עליי לציין שאני מוצא קושי מסויים לכתוב דברים אלו, שכן לאחר שאני יודע משהו או מקבל דבר מה כנכון, ובמיוחד לאחר שהוא נטמע בי בצורה עמוקה, אני מרגיש שהוא מובן מאליו והרי שאין טעם לדבר על דברים הידועים לכולם. ובכל זאת, נדמה לי שאין זה באמת מובן מאליו, וגם אם זה מובן נדמה לי שכדאי להבהיר אותו ולדייק, אפילו בקצרה.

הייתי רוצה להציג בפניכם את תורת התועלתנות, כפי שהיא הוצגה בפני על ידי ג`ון סטוארט מיל בספרו "תועלתנות". אף שאינני חושב שהבנתי משהו שלא כפי שהוא ניסה להעביר, אציין בכל זאת שאין מטרתי כאן לייצג את דבריו במדויק אלא כפי שאני מבין אותם. לא ניסיתי בשום צורה לפרש, להרחיב או להתאים אותו לדעותי שלי, אך גם לא ניסיתי לסכם אותו לעצמי כדי להבין מה הוא אומר, אלא קראתי רק כדי לקלוט מה נאמר לי. בשלב מסויים דבריו היו טבעיים לי לחלוטין, אף על פי שמדרך כתיבתו ברור שהוא מנסה לשכנע את קוראיו, כלומר לשנות את דעתם. ואולי הטבעיות הזו שבה קיבלתי את דבריו היא שגרמה לי לחשוב שזה מובן מאליו. גם בפעם הראשונה שקראתי אותו הסכמתי לדבריו וקיבלתי אותם, אך הם ריגשו אותי בחדשנותם במובן מסויים; הרגשתי שנכתב משהו שהיה צריך להכתב, או שאני הייתי צריך לקרוא. בכל אופן, אני ממליץ לכל אדם לקרוא את ספרו זה שניתן בקלות למצוא באינטרנט ושגם תורגם לעברית ("התועלתיות") על ידי יוסף אור ויצא בהוצאת מאגנס.

לא מעטות הן תורות המוסר שצמחו לאורך ההיסטוריה וברחבי העולם; המידות של אפלטון, חוקי העשה ואל תעשה בתורה העברית, הצו הקטגורי של קאנט, אם לציין כמה. לא פחות מהן הם האידיאולוגיות שהמוח האנושי הגה; קומוניזם, ליברליזם, פאשיזם, פאציפיזם. כל אלו מגדירים בצורה מסויימת מהו "טוב" ומה על האדם לעשות כדי להגיע לאותו טוב. אפלטון אמר שלפתח את המידות זה טוב, התורה אמרה שלרצוח זה רע ולהיות ירא אלוהים זה טוב, קומוניזם אמר שחלוקה שוויונית זה טוב והפציפיזם אמר שהמאבק המזוין הוא רע. אבל הרשו לי לומר שבכל אלו ישנה בעיתיות מסויימת הנובעת מחוסר האוניברסליות שלהם. וכשאני אומר חוסר אוניברסליות אני מתכוון שאותן תורות לא "עובדות" תמיד, ולכן אינן יכולות לשמש כבסיס מוסרי לאדם. אני מניח שכל אדם רוצה להחזיק בערכים יציבים, כאלו שאינם משתנים ואינם מתכופפים ומתעקמים בנסיבות מסויימות, כאלו שניתן להשען עליהם תמיד. אנחנו לא נוטים לחשוב, כמדומני, שהאידיאולוגיות שאנו מחזיקים בהם אינם יציבים ושהם יכולים להביא אותנו לא אל אושר, אלא אל חוסר של אושר. ואותו ביטחון בתורות רעועות הוא שהביא אנשים למפלתם ולייאוש עמוק הכולל בתוכו הטלת ספק באותם ערכים שהאמינו בו. חברות נצמדו אל תורות כאילו הן לא היו אמצעי לטוב, אלא תכלית הטוב, הטוב עצמו. מה הייתה הרגשתם של האמריקאים כאשר ה"Laissez-faire" שדגלו בו גרם להתפוררות החברה סביבם, בזמן השפל הגדול של 1929? או הרגשת האירופאים  שפעלו בפציפיסטיות וחשבו שהמלחמה האחרונה בהיסטוריה האנושית מאחוריהם, כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה?

