתקלתי בהם הסתכמו בלמחות זיעה מקשישה שהתעלפה במעבר חצייה, ולשלוף לָשׁוֹן סוררת מפיה של בחורה צעירה שקיבלה התקף אֶפִּילֶפְּסְיָה. מאז רק הזקתי לעצמי- בימי לימודי האומנות חתכתי לעצמי את האצבעות במקום את קַרְטוֹן הביצוע, בטיול בוְיֶטְנָאם פתחתי את הברך בתאונת אופנוע. התנקשתי בעצמי עם המַרְאָה של ארון הבגדים, ופתחתי עם פּוֹתְחָן את כף היד במקום את קופסת השימורים. לפעמים אני תוהה אם הייתי צריכה להיוולד גבר כי באותה תקופה התנהגתי כמו אחד כזה. מאז, אימא שלי, שהיא אחות בבית חולים הבינה שלא תקום לה יורשת. היום אני מוכנה להתרוצץ עד המרפאה כדי שיחבשו לי את היד או ידקרו אותי, אפילו על עצמי אני לא סומכת.

אני זוכרת את המתנדבים של מד"א נכנסים למיון בבית החולים, מאחר והייתי חוזרת מבית הספר וניגשת לחדר אוכל רופאים כדי לאכול אוכל מגעיל שכלל בעיקר שניצל ופִּירֶה חסר טעם, כי אימא שלי הייתה במשמרת. תמיד הסתכלתי עליהם כמו על חיילים במדים וחשתי גאווה שגרמה לי להסמיק. הם סוג של אנשים שנוטעים בך תִּקְוָוה ונותנים סיבה להמשיך ולהיות מאושר, כי הם משרים תחושת ביטחון. כשהמסר שהם משדרים הוא: אל תדאגי אנחנו כאן, תמיד לשירותך. פעם להתנדב למד"א נחשב למשהו מְרַגֵּשׁ, סוג של אתגר כמעט כמו ללכת לסיירת מובחרת. כמות המתנדבים נבחרה במידה ובחשדנות וכל סיפור הצלה שלהם היה כמו להתענג על פרח. אפילו התאהבתי פעם בפָּרָמֶדִיק שתמיד היה במשמרת של אימא שלי ובעיני רוחי, כבר אז בגיל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה ראיתי אותו אבא לילדי.

היום המילים כוחות ההצלה מפחידות אותי. אני לא יודעת אם הייתי רוצה לטבוע או להיפצע מהידיעה שמישהו יקבע את מותי טרם עת.

לפני חצי שנה מישהו שעבד איתי פרש כדי להיות מתנדב במד"א, הוא בן עֶשְׂרִים וְשָׁלוֹשׁ עם אופטימיות נצחית. כשהמוטו שלו- שטֶבַע האדם טוב מנעוריו ושאיש לא יפגע בו לעולם, רק שהוא לא יודע שלהיות מאגניב באמבולנס זה לא משחק ילדים. הוא לא ממש גָּרַף אהדה מול הקולגות והניסיון שלו להיות ראש גדול מידי גרם לאנשים לסלוד ממנו, מאחר והפך לנודניק ומלשן. כשהיה בסוף הקורס במד"א הוא סיפר לי שהוא מת מפחד אם ידקרו אותו ושהבוחן שלו יודע על ההפרעה הזו שלו. ואני בתוך ליבי חושבת שאם אתה לא מסוגל לטפל בעצמך איך תטפל באחרים. שבוע לאחר מכן אביה של אחת מהבנות מהנהלת החשבונות בא ליום עבודה רגיל במשרד, בצהרים נכנסה המנקה להחליף את פח הזבל המשרדי ומצאה אותו רָכוּן על השולחן. עד שהיא סיימה להשתנק, לסטור לו על הפנים ולהזעיק את מד"א. הבן אדם התפגר בדרך לבית החולים. לטענת המשפחה מד"א לא ביצעו פעולת החייאה במשרד וכך גם היה כתוב בדו"ח הרפואי, אלא מתנדב תורן קבע את מותו וכשהגיעו לבית החולים רופא חתם על הדו"ח.

יכול להיות שאני רואה יותר מידי פרקים של האוּס או אי-אר אבל בחודשים האחרונים המקרה המצער של הקשיש שהוכרז מותו והאחראי לכך לא מנע מעצמו לחזור למחרת ולעבוד כאילו מדובר בחתימה על חוזה שטעית בו באיזה סעיף, והתגובה של מד"א הייתה כל כך סמרטוטית עד שקשה שלא להאדים מבושה בשבילם. והמקרה של הפַּג שכמעט נקבר בזמן שהיה חי לזוג שבמשך שנים מנסים להביא ילדים, כשבמו עיני ראיתי לא מזמן את תנועת העיניים של מטופלות העוקבות אחרי העט הרושמת. ובולעות את הספרות והנתונים שהפקידה במכון הפִּרְיוֹן רושמת, הורמונים, בִּיּוּץ, זריקות. שלילי. וראיתי את החברה שלי כורעת על ברכיה ובוכה ששוב החודש זה לא הצליח ושלא יהיה מנוס מביקור נוסף בחודש הבא. והנה להם זה הצליח נולדו להם תאומים, אבל מישהו שם ברפואה שלמד שֶׁבַע שנים החליט לכבות את לַפִּיד החיים ולהשאיר דממה עמוקה של מוות.

כל זה גורם לי לתהות אולי ארגון ווֹלוּנְטָרִי כמו מד"א שהפך לשֵׁם דָּבָר צריך לשנות מְדִינִיּוּת, כדי שאחריות כה גדולה כגון לקבוע מוות של אדם תהייה תלויה ברופא המוסמך לכך. ומצד שני גם רופא המוסמך לכך בבית החולים לא מפגין תועלת ממשית של רגשות וכמו אלוהים מצביע מי לחיים ומי למוות. שלא יהיו אי הבנות, אני מעריצה את המתנדבים ואת אנשי הרפואה. וסוגדת לכל מי שתורם מזמנו הפרטי או מיום עבודתו למען האחר. ובכל זאת המילה התנדבות היא פְּרוּצָה, והמילה אַחְרָיוּת יוצאת מטְווַח השְׁמִיעָה במיוחד כשמדובר בכשלים. וזה מפחיד איך מילת ציווי אחת – תנשימו- מעניקה מַפְתֵּחַ לחיים ואילו צֶמֶד המילים- שעת המוות- מסיימת אותם.

