בקצה המערבי של טיבט, שוכן הר ממנו יוצאים ארבעת הנהרות הגדולים של אסיה - ההינדוס, הגאנגס, הברהאמפוטרה והסוטלג.
שמו יצא למרחוק, אגדות רבות סופרו עליו מזה מאות בשנים, צורתו סימטרית ונעימה לעין, ולרגליו אגמים קפואים.

הרים רבים וגבוהים יש באסיה, ובמיוחד באזור ההימלאיה - קאילש הוא לא הגבוה מהם וגם לא המאתגר ביותר.
ובכל זאת הוא היחיד המיוחד בכך שהוא קדוש לארבע דתות שונות - הינדואיזם, בודהיזם, בון, וג`אן.

הר קאילש, שם למטה הולך אדם

בודהיזם טיבטי

הדרך למערב טיבט...

כפר נידח במיוחד בו ישנו באחד הלילות בדרך...

כפר נוסף, בתמונה - הבית היחיד בו היה חשמל (המיוצר באנרגיה סולרית) - הילדים מציצים מהחלון בטלוויזית השחור-לבן היחידה בכפר

משחקי ילדות


דרכים משובשות ותופעות טבע מוזרות - מראה נפוץ בטיבט

משמאל - סופת חול בדרך

מחנה העולים לרגל, בתחילת המסלול


מקדש בודד על רקע ההרים

הלאמות, כוהני הדת


עמוד תפילה טיבטי, ומימין - הכל תחת עינו הפקוחה של השלטון הסיני

עולי רגל מבוגרים מתבוננים במחזה

עולי רגל, במסלול סביב ההר

רעשן תפילה טיבטי

הקבוצה המצחיקה ביותר שפגשתי במהלך הטרק היתה חבורה של תיירים רוסים, שהגזימו לחלוטין בכמות הציוד שהיה להם - משאית שלמה עמוסה בציוד,
חמישה סבלים, שני טבחים, שני מדריכים, אוהלים ענקיים נגד קור ומיכלי גז בישול וחימום (שסחבו הסבלים המסכנים) - היה נראה כאילו הם יוצאים למלחמה.

סבלי ה"משלחת" הרוסית

יאק מסתכל בתמיהה

אוהל מקומי, ברקע - הר קאילש המרוחק

משמאל - תכולת האוהל מבפנים, מימין - עולת רגל מניחה אבן על סימן דרך במסלול

מבט פנורמי, לקראת שקיעה

במעלה המדרון


חבר ממתין בפסגה

ערימות אבנים בצורה כזאת ניתן למצוא במסלולי טיפוס רבים, תפקידם לסמן שזוהי הדרך הנכונה

אגם מאנסובר

אחד המקומות שהתחבבו עלי ביותר בסין היה פרובינצית Guangxi שבדרום מערב המדינה, ובמיוחד אזור העיירה Yangshou.
האזור דיי מתוייר (אין כמעט מי שמגיע לסין ולא מבקר שם),
אבל בכל זאת לא מספיק מתוייר עדיין כדי לקלקל את המקומיים כמו בכמה מהמדינות השכנות - ובהחלט מאוד יפה.
מעבר לכך, בעלי האכסניות באזור מבינים אנגלית דיי טובה, כך שהוא מהווה מעין "סין למתחילים",

מסביב ניתן לראות בכל מקום תופעות גאולוגיות מוזרות של צוקי קרסט ענקיים היוצאים מהאדמה,
מה שגורם לאווירה דיי מיסטית...
הערים בהם מתרכזים רוב המתרמילאים הם גווילין וינגשו.

צוקים במעלה הנהר "לי"

בינגשו יש רובע תרמילאים מפותח, כאשר האכסניות במצב דיי טוב יחסית לשאר סין.
אומנם זה עדיין לא מבטיח שלא תפגשו צפרדע בשירותי בול פגיעה,
אבל יש הסבורים שזה עדיף בהרבה על פני לפגוש שם קוף כמו באזורים מסוימים של הודו.
בכל מקרה, הצפרדע היתה שם לפניכם ואין לה כוונה לעבור דירה.

בסין נהוג לישון במעונות (חדר משותף עם 6-8 מיטות בדרך-כלל), 
להבדיל מרוב המזרח בו ישנים בדרך-כלל בחדר אישי/זוגי.
אני דיי חיבבתי את העניין למרות חוסר הפרטיות שהוא גורם, 
מכיוון שלרוב טיילתי לבד - ושיחת ערב במעונות היא דרך מצוינת להכיר אנשים חדשים.

