זמן לא רב לאחר שחרורי מצבא ההגנה לצה"ל, שוכנעתי להצטרף לאתר שאותו מכיר (כמעט) כל ישראלי ממוצע - מדובר באתר "מקושרים". מאחר ולא הייתה לי סיבה להתנגד, נרשמתי ואף מצאתי כמה חברי עבר. באותה התקופה נחה עלי רוח הסיפורת וכתוצאה מכך נולדו מעט סיפורים. היום, אחרי כשנתיים בהן לא נכנסתי לאתר, החלטתי להכנס ו"להציל" משם את הסיפורים האבודים.
מאחר ולא פרסמתי כאן דבר חודשים ארוכים, חשבתי שיהיה נחמד לפרסם כאן, אחד בכל פעם, את הסיפורים ההם.
ובכן, לפי סדר כרונולוגי (ותודה לאתר מקושרים ששומר את תאריכים הפרסום למרות שינויי העיצוב התכופים שהוא עובר), מצורף הסיפור הראשון:
הדרך ארוכה ומפותלת..
26/06/2006 22:41:18
מחשבות בדרך הארוכה הביתה מיום עבודה מפרך
השעה מאוחרת ואני בדרכי הביתה מיום עבודה.
חושך מסביבי ואני פוסע בזהירות בין הצללים.
על כתפי תלוי אם16 ובידי אני אוחז מאג אימתני.
אני מתקדם מעלה מעלה בכביש ומסתכל לצדדים.
הטנק שמגיע מולי גורם לי להתגלגל אל בין העצים ולחפש מחסה.
האור עובר מעלי מבלי לגלות אותי ואני מתרומם, מסדר את העניבה ואת דש הבלייזר השחור המהודר שלי. בודק שוב את נרתיק האקדח שמתחת לכתפי וממשיך בדרכי.
צליל ענף שנשבר מדליק את חושיי ואני שולף את האקדח ומכוון אותו אל החשכה. לאחר שהבדיקה מעלה שאין איש בין הצללים השחורים, אני מוריד את החליפה, מסדר את הגלימה ונוסק אל על, אל שמי הלילה והרוח הקרירה.
מלמטהמנצנצות אלפי נורות ולפתע אני שומע את קולה של עלמה הנמצאת במצוקה, אנימנמיך טוס ומנסה לזהות את מקור הכל, אני נוחת ומביט סביב ולא נתקל בדבר.
אזאני חוזר לכביש, הופך למשאית אדומה עם נגרר אפור ונוסע אל המקום האחרון בוראיתי את מגהטרון, סורקיי האינפרא אדום שלי לא מגלים פעילות חריגה, ברמזורהאחרון אני עוצר ולובש שוב צורת אדם וחוזר למדרכה.
אני מסדר אתמכנסיי הטריינינג האפורים ואת כובע הצמר השחור שעל ראשי, מנופף לאדריאןשנמצאת בצד הדרך ומתחיל לרוץ, מהר יותר ומהר יותר עד שאני מגיע לאותןמדרגות ולאט לאט מתחיל לטפס בהן.
כשאני מגיע לעליונה אני חוזר להיות אני, אני שולף את המפתח ומכניס אותו לחור המנעול ונכנס לביתי החמים.
נו, מה לעשות, יש לכם משהו יותר מעניין כשהולכים הביתה מהעבודה והאםפי3 מקולקל? :)
אז ככה, הצביעה מעט מונוטונית ומאכזבת מאחר והציור נצבע בעזרת הפוטושופ, תוכנה שאני לא רגיל עדיין לצבוע בה (אחרי פירמוט טרם התקנתי מחדש את ארט-רייג` 2).
עשיתי את שני הטייקים על צבעי החליפה כי למרות שאני לא מחבב את התקופה הכחולה של באטמן, זה לא אומר שזה לא הולם אותו איפשהו (למרות שלאורך כל הקומיקס הוא עם החליפה השחורה).
חיכיתי עד היום כד לכתוב את הפוסט הזה. לא שהיה קשה להמתין, עם העבודה ושגעון המשחקים שלי ושאר התחביבים, פשוט שקעתי לשם ולא נכנסתי לכאן :)
ולמה זה הולך להיות פוסט ארוך, למה חיכיתי עד היום (ספציפית) ומה בעצם הולך להכלל בפוסט? התשובות כתובות כאן.
זה הולך להיות פוסט ארוך כי חשבתי על המון דברים שאני רוצה להכניס לכאן. חודשיים זה הרבה זמן לחשוב אז שקלתי מספר רעיונות שסיננתי וסיננתי עד שהגעתילמה שאני כן רוצה לכתוב.
למה עד היום? כי זה פוסט חגיגי לרגל היווסדי, היום לפני 25 שנים. מזל טוב, תודה.
ומה הולך להיות כאן...
1. קשקושים שלי לגבי ימי הולדת, החיים וחברים 2. חוות דעת על תחביב וחובבי קומיקס 3. הצעות לסיורו המתוכנן של האפיפיור בירושלים, כפי שכתבתי לחבריי לא מזמן.
ובכן. סעיף מספר 1 אם כן:
בעולמנו המפותח גיל 25 הקפיץ לי לראש דבר אחד בולט במיוחד. מכירים את תהליך ההרשמה לאתרים? יש את התפריט הזה שבו בוחרים את הגיל? ובכן, אז החלפתי שם טווח.
כן כן, על זה חושב גיק ביום הולדתו.
ובנימה רצינית יותר. בן 25, זה לא גיל מבוגר ,זה לא אומר שאני מרגיש שונה מכאשר הייתי בן 16אבל הראש קצת יותר מסודר.
בגיל הזה, אני מרשה לעצמי לומר, שהחברים שלצידי הם חברים שאני יודע שילוו אותי עוד דרך ארוכה, אם לא לכל ארכה. אז לכל אחד ואחת ממקבלי רשימת התפוצה החופרת שלי מדי פעם - תודה על הכל (זוכרים את המייל מלפני שבוע? הוא עדיין בתוקף עד סוף היום :) )
היום, אנשים מסתכלים על התחביבים שלי בעין קצת מוזרה. להודות בפני אנשים שאתה אוסף רובוטריקים, סופרמנים ,מצייר באטמנים וקורא קומיקס, שקול לווידוי בפני ההורים שלך על זה שאתה מכור לסמים קשים. להכנס בגיל כזה לטויז אר אס ולצאת עם רובוט כזה או אחר וחיוך על הפרצוף, ולא, לא לעטוף למתנה, תודה , גורם להרמות גבה. ולמה? כי ככה חינכו אותנו, כשגדלים צריך לשתות, לעשן, לזעוף ולקלל את כל העולם. לעבוד בלי יום ובלי לילה ,להתחתן עם המשכנתא, לצעוק על זה שעושה את הטסט לאוטו, לעמוד בפקק ולשכח שסרטים מצויירים בכלל קיימים.
אבל... אני בשלי, ואני שמח שאני לא היחיד כי עם הזמן אני פוגש עוד אנשים כמוני שבשבילם לגמור את המשחק של ווצ`מן היה אכזבה גמורה, כי לא הזדמן לנו לפרק עוד כמה ראשים, הפרק הבא של הסדרה המצויירת התורנית יוצא או-טו-טו ואיתו מתקרבות גם הדמויות לחנויות ועוד ועוד...
זה אני בגיל 25, לא שונה אבל מכריחים אותי להיות מבוגר יותר.