ובאותה נשימה יש לי רעיון למתנדבים- אולי אם הנוער האובדני שמשעמם לו בקיץ הזה ושקוע בוונדליזם או בחדרי הצ`אטים ייגש להתנדב במד"א על מנת לקחת קצת אחריות על החיים שלו.

The Beatles- Help!

Help, I need somebody,
Help, not just anybody,
Help, you know I need someone,
Help!

When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody`s help in anyway.
But now these days are gone, I`m not so self assured,
Now I find I`ve changed my mind, I`ve opened up the doors.

Help me if you can, I`m feeling down
and I do appreciate you being `round.
Help me get my feet back on the ground,
Won`t you please, please help me?

And now my life has changed in oh so many ways,
My independence seems to vanish in the haze.
But every now and then I feel so insecure,
I know that I just need you like, I`ve never done before.

Help me if you can, I`m feeling down
and I do appreciate you being `round.
Help me get my feet back on the ground,
Won`t you please, please help me?

When I was younger, so much younger than today,
I never needed anybody`s help in anyway.
But now these days are gone, I`m not so self assured,
Now I find I`ve changed my mind, I`ve opened up the doors.

Help me if you can, I`m feeling down
and i do appreciate you being `round.
Help me get my feet back on the ground,
Won`t you please, please help me?
Help me,
Help me,
Ooooooo.

השְׁפִיטָה היא תחושה שאתה תמיד רוצה להימנע ממנה, היא נותנת לך הרגשה כאילו יש מולך קָהָל גדול שצופה במתרחש ואתה יודע, כמו אַתְלֶט בתחרות או סטודנט במבחן, שאסור לך לטעות כדי לא לאכזב אף אחד. ואז המוח שלך מתמלא בעובדות ומילים שמלווים בסוהרים, שהולכים בכבדות לכיוון דלתות החצר. וברגע שהמילים עוברות את השער אתה יודע שיצאת לאִצְטַדְיוֹן הומה אדם, שכולם לובשים בו מסכות. כי אם יש משהו במִפְלֶצֶת הממונעת הוירטואלית הזו שחובקת עולם ומאיימת על כל כותב, עִיתּוֹנַאי או בלוגר הם המגיבים. תחושת הפחד וההתרגשות שקיימת בך ככותב, בכל פעם שאתה משחרר מֶלֶל לאוויר העולם יכולה לגרום לך תחושת שַׁלְוָוה מצד אחד, ומצד שני אתה ממתין בסבלנות לדעת אם יהיו בעקבות המילים שלך שובלי אֲבַק שְׂרֵפָה מהרוחות הסוערות. שיגררו אלפי כדורי- תותח נוספים בצורת מילים, או שתזכה לרוגע, כי קָצַרת נשימה של מישהו.

בעוד חֲמִשָּׁה חודשים אציין חָמֵשׁ שנים לכתיבה שלי בבלוג, שבו אני מתעלסת עם המילים, ומפקירה את נפשי ומחשבותיי לעיני כל. כמו סְפִינָה שמדליקה את אורות העֲגִינָה שלה בחוף מבטחים, ויודעת שיעלו עליה עשרות לוחמים או שוחרי שלום. מה שבטוח, הסְפִינָה הזו מעניקה לי חֵרוּת ומכניסה אותי לפְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת פעם בשבוע.

כמה מאות אנשים שאת רובם אני לא מכירה, בחרו לעלות על הסִיפוֹן ולהתהלך בו מבחירה, כאילו מדובר על מוּזֵיאוֹן שפתוח לקהל הרחב וללא תשלום. אפילו שהחוף נמצא שְׁלוֹשִׁים רגל מתחתם, לא נראה שהרטיבות והקור משפיעים עליהם. הם אוחזים במַעֲקֶה ולא מאבדים את האחיזה כבר שנים. לפעמים הם חשים כאב ומטלטלים את הראש מבחילה, לפעמים חמלה, לעיתים אושר. אבל בכל פעם בתום המסע כמו תיירים ההוקרה שלהם היא במילים שנשארות חקוקות כמו בספר אורחים בבַּר מִצְוָוה. ובתום הסיור הם מחכים לשֵׁפֶל כדי לרדת, להחליק במים הרדודים טרופי המשברים ולחכות למסע הבא שמגיע כעבור שבוע. מאחר והם מודעים למעשיהם, כי הם בחרו בגּוֹרָל הזה. רובם ככולם עוטים מַסֵּכָה על פניהם ומכנים את עצמם בכינויים מוזרים וחביבים, שבלעדיהם מפות הנִוּוּט שלי לא שוות, כי הם מראים לי את הדרך ואת הנָתִיב. האנונימיות מאפשרת לכל אחד מהם להיות גלוי וכֵּנֶה או להיות מפקח כמו אימא פולניה שמזהיר, אבל אמרתי לך. יש מגיבים עם כִּשָּׁרוֹן ספרותי שלהשפעתם יש חשיבות אדירה בעיניי, מאחר והרִשְׁמִיּוּת המדוקדקת שלהם תמיד מביאה לפני סיפור עם מוּסַר הַשְׂכֵּל, הם גורמים לי לחשוב, להתפתח, להשתנות. אבל לצד המבקרים הקבועים מגיעים לעיתים שׁוֹדֵדי היָם שחרבותיהם מוכנות לשליפה, כדי שיכולו לבזוז את נשמתי. הם מצוידים בפנים חסרות הבעה וחמושים היטב במסכת האנונימיות, שמְסוּתּתת באופן מושלם כמו חומה ושאי אפשר לחדור אליה. ורק מי שנמצא מאחורי החומה יכול לירות כאוות נפשו כדורי אש, כי הוא יודע שלא אנסה להגיע אליו. שׁוֹדֵדי היָם הללו חסרי רחמים גם בשעות הקשות שלי, הם פה במקרה ובא להם לצרוח ולקלל ת`אימאימא שלי. שזה גורם לי לתהות, מי הם אותם נטולי כַּרְטִיס שמעיזים לבוא ושפוך את הזֶבֶל שלהם בפח הלא נכון. עד שנדמה שהרְחוֹב, או יותר נכון הצ`כונה עָבַרה דִּירָה לאִינְטֶרְנֶט.