איפה עוד יצא לכם להעביר לילה במשחק קלפים על בקבוק בירה סינית (זולה ונוראית),  ביחד עם חבורה משונה במיוחד של -
יפני שמצד אחד יודע להבין מה שאומרים בסינית אבל לא יודע לדבר, ומצד שני יודע לדבר אנגלית אבל לא להבין מה שאומרים
גמלאי הולנדי היפי שחזר לא מזמן מטיול אופנועים בויאטנם
בריטי ששותה ביום (לא חשוב אם בבוקר, בערב או בצהרים - רצוי גם וגם) יותר בירה משאני מסוגל לשתות בשבוע
שתי בחורות קוראניות שמתקלחות ביחד
סטודנט אמריקאי תמהוני במקצת שיזכר בציטוט -
!I like bush! he is a crazy cowboy
וסטודנט סיני שיודע להגיד באנגלית רק:
!west culture good - china friend
כל זה כאשר מבחוץ נשמעים קולות של דיסקו סיני רועש במיוחד.

בכל אופן, מלבד בערים הגדולות ובחגים סינים - האכסניות לא עמוסות במיוחד.
ואם נמאס לכם מהאכסניה, תמיד אפשר לעשות סיבוב בחלקים היותר מרוחקים של העיר ולאכול קצת אוכל מקומי כמו ג`אוצה או סי חומשה ג`ידן.
עם הזמן לומדים להכיר את המאכלים השווים יותר שלא מופיעים בתפריט (אחרי שרואים סינים אוכלים אותם ומבקשים יפה שירשמו לכם את השם בסינית)

מבט מגג האכסניה

Downtown

 

באזור של ינגשו זורם נהר בין הצוקים, ולאורכו פזורים מספר כפרים.
רוב המטיילים מנצלים את  מזג האוויר הנוח ויוצאים לטיולי אופניים לאורך הנהר.
למען האמת, אף פעם לא ממש למדתי לרכב על אופנים (סוג של חסך ילדות אני מניח),
ונסיון נועז של "למד את עצמך לרכב על אופנים ב-5 דקות ברחוב בורמזי הומה אדם" כמה
חודשים לפני כן לא עלה יפה במיוחד (אחרי שכמעט התנגשתי בפרה).
כתוצאה מכך הגעתי להחלטה אסטרטגית לצאת מוקדם בבוקר לטייל ברגל.
לשמחתי הצלחתי  לשכנע כמה חברים לאכסניה להצטרף ויצאנו לדרך.

ההתמצאות באזור דיי קלה - לוקחים טרמפ עם טנדר מקומי לכפר במעלה הנהר,
אני התחלתי בכפר בשם xingping, אבל באותה מידה יש גם אחרים בסביבה.
את רוב היום העברנו בהליכה בשבילים שבין צוקים עם צורות ושמות משונים וכפרים לאורך הנהר,
כאשר מדי פעם לוקחנו טרמפ בסירה מקומית כדי לעבור מגדה אחת לשניה.
מפה של האזור אפשר להשיג בקלות כמעט בכל אכסניה בעיר (אחרי שמבהירים לבעל האכסניה שאתם לא רוצים סיור, אלא לטייל לבד).

גשר ציורי במיוחד בכפר השוכן משני צידי הנהר

עושים כביסה...

הנוף לאורך גדות הנהר

מנסה להעביר את העיזים על גשר צר מאוד...

שמתי לב שהרבה איכרים חורשים את השדה - ברגלים יחפות!

 בדרך חזרה לקחנו pickup נוסף.
באופן מוזר למדי (הדעות חלוקות אם ביגלל שברכב היו דחוסים 15 סינים, או ביגלל שלנהג לא היה רשיון?) המשטרה עצרה את הרכב 
ולקחה את הנהג (אלוהים יודע לאן...), כך שכל הנוסעים נאלצו לרדת ולקחת pickup אחר.
רוב הנוכחים (הסינים) מצאו את העניין דיי מבדר.

בחזרה באכסניה, נתקלנו במערב של evil spider
לאחר מתקפה בינלאומית משולבת וקרב ממושך, הצלחנו להניס את הפולש האכזר מהחדר.
בלילה הוא חזר בכוחות מחודשים.

אי-שם בתחילת המאה ה-17, הגיעה שמועה לאוזני מסיונרים נוצרים ממוצא פורטוגזי,  הודות ממלכה אבודה, הנמצאת  מעבר להרי ההימלאיה של הודו-סין...
הסיפורים עוררו התרגשות רבה, שכן אגדות עתיקות על שליחי הנצרות שהסתובבו בעולם והקימו ממלכות נוצריות היו נפוצים  עוד מאז ימי ישו, ורק התחזקו לאחרונה עם הקמת מסדר הישועים בהודו.