ומכאן אני מגיע לסעיף מספר 2.
אחד התחביבים שלי הוא קומיקס. בעיקר הזרם העיקרי של הקומיקס (גיבורי העל המוכרים - סופרמן, באטמן, וולברין...) ובזמן האחרון גם לא כל כך מהזרם העיקרי (קרימינל, פיינקילר ג`יין, 100 כדורים, Y האיש האחרון וכו וכו).
כחלק מהתחביב שלי וכחלק מהתפתחות הקהילות הוירטואליות על כל נושא שאפשר לחשוב עליו (אני כמעט בטוח שיש פורום חסה, באמת), חיפשתי קהילת קומיקס לשטוח בה את שגעונותיי והגיגיי הלא שפויים בעליל.
לא ממש מצאתי מקום שבו הרגשתי "בבית" ולכן ויתרתי, עד שיצאה סדרת "Batman RIP" שגרמה לי להשתנק בכעס ולקלל כל שותף בסאגה הזו. במקביל, צצה לי גם סוגיה קלה יותר בדבר סדר עלילת Civil War של מארוול, כדי לעשות סדר בבלגאן האוגדנים שברשותי. לכן, נכנסתי לאחד הפורומים וכתבתי בו את שאלתי וכן את חוות דעתי על הסיפור.
מעולם לא שיערתי שמקום שאמור לאגד תחביב משותף להמון אנשים, יכול להיות ביקורתי, מנוכר וכ"כ דוחה. על השאלה - ענו לי, אבל על חוות דעתי על הסיפור האחרון בעלילות באטמן (שאגב, סיקרתי בעבר בבלוג וגם לזה מייד אגיע) נתקלה באש צולבת ובתגובות נזעמות ואותה הביקורת שכתבתי בבלוג שלי, הבלוג הזה כמובן, זכתה לקריאות גנאי. מאחר ואני לא נוטה להתלהט בקלות, נכנסתי לקישור הסיקור שאותו כתב המבקר הלוחמני שירה את מילותיו כלפיי וגיליתי אדם שנעול במחשבתו על סיפור כתוב ולא נותן לדמיונו לשוטט חופשי ולהתפתח.
דבר שכזה, לדעתי, קצת נוגד את מהות התחביב, שמתווה בפני הקורא עולם דמיוני ומופלא שבו הכל אפשרי - הכל מאנשים מעופפים ומכוניות שהופכות לרובוטים עצומים וכלה בסיפורם האישי של האנשים שהחיים כאן בעמק הבכא הותירו בהם רושם עמוק והביאו אותם לחיי פשע \ חיי לוחמה בפשע שלא במסגרת החוק ולא כאחד מגיבורי העל המחופשים.
מה שהטריד אותי יותר, זה שבעוד שניסיתי לפתור את העניין בשקט ובהומור, המשכתי לספוג חצי זעם וביקורות נוקבות עד שמשכתי את ידי מאותו פורום והחלטתי לשוב ולשוחח על ענייני קומיקס אך ורק עם חבריי הקרובים שכבר מכירים את שגעונותיי ואת הדמיון המזדקן שלי.
המקרה הזה גרם לי לחשוב על איך אנשים רואים את המושג הזה - "תחביב". תמיד יהיה מי שייקח אותו כמו שהוא צריך להיות - נחמד, מהנה, משהו שכיף לעסוק בו בשעות הפנאי ומנגד יהיה מי שייקח אותו לכיוון האובססיבי וחסר ההנאה, ולרדיפה קנאית אחרי אנשים שמעיזים לנטות מעט מקו המחשבה המקורי של מה שהתחביב שלו לא יהיה.
מנגד, אני מוכרח לומר כמה מילים חמות על מקום שכן אימץ אותי על שגעונותיי, שהכרתי בו כמה חברים לתחביב אחד ואפילו יותר. אני מדבר על פורום הרובוטריקים הישראלי בהייד פארק. שם אני יכול לכתוב על קומיקס, להעלות ציורים, לבקש חוות דעת וסתם להנות מהודעות ארכיון והודעות חדשות ולדעת ששם אנשים מכירים ויודעים מה זה תחביב. אז אם מישהו משם קורא את זה - תודה!
ולסיום הסעיף השלישי והאחרון - מובא כאן כציטוט המייל ששלחתי לחברים שלי:
1 במאי הוא יום קדוש!
בוקר טוב!
ב-11 למאי, כפי שכתוב ממש ברגע זה בעיתון שאני אוחז בידי, יבקר בארצנו הוד מלכותו בנדיקטוס ה-16. עיקר הביקור שלו יתרכז באתרים בירושלים, ואני ממש שמח מהרעיון.
לדעתי יש כל כך הרבה דברים להראות לו שממש קשה להתחיל! אני מציע לסדר לו סיור שכזה:
להתחיל את הבוקר בפקק מלכותי בדרך חברון, להמשיך לצומת גן הפעמון או, כפי שהיא נקראת בכתבים העתיקים -
"הכביש בו יחפרו הלוך וחפור וכל אשר יכסה את הבור אשר ייחפר ארור יהיה וזרעו נודה לעד, על כן לעולם יחפרו את אותו
הכביש ללא כל סיבה" משם אפשר לקחת אותו לכביש המוביל למרכז העיר ,בו ממוקמים אתרי הבניה הקדושים של מה שפעם היה הכביש הראשי
של ירושלים. לאחר שיסגרו עבורו את הנתיב היחיד בעיר שעוד אפשר יהיה לנסוע בו, בכדי שהוא יקרטע בפופ-מוביל שלו לעבר שאריות
שוק מחנה יהודה (ע"ע "אתרי הבניה הקדושים"), שם מוכרים חסרי פרנסה ינסו למכור לו 10 ב-20 שקל. ואל תשאלו מה,
כי הם בעצמם כבר לא יודעים, כפי שכתוב "ולא ידע איש להבחין בין ימינו ובין שמאלו יען כי שאון המהומה המלווה את
החפירות הקדושות שיבשה עליהם את דעתם".
לקראת סיום אפשר לשלוח אותו למוסד הקדוש ביותר במדינתנו - משרד הפנים ברחוב יפו, ולבקש ממנו להוציא ת.ז \ דרכון
ולהמתין בתור הקדוש המשתרך לו לאורך הרחובות כבר מאות בשנים, כפי שמציין המיתוס "ויהי בשנת תש"ח ותווסד ארץ פלשתינה אשר ליהודים ומרכזה בבניין בעל האריה אשר בו ממתינים מזה דורות יהודיים
המחכים לאישור שייכותם למדינה ע"י מריבה עם פקיד קטן נמוך קרח עם משקפיים שתמיד נמצא בהפסקת קפה"
כן ידידיי, ביקורו של האפיפיור אכן ייזכר אצלנו לחיוב. ואם עוד לא התחלתם לקלל את ה-11.5 ,שאו ידיכם אל השמיים, הביטו אל על, העבירו את שמו של רבי פרנקו לנגד עיניכם
,הדליקו נר ובקול צלול ובהיר ורם אמרו יחד במקהלה: "קיבינימט!"
אולימפיאדת הלסינקי מתקיימת במשך 16 ימים בהלסינקי,פינלנד.
ליד בוסטון מתגלים שרידיה של ספינת ויקינגים.
הניסוי הראשון בפצצות מימן מתקיים באטול ביקיני.
מומצא הסיב האופטי.
ג`ון ויין מגלם מתאגרף בסרט דרמה זוכה אוסקר. או שניים ליתרדיוק.