הבלוג הוא לא מִשְׂרַד הַפְּנִים ואין פה שומר שמסנן את הנכנסים, לכן הפֶּרְסוֹנָה שמסתתרת מאחורי הניק ממש לא רלוונטית עבורי, כמו הפסיביים והדוממים, כולם מתקבלים בברכה. אני לא יכולה לדרוש ממשהו לכתוב את שמו המלא, המגורים והטלפון שלו כדי שאדע אם הוא אָמִין או לא, כי הבלוג שלי פתוח לקהל הרחב, ואני לא סוגרת כמו רבים את האופציה- "לחברים בלבד" או רק למי שיש כרטיס בתפוז, מאחר וזה נראה לי מגוחך להכריח אנשים להירשם לאתר שלא משתמשים בו, או לחסום תגובות. כי פעולת החסימה בעיני היא דרך לרפד את עצמך בכריות כדי לא לחטוף בִּקּוֹרֶת. אלא לקבל רק פוצי- מוצי מאותם גמלים שנודדים בצורת מגיבים שמסתובבים מבלוג זה לאחר ומשאירים חוֹתָם מזויף כדי שלא יוקיעו אותם חברתית. מאחר ואני נוהגת בשעות הבוקר המוקדמות לכתת רגליים וירטואליות, לנבור ברשומות, מאמרים ופורומים. ולפענח בהנאה את תוכן המילים המלוטשות שממלכדות אותי, וגורמות לי להשאיר מילים ארוזות כמתנה על העונג שזכיתי לו. אני נתקלת באותם מגיבים עם אותם תגובות. ואז אני חושבת שבטח המסכנים מפחדים לאבד את החברות בקְלִיקָה ומיד משחררים תגובה כדי לרצות את בעל הבלוג. שזה קטע סוֹצְיוֹלוֹגִי מדהים לטעמי, הנאמנות, הפחד מנידוי חברתי וירטואלי או החשש שחייך יהפכו לפַארְסָה איומה אם לא תתנהג על פי הקודים החברתיים.

קיתונות של מילים נכתבות בכל יום על שיטת אומנות הלכידה של בלוגר על מגיבים. כמו קָאוּבּוֹי כורכים לך חֶבֶל בגרון לבוא לקרוא, תוך שימוש בפִּנְקְסָנוּת שגוהרת עלייך בטֵרוּף חייתי, עד שאנשים מאבדים את הזהות שלהם בגלל המֵרוֹץ לרייטינג. ואני שואלת, האם אתם כנים עם עצמכם כדי לענות בשביל מה את/ה כותבת בלוג. כן, גם אני רוצה פִידְבֶּק שבא בצורת ביקורת כתובה ממי שבוחר להציץ במְגִירָת חיי. אבל לא בכל מחיר.

מה שאני מנסה להגיד, שאהבה לכְּתִיבָה זה משהו שבא נקי ולא מתוך מָנִיפּוּלַצְיָה, וחבל שהופכים את המושג הזה- כְּתִיבָה למשהו מכוער. ואם אחזור לנושא המגיבים שזו פֶּרְסוֹנָה כפולה כי אני גם בלוגרית וגם מגיבה, אז הגלגול שלי התחיל ברשומה הראשונה שלי בתפוז באוקטובר אַלְפַּיִם וְחָמֵשׁ. הגיבו שני אנשים, אבל זה לא גרם לי להפסיק לכתוב. להיפך שיפרתי את מיומנויות הכתיבה ואת ההתנהגות שלי בעקבות הכתיבה. שנים של כתיבה באינטרנט, כמו בראיונות עבודה לימדו אותי למצוא את הפִיקְצְיָה ולראות במילים שִׁקּוּף מוחלט של הדמות במציאות, ולכן אני סולדת מאנונימיים שמתבהמים. כי הכרטיס עבורי הוא כמו כַּרְטִיס בִּקּוּר, בדיוק כמו שלפני שאני נפגשת עם מישהו לחתום איתו על חוזה עבודה אני רוצה לדעת קצת פרטים עליו כדי שאדע איך להגיב, אם זה אדם בן אַרְבָּעִים או ילד בן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ. אני מסתכלת אם הוא רווק, נשוי. זה נותן לי תמונה כללית על האדם. מישהו ללא כרטיס מרשה לעצמו את החופש לצעוק את כל מה שאתה רוצה מהמִרְפֶּסֶת שלי ולדעת שאני לא אבוא לדפוק לו בדלת, ולהגיד הנה הבית של X עכשיו אני אראה לחצוף מה זה שהוא התבהם אצלי.  מי שכותב ללא כרטיס ומתבהם, אני מדגישה את המילה מתבהם או בא לירוק רֶפֶשׁ או סתם לחפש משהו לא רלוונטי שלא נוגע לרשומה בכלל. יודע שמחר כל הקוראים שבמקרה קראו את התגובה שלו, יביטו עליו כעל אהבל שבא לנפוח סֵרָחוֹן, כי פשוט אין לו כרטיס. ואם הוא יגיב במקום אחר, לא ידעו שזה הוא. וכשאין לך "קבלות" קרי כרטיס אתה אוויר. לפעמים בא לי לשאול אותו אם יש לך חיים, למה אתה לא עושה בהם שימוש לעזאזל ובא דווקא אלי לבלוג להקיא בו. אבל עם הזמן הבנתי שזו פשוט דרך לעשות העברה על הכעסים וגם אם יהיה כתוב בכרטיס שלך מיכל לוי, המילים והכרטיס האישי שלך הם מַרְאָה של מי שאתה. שכך זה לא ממש משנה אם יש לך או אין לך כרטיס.

שורה תחתונה אין משהו רע באנונימיות, להיפך. אני יודעת על מאות פסיביים, או על כאלו שנכנסים בלי כרטיס. הבעיה היא שלצד הברכות האנונימיות טומנת בחובה גם קללות ולכן קל להשתמש בה לרעה. משום כך, אין כל פָּסוּל בכך שבעל בלוג יפקח עין בוחנת יותר על אורחיו האנונימיים. אני מייצרת דברים שקורים בחיים שלי, היצירה שלי מביאה קוראים, הקוראים מביאים לי חזרה תובנות, פִידְבֶּק. כמו שכל אחד יכול להפוך ארגז בפארק ולנאום, כי הפארק הוא מקום ציבורי כך גם הבלוג. ואם אין לך משהו מעניין להגיד, אנשים לא יבואו. פשוט מאד. ולכן מי שכותב בלוג תהיה לו גם הזכות להחליט מהי תרבות הדיון המקובלת אצלו, בדיוק כמו כשאתה מארח אנשים בסָלוֹן הביתי שלך. חלק מהמגיבים יעברו ויקוּדו בנימוס, חלק יסתערו בצעקת קרב צווחנית, וחלק יישאו אפריון של מילים. מה שבטוח שכולם לובשים מסכות.