עד מהרה יצאו שניים למסע - האב אנדרי ואחיו מרקיז, מחופשים לעולי רגל הינדים.
הדרך היתה ארוכה ומיגעת ונמשכה כמעט שמונה חודשים - במעברי הרים קפואים, סופות שלגים ובשממה הטיבטית.
בדרכם תהו איך ניתן לחיות באזור כה יבש ושומם בו שום צמח לא גדל ואפילו עץ להדליק מדורה לא נמצא,  עד מהרה הבחינו בדרכם גם בשיירות סיניות של מאות סוסים העוברות על דרכי המסחר.

ביומנם מספרים המסיונרים על כך שלהפתעתם הרבה - בהגיעם לעיר הבירה המבוצרת כולה ונמצאת בראש צוק  מעל השממה, 
התקבלו בחום ואהדה ע"י המקומיים, והוזמנו לאירוע חגיגי בהשתתפות 2000 נזירים.
התרשמותם היתה שהטקסים בארמון המלך נשאו דמיון רב לטקסים הנוצרים - ובמיוחד הנזירים לובשי הגלימה המבלים שעות בתפילה -
 אבל להפתעתם  הרבה לגמו נזירים אלו משקאות מגביע עשוי גולגולת אדם.
המלך, שהיה תומך נלהב של בודהיזם ומצדד  בחילופי תרבויות, התרשם מהאב אנדרי ואישר לו להקים במקום כנסיה כחלק מרצונו ללמוד על תרבותם של האורחים.

בתקופה של חוסר יציבות בטיבט, Guge היתה מרכז חשוב של השפעה ומסחר (אולי אפילו יותר מלהאסה)
 ומרכז לבודהיזם הטיבטי שבאותה תקופה היה מצוי בדעיכה בטיבט, אל מול דתות מתחרות כמו דת ה"בון".

לא ברור איך הגיעה הממלכה לסופה לאחר שהתקיימה במשך 500 שנים.
אך מה שנותר היום הוא בעיקר הריסות...
שמועה אחת מספרות שהמלך, במתן אישור להקמת כנסיה בממלכה, עורר עליו את זעמם של הלאמות (כוהני הדת), שגרמו למלחמת אזרחים וחורבן
ואילו שמועה אחרת מספרת שסירובו של המלך להנשא לנסיכה, אחותו של מלך ממלכת לאדאק השכנה, העלתה את חמתו  והביאה למצור צבאי של שנתיים על הממלכה
בסופו נלקחה משפחת המלוכה לגלות והעיר הושמדה.

גם הכובשים של הדורות הבאים לא הסכילו לשמר את מה שנותר, והסינים ב"מהפכת התרבות" שלהם רק הוסיפו עליהם.
ועם זאת, כשנמצאים במקום, אי אפשר שלא להביט בעיר הבנויה מתוך ההר ולהעלות מחשבות על איך נראו החיים שם פעם...

כתובות על קיר מקדש

 

לאן עכשיו...?

הרבה מהעבר של סין לוטה בערפל...
ריבוי שושלות של קיסרים שלטו בה במהלך הדורות, רבות מהן מחקו את זכר השושלות היריבות שקדמו להן,
"מהפכת התרבות" הקומוניסטית, גם היא השמידה ושיכתבה הרבה מההיסטוריה של סין העתיקה,
תרבות שהיתה לאורך תקופה ארוכה (ובמידה מסוימת גם היום) מופנמת וסגורה בפני העולם החיצוני.
ואם כל אלו לא מספיקים - שפות מערביות מאוד לא נפוצות בסין, וכתבים רבים לא תורגמו מעולם,
מה שמקשה על האדם המערבי להבין לעומק דברים רבים בקשר אליה.

העניין שלי רק התחזק לאחר שקראתי ספר בשם 1421 המתאר תאוריה הטוענת כי בימי שושלת מינג,
צי ספינות סיני ענק מיפה את מערב אפריקה, והגיע אפילו עד אמריקה ואוסטרליה, הרבה לפני האירופאים.
עובדה שסותרת מה שכל תלמיד תיכון (או לפחות מי שמקשיב בשיעורים) לומד בימינו.

המחבר נותן סדרה של הוכחות (חלקן משכנעות פחות וחלקן יותר):
מפות שקדמו למסעות קולומבוס, המראות מיפוי מדויק של אזורים אליהם הגיעו המגלים האירופאים רק 100 (או יותר) שנים מאוחר יותר,
צמחיה ובעלי חיים בדרום אמריקה שקיימים רק באזור דרום מזרח אסיה,
שברי ספינות סיניות טרופות שהתגלו לא מזמן לחופי אוסטרליה ובאוקיאנוס האטלנטי (בדרך מאפריקה לאמריקה)
הערות תמוהות מיומני הגלאים האירופים בדבר מפות סודיות שהיו בידיהם לפני צאתם למסע ,
מצבות אבן עם חריטות בשפות לא ידועות המזכירות שפות אסייתיות קדומות,
כתובות קיר אבוריג`יניות המתארות אנשים בגלימות משי אדומות וזקן שהגיעו לחופי אוסטרליה בספינות גדולות עם סוסים וכלי חרסינה,
ואפילו דמיון בתוצאות בדיקות די.אנ.אי שנערכו בין ילידי דרום אמריקה לתושבים במחוזות מסוימים בסין.
תהיה התאוריה נכונה או שגויה, זאת רק עוד הוכחה למעט שיודעים על עברה הרחוק של סין בעולם המערבי.

