במשך שנים התעלמתי לגמרי מהקינוחים במסעדות.

התפוצצתי מהאוכל, הרגשתי שאני לא יכולה להכניס לפה עוד סיכה וגם החשבתי את עצמי לבן אדם של מלוח/ חריף/ פקינטי.

הקינוחים נראו לי מישום מה יותר מדי מתוקים, עד כדי בחילה.

 

מסתבר שעם הגיל בא השכל.

היום זה אחד הדברים שאני הכי אוהבת. פיתחתי "חיך מתוק" ואני מוצאת את עצמי מנשנשת שוקולדים, מפנטזת על עוגות, מתמוגגת מקרמים...(רק מלכתוב עליהם הריר פה נוטף ממני).

 

אני "מחביאה" בבית קינדר מהילדים כדי שלא יתנפלו על הכל בבת אחת אבל בעצם עושה את זה בשביל שישאר קצת לעצמי. אין כמו ההיפופוטם של קינדר או ביצת ההפתעה שלהם (וכן.. לשאלה שלכם אז אני גם מרכיבה את ההפתעות מבפנים!!!)

 

הבן שלי היה משוכנע השבוע שכשהוא הלך לישון אנחנו ערכנו מסיבה בבית.

הוא קם בבוקר, הגיע לחדר השינה שלנו ומצא שם עטיפות של שוקולדים, וופלות, ומתוקים אחרים.

לא עזר כמה שניסיתי להסביר לי שלא, לא ערכנו מסיבה פשוט אמא ראתה טלוויזיה וחיפשה משהו מתוק ואז פשטה על מגירת הממתקים. הוא לא קנה את זה. הוא זוכר שאני לא אהבתי קינוחים אז מה פתאום אני אוכלת שוקולדים?

 

אה... הגעתי למסקנה שזו לא אשמתי. אלו הגנים השוויצרים שלי. נולדתי ככה.

אין מה לעשות. אבא שלי העביר לי ב - DNA עור יבש, עיניים כחולות ואהבה לשוקולדים.

אין מה לעשות אני פשוט אצטרך לחיות עם זה....

 

בקומונת "המפתח ליצירה" נערכה החלפת לבד.

לבד הוא חומר שאני מאוד מאוד אוהבת. הוא נוח - לא נפרם, לא נקרע, הוא זול ויש לו מגוון עצום של צבעים.

התלבטתי רבות מה להכין ובסוף הגעתי לרעיון להכין לבת זוגתי להחלפה - הדר קופסאת שוקולדים וגם קצת עוגיות.

 

אז הנה קופסאת השוקולדים:

 

 

כדי שיהיו לה שימושיים הפכתי אותם למגנטים.

 

 

הנה העוגיות ששלחתי לה

 

 

והברכה שצרפתי

 

 

הכנתי גם שוקולדים כאלה לבית. חשבתי שזה יפחית את התאווה שלי למתוקים. זה רק הגביר אותה. אני יושבת ורואה צלחת של שוקולדים כאלו וזה מטריף אותי...

מזל שמתחיל החורף... אפשר עוד להחביא את הקילוגרמים שיגיעו מהשוקולד מתחת לשכבות...לקראת הקיץ אתחיל לדאוג...

לאחרונה התחלתי לחזור למסלול ההחלפות.

נכון, יש לי המון פרוייקטים בתכנון, בביצוע וחלקם בכלל עדיין בגדר רעיונות אבל למרות כל העומס החלטתי לחזור ולהשתתף במשחקי החלפות בקומונות השונות.

האתגר שבכך היה חסר לי.. וכן,, גם הציפייה הנרגשת כדי לראות מה אקבל.

 

למי שלא מכיר משחק ההחלפות הוא משחק שבו מחליפים על נושא מסויים - זה יכול להיות הכל: חומר גלם מסויים, עונה, צבע וכו` וכל משתתפת צריכה לשלוח לזו שהוגרלה אליה יצירת אומנות לפי הקריטריונים שנבחרו וגם כרטיס ברכה.

 

אז הפעם השתתפתי בהחלפת קופסאות בקומונת המפתח ליצירה.

לשמחתי הרבה יצא בהגרלה שעלי לשלוח את ההחלפה לתמרי שלי והדבר רק הגביר את ההתלהבות שלי מהמשחק.