מילה אחרונה על כתיבה ויחסי מֵגִיב - כותב, ויסלחו לי אלו שלא בלוגרים כי בכל זאת אני תחת קוֹרַת גַּג וירטואלית שגרים בה כמה מאות כמוני, וכבודם של הגְּרָפוֹמנים במקומם מונח. הפֶּרְסוֹנָה האינטרנטית מקבלת ישות וחיים משל עצמה עד שבלי להרגיש, הפכתי לשֵׁם דבר. אם אקיש את המילה הזוייה בגוגל אקבל כחמישים אֶלֶף הקשות, חלק כותבים הזוייה עם יוד אחד וחלק עם שניים. זה אומר שמחפשים אותי וזה מחמיא לי מאד, לא כי דחפתי בכוח אוכל לפה למישהו כשהוא לא רעב ותקעתי את הרשומות שלי באיזשהו פורום. לא כי דפקתי בדֶּלֶת תיבת המסרים האישית כמו ענייה המתחננת- בבקשה, תבואו לקרוא אותי. זה בא מעצמו. אני מודה שלעיתים יש תחושה כאילו אני מדפדפת במגזין מעריב לנוער שהבַּרְבֶּרֶת שולטת בו. המלצות העורך הפכו לסוג של סתימת פיות לאלו שגרים בפורום הבלוגיה ובוכים במשך שנים למה הם לא במומלצים. ואז ההבלטות גורמות למצב שלעורך לא נעים להגיד להם שהם צריכים להניח לכתיבה כי זה לא בשבילם, אבל לא נעים לו. ומי שסובל מכך הם אנשים שמחפשים תוכן ענייני ומקבלים בינוניות.

לכתיבה אין פרמטרים וחופש הביטוי הוא נחלת הכלל. כמו שאני עשיתי רִצּוּף פנימי ברמת הכתיבה שלי עם השנים עד שאני בכלל לא יודעת מה אני נִקְראת, כי אני לא קוראת לעצמי לא סופרת ולא עמאיית. אני סתם אחת בינונית שפעם בשבוע, במקרה הטוב כותבת רשומה כי הכתיבה מרפאת אותי ובאה ממקום של שקט נפשי ולא ממקום של תחרות מול אנשים שאין לי מושג מי הם, ואין לי שום סיבה להתחרות איתם. שכך החיים שלי זה לא הבלוג. ובכל זאת, אין יום שמישהו לא כותב על בלוגר זה או אחר שזה אקט דוחה בעיני הורם לי להישען על המרפקים ולחשוב, מי בעצם מחליט מי כותב טוב או לא כותב טוב. הרי כתיבה זה כמו אוכל, מוסיקה או כל דבר, שלאחד זה גורם לשביעות רצון ולשני גּוֹעַל. ובמקום עצום מרחבים כמו האינטרנט שהוא ווֹלוּנְטָרִי לחלוטין, בין הררי הזבל יש איכויות. וכדי להגיע אליהם, צריך לפעמים לעבוד קשה בשוטטות בדיוק כמו שאני מגיעה לכל אחד. הרי מספיק לקרוא את הכותרת, או את הפִּסְקָה הראשונה כדי להחליט אם לדלג או להישאר. וכן, יש המון בַּרְבֶּרֶת בבלוגים כמו בצ`אט. אז מה אתם רוצים, כן אתם, אלו שכל הזמן נדמה להם שהם כותבים הכי טוב וחייבים לשים אותם במרכז העניינים. לאן נלך, אני ועוד מיליון אנשים שכותבים מֶטָפוֹרוֹת, מציירים בלונים ונצנצים, כותבים באותיות של מוֹדַעַת אֵבֶל, או סתם גרפומנים שצריכים תְּשׂוּמַת לֵב שלא קראו את המֶלֶל שלך אבל כתבו, את כותבת נהדר ואז הם דוחפים לך רשומה לתגובה שלהם בבלוג שלך, כי הם חושבים שזה לוּחַ מוֹדָעוֹת. כי ככה בא להם לשווק את עצמם, או סתם להגיד הנה אני. לאן נלך- לצ`אט, לפורומים, נַגְלָה את עצמנו לאתר של טינאיג`רס.

לא נראה לי.

אני מעדיפה את אלו שלא מתנוסס אצלם הטייטל, עורך ספרות, עיתון או כתב לענייני תַּרְבּוּת וכו`. הפסקתי לקרוא את המתבכיינים שפעם אהבתי לראות את הבתוליות שבכתיבה שלהם, עד שהשֶׁתֶן עלה להם לראש והם מנסים לקנות את התגובות שלך בחיינדאלך. אני שמחה להיתקל באלו שמנסים להפוך את הקו המשובש של הכתיבה שלהם לאיכות נעימה לעין, ואני יודעת שהם יהיו שֵׁם דָּבָר כי זה לוקח שנים של אימון ותִּרְגּוּל.

הדגל הלָבָן תמיד תולה אצלי בתּוֹרֶן, ולכן תרשו לי להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. וזה לכתוב. 

כל אחד רוצה

מילים לחן ושירה- אריק איינשטיין ושלום חנוך.

יום שישי בצהרים והמייקאפ נמרח על הפנים מהחום והלחות התל אביבית כאילו את אחרי עבודה פיזית מאומצת. המאוורר העצום שנושב עלינו הוא כמו כוסות רוח למת, שלא עוזר להפיג את החום. תיכף האוכל שלכן מוכן, אומר המלצר. ואני טובלת את הג`בטה החמה במִטְבָּל זיתים ומקשיבה לזו שהמזל פשוט לא משחק לה, כאילו כל מילה שהיא אומרת נמסה בשמש היוקדת, כמו הגברים בחייה.