ירדן מקבלת חוקה.
אליזבת` השניה יורשת את אביה , ג`ורג` השישי, והופכת למלכתבריטניה.
פייר מנדס-פרנס נבחר לראשות ממשלת צרפת.
ראש ממשלת בריטניה הוא וינסטון צ`רצ`יל.
ההסטוריה מתנהלת כסדרה כפי שאנחנו מכירים אותה.
או שמא?
במשחק שנפל לידי – Turning point: Fallof liberty
קורה משהו שונה לגמרי.
תארו לכם ילד שהולך ברחוב עם אמו, ייתכן והוא אוחז ביד גביעגלידה, מזג האוויר נעים.
הילד מביט לשמיים ושואל את אמא "אמא, מה זה הסמל שדומהלצלב מוזר על המטוס שמעלינו?"
האמא מביטה לשמיים, צורחת באימה למראה כלי הטיס הנאצי (לפי דעתי - יונקרס 88) שניות לפני שזה מתחיל להפציץ את רחובות ניו יורק.
נחזור שוב להסטוריה:
בשנת 1931 נפגע וינסטון צ`רצ`יל ע"י מכונית. הוא שורדלמרות שהוא נאלץ להשתמש במקל הליכה לשארית חייו, בהמשך הוא עולה לשלטון בבריטניהומנהל את המלחמה של בעלות הברית נגד גרמניה.
בהסטוריה אותה מציג המשחק, לא שרד סר צ`רצ`יל את התאונהולאחר הפגיעה הוא נפטר.
המשחק מתחיל כשאתם, כפועלי בניין, עדים לתחילת ההפצצה עלארצות הברית. היעד המופצץ הראשון, כפי שמבטיח שם המשחק, הוא פסל החירות.
הבניין שעליו אתם עובדים גם הוא מועד להפצצות וכאן בעצםמתחיל הטוטוריאל.
אתם צריכים לרדת מהקומה העליונה של הבניין אל הרחוב לפני שמפציצי הרייך השלישי יעשו מכם טוסט.
ובכן, לדרך!
אתם צועדים על פיגומים, מסביבכם הסביבה מתפוצצת. בין מערבליבטון ולבנים ופיגומים נופלים אתם עושים את דרככם החפוזה במורד הבניין.
במורד אחת הקומות, אגב, תטפסו ע"ג כנף של מפציץ בריטי, לדעתי - מדגם "לנקסטר" , שהתרסק לו ליד הבניין.
אגב כך אתם מכירים את אפשרויות התנועה והטיפוס,המציגים לעיתים שינויי זוויות מצלמה.
כך שכשתטפסו מעלה או מטה בסולם, המצלמה תראה אתכם בגוף שלישיאך ברגע בו תרפו מהסולם תחזרו למצב גוף ראשון (מעיני השחקן).
שינוי מצלמה כזה מתרחש גם כאשר אתם נדרשים לטפס מעל ערימותלבנים בכדי להגיע למעלית המורידה אתכם כמה קומות נוספות כלפי מטה, אך אני מקדים אתהמאוחר.
באחת הקומות, על הפיגומים, תתקלו בצנחן גרמני שנוחת בדיוקלנגד עיניכם ועסוק בקיפול המצנח שלו – כאן תתוודעו לפעולות נוספות, תוכלו לגשתלאויב מאחור ולתפוס אותו באחיזת חנק, כעת, לפי שיקולכם, תוכלו להרוג אותו (שבירתמפרקת) או פשוט לעלף אותו. כמובן שאנחנו לא אוהבים נאצים ולכן כשתבצעו את פעולתההריגה תראו את החייל מתעופף לו כלפי מטה מהבניין.
ומה לדעתכם השלב הבא?
הרגתם חייל ו.....נכון, לקחתם לו את הרובה.
השלב הבא בטוטוריאל שעשע אותי עד מאוד.
כולנו היינו בצבא ומודעים לאמנת ז`נבה – לא יורים בצנחנים.
ובכן...לא במצב שלפנינו. עד מהרה תתקבל על המסך הודעה שקליקימני על העכבר יכניס אתכם בין כוונות.
המטרות שלפניכם יהיו צנחנים גרמניים הגולשים לאיטם כלפיהקרקע.
השמייסר שבידכם יורק מעט אש – והוא יעיל עד מאוד בניגוד לשארמשחקי מלחה"ע השניה אותם שיחקתי ותיעבתי – והצנחנים שומטים את נשקם (שאותותאספו מאוחר יותר כשתרדו לרחוב) ונתלים ברפיון איברים ממיתרי מצנחיהם בעודםממשיכים לגלוש אט אט כלפי הקרקע.
מישהו אמר Duck hunter?
בחיי שחסר רק הכלב הצוחק.
בשלב הזה המעלית שלכם תספוג נזק מהפגזה שחוטף הבניין והיאתתרסק אל הקרקע בעננת אבק גדולה.
כאן תתוודעו למערכת הבריאות של המשחק – כאשר תספגו נזק כבדהצבעים ידהו ויהפכו לגווני שחור לבן, כאשר תנוחו מעט יחזרו הצבעים לעולמכם ואתםשוב תחושו בריאים ושלמים ותוכלו להמשיך ולמלא את תפקידכם נגד חיילי הרייך.
המטרה של השלב הראשון, מעבר לטוטוריאל, היא להגיע לרחובולמקום מבטחים.
לאחר שתתוודעו לעוד 2 סוגי כלי נשק ול-2 סוגי חיילים (כאלועם סרט אדום על הזרוע וכאלו עם סרט צהוב), תגיעו לסוף השלב הראשון כאשר מולכם תראואת הרחוב ההומה ואת הכבאית שחונה בו.
בשלב הזה תועברו לסרטון קישור המגייס אתכם למשמר הלאומיומכאן בעצם מתחיל המשחק עצמו.
והנה הגעתי לשלב הבא – הסרטונים.
המשחק עצמו מוצג בצורה יפיפייה, לפחות בטוטוריאל אותו עברתי.הסרטונים מוצגים באיכות די ירודה, מפוקסלת ולא ממש ברורה לצפיה.
זה אינו מוריד מחווית המשחק אך לדעתי אם כבר השקיעו בגרפיקהלא רעה – והיא לא רעה בכלל – למה לא להשקיע עוד מעט בסרטוני הקישור?
המשחק עצמו הוא שינוי של נקודת ההסטוריה ובעצם מציב אתכםבהמשכה, או בעיצומה, של מלחמת העולם השניה בשנת 1952, לא פחות ולא יותר.
אבל אפילו אני, בתור מתעב ידוע של משחקי מלחמת העולם השניה,החרושים עד מאוד,ממליץ על המשחק הזה ולובגלל הרעיון – הלא כ"כ מקורי מכיוון וגם הוא היה בשימוש לא מצומצם בסרטיםובמשחקים שונים -המשנה את תפיסת הזמןהמוכרת ואת מהלך ההסטוריה.
המשחק מומלץ בחום לאוהבי משחקי היריות וגם למתעבי משחקימלחמת העולם, אוהבי משחקי מלחמת העולם ימצאו בכך עניין והמשך מרתק.