 

תמר היא אחד האנשים הכי נפלאים שיצא לי להכיר. היא מצחיקה, פרועה ובעלת הלב הכי גדול והכי רחב בעולם. ולתת לה החלפה? מה עוד אפשר לבקש?

 

אז זהו..

שאחרי ההתלהבות הגיע הלחץ. הרי מדןבר בחברה קרובה אז על אחת כמה וכמה לא רציתי לפשל..

אז אחרי המון עבודה הכנתי לה את הקופסא הבאה ובה הכנסתי מעט חומרי יצירה: חותמות ויצפבורדים.

 

 

 

אבל לא הייתי מרוצה לגמרי ממנה.

למרות ההשקעה והתכנון הדפנות יצאו לי קצת רחבות מדי ולכן החלטתי להכין לה קופסא נוספת. את הסקיצה לקחתי מחוברת חג המולד של טילדה.

 

 

את הקופסא הימנית נתתי לתמר והפעם מלאתי אותה בשוקולדים.

 

נראה לי שהיא היתה מרוצה. ...

 

ודרך אגב , תמר מעלה בבלוג שלה פרוייקט בשם "עבודה עברית" בו היא מראיינת יוצרות שונות לגבי עבודתן..

היום היה תורי..אז אם מעניין אותכם לדעת קצת יותר עלי - קפצו לשם!

אתמול בערב העברתי למחשב את התמונות שצילמתי במצלמה ואז התברר לי ששכחתי להעלות לפה חלק ממתנות ראש השנה שהכנתי (ואולי זו הדחקה טראומתית???).

 

בגדול, אני יכולה להצהיר שהלקח העיקרי מראש השנה האחרון וטירוף המתנות שלו הוא שאסר להכין מתנות בעלות הרבה חלקים / רבדים/ שכבות. זה הופך לסיוט מתמשך... טראומה להמשך השנה..

 

אז במה מדובר?

אחד הרעיונות "המבריקים" שהיו לי למתנות היה להכין לוח עד.

הכוונה פה ללוח שנה שבו לא כתובה השנה הספציפית אלא רק מספרי הימים בחודשים הלועזיים וכך הוא יכול להשאר לתמיד ואין צורך להחליפו בסוף השנה.

אין מה לומר - על פניו רעיון פיצוץ.

בחישוב שעשיתי מבעוד מועד הגעתי למספר תשע. כן.. תשע לוחות שכאלו להכין לקרובי משפחה.

ועדיין - שום נורת אזהרה לא נדלקה והעולם המשיך לנהוג כמנהגו, כאילו הכל בסדר ואני לא מכינה את הקרקע לסיוט מתמשך, למיטה מבולגנת מאוד שאצטרך גם לישון בה..

 

ההתחלה נראתה מבטיחה.

דוד שלי הסכים לצלם לי במשרד שלו על ניירות איכותיים את הבסיס ללוחות שנה...ואז התחיל הסיוט הפרטי שלי.

היה עלי:

לחתוך כל חודש למימדים של לוח השנה בדייקנות.

לעצב כל חודש עם דפים צבעוניים שיתאימו גם לחודשים האחרים וגם לאווירת החודש (הכוונה צבעי חורף, צבעי קיץ וכו`).

לקשט כל חודש עם חותמות, הדבקות, אבנים..

 

כן, זה נשמע נחמד אבל תכפילו את זה ב-12 חודשים בשנה ואת כל זה בתשעה לוחות שנה ומה קיבלתם? ....עבדות.

 

לוח השנה הראשון והשני עוד עברו עלי בנעימים.

בשלישי התחלתי להתייאש...

ברביעי הסתבר בדיעבד שהחלפתי בין כמה חודשים (אובדן השפיות אשם בכך אך למזלי בגלל שכרכתי בספירלה,  אפשר היה לתקן בקלות.. למרות שעד עכשיו אבא שלי עדיין צוחק עלי ואומר שאני עושה הכל כדי לקדם את חודש היום הולדת שלי גם אם זה אומר לשים את יולי לפני דצמבר..)

אחרי החמישי לקחתי שבוע וחצי הפסקה. עשיתי חרם על לוחות השנה.