אני לא מבינה, כל הערב היה לנו נפלא, ולפני שנפרדנו הוא רכן אלי וידו נגעה בשפתי ומשם כבר אי אפשר היה לעצור. ואני נזכרת בפעמים המעטות שלא היה צורך לחצוב בלב שלי יותר מידי כדי שאתמסר, ושצריך בסך הכל כמה טיפות של עוררות מינית כמו מים כדי לרכך אותי כמו רֶגֶב אדמה. היום אני לא מוכנה להתמסר תמורת שָׂכָר זעום. צחקתי בנימוס ועניתי שהמצב בשׁוּק הכלואים־כלואות קשה היום, מיליוני גברים ונשים כמהים לאִינְטִימִיּוּת שמתחילה ברצון עז להתרגש ולעיתים מסתיימת בתשמישי מיטה מאכזבים. והיא נכנסת באמצע המשפט ואומרת, אבל מה קורה שהדייט שלך הופך לזיון לעת צרה ואתם נפגשים רק בשביל מטרה מאד ברורה, ללא קסם אישי ובלי טיפת רגש. אני קוראת לזה ריפרשמנט ומחייכת אליה. זהו הרגע שבו את חייבת להרגיש שעדיין יש בך מִינִיּוּת וחַיּוּת, וחרף הנורמות והמסרים החברתיים של אנשים שחלקם גרים עדיין במאורות חשוכות, שיתעבו את המעשה ויגידו לך שאת שרלילה, ולגברים הם יעלימו עין. את אומרת אין מָנוֹס, צריך להעביר חוֹטֶר מידי פעם.

סיפרתי לה שהשבוע קיבלתי הודעת אס- אם- אס מטלפון לא מוכר, עם המילה היי. זה מזכיר לי את הלא ברורים הללו באתרי הכרויות שהייתי פעם שכותבים היי, מה אני אמורה לעשות עם ההיי הזה. אחרי חיטוט בזִיכָּרוֹן הלא- מי- יודע- מה מוצלח שלי נזכרתי מי זה, בגלל דפוס הצמצום המילולי שלו. אלו הם היו קולות מן האוב מהיזיז לפני שָׁלוֹשׁ שנים שפגשתי במסיבה בהרצלייה, נפגשנו בסך הכל אַרְבַּע פעמים שכבנו פעמיים. הוא שמח כמו שאני שמחתי לחלץ קריאות זֵירוּז של עונג שבקעו מגרוני, רק שלכי תסבירי למישהו כזה שהיה זִיּוּן גרוע שאת לא רוצה אותו יותר. מה שיותר הִתְמִיהַּ אותי, מי לעזאזל שומר מספרי טלפון מלפני מִילְיוֹן שנה. אני מוחקת אנשים שלא שוחחתי איתם אחרי חודש. והיא אומרת, שיש נטייה לגברים לשמור מספרי טלפון כדי לבדוק מידי פעם מה המצב שלך ולנסות ללכוד אותך ברשת, או שאת פנויה או שלא. נוּ באמת, אני אומרת לה. תהיי מציאותית, מי רוצה לשכב עם מישהו מהמִילֶנְיוּם הקודם, אם הקשר בין יזיזים כל כך טוב אז למה הוא בגדר המלצה בלבד, ופתוח למתי שנוח בלבד לאחד מהצדדים ולא כבסיס קבוע. הרי גבר, עד כמה שידוע לי. מתקשה להחזיק מעמד ללא סקס גג שבועיים.

והיא שואלת נו ענית לו או לא. לא עניתי בחזרה, אמרתי. בעיקר מהסיבה שחרף זה שרִבְעוֹן שלם לא היו לי תשמישי מיטה, והטַחַב שיש לי שָׁם למטה יכול להיכנס בקרוב למוזיאון כמוצג ארכיאולוגי לוָאגִינָה שחרב עליה עולמה, פשוט אין לי עניין בפירורים. ואז סיפרתי שגם פגשתי את גיא שהכרתי לפני חודש וחצי בערך מהפגישה העסקית. ובלי להרגיש פתחתי את הדלת למבקרים מיוחדים שיכנסו בה מתוך אמונה ש- לא עוד בֵּינוֹנִיּוּת. והיא מרימה את הראש מההתעניינות הרבה שלה במעגלים של החלב שנבחש במיומנות בסיבובים סימטריים בכּוֹס הקפה שלה ואומרת לי, את כמו אלו שמצהירים כל יום שממחר דִּיאֶטָה, ולא עושים כלום וחוזרים שוב ושוב לאותו המצב בלי לספק לעצמם תרחישים חדשים ואחר כך נגעלים מעצם קיומם. אמרתי לה שהמון זמן שורשי הפחד היו נעוצים בי כל כך עמוק, שלקח לי כמה שנים טובות לעקור אותם. וכעת אפשר לומר עלי שאני בתקופת הרֶנֶסַנְס, עם הדִּיאֶטָה הצלחתי, עם העבודה הצלחתי, הכוח להעיף מעלי תִּסְכּוּל מתמשך ויומיומי שהיה לי במערכת הזוגיות הצלחתי, שזה היה רגע השיא בעיני לגלות עוצמות שלא ידעתי על קיומם. ובעיקר להודות שבין ההחמצות והכישלונות שהיו לי זכיתי ללא מעט ניצחונות, בגלל שהפסקתי לפחד, להבדיל ממך שנכנסת עם כל מה שזז למיטה.

פניה וגופה הביעו אי נוחות, כי היא יודעת שאני צודקת. תראי. יש בינינו קִרְבָה נפשית נפלאה. אין לנו עניין במין ואינטימיות כי החלטנו שבחרנו בחברות בלבד, והיא מגחכת ואני מתקיפה, לפעמים לא כל דבר צריך להיות רומנטי. ובאותו רגע קטע את השיחה צלצול מחריש אוזניים, והיא צעקה לתוך המכשיר, כן. תלשה חתיכה מהפלייסמנט שהצלחת הייתה עליו וקשקשה משהו. ואז שלחה אלי מבט כבד ומעונן ואמרה, טוב מאד, יש לך לזכות בעוד שנים של אורגזמות, אז למה למהר, ומי בכלל החליט מתי צריך לשכב. ואני מסבירה לה על המהות בחברות טובה עם גבר. שהנינוחות שיש איתו מפטמת את מה שהיה חסר לי הרבה זמן, וזה לא מין. אני אומרת לה. אלא אמינות, נתינה, תעוזה. ומיד היא מבקשת, הכל, הכול. את הפרטים הקטנים אני סקרנית. גיא לא בן זוג, הוא רק חבר טוב שהרג את כל הגברים שפנו אלי בסִיטוֹנָאוּת ובקִמְעוֹנוּת כדי רק לקחת או לגעת. והיא אומרת לי, כן אני יודעת קשה למצוא היום חברות נקייה.