למעלה - תצפית נוף מהמצפה המפורסם ביותר בהונג-קונג, אליו מוביל גרם מדרגות נעות עצום,
למטה - רחוב "נייתן" רובע התיירים של הונג-קונג

את המסע בסין התחלתי מהונג-קונג, עיר סינית ש"עברה" לשלטון בריטי ב-1839, כתוצאה מצערת של "מלחמות האופיום",
מלחמה אותה יזמה בריטיניה נגד סין, כשזאת הפסיקה את המסחר בסם האופיום ,
לאחר שמסחר של שנים גרם להתמכרות המונית ונזקים חברתיים קשים בערי הנמל הסיניות.
האופיום היה אחד ממוצרי המסחר העיקריים שגודלו באותה תקופה במושבות הבריטיות בבנגלדש והודו,
ומקור הכנסה עיקרי לאמפריה הבריטית.
למרות העליונות הטכנולוגית שהיתה בידי הסינים יחסית למערב כמה מאות שנים קודם,
עד המאה ה-19 התהפך הגלגל, וסין סבלה תבוסה משפילה ביותר במלחמות האופיום, למרות עדיפות מספרית ניכרת.

הונג-קונג הוחזרה לשליטה סינית ב-1997 כחלק מהסכם "מדינה אחת - שתי שיטות" שהבטיח לשמר את הכלכלה המשגשגת שלה.
למרות שאין לה כמעט ביכלל משאבים טבעיים משלה, כלכלה הונג-קונג לבדה טובה יותר מהכלכלה של
חלק ניכר ממדינות אירופה ויפן.
סין של היום מתנדנדת בין חדירת הקפיטליזם לשימור הקומוניזם, 
והונג-קונג (וערי החוף המזרחי כמו שנגחאי) מיצגות את הקיצוניות הקפיטליסטית.
בעיר קיימת גם קהילה יהודית גדולה, רובה של אנשי עסקים שמתגוררים בה עם משפחותיהם -
הכוללת בתי-ספר, בתי כנסת ומספר בתי חב"ד (שמארגנים כל שנה משלחות תרמילאים המתעניינים בדת, היוצאות מבית חב"ד בבנגקוק).

לתרמילאי, העיר היא מקום דיי יקר, קשה למצוא אכסניה שלא מוגדרת כ-"hole in the wall" שאפשר לישון בה במחיר סביר.
רוב התרמילאים מבקרים בהונג-קונג לזמן קצר, בעיקר כדי להתרשם קצת מהעיר,
להוציא ויזה לסין (אחד המקומות היחידים שאפשר להוציא בהם בקלות ויזה לתקופה ארוכה) ,
    ולקנות מוצר אלקטרוניקה או שניים (מאוד זול כי העיר מוגדרת כאזור סחר מיוחד ולרוב גם מאוד אמין).

העיר נראת עתידנית ומתוכננת בקפידה עם תחבורה ציבורית מאוד מאורגנת ומסועפת וגורדי שחקים עצומים.
תנופת הבניה שם כל כך גדולה שזה נראה כאילו התחילו ליבש חלקים רדודים בים, כי נגמר המקום לבנות גורדי שחקים על היבשה.

את הקיצוניות הקומוניסטית, בניגוד לקפיטליזם בהונג-קונג, עדיין מייצגים לא מעט סממנים שמודגשים יתר על 
המידה באזורי מיעוטים כגון טיבט והפרובינציות המוסלמיות והמונגוליות במערב וצפון סין.
זה בה לידי ביטוי בנוכחות נראת לעין של הצבא, צנזורה על האינטרנט, "מסדרי בוקר" מצחיקים למראה של עובדים, 
אזורי מיעוטים בהם הגדירו השלטונות שזרים לא יכולים ללון (למרות שלרוב המקומיים לא משתפים פעולה עם חוקים אלו,
ונותנים לך ללון אצלהם בשו-שו), ופסלי היו"ר מאו הנישאים בכיכר העיר, לתפארת המהפכה.