המאמר הפעם יהיה על סדרה מצויירת הקשורה, איך לא, לעולם הקומיקס והיא: Batman: Beyond
לא מזמן סיימתי לראות עוד פרק המקרב אותי לסיום הסדרה, שבתחילה קצת חששתי לראות מאחר ו...נו, בכל זאת, שינוי קיצוני במראה וכמובן בדמות זה לא משהו שאני אוהב (למי שהצטרף רק עכשיו, אני ממליץ לקרא את הפוסט השלישי לפני זה כאן בבלוג, הנקרא "רקוויאם לעטלף").
אז בפני מה עומד הצופה? אה-הא! את זה בדיוק אני עומד לספר לכם כאן.
הסדרה מתחילה , איך לא, בביצוע פשע כלשהו. ומאחר ואנו יודעים איזו סדרה אנו רואים, אנו מחכים לדמות האפילה והמוכרת - איש העטלף - שיבוא לסקל את הפשע (שוד כלשהו) והוא אכן לא מאכזב. אלא מה? העטלף נטול גלימה, נושא סמל אדום ומסכה שמכסה את כל פניו אבל עדיין מאפשרת לו לדבר ולעצב את הבעות פניו בחופשיות.
זהו אחד השינויים עליהם דיברתי - שינוי בחליפה.
ובכן, באטמן נלחם ברעים, אך אויה! שוד ושבר! הוא חוטף התקף לב תוך כדי המלחמה בפשע ועושה את המעשה שתמיד סלד ממנו - מרים אקדח ומאיים על הפושעים בנשק. הפושעים בורחים, באטמן מנסה לאסוף את עצמו, מגיע למערה ו....פורש.
המסך משחיר ואנו חוזרים לגות`האם סיטי 20 שנים מאוחר יותר. בכדי לקצר ולא להאריך בסיפור - אנו מתוודעים לבחור בשם טרי מק`גינס
אבא של טרי הוא מדען העובד בחברת ויין-פאוארס. הוא מגלה איזשהו סוד נורא ו... נו, אתם כבר יודעים איך הסיפור של באטמן המקורי התחיל, לא?
בכל מקרה, אחרי הלוויה טרי נשבע לנקום, הסיפור ממשיך להתגלגל ופעם אחת, כשטרי מוצא את עצמו בורח ונלחם באיזו כנופיה, הוא מגיע ל....שימו לב.... אחוזת ויין!
טרי מתחיל להפסיד בקרב כשלפתע זקן מפחיד מופיע מתוך הצללים ובעזרת מקל ההליכה שלו מכסח את הכנופיה. טרי מודה לו בדיוק ברגע שבו הוא מתמוטט וזועק לתרופות שלו.
וכאן בעצם אנו פוגשים את שני האבירים האפלים של גות`האם , ביחד בפעם הראשונה.
טרי מלווה את הזקן לאחוזה, משוטט, מגלה את המעבר למערה ועקב כך את סודו של האיש היושב מעולף על הכורסא בסלון הענק. כאשר הוא מגלה את החליפה שרואים בתחילת הסדרה ואת הכח הטמון בה - יכולת תעופה עם מבערי סילון במגפיים, מקרופון מובנה בכפפות, ראיית חום\לילה\טלסקופית והגברה של הכח הפיזי של הלובש - הוא "שואל" אותה מברוס בכדי למצא את מי שרצח את אביו.
כפי שמצטייר מהסיפור - סיפור האביר האפל מתחיל מחדש כמעט באותה הצורה, אבל הפעם שינוי קל שהוא בעצם שינוי משמעותי ומהותי. ברוס ויין, שבתחילה לא מסכים לכך שטרי החליט לנקום בדמות באטמן - דמותו שלו - בסופו של דבר נכנע ומשתף פעולה. סיפור הכיסוי הוא שטרי עובד בשביל ברוס בלילות ועושה עבורו "שליחויות".
ברוס מנחה את טרי בפעולותיו כבאטמן ובעצם מפסיק להיות זקן ממורמר וחוזר להיות סוג של באטמן. הוא חוזר לבלות את רוב זמנו במערה כשמדי פעם הוא מגיח לפני השטח בכדי לנהל את חברת ויין-פאוארס \ לעשות עבודות בילוש ובאחד הפרקים אפילו לחפש אחרי הכלב שלו שברח (הכלב הוא בן הלוויה הקבוע שלו שמארח לו לחברה כשהוא באחוזה, מין באט-דוג אם תרצו :) )
האויבים השתנו והפכו למתוחכמים וצעירים יותר - החל מכנופיית הג`וקרז ועד לאויבים בודדים כמו "Inque" ונתן סטנס המשוגע - זוהי סדרה של אקשן כמעט ללא הפסקה.
באחד הפרקים סופרמן המזדקן אפילו מבקש מטרי להצטרף לליגת הצדק המחודשת. את הליגה , בניגוד למקור, מרכיבים חברים אחרים - במקום וונדר- וומן נמצאת דמות בשם ברדה (Barda) במקום איש-הנץ (Hawk Man) נמצא נץ המלחמה (War Hawk) הפנס הירוק (Green Lantern) הוא ילד אסייתי קטן אקווה-גירל היא בתו ,כנראה, של אקווה-מן, החבר המקורי בליגה ומיקרון (אם אני זוכר את שמו נכון) מחליף את קפטן אטום.
הפרק בעל תפנית מעניינת ובאטמן , הלא הוא טרי, משחק תפקיד מפתח.
הסדרה מתפרשת על פני 3 עונות מצויינות. באחד הפרקים שיחקו בתקוותי יוצרי הסדרה, ושלחו את הבת של אויבו הנצחי של באטמן - ריש אל גול - לאחל לברוס מזל טוב ולהעניק לו במתנה את נעוריו בחזרה. ברוס אכן הופך להיות צעיר שוב וחוזר לכושר כמעט מלא... אבל מאחר והעלילה סובבת סביב טרי לא קשה יהיה לנחש שבסוף הפרק הוא חזר להיות אותו ברוס הזקן ,הרגזן ובעל המוח המבריק. אני מוכרח לציין שממש קיוויתי שהוא יגיד לטרי "טוב ילד, סע הביתה, באטמן חזר"
מה שכן, ברגע שברוס זוכה בנעוריו טרי זורק את המשפט הבא: There`s no way I`m wearing the Robin suit!
מה שמוביל אותי לחלק נוסף - ההומור. הסדרה רצופה בהומור עצמי שאת רובו סופג ברוס בגלל הרגליו בצעירותו ובעקבות שיטות עבודתו כבאטמן. גם עצם העובדה שטרי הוא נער מתבגר שלומד בתיכון, לא מקלה עליו את העבודה ולעיתים כשהוא מסביר לו באריכות למה הם לא מבינים מה שאנשים אומרים, כשאחד האויבים משבש את אופן קליטת הצליל בכל העיר, הוא נתקל ב "הא?!" ונאלץ להדריך שוב את הילד צעד אחר צעד.
הפתעה נוספת בסדרה היא שבאחד הפרקים בעונה הראשונה (או שמא השניה? אני לא בדיוק זוכר) ברוס לובש חליפת באטמן רובוטית בכדי לצאת ולהציל את טרי. פעולה שדורשת ממנו מאמץ אדיר אבל עדיין איפשהו מראה שברוס הוא באטמן ולא משנה באיזה גיל.
אז נכון, ברוס ממורמר, הולך כפוף עם מקל וכלב תקיפה צמוד, נכון שבאטמן הוא עכשיו ילד מתבגר עם שגעונות (וזהו השינוי השני שהזכרתי בתחילה - באטמן חדש) ונכון שזה נשמע כמו תחילתה של נפילה אדירה מבחינת שמו של העטלף המגודל.