אבל מה הופך אותן ללא אוניברסליות? חלקן תלויות מצב. לא יכול להתקיים מרקסיזם בחברה ללא פרולטריון או מעמדות. אפשר כמובן לומר שהרי מטרתו של המרקסיזם זה להביא את החברה למצב זה, שהיא תהיה חסרת מעמדות, אבל גם בחברה ללא מעמדות, נאמר חברה חקלאית לא פאודלית כלשהי, יכולות לצוץ בעיות, מה שיביא לצמיחת אידיאולוגיה חדשה, אחרת. לא יכולה להתקיים ציונות ללא ציון, ולא יכול להתקיים פטריוטיזם או לאומנות ללא מדינה נפרדת בינות מדינות אחרות. תוכלו לומר שאלו הן תנועות פוליטיות ולא תורות מוסר, ועל אלו להיות תואמות למצב הממשי ולא לאיזה חלום. אין ספק שזה נכון, אבל אני אציין שעל כל אדם להכיר ולדעת על איזה בסיס הוא בונה את האידיאולוגיות שלו ולבקר את האידיאולוגיה שלו בהתאם לאותו בסיס, ולהבין מתי יש לזנוח את האידיאולוגיה לטובת משהו אחר, כלומר כאשר היא מתנגדת לאותו בסיס מוסרי.

ומה בדבר אותן תורות מוסריות? כאמור, לא תמיד ניתן לסמוך עליהן. לעתים אנחנו מגיעים למצב, ואם איננו מגיעים אליו לפחות שאנחנו מכירים מצבים כאלו מן ההיסטוריה או שאנו יכולים להעלות אותם על הדעת, שבו אותם חוקי העשה ואל תעשה סותרים אחד את השני, כלומר שקיים ביניהם קונפליקט, או כאשר אנחנו יודעים שקיום חוק או מצווה מסויימת מנוגד למצפון שלנו. אף על פי שניתן לחשוב על מצב שבו על אדם לרצוח כדי להיות מוסרי, בנקל נעלה דוגמאות שכאלו הקשורות למשל ב"לא תגנוב" או "לא תשקר". ישנה הדוגמא הקלאסית של האדם שצריך לגנוב כדי להאכיל את המשפחה שלו, והרי שלא נחשוב עליו כעל לא מוסרי, במיוחד אם אין זו אשמתו שהגיעו לרעב ודלות שכזו, למשל בחברה לא שוויונית ומדכאת. או האדם שמשקר ומטעה אדם אחר הרוצה לרצוח אדם שלישי שאין עוול בכפו הבורח ממנו. הוא שיקר אך הוא פעל בצורה מוסרית שכן הציל חיי אדם. הדיבר במקור כולל גם איסור להטות משפט, אם זכור לי נכון; אבל גם כאן ניתן להעלות דוגמא כאשר יהיה מוסרי יותר כן להטות משפט, כלומר להעיד בשקר, למשל כאשר המשפט והעונש המצופה אינם צודקים (למשל משפט נגד אדם עם מחשבות חופשיות בחברה שמרנית להחריד). עצם העובדה שאנחנו רואים דוגמאות אלו בהם קיום "חוקים מוסריים" (שנאמר ואנו מחזיקים בהם) יהיה לא מוסרי והעבירה עליהם תהיה מוסרית מראה שקיימת אצלנו תשתית מוסרית כלשהי עלינו אנו נסמכים בשיפוטינו.