כמה שעות אחר כך לבשתי בערב לחוף הים שמלת מַחְשׂוֹף נדיבה שקניתי השבוע, מתוך מחשבה שבא לי לפנק את עצמי במשהו שיהלום את הגוף שהתעורר מהנִמְנוּם המסורבל ששהה בו. לפעמים אני לובשת תחתוני תַּחֲרָה וחזיות תַּחֲרָה ורק מלהביט על הלאנז`רי הסקסי הזה אני מתרטבת מעצמי בלי שמץ של ביישנות או צניעות. אני חושבת שזה פשוט תוצאה של הרגשה טובה בחיים. כשגיא ראה אותי לרגע נִתַּק הדיבור מפיו והוא אמר, סוף סוף הפסקת עם השקים שאת לובשת. ואז ישבנו לדבר עד חָמֵשׁ בבוקר הוא סיפר לי על הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה אבל מת מפחד להיקשר אליה.

באותו ערב חשבתי על השנים שבהם העדפתי לרחם על עצמי, ונכנסתי לתוך קשר שנועד לכִּישָּׁלוֹן מההתחלה עד שהפכתי להיות נְבוּאָה הַמַּגְשִׁימָה אֶת עַצְמָהּ, כשבנית במו ידי את המשפט- יחסים מעורערים. ניסתי להבין למה בחרתי באנשים שעשו לי רע בשנה הזו, כשאני מנסה לשכנע את עצמי שזה יעבוד, כשזה לא. ותהיתי למה נשים מסתפקות זִיּוּן חד פעמי ואחר כך מבכות את מר גורלן. והנה נפל בחלקי להכיר גבר שלא רוצה ממני מין, שהייתה לו אהבה אחת שהוא ברח ממנה בגיל עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, כי היא כפתה עליו להתחתן כשהוא לא היה בשל לכך. ומאז הוא נמצא במערכות יחסים קצרות של חודשים ספורים, חֵרֶף זה שהוא חובק שני תארים אקדמאים ומִשְׂרָה בכירה בשוק האדריכלות. ואני אומרת שהנה בשנת אַלְפַּיִם וָתֵשַׁע נמצאים מיליון אנשים בתנועה מתמדת של חיפוש וכְּמִיהָה אחרי אהבה. אבל הפחד, הפחד המַשְׁתֵּק הזה מונע מבעדם להעיז.

כשנפרדנו בחיבוק ונשיקה של דּוֹדוֹת על חצי לחי חצי שפתיים העדפתי לאונן ולהרגיש גלים של עונג כגלי הים שפלטו אֶשֶׁד לבן כמו סימן של רטיבות סמיכה. לא רצית שום יזיז שיזיז אותי ולא מישהו אַרְעַי כאילו מדובר על שוק בְּהֵמוֹת, שאין בו התאמה, ערכים משותפים וצרכים דומים. אלא מדברים רק על לקיחה וקבלת סקס ונענוע של הגוף קדימה ואחורה כאילו שקעו בתפילה, שעם עלות השחר היא מסתיימת וכל אחד הולך לדרכו ואז להרגיש פגועה.

לפעמים רק צריך מישהו שבאמת איכפת לו ממך, המון אמונה כמו שסטינג שר. וקצת עבודת ידיים כדי לחדור לאני הפנימי שלך ולהגיד, אני אוהבת את מה שיש לי כעת ואוהב יותר כשיהיה עם מי לחלוק את האושר הזה.

"If I Ever Lose My Faith In You" Sting

You could say I lost my faith in science and progress
You could say I lost my belief in the holy church
You could say I lost my sense of direction
You could say all of this and worse but

If I ever lose my faith in you
There`d be nothing left for me to do

Some would say I was a lost man in a lost world
You could say I lost my faith in the people on TV
You could say I`d lost my belief in our politicians
They all seemed like game show hosts to me

If I ever lose my faith in you
There`d be nothing left for me to do

I could be lost inside their lies without a trace
But every time I close my eyes I see your face

I never saw no miracle of science
That didn`t go from a blessing to a curse
I never saw no military solution
That didn`t always end up as something worse but
Let me say this first

If I ever lose my faith in you
There`d be nothing left for me to do

אנחנו מתיישבות במסעדת בדולינה שבנָמֵל תל אביב המוקפת ריח של עוגת תפוחים אָפוּיה וריחות של גבינה וטיגוני ביצים. המלצרית פותחת את התַּפְרִיט בתנועה רגילה ונראה שהיא הולכת לדקלם אותו. ואנחנו מפתיעות אותה במשפט מביך, עזבי את המיוחדים, תביאי לנו אֲרוּחַת בּוֹקֶר זוגית. ואני מבקשת בֵּיצָה קָשֶׁה ולא מטוגנת מאחר והפסקתי לאכול דברים מטוגנים כבר שָׁלוֹשׁ שנים, אבל המלצרית נשארה עם פה פעור כאילו ביקשתי להמציא לי מנה מיוחדת ועונה. אני לא יודעת. שתינו מביטות עליה בפְּלִיאָה. מה את לא יודעת, הרי יש לכם סָלָט ניסואז בתַּפְרִיט שכך יש בֵּיצָה קָשֶׁה. אז מה הבעיה להעביר אותה לצלחת של אֲרוּחַת הבּוֹקֶר. אומרת לה חברה שלי בחוסר סבלנות, ואני דופקת לה בעיטה בבֶּרֶךְ שתירגע. אני אשאל, עונה המלצרית, והמילים שלה מתאמצות לשמוח והיא הולכת לברר אצל האַחְרַאי משמרת.