באטמן היה ונשאר סיפור אפל, גם כאשר הוא פונה לקהל צעיר יותר, מציג דמות צעירה יותר ותפניות לא מוכרות בעלילה למי שמכיר את הסיפור המקורי, האופל לא סר ממנו. הקרבות לא נטולי מחשבה והדרך המובילה אל האויבים עוברת בעבודת בילוש קפדנית, בדיוק כמו במקור.
עבורי, כמו עבור רבים, באטמן הוא ברוס ויין ואכן כך הסיפור. אמנם הגוף חלש, אך המוח שמניע את הסיפור עדיין צלול ובהיר. הסיפור מראה שהגיל לא פוסח גם על הגיבורים ושגם זמנם, מתישהו, מגיע. בניגוד לסיפור האחרון של באטמן, שעליו פירטתי בפוסט "רקוויאם לעטלף", הסיפור של באטמן: הדור הבא הוא סיפור די הגיוני.
כך שאם יורשה לי להמליץ , ויורשה לי מאחר וזה הבלוג שלי , אני מפציר בכם -לכו והשיגו לכם את פרקי הסדרה (או את הסרט "שובו של הג`וקר" ) ותהנו מעוד סאגת באטמן מצויינת, שאמנם דרוש מעט זמן להתרגל אליה אך היא שווה כל דקה.
אחרי 3 משחקים במלחמת העולם השניה שהיוו התחלה מוצלחת ואחרי שהמשחק הרביעי בסדרה השאיר פשוט טעם של עוד אנחנו מקבלים את CoD 5 ואני שואל.... למה...למה?!
ממקומי ליד הדלת אני משקיף על נוף משובב נפש. עצים ירוקים, דשא מעט מצהיב, אפילו הגדר המתמוטטת רק תורמת ליופי שנפרש מולי. "הוא לא כאן, נמשיך לבית הבא!" קורא קפטן פרייס ואני קם ממקומי מאחורי הארגז, צולף בעוד שני שאהידים ורץ אחרי לוטננט גז כדי לחפש את ניקולאי השבוי הרוסי, שיספק לנו מידע בנוגע להתקפה המתקרבת של אל-אסד, הטרוריסט הבגדדי.
נשמע כמו חלק מסרט? לא ולא! זהו חלק מתיאורה של משימה במשחק הרביעי בסדרת Call of Duty.
המשחק הרביעי, לדעתי, פשוט היה שיא הסדרה - מנוע מחודש, אינטליגנציה מלאכותית משופרת, גרפיקה עוצרת נשימה ואווירה סוחפת. המשחק פשוט החזיק אותי, אחרי רבים שנכשלו, צמוד למסך - משימה ועוד משימה ועוד משימה עד הסוף המפתיע. אפילו המשימות שבהן נכשלתי מספר פעמים, אלו שצריך לשמור בהן על שקט מוחלט בעוד הדמות אותה אתם מגלמים לבושה בחליפת הסוואה וסוחבת עליה את מפקדכם הפצוע - לא גרמו לי להגיד "קיבינימט, משחק דפוק!" ולעבור הלאה, אלא להפך - המשכתי והמשכתי או כמו שמוגדר ברוח צה"ל - חתרתי לנצחון. וניצחתי ואני עדיין ממשיך ומשחק במשחק הזה - בין ברשת ובין בשחקן יחיד ברמות קושי עולות והולכות (הצלחתי אפילו לסיים משימה אחת כ- Veteran, רמת קושי שכשבוחרים בה מודיעה לשחקן: You will not survive)
המשחק שסחף אותי ,השאיר לי טעם של עוד ובהחלט נשאר וחזר למחשבי האישי גם לאחר שפירמטתי אותו, גרם לי לחכות בציפייה למשחק הבא בסדרה.
לכן, כשיצא CoD 5, מיהרתי להשיג אותו ו.... המממ...
זוכרים את התחושה ,בתור ילדים, שאתם מבקשים מההורים מתנה גדולה, מחכים ומצפים לה, מקבלים מההורים קופסה ענקית ומוצאים....אקדח תפוחי אדמה מעפאן?
זו בדיוק המחשבה שעלתה לי לראש כשראיתי את המשחק החדש... אבל קל לקטול וקשה לשבח ולכן אנסה לפתוח בכמה דברים חיוביים:
תוכלו לשחק גם בריטים (או אמריקאיים, אני לא סגור על העניין) וגם יפנים, לפי בחירתכם.
האינטלגנציה המלאכותית שופרה פלאים והיא פשוט מדהימה - אויבים לא יסתערו עליכם בהתאבדות בטוחה כשתירו עליהם!
המנוע הגרפי של המשחק הרביעי שופר מעט והוא מציג פיזיקה וגרפיקה עוצרי נשימה וכמובן, גולת הכותרת - הלהביור שנמצא בין נשקיכם יגרום לסביבה הדינמית שלכם להתלקח ברמה שפשוט תמצאו את עצמיכם בוהים בלהבות ואומרים "ואו..."
ואלו הנקודות החיוביות שמצאתי מכיוון ש.... הם חזרו למלחמת העולם השניה!!!!!
בדיוק כשחשבנו שדי, מיצינו ושסוף סוף אנחנו עוברים ללוחמה מודרנית כפי שהוצג במשחק הרביעי, אנחנו חוזרים לרובי הקפצונים - הלוגרים, השמייסרים, הקרבינים - של מלחמת העולם השניה.
בדיוק כשחזינו בהתפוצצות גרעינית, הפצצנו בעזרת מטוס חיילי ורכבי אוייב והשתמשנו בדרגונוב כדי לצלוף בשקט ובדיוק באלו שעמדו לצלוף בנו מאיזה גג או מחסן... אנחנו חוזרים לימי הרייך השלישי, לעוד קרב לא ידוע ולעוד התרחשות שמודגמת בגרפיקה עוצרת נשימה ובסיפור חרוש עד למאוד.
כפי שהבנתם - אני לא חסיד של משחקי מלחה"ע השניה. שיחקתי בקומנדוס, בטירה הנאצית (כולל החידושים - ז"א, Return to castle Wolfenstein) , ב - Medal of Honor והתלהבתי כשכל הסיפור היה חדש...
אבל מיציתי את הסיפורים האלו בשנים שבהן הם הופיעו. אז נכון, קיים Medal of Honor: Airborne שהחזיר מעט מהעניין שלי באותה התקופה מאחר וצנחתי ישירות לציפורניי הנאצים ונלחמתי על השרדותי, אבל גם במשחק הזה איבדתי עניין ואני לא יודע אם אני מתבייש או מתגאה בכך שלא טרחתי לסיים אותו...
לא מזמן ניהלתי עם חבר שיחה לגבי התפתחות הגרפיקה בעולם משחקי המחשב. מאחר וניהלנו את השיחה במסגרת מעט לחוצה, היא לא הייתה ארוכה אבל המסקנה שאליה הגעתי היא שהגרפיקה, לדעתי, הגיעה לשיא וכך צריך לשמור עליה. הפיזיקה מעולה והכל נראה ממש אמיתי. הסביבה דינמית ,התאורה משפיעה (מי ששיחק בפאר-קריי 2 ולא ניצל את שקיעת השמש לטובתו פשוט הפסיד שיטת פעולה טובה :) ) והאויבים שומעים ומגיבים לרעשים ובניגוד למשחקי עבר (ואני מדבר על משחקים ממש ממש ישנים), כשתירו בזה שעומד לידם הם ישימו לב.