אותו דבר כאשר החוקים מתנגדים אחד לשני. אביא דוגמא נוספת ושוב אשתמש בעשרת הדברות. אני מצטער על הדוגמא הקצת מצוצה מהאצבע, אבל הרי שבחירת החוקים היא שרירות לגמריי מבחינתי; הטענה שאני רוצה לטעון תעבוד על כל שני חוקים, כך שאני יכול להדגים גם עם x וy, אבל אולי יציקת תוכן מבהירה זאת טוב יותר. בכל אופן, נקח את "כבד את אביך ואמך" ואת "אל תרצח". "כבד את אביך ואמך" זו מצווה קצת ערטילאית ומהווה הצהרת כוונות יותר מאשר חוק ממש, אבל נאמר שהיא כוללת בתוכה ציות להורים. מה עם אביו של אדם, למשל, מורה לו לרצוח אדם אחר? אם אנחנו מקבלים שהחוקים שווים, שהרי הם הם מהווים את הטוב, אז ישנה כאן בעיה. האדם בכל זאת יצטרך לחרוץ דין ולבחור באחד מהם, וסביר להניח שאנו היינו בוחרים אותה בחירה; זה איננו שרירותי. כלומר שכולנו מסתמכים על בסיס מוסרי כלשהי אשר אומר לנו לבחור באפשרות האחת ולא באחרת. ואפילו לא צריך להנגיד שני דברות. מה אם כיבוד האב יגרום איכשהו לאי-כיבוד האם, ולהפך? הרי שהחוק עצמו יעמוד בסתירה עם עצמו. כאן אנחנו אמנם יכולים להגיד שאלו שני חוקים, אבל מה אם הגענו למצב הנוראי שבו עלינו לבחור בין רצח אחד לבין רצח אחר? (כמו בבטמן לנצח..) החיים יחייבו אותנו לעשות בחירה מסויימת, ולכן עלינו להיות בעלי עקרון מוסרי מבוסס, אוניברסלי, אשר יאפשר לנו לבצע את הבחירה המוסרית (הנוראית, אך העדיפה).

השימוש במילה "אוניברסלי", אגב, היא שלי (כמדומני), ונדמה לי שאולי לאנשים מסויימים יש בעיה עם אותה מילה. אם אינני טועה מיל אינו משתמש במילה זו, והשתמשתי בה רק כדי להנגיד את תורתו של מיל עם תורות אחרות, ואין במילה זו כדי לטעון משהו מסויים. התורה התועלתנית (או תולעתית) מהווה עקרון מוסרי, בסיס, ואין היא תלויה בדבר, ולכן ראיתי לנכון לקרוא לה "אוניברסלית".

אני חושב שהכברתי במילים יותר משרציתי עוד טרם הצגתי מהי התועלתנות. התועלתנות מניחה, קודם כל, שתכלית האדם, כלומר הדבר אליו כל מעשיו של האדם מכוונים, היא האושר. והאושר הינו הנאה והמנעות מכאב. ואם לדייק, תכלית האדם היא להגיע למירב האושר ולמיעוט הכאב. אין למילה "מירב" כאן רק משמעות של כמות, אלא גם כזו של איכות. אין העקרון התועלתני קורא לחיי הוללות ונהנתנות כלל וכלל. התועלתנות טוענת כי ישנם הנאות בעלות איכות גדולה יותר מהנאות אחרות, ולעתים יש לשאוף אחר אלו גם במחיר של הנאות אחרות, גם כאשר הבחירה היא בין הנאה איכות ומועטה יותר ובין הנאה רבה יותר (בכמות) אך איכותית פחות. אפשר לשאול כמובן מי הוא זה שיאמר איזו הנאה טובה יותר מן האחרת. מיל כותב שמי שמכיר את שתי ההנאות, כלומר התנסה בשתיהן במידה מספקת, הוא זה שיכול לאמר כי הנאה אחת טובה מן האחרת. ואם ישנן חילוקי דעות, אז ההנאה הזאת שרוב האנשים שהתנסו בשתיהן בוחרים בה, היא תהיה הטובה יותר מבחינת האיכות. יש כאן כמובן בעיתיות מסויימת, אך אין זה עקרוני. אפשר לפתח גם דיון סביב נושא זה, אבל עתה נסתפק בכך שנאמר שעם כנות והתבוננות עצמית כל אדם יכול להחליט בשביל עצמו איזו היא ההנאה הטובה יותר בשבילו. בכך אנחנו לא שוללים הנאות "גבוהות" יותר מאשר סיפוק תעוות בשרים, כגון הנאה מצריכת אמנות ויצירתה. כי אף על פי שיצירת אמנות יכולה להיות עבודה קשה ואולי אף מייגעת, הרי שהאושר שאותה אמנות תביא מפצה על הכאב שהיה כלול ביצירתה. וזה רלוונטי בעצם לכל עבודה. גם האיכר שמעבד את אדמתו, תכליתו האושר. שכן אף על פי שהוא סובל אולי בעת עבודתו בשדה, הרי שהוא מונע מעצמו כאב גדול יותר בעתיד מרעב.