בינתיים חברתי שולפת את הלפטופ שלה, פותחת אותו והוא משמיע את הצליל המוכר של אִתְחוּל המחשב. ואני אומרת לה, די! גם כשאת לא בבית ובמשרד את חייבת את החרא הוירטואלי הזה. אי אפשר לחיות שעה וחצי בלי לקרוא מיילים. והיא מתעלמת ממני ומסובבת את מסך המחשב ומניחה אצבע מרסנת על העֲווִית המרטיטה בקצה שפתה, ונדמה לי שעוד רגע היא מתחילה לבכות. תקראי, היא מצווה עלי. בינתיים המלצרית דוחפת מעל המחשב את הפליסמנט והסכו"ם, תוך התעלמות טוטאלית מהלפטופ והחברה הדומעת שלי. ואני מזיזה את מה שהניחה לצד, ומקשיבה להוֹדָעָה המרתקת שלה האומרת. שיש ביצים קשות. הַלְלוּיָהּ.

מפלי מילים מושטות לפני בתַּחֲנוּנים שאקרא אותם, ואני מתחילה לדפדף בכתובים מההתחלה:"יקירתי, תודה שנענית לפניה שלי באתר, מתוך הררי תמונות הנשים הרַעֲנַנּוּת שבכרטיס שלך שבתה את ליבי. המילים שלך הם כמו שמש יוקדת שמסנוורת ומותירה אותי חסר מנוחה. אני מרגיש קרוב אלייך ואשמח להכיר אותך ולצאת מהאתר הזה אחת ולתמיד" ואני כבר מדמיינת את ההמשך והסיבה לדמעות שלה. פגועי הג`יי דייט אני קוראת להם, בֵּית מִסְחָר לשְׁרַבְרָבוּת של לבבות שבורים.

"חן חן על המילים והסימפטיה החמימה, אתה צודק האתר הזה מעייף וגם אני רוצה לצאת ממנו בסך הכל אני בת שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ מלאת חיים כפרגית וככל שהזמן חולף האִינְטֶרְאַקְצְיָה של המילים הכתובות מבלבלת אותי, כבר יצאתי ונכנסתי מהאתר הזה כמו חולי סְכִיזוֹפְרֶנְיָה שמאושפזים בבתי חולים פסיכיאטרים וחווים דֶּלֶת מִסְתּוֹבֶבֶת, בכל פעם שנדמה להם שהם הבריאו, והנה באה התְּרוּפָה בצורת בחור, אחרי שעה של מַאנְיָה בבר השכונתי מגיעה הדֶּפְּרֶסְיָה. ואחרי דייט אחד הם חוזרים לקבל את התְּרוּפָה והיא הלחיצה על האנטר. אשמח להכיר, תגיד לי מתי נוח לך וניפגש".

וזו הטעות אני חושבת לעצמי, האומללות הזו של דיירי אתרי ההיכרויות בהחלפת המסרים המביעה ייאוש טוטאלי מעצמם, אז מה הפלא שגם לפגישה אין להם כבר כוח לצאת והם רואים בדייט כמו מטלת חובה להגשה באוניברסיטה כדי לקבל ציון עובר, רק שהבעיה שבכל מפגש כזה הציון הוא נִכְשַׁל.

וככה ממשיכים המסרים בניהם עם הסתעפויות ותהיות שבעצמי יכולתי להתאהב בשניהם. ובהמשך היא מספרת לי ששיחות הטלפון איתו היו מרתקות, הוא לא הפסיק לשלוח לה אס- אם- אסים ולאתר אותה בזמנו החופשי. אבל להפי סטורי הזה יש סוף מַר, סימנים של נְדוּדֵי שֵׁינָה היו בעיניה. היא אומרת שזה בגלל שכל הלילה היא בכתה ולא ישנה. החביבות שבשיחות, האובססיה שלו לראות אותי נראתה לי מוזרה, אבל שנים של לבד התגרו בי ולכן אני לא מסרבת לכל מי שמציע. רציתי להגיד משהו עמוק ומרגיע, שזה מטומטם ללכת עם כל אחד, אבל לא היה לי נעים כי גם אני עשיתי את השטות הזו, כשתחושת הבטן שלי אמרה לי לא אל תלכי, כי הוא סתם רוצה להביט בי כאילו אני בובה בחַלּוֹן רַאֲוָה,המציגה משהו מְפַתֶּה שאף אחד לא רוצה באמת להיכנס ולקחת. אז שתקתי. משהו מבריק כמו דמעות היה בעיניה שעקבו אחרי העוברים והשבים, והיא סגרה את הלפטופ בכעס והתחילה למולל עם האצבעות על כוס הקפה שהתרוקנה ולתאר את הסיטואציה.

קבענו להיפגש במקום מוכר לשנינו, כל אחד הגיע עם הרכב הפרטי שלו, הגעתי בחמש דקות לפני, סימסתי לו שאני יושבת בפינה. כשנפגשנו הגיע בחור בגובה מטר שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ, עם שיער שופע גם בחזה, בידיים ותחת כל חתיכת בד שהייתה חשופה התגלו נחשולי שיער. מילא אמרתי לעצמי, גם פו הדב הפך להיות אושיה חביבת הקהל. לא הבנתי את הקשר, הרמתי גבה ונשמעתי מנומנמת, נו מה הפואנטה אני דוחקת בה. והיא אומרת הוא בן שְׁלוֹשִׁים וָשֶׁבַע חצי עובד חצי מובטל. ונדמה לי שהחמצתי חלק מהעלילה, למרות שהתיאורים הפלאסטיים הללו אמרתי לעצמי, לפעמים חשובים מאין כמוהם. חבל שגם אני לא הצטיינתי בהקשבה בפעם האחרונה, הייתי נמנעת מלפגוש אדם גִּדֵּם בלב ובנפש. ישבנו בבית הקפה בשעת הצהרים של יום שישי, היא אומרת. בדיוק מתחת לענפים הגזומים של בית הקפה, בפינה שקהל המאזינים יהיה מצומצם כדי שלא יצביעו ויגידו, הנה עוד זוג בדייט. אחרי כמה דקות כמו שהאור מצליח לחדור מבעד לענפים כך התחילה העֲלִיָּיה לָרֶגֶל של תֵּל נמלים אנושי שקלט אותו והיה חייב להגיד שלום, משהו שהיה לי מוזר. במשך שעה של פגישה פעילות הדבורים האנושית הזו הפיקה חום ממש כמו זיהום, הרגשתי שאני מתפוצצת מכעס. כל חמש דקות הוא מקבל אס- אם- אס, ואחרי דקה מופיע חבר שלו, מביט עלי, והוא אומר לי. את סולחת לי לרגע ויוצא לקשקש איתו. למחרת הוא ניסה ליצור קשר איתי, עניתי לו בחוסר חביבות ומאז לא שמעתי ממנו. יצא ממנו משהו אָפֵל ומכוער שגרם לי להביט בגועל על יצרת האומנות המעוטרת במילים שהוא שלח לי.