הטענה שלי לאור אותה השיחה היא שהגיע הזמן להפסיק להשקיע בגרפיקה (ובכך להקל על ארנקינו בכך שלא נאלץ לרכוש חומרה חדשה ויקרה ואת כל מה שנלווה אליה בכדי להריץ את המשחק הכי חדש וכן, קניתי כ.מסך במיוחד כדי להריץ את קרייסיס) , והגיע הזמן להשקיע שוב בעלילות המשחקים.
יש קונספטים מנצחים לדעתי - הנדידה החופשית ברחבי המפות, האפשרויות האינסופיות לסיים כל משחק בדרך אחרת ועצם העובדה שהמשחקים כבר לא לינאריים מכניסה קצת עניין, אבל העלילה הראשית שכביכול במסגרתה מתרחש המשחק.... כבר לא ממש מושכת את השחקן. ז"א אותי.
חבר שלי טרם הגיב לכל מה שכתבתי פה, אבל אני מאמין שהתגובה תגיע :)
בכל אופן, גלשתי מהנושא..
CoD5 ,לדעתי, הוא משחק מרשים מבחינת הנתונים היבשים שלו - גרפיקה, AI, ממשק המשתמש שלא השתנה והעובדה שלא צריך מליון מקשים כדי לתפעל אותו.
מבחינת חווית המשתמש...משחקיות וסיפור? לא כוס התה שלי.. אני מאמין שחובבי הז`אנר ימותו על המשחק הזה, אחרי הכל - סוף סוף משחק מלחה"ע השניה ראוי לשמו עם גרפיקה וסביבה מדהימים, אפשרויות שימוש נרחבות בנשקים נייחים וניידים המפוזרים בעולם המשחק ופירוט גרפי מעולה למי שיש לו כרטיס שיכול להריץ את המשחק באיכות גבוהה.
אבל אני אישית, לא התחברתי.
השורה התחתונה - מומלץ ללוחמי בנות הברית הותיקים ולאוהבי משחקי מלחה"ע השניה אבל מי שמחפש משהו יותר בסגנון של המשחק הרביעי...אל תתקרבו פן תתאכזבו.
מאחר ולאחרונה הוא חזר לתודעתי בעקבות שיחות כאלו ואחרות,החלטתי הפעם לכתוב על המוזיקאי שהכיר לי את המוזיקה האיכותית - אלוויספרסלי.
הפרקים שתמצאו כאן:
* אלוויס - סקירה כללית * דיעה אישית * אלוויס בשבילי
סקירה כללית
הסקירה תהיה כללית מאוד, אבל עדיין מעט ארוכה כי כמו שאני מכיר אתעצמי, בטח ארחיב פה ושם מבלי לשים לב, אז תכינו לכם קפה, תביאו איזשהיעוגה, שימו שיר ברקע (ברוח המאמר - רצוי שיר של הזמר המדובר) ,התרווחובכסאכם הנוח ,סגלו עיניכם לעיצוב הבלוג ותהנו מהמאמר :)
8.1.1935 פלא חדש בא לעולם ,לאחר ילד שנפטר בלידה, בשם ג`סי גארון פרסלי, נולד לואלוויס אהרון פרסלי, ששמו הפרטי הנו שמו האמצעי של אביו - וורנון אלוויספרסלי. שם אמו גלדיס.
השנים חלפו והילד התמכר למוזיקת גוספל ,שהושרה ברגש רב בעיקר ע"יהאפרו-אמריקנים ובכלל למוזיקה שחורה לסוגיה (מדובר על מוזיקת רית`ם אנדבלוז ומוזיקת נשמה).
בשנת 1943 - עלה אותו האלוויס לבמה, כשהוא בן 8, וזכה בפרס ראשון בפסטיבלאלבמה-מיסיסיפי כששר את השיר "שפ הזקן" (Old Shep), שמדבר על כלב נאמןמאוד שבסוף ימיו מומת המתת חסד ע"י בעליו לאחר שמתגלה שהוא חולה ואין יותרמה לעשות עבורו.
עוד מעט שנים חלפו ובשנת 1955, אלוויס, לשעבר נהג משאית וחשמלאי, עולהלבמה עם להקה, למורת רוחו של אביו, ומצטרף לסיבוב הופעות במסגרת"לואיזיאנה היירייד". הוא מופיע כאשר הוא מנגן על גיטרה ומזיז את גופובצורה תזזיתית לקצב המוזיקה - שני הפרטים האלו יהפכו לסמלו המסחרי, בנוסףלבלורית ושיערו הארוך ביחס לסטנדרטים של אז.
המראה והסגנון שסיגל לעצמו הנחיתו אותו ישר במרכזה של תודעת הציבור השמרנישל אז ואלוויס, שגילה לעולם צליל חדש - כשהוא מלווה בגיטריסט (סקוטי מור)ובסיסט (ביל בלייק, שלא יאריך ימים מעבר ל-1956) - הפך לכוכב כמעט בןלילה.
1956 - שנת הפריצה הגדולה אלוויס כבר קנה לעצמו שם בתודעת הציבור, אך יותר משהיה אהוד ע"י הנוער, הוא נודע לשמצה בחוגים המבוגרים שסגדו לפרנק סינטרה, לואי ארמסטרונג ודומיהם.
המוזיקה שעשה, המושתת על המוזיקה השחורה והמוחרמת, הוכתרה בשם "רוק אנד רול" וכבנאדם הראשון המבצע את הסגנון הזה בציבור, הוכתר אלוויס כ"מלך הרוקנ`רול", כינוי שהיה הגיוני באותה התקופה מאחר והוא היה היחיד שביצע את הסגנון הזה (ולא הוחרם ע"י 100% מהציבור כמו המוזיקאים השחורים).
הלהיט הראשון של אלוויס, שכבש את הקהל, נקרא That`s all right mama, שיר שאותו הרבה לבצע בהופעותיו לאורך השנים כאשר סיפר על תחילת דרכו.
בין 1956 ל-1958 אלוויס הופיע בתוכניות אירוח רבות ובהן ,בנוסף לראיונות, ביצע כמובן את שיריו באותו סגנון תזזיתי שהדור המבוגר שלל ומחה נגדו. באחת התוכניות של אד סאליבן צולם אלוויס מהמותניים ומעלה כדי שהצופים בבית, בניגוד לקהל באולפן, לא יראה את התנועות הפרובוקטיביות שלו.
בשנים האלו לוהק אלוויס גם לסרטיו הראשונים. לאורך הקריירה יככב אלוויס ב-33 סרטים, מהם 2 תיעודיים המכילים את הופעותיו בלאס ווגאס בשנים 1970 ו- 1972.
1958 - Soldier Boy הקהל הצעיר מפוצץ אולמות, הכרטיסים נחטפים, המבוגרים לעומת זאת...שורפים את התקליטים, פותחים בתעמולה נגד הזמר הפרובוקטיבי ע"י הרצאות בבתי ספר ובמקומות שונים בעיר. כדי לחזק את טענותיהם כי הזמר הוא שגעון חולף שמשפיע על הנוער לרעה הם משתמשים במקרה משפטי בו אלוויס הכה מתדלק ,שמאוחר יותר תבע אותו. אלוויס התנצל, המתדלק פוצה, התיק נסגר.