בכך רק תיארנו חלק מטבעו של האדם – שאיפתו לאושר. ומתיאור זה אנחנו מוציאים את העקרון המוסרי התועלתני – הפעולה המוסרית היא זו אשר מגדילה את האושר ומקטינה את הכאב. או אם נעשה את זה בצורת סלוגן "מירב האושר למירב האנשים", או אפילו "מירב האושר למירב היצורים החשים". בכך למעשה מסתכמת התורה התועלתנית. יתכן וזה נשמע פשטני, אך עקרון זה מאפשר לפתור בעיות שתורות אחרות לא מסוגלות לפתור. נראה שבאופן מסויים תורות אחרות לרוב אומרות שיש "שחור" ויש "לבן", אך התועלתנות מסוגלת להתמודד עם מצבים אמיתיים, מציאותיים, בהם אתה לא בוחר בין האם לתת נדבה לקבצן או לא, או בין לרצוח אדם או להשאיר אותו חי, אלא במצבים בהם עליך לבחור איזה אדם ימות ואיזה יחיה, או דווקא כאשר עליך לבחור בין שתי טובות.

כאשר אנו מחזיקים בעקרון זה אנו יכולים לבצע את הבחירות לדוגמאות הנ"ל בלי להסס. אך הדוגמאות הקודמות הן יחסית פשוטות, ויש לציין שהתועלתנות מאפשרת לבצע בחירות בבעיות קצת קשות יותר.

נקח לדוגמא המתת חסד. בעוד שחלק מהתורות יאסרו זאת, ביניהם היהדות כמדומני, ואולי אף המצפון יעשה לנו בעיות, הרי שהתועלתנות תגיד שכן לנקוט בהמתת חסד. אני מדבר על מצב שבו אדם נמצא חולה, כאשר ידוע באופן מוחלט שאין הוא יחלים ממנה, ושכל רגע שהוא חי בו הוא סובל ואף גורם לצער בסבלו למשפחתו וחבריו. עליי להגיד שקשה לי לכתוב זאת, אפילו בדוגמא עירומה זו, אבל הרי שההמתה שלו תמנע ממנו כאב וגם ממשפחתו. אמנם גם חסרונו גורם לצער וכאב לקרוביו, אבל סבלותיו גורמים לצער לא פחות, וכיוון שקרוביו יודעים שסופו קרוב ובלתי נמנע גם כאב חסרונו כבר מורגש.

דוגמא אחרת היא הטריאז`. הטריאז`, בקיצור, היא שיטה הממיינת פצועים בשדה קרב לפי חומרת הפגיעה, ועל פי מיון זה נקבע לאילו אנשים יש עדיפות גבוהה יותר לפינוי לבית-חולים. שיטה זו מיושמת, כמובן, כאשר לא ניתן לפנות בבת אחת את כולם, ויש לבצע בחירה. האנשים בעלי העדיפות הגבוהה יותר הם לא אלו הפצועים ביותר, אלא אלו בעלי פציעה קלה יותר, אך חמורה מספיק. הפצועים במידה חמורה מאד עלולים למות בדרך לבית-חולים, ולכן אין טעם לפנות אותם, בנוסף לכך שהם מנצלים כח אדם שיכל בנתיים להציל את חיו של אדם אחר. אלו הפצועים בצורה קלה מקבלים עדיפות נמוכה יותר כיוון והם יכולים לחכות לפינוי מאוחר יותר. יש להבין שזה אומר שישנם בני-אדם פצועים אשר נשארים בשדה הקרב, כקרוב לוודאי שלמותם, ושמישהו צריך לקחת את ההחלטה להשאיר אותם למות. אבל זו היא הבחירה הנכונה והמוסרית. שכן, כאמור, מועיל יותר לפנות את הפצועים פחות. וזה עניין קריטי; שכן אם מפנים אדם בעל פציעה חמורה מאד, לא רק שייתכן שהוא לא יגיע בזמן לבית-חולים, אלא ייתכן שבגלל שהוא פונה ולא אדם אחר בעל פציעה חמורה פחות, הזה האחרון, בשל ההמתנה לסיבוב הפינוי הבא, הוחמר מצבו ועתה אף אותו לא יצליחו להציל בזמן. דבר זה מתייחס גם למצב בו ישנם הרבה פצועים שזקוקים לניתוח, ומספר המנתחים מועט מדיי. יהיה עדיף שלא לנתח את אלו שסיכויים לשרוד נמוך יחסית, אלא את אלו שסיכויים להנצל גבוה, אך המתנה תגרום לסיכויים לרדת.