לא תמיד המחזה מנותק מאירוניה - במקומות רבים מול פסלו של מאו המתנוסס בגאווה קומניסטית, 
עומד בגאווה לא פחותה סניף של מקדונלדס או קנטקי פרייד צ`יקן...
קי.אף.סי באופן כללי חביב על הסינים כי בסמל החברה (איש מבוגר עם פרצוף רציני וזקן), מי שמספיק רוצה יכול לראות חזות סינית.
זה לא אומר, אגב, שכל הסינים שיושבים לאכול שם לא אוכלים "מנה מקומית" של אורז ונודלס במקום הפרייד צ`יקן.

במהלך הטיול, עשיתי כמה נסינות אלגנטים לברר מה באמת חושבים אנשים על היו"ר המנוח מאו, המנהיג הקומוניסטי ששלט בסין כמעט 30 שנה.
במידה כזאת או אחרת, רבים במערב מסתכלים עליו כעל גרסא סינית של סטאלין הסובייטי, ובאופן דומה,
הוא היה אחראי בצורה כזאת או אחרת למותם של עשרות מליוני אנשים מבני עמו וגופתו עדיין מוצגת במוזיאון בביג`ינג חנוטה (לא מראה מלבב).
 למרות דמותו השנויה במחלוקת, עדיין קיימת בסין רוח של הערצה כלפיו - 
 סינים רבים שדיברתי איתם אמרו שהיה איש גדול, ושרק בזכותו סין היא לא באותו המצב כמו
הודו כיום (לסינים רבים, כך התרשמתי, יש דעה קדומה נגד הודו והם רואים בה מדינה
נכשלת ובהודים אנשים מלוכלכים ולא מתורבתים).

למעשה, לא הצלחתי לשמוע מאף סיני דברים רעים על מאו, אפילו סינים שבילו את ילדותם ברעב וגם סינים שגדלו בארה"ב.
האם היה זה ביגלל שכך באמת חשבו, או מפחד השלטונות, אני לא בטוח.
בכל מקרה, לא רציתי לסבך אותם בצרות, אז לא המשכתי לשאול על כך יותר מדי.

כתרמילאי מערבי במדינה שכזו, נתקלתי בהרבה דברים שנראו לי דיי מוזרים.
אחד המנהגים הסינים (למרות שהמנהג נפוץ גם במדינות אחרות במזרח)  הוא יריקות - מאוד נפוץ לראות אדם מכובד,
לובש חליפה מהודרת ועניבה, שעובר ברחוב ולפתע מכחכך בגרונו בקולי קולות ויורק על הרצפה, זה אפילו יותר לא צפוי כשזה נעשה ע"י אישה.

מנהג נוסף הוא תרבות ה"בחוץ וביחד", לרוב הסינים, לפחות אלו שאינם עשירים במיוחד, אין מטבח בבית וזה מקובל ונהוג לשבת
על שרפרפי עץ קטנים בשולי הרחוב ולאכול ביחד. באיזה שלב אפילו ראיתי פלוגת חיילים שלמה צועדת ברחוב, כל חייל אוחז בשרפרף שלו.
סינים רבים גם נוהגים לשבת בצורה מיוחדת (ישיבת שירותים שכזאת), שנראתה לי
בהתחלה דיי מכאיבה, אבל כשניסיתי אחרי כמה פעמים גילית שהיא דיי נוחה.

משמאל - פרסומת לחנות בגדים (אותי לא ממש שיכנע),
מימין - טיפולי השיניים בסין גם הם מתבצעים בחדר עם חלון שקוף לרחוב

משמאל למעלה - חרגולי מחמד ברחובות העיר
מימין למעלה - אישה צועקת על העצים (מנהג סיני נפוץ בפארקים של ביג`ינג )

פנסיונרים סינים משחקים בגן...

התעמלות בוקר במרכז העיר

 

משחקים נפוצים.
למטה מימין - גרסת רחוב של שחמט סיני, בכל המדינה תמצאו אנשים מרותקים אליו

 

משמאל - בעל מסעדה מתכונן להכנת ארוחה...
מימין - כתובות סיניות נגד שדים ורחות רעות

 

משהו שראיתי ליד הרבה מקדשים, עד היום אני לא בטוח מה זה מיצג...מישהו יודע?

למעלה - מה שקורה אם לא מבטאים כמו שצריך שם של מנה...
למטה - שיחון מאולתר

באופן כללי, טיילתי בסביבות ארבעה חודשים בסין/טיבט, והיתה זאת אחת החוויות היותר חזקות בטיול שלי.
הטיול בסין הוא לא קל, דורש הרבה סבלנות, והרבה פעמים מרגיש קצת כמו עבודה יותר מטיול להבדיל מטיול בהודו/תאילנד שלרוב "זורם".
אפשר בקלות לברוח משם תוך שבוע-שבועיים, עם הרבה מרמור ומחשבות רעות אם לא לוקחים את הזמן להתרגל, אבל מי שכן מתאמץ -
מוצא מדינה מרתקת, ללא המוני מטיילים - אבל עם הרבה מה להציע.