אז איך משפרים תדמית שכזו? פשוט מאוד המנהל של אלוויס המליץ לו על אפשרות שתקנה לו מקום גם בלבבות הקהל המבוגר ועל כן אלוויס מתגייס לשירות של שנתיים בצבא ארה"ב, כאשר הוא משרת בגרמניה בגדוד תותחנים.
במהלך שירותו הצבאי נפטרת אמו, דבר שמשפיע עליו רבות מאחר והוא היה קשור אליה מאוד.
1960 - I`m comin` home השנה היא 1960, אלוויס כחייל משוחרר ללא הטבות ועם פטור ממילואים מופיע בתוכנית מיוחדת שהוכנה לכבודו ע"י פרנק סינטרה. הוא מתון יותר, הפאות הארוכות שלו קוצצו ולמרות שהוא עדיין מניע את מותניו כשהוא שר, הוא גורם לקהל להרגיש שהוא התבגר קצת. הקהל המבוגר יותר סוף סוף מחליט לשבת ולהקשיב לבחור והתעמולה נגדו נפסקת כמעט לחלוטין.
בין 1960 ל-1968 אלוויס לא מופיע אלא רק מככב בסרטים סוג ד` שנכשלים בקופות. נקודת אור בקריירה ההוליוודית שלו נראתה כשקיבל הצעה לככב לצד ברברה סטרייסנד ב"כוכב נולד" אך מנהלו האישי - "הקולונל" - סירב להצעה ובכך בעצם סייים אלוויס את עשיית הסרטים המסחרית והכושלת שלו.
1968 - Comeback Special
אלוויס חוזר להופיע לאחר הפסקה של 8 שנים. הוא בעל מראה חדש - חליפת עור שחורה ומראה ישן - הפאות הארוכות חזרו והפעם ארוכות מעט יותר.
שינוי נוסף שהוא מביא איתו - סגנון מוזיקלי חדש. הוא מתחיל לערב קצת קאנטרי ברוקנרול המוכר ושוב מוכיח שהמלך הוא המלך כשהוא מבצע את שיריו המוכרים בסגנון חשמלי (עם הזמן מתחלפת גם הגיטרה :) ) ועם תזמורת המונה 60 נגנים.
סט נוסף של הופעות מהחזרה המיוחדת הוא מופעי הישיבה של אלוויס (Sitdown shows) שבהם הוא הופיע עם הלהקה המקורית שליוותה אותו לאורך שנות ה-50, כשהם מספרים סיפורים ומעלים זכרונות ומבצעים את השירים הישנים בסגנון חדש יותר.
אלוויס מספר בראיון שהמגע עם הקהל חסר לו בשנים בהן לא הופיע. אחד מחברי הלהקה יספר מאוחר יותר שהמנהל האישי של אלוויס היה נגד החזרה להופעות ולכן החרים את כל הכרטיסים. כשהמופע עמד להתחיל ואף אחד לא הופיע, יצאו המארגנים ואספו אנשים אקראיים מהרחוב.
ההופעות, כמובן, צולמו ונערכו לתוכנית מיוחדת ששודרה בדצמבר של אותה שנה. ב-1968 אלוויס גם הפך לאב, שנה לפני כן נשא לאישה את פרסיליה, בת של קצין שאותו פגש בשירותו הצבאי. שנה לאחר מכן, כאמור, ב-1968, נולדה ליסה-מארי פרסלי, הבת ששנים לאחר מכן תעורר שערוריות שונות.
הזוג - אלוויס ופרסיליה - החל בהליכי גירושין בשנת 1972, הגירושין הסתיימו סופית ב-1973.
1968 - 1977 - Elvis: Live in Las Vegas!
אלוויס חזר - ובגדול. החל משנת 1969 הוא חתם על חוזה עם מלון "הילטון" בלאס ווגאס (שלימים הפך למלון אינטרנשיונל לאס ווגאס) ובו בעצם החל להופיע בחליפות המוכרות שלו - הסרבלים הלבנים המקושטים בציורים וקישוטים שונים ונוצצים.
במהלך שנות ה-70 הוא ביצע מספר הופעות הראויות לציון:
1972 - 2 הופעות גדולות ומושקעות במדיסון סקוור גארדן בניו-יורק 1973 - המופע "אלוהה מהוואי" , בו הופיע אלוויס כאמן הראשון בעולם שהופעה שלו שודרה בלווין ליותר מ-2 שלישים מאוכלוסיית העולם.
בין השנים 1972 - 1977 סבב אלוויס ברחבי ארה"ב, כשהוא מופיע מספר פעמים ביום ומתיש את עצמו ואגב כך מתמוטט על הבמה באחת ההופעות ב-1976 ומובהל לבית החולים. לאורך שנות ה-70 מצב בריאותו מדרדר עקב תזונה לקויה ,חוסר שינה ונטילת תרופות שונות. למרות זאת הוא ממשיך להופיע בקצב בלתי אנושי.
הוא החל להעלות במשקלו, היה נתון למצבי רוח וההופעות שלו הפכו לשטחיות וסטנדרטיות. הקהל כמובן התלהב, אך בביצועים שנתן ניכר כי הוא לא נותן את כל כולו בהופעה כפי שנתן בעבר. את השירים המוכרים שביצע בהופעותיו לרוב קיצר בצורה משמעותית (20 שנה לשיר את אותם השירים...אחרי הכל... ) ופה ושם הכניס כמה שירים מהחומרים החדשים שהקליט, שבביצועים שלהם, כמתבקש, השקיע.
למרות זאת בין השירים היה אלוויס מתקשר עם הקהל ונראה כי הוא מרגיש בנוח ובמקומו הטבעי בין האנשים המגיעים להופעות. בקטעי הוידאו הוא נראה מחייך יותר כאשר בא במגע עם קהל ופחות כאשר הוא נמצא על הבמה עצמה.
1977 - The last farewell
אז קודם כל, כך הוא נראה חודשיים לפני שהוא מת:
ללאס ווגאס אלוויס כבר לא חזר בשנה הזו. מצב בריאותו הלך והדרדר ולאחר הופעות לעיתים היה מתאשפז בבתי חולים עם כאבים בחזה.
ב-16.8.1977, כאשר הוא בן 42 - נמצא מת בביתו שבגרייסלנד.
ותמונה ששקלתי לא להעלות, אבל שיהיה...אלוויס בארון הקבורה:
דיעה אישית אוקיי, אז עד כאן קיבלתם סקירה כללית של האדם ופעלו. השמטתי כמובן את כל ההערות הנלוות על סמים, בגידות וכו, כי זה לא ממש נוגע להתעניינות שלי בו.
דעתי האישית היא - אלוויס היה הראשון שיצר את המהפכה, הוא התחיל בגדול, דעך לאיטו, חזר בגדול ושוב דעך. הוא השמין? לדעתי להראות כמו שהוא נראה בגיל 42, זה יותר טוב מכל ישראלי ממוצע בעל כרס של סא"ל ,כתמים של טחינה על החולצה ,זיפים בני שבועיים וקרחת עם הלוואה וחיסכון נגד השמש.
העובדה היא שהקול שלו הלך והשתבח עם השנים, החומרים שבחר להקליט הפכו לשקטים ומתונים יותר (למרות שלא חסרים שירים קצביים שלו גם מהשנים האלו) ואפילו תפסו קצת יותר עומק.
אלוויס עשה את פעלו הגדול בעיקר בשנות ה-70, למרות שהוא פרץ כ-20 שנים קודם לכן.