ישנו גם קונפליקט המוצג במחזה "גטו" ליהושוע סובול (שנדמה לי שהיה חובה ללמד אותו בתיכון) הכולל חלוקה של קצבאות אינסולין בגטו, כאשר יש מספר סופי של מנות אינסולין. ניתן היה לחלק את האינסולין לכל החולים כפי צורכם, או למנוע את החלוקה למספר חולים, אלו אשר צורכים את מירב האינסולין, כדי לאפשר לחולים האחרים לחיות זמן רב יותר, כאשר גם שחרור הגטו נראה איכשהו בגטו. רוב הסיכויים שאילו כל החולים יקבלו כפי שהם צריכים, הספקת האינסולין תגמר לפני שחרור הגטו ולמעשה זה חריצת מוות לכל החולים. אילו מלכתחילה מונעים ממספר חולים לקבל את קצבתם, אמנם חורצים לגביהם דין מוות, אבל גם חורצים חיים לשאר החולים.

יש אנשים שיטענו אולי במעין טיעון חצי דמגוגי שזו תורה "קרה", שישנם כאן רק שיקולים קרים, לא אנושיים. אולי זה גם נובע מהמילה "תועלתנות", "תועלת", אשר נותנת הרגשה של הגיון קר. אך יש לשאול, מה היא אנושיות? מהו הגיון קר ואיזשהו חם? התורה התועלתנית איננה מתמטיקה, העקרון העומד מאחוריה הוא אנושי ממהותו. לא מסתתרים מאחורי משפטים כמו "אל תגנוב" או "הרחמנות היא טובה". הרי אתם, כלומר אלו שיטענו כך, לא תחרצו את מותם של יחידים, אלא את מות כולם. הטענה כנראה מופנית בעיקר כלפי כך שהאדם הוא שבוחר, שהאחריות היא אצל האדם, ושכאשר הוא בוחר בחייהם של קבוצה אחת על פני קבוצה אחרת הוא מבצע בחירה שאין לו את הזכור לעשות. אבל אומר לכם שעל האדם לבצע בחירות שכאלו, שכן אלוהים הוא לא זה שיבחר אותם. גם הבחירה שלא לבחור היא בחירה, וכאשר אי בחירה זו מובילה למותם של כולם במקום למותם של חלק, אזי זו היא בחירה לא מוסרית, מוטעית. פסיביות היא גם נקיטת פעולה מסויימת, והייתי רוצה בפעם אחרת להתדיין גם על כך. לא ניתן לברוח מבחירות שכאלו על ידי אי-בחירה.

הייתי רוצה להביא כאן עוד דוגמא. כמדומני זהו קונפליקט שמובא מתוך המשנה או התלמוד או ממסכת יהודית כלשהי. אם מישהו יודע מהיכן זה, אנא אמור לי. בכל אופן, הקונפליקט הוא כזה; צבא האויב צר על עיר ודורש ממנה שתוציא החוצה תוך חודש אדם מיושביה כדי שאלו יהרגו אותו ולאחר מכן ילכו, אחרת יחריבו את העיר על כל יושביה. ייתכן שזה לא בדיוק הלך ככה, אבל אין זה משנה והעיקר שהרעיון מובן. אותה מסכת אומרת כך: אם אותו צבא מציין איזה אדם יש להוציא, יש להוציאו. אם הם לא מציינים, לא יוציאו אף אחד והעיר תוחרב על כל יושביה. כפי שאתם בוודאי מסיקים, התורה התועלתנית תגיד שגם אילו הם לא מציינים איזה אדם יש להוציא, יש להוציא אדם. אותו אדם יהיה זה אשר מביא לעיר הכי מעט אושר, ומביא הכי הרבה סבל. זה יכול להיות פושע, אבל ייתכן שזה גם אדם שלא עשה שום מעשה עוול, ואף אומר, שאילו זו עיר כה צדיקה, ייתכן שאדם זה אף תורם לסביבתו והינו אדם טוב, אבל טוב פחות מן האחרים. במקרה האחרון זה יכול להיות מעט שונה, שכן אולי חסרונו של אותו אדם יביא יותר כאב מאשר חסרונו של אדם אחר, אבל ניתן להניח שערים כה צדיקות לא נמצא, ולשם הדוגמא ניתן לחשוב על מקרה זה בפעם אחרת. בכל אופן, יש להוציא את האדם אשר מביא הכי הרבה כאב לא כיוון שמגיע לו למות, אלא כיוון שלא מגיע לאף אחד אחר יותר ממנו למות, וכי טוב יותר אילו אדם אחר ימות מאשר עיר שלמה. וגם אם לא יימצא אדם שכזה, שיהיה פחות טוב מן האחרים, יש להוציא אדם ויהי מה, אפילו בצורת הגרלה או משיקולים (תועלתיים) אחרים, שכן, שוב, עדיף שימות אחד מאשר כולם.