לא רציתי לראות אותם. לא לשמוע שמות חודשים ונדמה לי שמתוך שינה בלילות צעקתי לבעלי "עלי להכין עוד את אוקטובר ונובמבר.."  או "בוא נקשט את אוגוסט".

בסופו של דבר לא היתה לי ברירה, החג התקרב ואז  התיישבתי והכנתי את כל השאר.

על כל החודשים הוספתי דף שקוף להגנה ועליו החתמתי מעט דודלניג... את הכרירכה הכנתי בעזרת הבנייד איט של דיילי שגם הדריכה אותי על השימוש בו - המון המון תודה!!!

 

 

 

 

לא צילמתי את כל התשע, גם הצילומים לא משהו... האמת שבסוף העבודה פשוט לא יכולתי יותר להסתכל עליהם.

 

מיותר לציין שלנו בבית אין לוח עד מעשה ידי.

יש לי את דפי החודשים חתוכים אבל אני לא יכולה להביא את עצמי לשבת ולהכין עוד אחד. אני בפוסט טראומה.. שאולי הפוסט הזה יצליח קצת לשחרר...

 

שגרה זה דבר טוב.

קמים, מתארגנים, הולכים לעבודה/ לגן/ לבית הספר, חוזרים הבית, מבלים קצת זמן ביחד וסוגרים את היום.

אני אוהבת שהכל מתוכנן ופורחת תחת מסגרות מאורגנות.

אז כמה שאהבתי את החגים שמחתי מאוד שהם נגמרו וחזרנו לחיים הרגילים שלנו לשגרה.

 

מדי פעם יש משהו שמבליח ומוסיף עניין וצבע - מסיבה/ יום הולדת/ טיול אבל בסך הכל חזר השקט וחזרה השלווה.

 

לשמחתי המוזה עדיין בשיאה. אני עובדת כעת בעיקר של שחזור רהיטים.

מזמן שיפצתי כמה רהיטים וזנחתי את העיסוק בזה אבל לאחרונה, בגלל התיכנונים לדירה החדשה והאומץ שהעניקה לי נתנאלה בבלוג שלה, חזרתי לעסקי השיוף והצבע.

אני מוצאת את עצמי מסתובבת במכונית, מסיעה את הילדים לגן/ לחוגים/ לחברים ומדי פעם נעצרת ליד איזו ג`אנקיאדה ומחפשת דברים.

 

אז בניגוד לנתנאלה שמוצאת דברים יפיפיים כמו דלתות מעוצבות, אני מצאתי בעיקר זבל. כזה זבל שאפילו האלטאזאכן לא מוכן לגעת בו.

אבל היו גם הפתעות נעימות.

מצאתי מתלה יפה לבגדים שתולים על הקיר , צבעתי אותו ללבן ואני זוממת עליו לפינת העבודה החדשה שלי. מצאתי גם רגליים מעוצבות מעץ לשולחן ואחרי שיוף וצביעה הם הפכו לשולחן העבודה החדש שלי....

הנה תמונה לפני...

 

 והנה אחרי.. (ותתעלמו מהבלאגן מסביב.. דרך אגב גם הקופסא המאורכת על השולחן נמצאה בגאנק. זו מגירה ארוכה של כרטיסיות רופא)

 

 

והנה גם כורסא ששיפצתי שקיבלנו מההורים של בעלי לאחר שהיתה בדרכה לזבל (מרוב התלהבות שכחתי לצלם אותה לפני אבל תסמכו עלי שהיא היתה מג`ייפה. חומה עם כיסוי עור חום קרוע והכי גאוע - אי אפשר לנתק את הכריות מהכורסא. אז לצפות אותה היתה סיוט לא קטן..)

 

 

בעלי בטראומה מזה.

מצד אחד הוא מבסוט מהחיסכון - רהיטים שנראים חדשים ואיכותיים מופיעים בבית לאחר ששיפצתי אותם כמעט ללא השקעה כספית אבל המחשבה עלי מפשפשת ברחוב שערמות הזבל עושה לו רע... הפחד הגדול שלו הוא שמישהו שאנחנו מכירים יראה אותי עושה זאת ואז אין סוף לבושה.. ולכן כל פעם שאני בהתלהבות מדווחת לו על מציאה חדשה השאלה הראשונה שיוצאת לו מהפה היא : "מישהו ראה אותך?"