עד הפעם הבאה,
חג שמח ושנה טובה לכולם!

שעת ערב מוקדמות, היום השלישי לטרק באזור הבורמזי הנמצא בין Inle ל-Kalaw...מסלול יחסית מוכר בין כפרים ומנזרים באזור - ואם זאת, לא ראינו אף מטייל מאז שיצאנו לדרך.

בסיום טיפוס של כמה שעות על אחת הגבעות היותר גבוהות, הגענו למקום בו נעביר את הלילה - מנזר בודהיסטי בן כמה מאות שנים, מאוכלס על ידי קבוצה של נזירים מסבירי פנים. הם שואבים מיים מהבאר הסמוכה למנזר ומזמינים אותנו לתה, נותנים לנו דלי של מיים קרירים לשטוף פנים ולהתרענן, אנחנו מכבדים אותם בקצת מהמזון שהבאנו.שניים מהנזירים יודעים כמה מילים באנגלית ואנחנו משוחחים קצת.

מארגנים את הציוד בפינה שקטה של המנזר לקראת שינה על מחצלות הצמודות לקיר. ברקע נשמעים קולות של תפילה, קריאה של כתבים בודהיסטים שתמשך כל הלילה,  כאשר מדי פעם נכנסים מתפללים חדשים, ויושבים אל מול פסל הבודהה הגדול הנמצא בחזית, מתעלמים מנוכחותנו לחלוטין. הבודהיזם היא הדת השלטת ברוב מזרח אסיה מלבד הודו (שדווקא שם התחילה) ובמידה מסוימת סין. יש כמה זרמים לדת (כמו לנצרות, יהדות ואיסלאם בעצם) שלרוב התערבבה במידה כזאת או אחרת עם הדת המקומית שקדמה לה, והיא במהותה לא דת שמאמינה באל כזה או אחר, אלא יותר ששואפת לעזור לאדם להשיג שקט פנימי. בורמה (או מיאנמר בשמה המודרני) נחשבת למדינה דתית במיוחד.

היה עוד מוקדם, ויצאתי להסתובב קצת בחוץ, הדבר הראשון שהפתיע אותי היה כמה טוב רואים את השמיים והכוכבים באזור בו אין חשמל, זיהום אוויר והפרעות אחרות. הפעם האחרונה שראיתי אותם בצורה כזאת, היתה כשהייתי ילד וישנתי בטיול בנגב, בעיר הגדולה אפשר לשכוח לפעמים שהם קיימים.

באופק, אפשר היה לראות ריכוזים של אור ועשן, כפרים מרוחקים - שניים במזרח ושלושה במערב הנמצאים בין אזורים גדולים של חשיכה מוחלטת, ואז במרחק שבקושי יכולתי לראות, שמתי לב למשהו מוזר - אוסף של נקודות אור, נעות בחשיכה בקצב איטי במבנה שנראה כמו נחש של אש, שגדל ככל שנוספות אליו נקודות חדשות. הסתכלתי על המחזה, ולא הצלחתי להבין מה זה, עד שהגיע אחד הנזירים. "החודש הוא חג האור הבורמזי, זאת שיירה של עולי רגל,  הם עוברים בין כל הכפרים ואוספים את האנשים להתפלל, הם יגיעו גם לפה מאוחר בלילה".

לפני שהלכתי לישון, חשבתי על מה שראיתי בימים האחרונים - כפריים שחורשים את האדמה עם שוורים ומגדלים את כל האוכל אותו הם צריכים, אנשים שיושבים בסופו של יום עם השכנים מול מדורה במקום עם עצמם מול טלוויזיה ומחשב, נשים זקנות שסוחבות על בסיס יומי יבולים בין כפרים שנמצאים עשרות ק"מ אחד מהשני ובגיל שיבה נמצאות בכושר יותר טוב מרוב האנשים בשנות העשרים בעולם המערבי, נזירים שמתפללים במנזרי אבן מתפוררים מול פסלי בודהה במשך ימים בתנאים ספרטנים ואוכלים רק מעט אורז פעם ביום, ילדים שמשחקים בכדורגל עם אבן עטופה בעיתונים ורואים באדם מערבי אטרקציה משעשעת. ובאופן כללי, אנשים שנראה שמודעים לעולם המודרני, אבל בחרו להתעלם ממנו כי טוב להם לחיות כמו שחיו אבותיהם.