רציתי לחבק את האומללה שפותחת את ליבה לכל דורש. ואני מתכווצת ונזכרת באותו מפגש שחשבתי שתהיה ממנו ידידות נעימה ולא משהו רוֹמַנְטִי, הפך בסוף לאֲפֵלָה אחת גדולה בגלל שיטת הנִפְנוּף המכוערת של הטלפונים שכה היה עסוק בהם. כמו שבכל הדקות הללו הספקתי למלא את מפית הנייר בשרבוטים של בתים ילדותיים עם גגות רעפים, פרח עם עלים ושמש עם פרצוף מחייך והדבקתי לה את היצירה מול הפרצוף וחייכתי, תראי מה ציירתי, ילדותי לאללה נכון. והיא מביטה בציור ורוצה להגיד, בואי`נה את מפגרת אבל היא רק אמרה, אפילו השמש שלך מחייכת. אני חושבת עליה ועל כל מי שנמצא היום בסְטָאטוּס פנוי ומחפש. ונדמה שכולם נעים על סֶרֶט דומה של סִיטוּאַצְיָה שרק השחקנים בו מתחלפים, ולכולם יש סיפור דומה: אחד מזמין חברים שיעבירו את זמן הדייט במקום להגיד, לא מתאים את דוחה, בואי לא נמשיך עם הסֵבֶל הזה. השני קורא לחבר טלפוני שיתקשר אליו כל דקה, והוא יגיד לך שזה משהו חשוב. השלישי מזיין אותך ומתנהג כמו אבי פרץ פּוֹרֵץ המנעולים בע"מ שבא לפתוח לך ת`תחת ולהיעלם למחרת, והרביעי מחכה שתשלמי עליו, והחמישי סופר את השקלים על כּוֹס הקפה שלו ואת מרגישה שעוד רגע את מתפוצצת. והשישי והשביעי וככה הרשימה מתארכת כמו הקראת המועמדים שזכו להשתתף בהצגה. אבל ההצגה הזו עולה מחיר כבד בכל ערב לאלפי נשים וגברים, והיא מציגה כבר שנים, ערב אחרי ערב מבלי להתעייף.

מעניין איך מישהו יכול להיעלם בכזו מהירות שכמעט ולא חושבים עליו, ורק אתמול הוא היה כמו מחזיר אור שמעביר נצנוץ בתודעה שלך, ואחרי כמה שעות הוא נעלם. היא אומרת לי. את רוצה למלא את עצמך באהבה כי חסר לך משהו, בסוף זה נועד כדי למלא חלל ריק במקום להיות ביטוי של חיבור מול אדם שיש לך רגשות אליו. ולא למול מישהו שרוצה לכבוש את הוואגינה שלך, או סתם לראות מי את כדי לספק את יֵצֶר הסַקְרָנוּת שלו. אני עונה לה וחושבת על כל הגברים שפוקדים אותה. הלהט שלה לרצות מישהו דומה לקַדַּחַת, כמו זה שמעורר אוֹפְּיוּם רק שהתוצאה לא מסוגלת לנסוך בך שלווה או שמחה, אלא סימון למענה החברתי ששולט בך. בגלל זה את לא מצליחה להחזיק אף אחד, אני נוזפת בה. כשהמילה אהבה הופכת לחמדנית נס האֶרוֹטִיקָה מתפוגג.

זה עצוב לחשוב שאיבדת שליטה על החיים שלך, התוכניות, העתיד ואתה הופך לעבד של תקווה שכל מה שאתה רוצה זה להפיל על עצמך משהו טוב. ואז אתה מבין שאתה לא לבד בעולם ומיליוני אנשים מחפשים את אותה משמעות להגיע לאותה פִּסְגָּה של אושר משותף מתנשפים ומתנשמים מלאי סיפוק, שהנה מישהו רוצה בחברתך. ובדיוק אחרי חצי שנה שלא יצאתי עם אף אחד, והייתי להוטה לפגוש אנשים חדשים לא מהבחינה הרומנטית, הבנתי שהבעיה נעוצה בכללים ואין דבר כזה יְדִידוּת בלתי מוגדרת. או שזה רומנטי או שזה זיון. אין אמצע. ושעד כמה שאניח בצד את המילה דייט, הצד השני בא עם תקוות גדולות. והיא מתעטפת בשתיקה ומורחת גבינה על הג`בטה ומעטרת אותה בזית ירוק ואומרת לי. זה הזמן לסגור את הכרטיס. חוץ מלשחק נון-סטופ במילים כתובות שהופכות למושמעות ולבזבז את האֶנֶרְגְּיָה שלי על מישהו שמשחק איתי בטְרַמְפּוֹלִינָה, קופץ עלי בשביל היי רגעי אבל לא באמת רוצה, עדיף לי להישאר אנונימית. ואני מהנהנת ורוצה להסכים איתה והצטערתי על הרגע שיצאתי בעצמי מהוירטואליה.

בדרך הביתה השקפתי על המזח והקשבתי לגלים הנחבטים במים, אני חושבת שדייטים דומים למשחק בלקג`ק, אם אתה רוצה לנצח, אתה חייב לספוג "מכה".

Hooverphonic - Mad About You

Feel the vibe, feel the terror, feel the pain
Its driving me insane
I cant fake
For God sakes why am i
Driving in the wrong lane
Trouble is my middle name
But in the end I`m not too bad
Can someone tell me if its wrong to be so mad about you

Mad about you
Mad

Are you the fishy wine that will give me
A headache in the morning
Or just a dark blue land mine
That`ll explode without a decent warning
Give me all your true hate
And Ill translate it in our bed
Into never seen passion, never seen passion
That it why I am so mad about you

Mad about you
Mad about you
Mad

Trouble is your middle name
But in the end you`re not too bad
Can someone tell me if its wrong to be
So mad about you
Mad about you
Mad

Give me all your true hate
And Ill translate it in your bed
Into never seen passion
That is why I am so mad about you
Mad about you

Delusion71@walla.co.il