 

 

 

אז בין שיפוץ לשיוף הכנתי  קאפקייס כברכת יום הולדת לדיאנה המשוגעת שלי.. אני מתה על קאפקייקס והיה ממש כיף להכין ולקשט את זו במיוחד.

 

 

 

דיאנה מותק, המון מזל טוב, כיף אושר וימים של שקט ושגרה...

השבוע מצאתי את עצמי יושבת ונחה כמה רגעים אחר הצהריים בסלון.

הבנדיטים שלי בדיוק צפו בטלוויזיה ולי לקח כמה רגעים לקלוט במה הם צופים...

הם ישבו מרותקים.

 

מסתבר שהם צפו ב- דרדסים!

כן.. היצורים הכחולים הנהדרים ההם של ילדותינו.

נתקלתי במארז של העונה הראשונה לפני כמה שבועות ובפרץ נוסטלגיה קניתי להם אותו. כשהבאתי אותו הביתה הבן הגדול שלי הביט עליו, שמע שזאת תוכנית מהילדות שלנו והלך לצפות בסדרת באקוגאן... הבן הקטן שלי נגרר אחריו...

 

אז זה לקח כמה וכמה זמן והמון שיכנועים מצדינו ולבסוף הם הסכימו לעשות לנו טובה ולצפות בדרדסים.

 

זהו.

יש גיבורים חדשים בביתינו...

כל היום אנחנו מתעסקים בדרדסים.

 

הצחוק הכי גדול הוא שהם מחליטים שהם דרדס זה או אחר.

אני תמיד דרדסית (נו, טוב בכפר המוזר הזה יש רק בת אחת) ובעלי תמיד דרדסאבא החכם (ותבינו שרק עכשיו למדתי שקוראים לו דרדס - אבא ולא דרדס- סבא...) אבל הם משנים תפקידים..

כשהם רעבים הם זללני.. כשהקטן  משתובב הוא מודיע לי שהוא קונדסון.. והגדול בעיקר רוצה להיות בר כוח.

 

בחופש סוכות נסענו עם חברים טובים לביקור בספארי.

הבן הקטן שלי היה משוכנע שבין החיות נצפה גם בדרדסים. היה ברור לו שבאחד הביתנים יש כפר קטן שכזה ולקח לי כמה וכמה זמן באוטו להסביר לו שלא (ובכך לרסק את עולמו הילדותי...).

מה שכן....היה מצחיק.

 

בהתחלה, הוא היה רעב קצת אז הוא הודיע לי שהוא זללני.

אחרי שאכל אמר שהוא בר כוח וכדי להוכיח זאת הפשיל את שרוולו וניפח את השרירים..

כשידע לענות על שאלה שלי ("מה זאת החיה הזאת? "אמא זה פלמנקו") הודיע שהוא בעצם בר מוח. ואז פתאום זה קרה.

באוטו התפשט ריח מוזר.

הבן הגדול שלי חשב שנכנס לנו ריח מהחיות בחוץ.

היינו עסוקים בבדיקת החלונות ולהפתעתנו ראינו שהם סגורים.

ואז פתאום נשמע קול מבודח מהמושב האחורי שהודיע לנו שזה בעצם קונדסון "ששחרר" לנו הפתעה קצת מסריחה....

 

באמת, שכיף לי שהם אוהבים את הדרדסים.

החברה הכחולים הללו הם זכרון די מהנה מהילדות שלי. בבית הספר היסודי היינו בהפסקות משחקים תופסת דרדסים כאשר כל פעם היו נבחרים שניים חסרי מזל שתפקידם היה להיות גרגמל וחתחתול...( דרך אגב, מה זה הקטע הזה עם לאכול דרדסים? קצת הזוי לא?)

 

מה שכן, אני שמחה לספר שמצאתי זן חדש של חיה.

לא, לא מדובר בחיה שראינו בספארי אלא בבובה שתפרתי.

הכנתי לאחיינית הקטנה שלי לראש השנה את בובת החתולה הזאת לפי הגזרה של טילדה. הבעיה היתה שלא יצאה לי לגמרי חתולה - יצא יותר ערבוב בין חתולה לעכברה, אז קבלו אותה את החתולברונת....

 

 

 

 

דרדסתי אותה. לא?