החיים בבורמה לא קלים, והיא מנוהלת ע"י משטר צבאי (אומנם לא כל כך מורגש מחוץ לערים הגדולות, אבל עדיין דיי נוקשה). בכל זאת נראה שהאנשים דיי מאושרים מהחיים שלהם, מה שלא תמיד נכון לגבי אנשים בעולם מודרני ומתקדם. ביגלל הדת? הטבע? החיים הפשוטים? הגישה?

באיזשהו שלב נרדמתי, שקוע במחשבות. כמה שעות מאוחר יותר התעוררתי לקולות של שירה וכלי מוזיקה, "נחש האור" הגיע למרגלות הגבעה - מאות אנשים, נושאי מנורות ולפידים, עולים לכיוון המנזר, רוקדים ושרים במשך כל הלילה. בבוקר - הם נעלמו אל תוך הערפל.

את הטיול התחלתי בבנגקוק, בירת תאילנד.

עיר דיי מודרנית - כבישי אגרה מהירים, רכבת תחתית, רכבת עילית (פתרון לבניית רכבת עירונית בעיר שלא ממש תוככנה לזה, במקום להגיד "אי-אפשר" כמו שעושים אצלנו), קניונים ענקיים (7 קומות של מוצרי אלקטרוניקה!!!),  גורדי שחקים, פאבים, מסיבות ואווירה של עיר ללא הפסקה....
העיר עצמה דיי יפה ומסודרת - מוקפת בתעלת מיים, ארמון מפואר של המלך, מקדשים בודהיסטים מרשימים, פסלים, ואפילו שילוט באנגלית.

ועם זאת גם דיי מסריחה בעיקר מזיהום אוויר מטורף (נראה שזה קשור לריקשות הממונעות שנוסעות בהמוניהם ברחובות) ומאחוז לחות שגורם לתל-אביב של אוגוסט להראות כמו מקום יבש וקריר (קצת אחרי שיוצאים מהמטוס מרגישים כאילו דרקון נשף לכם על הפרצוף).  לצורך המחשה - אם תיקחו בקבוק מים מטוהרים (כזה שכל התרמילאים הישראלים קונים, כדי לא לקנות מינרלים ולחסוך חצי שקל)  יש לכם בערך 30 שניות לפתוח אותו לפני שהוא מתחיל לטפטף עליכם מכל הצדדים. כדי לעשות את העניין מאתגר - הפקק של הבקבוקים האלה לרוב נשבר כשמנסים לפתוח אותו.

צורת השלטון בתאילנד היא הכי קרובה לדמוקרטיה בין מדינות המזרח (למרות שיש מלך, שאפילו עומדים דום לכבודו בקולנוע, והצבא עושה הפיכות light כל כמה שנים, הפיכה בתאילנד היא יותר רגועה מהשגרה בישראל), תוסיפו את העובדה שתאילנד לא פיתחה תסמינים של רפובליקת בננה שנשלטה בידי מדינה אירופאית קולוניאליסטית (להבדיל מרוב מדינות האזור),ותקבלו את אחת המדינות היותר נורמליות במזרח. בכמה מובנים היא יותר מודרנית מישראל ואם היא לא היתה ממוקמת באזור הזה של העולם, כנראה שאף אחד לא היה חושב עליה כמדינת עולם שלישי, אבל התאילנדים מצידם מעודדים את התפיסה הזאת - זה מביא כסף טוב. בחור שטיילתי איתו כמה ימים תיאר את אופי החיים שם כ- 
"Individual greed, moderated by an efficient, but not too zealous government"
ואני נוטה להסכים איתו, הוא היה סקוטי וכשהם מדברים במבטא שלהם הם נשמעים חכמים.

מצד שני קיימות במדינה גם כמה תופעות הזויות במיוחד, הגלויה ביותר היא הזנות,שנמצאת בכל מקום כמעט (דיי מהר נחשפים לתופעה המלבבת של ילדות תאילנדיות בנות 15 שמסתובבות עם פנסיונרים אירופאים, ולתופעה המלבבת לא פחות של תאילנדיות שהם בעצם תאילנדים שעברו "שדרוג", נראים כמו דוגמניות-על ונשמעים כמו החבר של יורי מארץ נהדרת).
אנקדוטה - נסו למצוא מספרה אמיתית בבנגקוק (!!!no! i really want *just* an haircut).

מעוז התרמילאות הישראלית בבנגקוק הוא רחוב הקואסן - סוכניות נסיעות של ישראלים,בית חב"ד עם אינטרנט חינם, שניצל ובית כנסת, אכסניות של ישראלים עם play-station והרגשה של ת"א - את הכל תמצאו שם, ורוב התאילנדים באזור יודעים עברית (לפחות  את המילים המעצבנות שבה).
למי שחשש לצאת לטיול לבד - אפילו אם מאוד תנסו, לא תצליחו להתחמק מישראלים כאן ליותר מ...שעה.
כדי להתחמק מתאילנדים שמציקים לכם בעברית ("אחי בוא! אני חבר של משה הקיפוד! אני לוקח אותך כל מקום חמישים באט!"),
תמיד אפשר לתת בהם מבט קודר ולמלמל מקבץ של מילים שנשמעות כמו צרפתית בליווי (no english!) - תמיד עובד.