לסיכום אציין עוד דבר אחד, שאמנם פאטלי פחות מן הדוגמאות האלו כך שהוא נשמע זניח, אך קרוב יותר אל חיינו. תורה זו נותנת את הכח, ניתן לומר, להתמודד עם פשרות עם בני-אדם אחרים בקלות רבה יותר. שכן יוצא מן העקרון התועלתני שבפשרה לא "שני הצדדים מפסידים" אלא שני הצדדים מנצחים, שכן נקיטה בדרך המאבק תביא פחות תועלת מאשר זו שתצמח על ידי צמצום האינטרס וההתפשרות. ויש לומר שאין זה באמת "צמצום האינטרס" אלא נהפוכו; כיוון שהמאבק יביא פחות תועלת מההתפשרות, הרי שההתפשרות היא הבחירה אשר תביא למירב האינטרס להתממש, ולכן מן האינטרס הוא להתפשר!

לא יצא לי לעבור על זה כך שייתכן וישנם אילו שגיאות ובעיקר פסיקים מיותרים, אך הרגשתי שאני מעדיף להוציא זאת לאור כבר עכשיו. אעבור על זה ואתקן בהקדם האפשרי.

מרק.

להבדיל מהחלום הקודם החלום הזה כלל רק פרטים הגיוניים. הפרט הלא הגיוני היחיד שהופיע בחלום, הופיע למעשה בזמן שחלמתי שאני חולם [!!!] כלומר, חלמתי בין היתר שאני הולך לישון וחולם חלום [זה עוד משהו שאף פעם לא קרה לי]; בכלל מוטיב העייפות הופיע הרבה במהלך החלום. כנראה שהייתי כל כך עייף כשחזרתי הביתה, שהעייפות הצליחה לחלחל לה אפילו לחלום.

חלום [כתב נטוי זה חלום, כתב רגיל זה מציאות, רק בשביל הנוחות]:

החלום הזה כלל מס` אירועים שקרו במהלך היום [באופן מפתיע, הוא כלל גם אירועים שאמורים להתרחש היום בערב, נדמה לי שזה פעם ראשונה שאני חולם על העתיד]; אני לא יודע באיזה סדר הופיעו האירועים בחלום, אבל אני בטוח שזה לא היה סדר כרונולוגי; כמו באיזה סרט של טרנטינו. וכמו את "ספרות זולה", גם את החלום הזה אין סיכוי שאצליח להבין לבד...

בקיצור,

אני יוצא מביה"ס, כנראה מהמבחן, כבר אז הייתי ממש עייף. החלטתי לגנוב מכונית כדי להגיע יותר מהר הביתה. הייתה מולי סובארו "ג`אסטי" בצבע כחול בהיר עם דלת פתוחה ומפתח תקוע בפנים, אז נכנסתי התנעתי ונסעתי. ואז בדיוק שהגעתי לצומת שאחריה ביה"ס, גיליתי שהברקסים מקולקלים.

כשעברתי הבוקר עם אבא בצומת הזאת, הוא אמר לי שחייבים לעצור כאן בשלט עצור כי תמיד מתחבאים שוטרים מאחורי הבלוק וכשהוא כבר חטף פעם. אז הבטחתי לו שאני תמיד דואג לעצור לעצירה מלאה וכל זה. כמה אירוני.

חשבתי על זה באותו רגע, וקיוויתי שלא יהיו שוטרים, ואכן לא היו. איכשהו הצלחתי לעצורי. דווקא העובדה שגנבתי מכונית לא ממש הרתיעה אותי, ואחרי שעצרתי ניסיתי לתקן את הבלמים ולא הצלחתי. כל הזמן נהייתי יותר ויותר עייף.

ובחלק אחר של החלום הלכתי לסבתא. בדרך החלטתי לצלם כמה בתים. כשהגעתי לסבתא הסתכלתי על התמונות, ובמקום בתים בשכונה של סבתא שלי, היו שם תמונות מהארוחת פסח של פיטרמן [אני תוהה אם מישהו בכלל צילם משהו בארוחה הזאת...]. בכל מקרה, הייתי ממש עייף והלכתי לישון וגם חלמתי.

מבחינה כרונולוגית, נדמה לי שהחלום שחלמתי כשישנתי אצל סבתא הופיע בסוף החלום, או שהוא הופיע כמה פעמים במהלכו. בכל מקרה, אני אספר עליו בהמשך.

כשהתעוררתי היה ערב והייתי בבית. מתוך החלום כנראה הצלחתי כנראה לזכור שהערב אנחנו אמורים לחגוג את היומולדת של אימא שלי במסעדה, אלא שבמקום מסעדה הארוחה הייתה אצלי בבית, ובמקום כל המשפחה היו שם כל החברים שלי. באיזשהו שלב כולם הלכו לאנשהו, ואני החלטתי להישאר בבית עם יותם כדי להתפייס איתו וכל זה.

מעניין שגם כל העניין עם התערוכה שלו הצליח איכשהו להיכנס לחלום. בחלום הוא צוטט את דבריו של רון משיחת הטלפון האחרונה שלי איתו:

הוא אמר שהפסדתי, ושהיו המון כוסיות, ושהוא אהב את העבודה של איגנט, ושהאקסית שלי השמינה [רון תמיד יודע איך לגרום לי להרגיש טוב, גם כשאני מצוברח...]. אהה, והוא גם שאל אם אני רוצה לשחק פוקר הערב. בחלום זה ניראה לי הגיוני שיותם ירצה פוקר. בכל מקרה, הוא סלח לי ואמר שזה לא נורא. ואז הלכתי שוב לישון.

אני מקווה שכך יהיה גם במציאות. הוא ממש רצה שאני אבוא. ניראה לי. אבל לא באתי 

הרגע דיברתי איתו בטלפון והוא סלח גם במציאות P:

החלום בתוך חלום.

כפי שציינתי, אני דיי משוכנע שחלמתי אותו כמה פעמים במהלך החלום הראשי. כאמור, ישנתי הרבה במהלך החלום, כמו במציאות, הייתי ממש עייף. בכל מקרה, כשהייתי קטן היו נוהגים לקרוא לי לפני השינה סיפור בשם "ארץ יצורי הפרא", שבו הגיבור מתעורר באמצע הלילה, ומגלה שהחדר שלו הופך לאט לאט לג`ונגל. בהתחשב בכמות הפעמים ששמעתי את הסיפור הזה לפני השינה, לא מפליא שחלמתי עליו. רק בדיליי של איזה 10-12 שנים... בכל מקרה:

אני מתעורר וגמלה שהחדר שלי הופך לג`ונגל. אלא, שזה יותר אחו מג`ונגל, פחות עצים ויותר שדות עם גבעות ועמקים, וכאשר ה"סנריו" המטורף הזה מסתיים להיבנות, המיטה שלי [שנמצאת בקצה הגבעה] פתאום מקבלת שיפוע ואני נופל ממנה וממשיך להידרדר את כל הגבעה ממש עד העמק.

אני משוכנע שחלמתי את החלום הזה יותר מפעם אחת במהלך החלום הכללי, כי אני זוכר שבפעם השניה כבר הייתי מוכן לנפילה מהמיטה והכנתי את עצמי לקראת זה. מוזר.

נדמה לי שהתעוררתי משני החלומות ביחד. מיהרתי לרשום הכל כדי לא לשכוח, ואז יצאתי מהבית. מעניין שכשאתה רושם, אתה כבר לא שוכח אחרי זה. אף על פי שכשחזרתי הביתה, כמה שעות מאוחר יותר, גיליתי ברשימה כמה פרטים ואירועים שלא זכרתי. מעניין שמה שזכרתי הכי טוב, היה דווקא החלום הכפול, כל העניין עם השדות.

עכשיו יש לי את הארוחה המשפחתית, מעניין להשוות את המציאות עם החלום. טשוס.