הקואסן מאוד הזכיר לי את "המסעדה שבסוף היקום" (ללא חנונים מבינכם - מדריך הטרמפיסט לגלקסיה). בטוח שתפגשו שם את ההוא ששמרתם איתו באבט"ש בצבא ומחכה לטיסת מעבר מנפאל, הבן של השכנה ממול שהגיע לחופשת בטן-גב באיים, ההיא שיצאתם איתה בתיכון ומחכה לויזה ללאוס, ההוא שזרקתם עליו חול בגן חובה ולוקח אוטובוס לקמבודיה,  ואולי גם תתקלו ב- space-time disorder שיגרום לכם לראות בבואה של עצמכם מאוד 20 שנה שחזרה בזמן (טוב נו, אולי אחרי כמה בירות).

אוכל בתאילנד הוא כנראה המגוון ביותר בכל המזרח - אפשר למצוא הכל.
החל ממאכלים מקומיים כמו נודלס ופטאי עם אורז, דרך פירות אקזוטיים כמו אננס,ומנגו. בשרים ושיפודים (לפעמים אפשר גם לדעת מאיזה חיה הם יצאו, ברמת ודאות כזאת או אחרת),ואפילו אטרקציות תיירים כמו פנקייק בננה ושוקולד. ברחוב מוכרים אפילו מיץ תפוזים סחוט (גם כשחזרתי לבנגקוק אחרי שנתיים זאת עדיין היתה אותה תאילנדית שמכרה אותו). אם אתם מרגישים רצון ללכת on the wild side - אפשר לנסות מגוון שרצים לקינוח (זה נכון מה שאומרים, שלחרגולים יש טעם של צ`יפס).
גם junk food לרוב יש שם (מאוכלס בעיקר ע"י אמריקאים שיושבים בסניף מקדונלדס).
אגב,אחרי מחקר חוצה יבשות הגעתי למסקנה שהחזון האמיתי של הליצן הרשע של מקדונלדס הוא לא להפיץ את הקפטיליזם בעולם, אלא להביא שירותים מערביים (יש כאלה בכל סניף) לארצות חשוכות בהם נוהג האדם לעשות צרכיו בגומחות אפלות.

בנגקוק הוא מקום שתרמילאים במזרח תמיד חוזרים אליו, סתם לבקר, במעבר יבשתי ממדינה אחת לשניה, בטיסת מעבר בדרך, בחידוש הספקה של ציוד תרמילאות, או במקרה של הרבה בנות שראיתי בטיול - במשלוח לארץ של עשרות קילוגרמים של קניות, שאין סיכוי שאי-פעם מישהו יסתכל אפילו על עשירית מהם אחרי שיגיעו לארץ.
תאילנד ביכלל היא מקום מאוד קל למטייל המתחיל- האכסניות ברמה גבוהה ונותנות שירותים כמו אינטרנט, כביסה, טלפונים, הכל מאוד פשוט ומאורגן, המדינה מאוד ממוסחרת, קל למצוא אנשים דוברי אנגלית, יש המון תיירים שקל להתחבר אליהם ובאופן כללי תאילנד היא גירסא מעודנת יותר של המזרח. כבר בשבוע הראשון יצא לי לטייל עם עורכת-דין ישראלית שמטיילת עם אבא שלה, בלגי שיוצא לטייל כל שנה לשלושה שבועות בתאילנד כדי לצלול באיים, ניו-זילנדי שהגיע לחופשת סוף סמסטר. פשוט מתחילים לדבר ותוך כמה דקות אתם מוצאים את עצמכם יוצאים לטייל ביחד.

אבל בשלב זה, בתחילת הטיול, הרגשתי שבתאילנד אני תייר, ולא באמת תרמילאי, ורציתי משהו הרפתקני יותר ומודרני פחות,  בטרק קצר שעשיתי בצפון תאילנד (לאחר שהתחמקתי מהמאפיה הישראלית-תאילנדית של בעלי סוכנויות נסיעה שמנסים לגרור את כל הישראלים לטיולי ג`יפים) פגשתי שני אנגלים, שהיו בדרך לעבוד כמזקקי נפט בפפואה ניו-גיני, וסטודנט הולנדי לארכיאולוגיה (שיזכר בציטוט I don`t want to be cheap, but it saves so much money), והם סיפרו לי לראשונה על בורמה.