אז נכון, הוא לא בדיוק חי כמו שצריך ולפעמים, בתור מעריץ שחפר בין השורות מספיק פעמים ונחשף לכל התאוריות, קיבלתי את הרושם שהוא לא התאים לצורת החיים הזו.
הוא לקח כדורים ממריצים כדי להיות ער בהופעות, כדורי שינה כדי לישון, הוא עישן סיגרים, שתה, אכל המבורגרים בלי חשבון ב-3 בלילה כי זה הזמן היחיד שבו הוא יכול היה לשבת לבד. בקיצור, סגנון החיים שאליו נקלע הרס אותו, בין במודע ובין אם לא.
אגב תאוריות, יש דיעה רווחת שאלוויס היה יהודי, אמא שלו היא בת של משפחה יהודית ששינתה את שמה במלחה"ע הראשונה כדי לברוח מגרמניה או משהו בסגנון, תסלחו לי אם אני לא זוכר כרגע את כל הפרטים. יש כאלו שחושבים שבגלל זה הוא היה מופיע עם שרשרת "חי" (אבל שוכחים גם את הצלב שמגיע ישר מתחתיו).
לדעתי - אלוויס היה גדול. כמובן שקמו רבים וטובים אחרים, ששיפרו את הסגנון והפכו את המוזיקה להרבה יותר מעניינת כמו בוב דילן, הביטלס ובועז שרעבי (תודו שלרגע חשבתם שאני רציני בקשר לאחרון :) )
הוא התחיל במשהו שאף אחד לא העז לעשות והתמיד בו למרות שבסוף הוא היה קצת מגוחך.
וכך, לקראת סיום אני מגיע לפרק האחרון
אלוויס בשבילי
אני זוכר את עצמי הרבה יותר צעיר, בבי"ס יסודי, קודח מחום ונגוע בשפעת. לא הצלחתי להרדם והתהפכתי מצד לצד. אמא שלי שמה דיסק במערכת ואני שמתי את האזניות על האזניים וכך נרדמתי כשבאזניי מזמר זמר לא מוכר בשם אלוויס פרסלי. הוא שר בלדות כגון Love me tender ו- Are you lonesome tonight ואני מצאתי את עצמי נרגע, שוכח את המחלה ופשוט נרדם.
חלף זמן, חזרתי לטרנסים ולרעש ששמענו אי שם ב-97 אבל כמה חודשים לאחר מכן חל יום השנה ה-20 למותו של אלוויס. בטלוויזיה שדרו קטעי וידאו ובחדשות זרקו כמה מילים ואני פתאום זיהיתי את השירים ואת הקול של הזמר שהצליח להשכיח ממני מחלה שהתישה אותי לגמרי.
כשראיתי סוף סוף במו עיניי מי הוא ואת הסגנון שלו, הוקסמתי.
מאז התחילה אובססיית אלוויס שלי - קניית דיסקים, חיפוש אחר מידע, מי היה ומה. הגילוי של "פונדק אלוויס" בנווה אילן וכמובן - שמיעת עוד ועוד שירים.
זה בעצם היה המעבר שלי ממוזיקת ה"רעש" למוזיקה עם מילים, רוק של פעם וצלילים הגיוניים.
כשהתחלתי לשמוע אלוויס, לדעתי, התחלתי לשמוע סוף סוף מוזיקה. כמובן שלא שכחתי את כוורת, הגששים ,אריק איינשטיין ושאר הדברים הטובים שנמצאים קרוב לבית, אבל אני מדבר על מוזיקת "עולם".
הוא אולי לא חי כמו שצריך, אולי לא שמר על הקריירה שלו כמו שאמנים היום מנסים לשמור (תראו את פול מקרטני ובוב דילן, שבהופעה של אחד מהם הייתי ובהופעה של השני אני מקווה להיות, שמצליחים לא רע ועדיין שומרים על חיוניות גם בגיל מתקדם), אבל הוא הצליח להטביע חותם.
הוא עשה את שלו והוא הלך בזמן.
אלוויס בשבילי הוא המלך, לא של הרוקנרול אלא של עולם המוזיקה. כן, אתם יכולים לומר שאני מגזים אבל זו דעתי האישית. כי אלוויס הכיר לי את המוזיקה וכל מה שאני שומע היום, התחיל ממנו. לפחות אצלי.
המשך ערב מהנה And keep on rocking in the free world :)
מאמר על קומיקס שאיכשהו הצלחתי לקשר למשמעות החיים. קצת בדיוני, קצת מציאותי, קצת עמוק וקצת רדוד. אני חושב שהפעם עליתי פה על משהו :)
כמו שמרמזת הכותרת, זהו לא מאמר עלז אלא הספד. הספד לעטלף. לא סתם עטלף אלא איש עטלף - באטמן.
הרקע? חברת די.סי קומיקקס נקלעה לעונת המלפפונים ובמסגרתה היא החליטה לעלות על הגל שתמיד מביא עוד ועוד קוראים, גם אם זה לזמן מאוד מוגבל, והחליטה להרוג את איש העטלף.
לפחות זו הייתה ההחלטה המקורית.
ברוס ויין, הלא הוא באטמן, מאבד את הסיבה להיות איש העטלף ולכן פורש מהתפקיד וכל זה למה? אה, טוב, היו צריכים לסיים את הסיפור בצורה כלשהי אחרי שהחליטו לא להרוג אותו לגמרי.
ובכן, הקדמתי את המאוחר שוב.
ובכן, הטרנד של להרוג גיבורי על החל כאשר חברת די.סי, אותה חברת די.סי שמוציאה לגמלאות את העטלף הוותיק, החליטה לחסל את סופרמן. כן כן, איש הפלדה עבר לעולם שכולו טוב. ז"א, עד שהקוראים מרדו. אז הוא חזר לחיים בסאגה ארוכה ומטורפת - ודי מוצלחת לדעתי ,לפחות עד גבול מסויים.
אזלת ידה של חברת די סי מתחיל בסיפור הזה ונמשך עד ימינו. סופרמן מת ב-1993 לערך וחזר לחיים כמעט כשנה לאחר מכן, אבל עד היום , בשנת 2009 שעומדת בפתח, די.סי קומיקס עדיין מוציאה סיפורי-המשך לאותה סדרת סופרמן-דומסדיי ("דומסדיי" - המפלצת שהרגה את סופרמן).
רק שזה לא מספיק..הם הספיקו בינתיים לחסל את "הברק" כ-4 פעמים ואפילו את העוזר של באטמן - רובין או בשמו האמיתי ג`ייסון טוד.
הבאה בתור הייתה מרוול קומיקס שחיסלה את קפטן אמריקה ביריית צלף.
ועכשיו, למרות שהוא ניצל ממוות, חוסל באטמן.
הסיפור? גרוע להחריד. הרקע הראשוני - באטמן נוצר כאשר בילדותו כברוס ויין הצעיר, היה עד להרצחם של הוריו. דבר אחד הוביל לאחר והנה נולד לו האביר האפל שנוקם את מות הוריו ונלחם בפשע.
ז"א, עד לפני יוני השנה (2008). השנה החליטו שם במרומי די.סי קומיקס, שאבא של ברוס "חוזר מהמתים" כסופר-רשע כאשר מסתבר שהוא הזמין את הרצח שלו, של אשתו ושל בנו כסיפור כיסוי להעלמו.
כשהוא חוזר דברים משתבשים וברוס ויין-באטמן בשבילכם- מבין שהוא נקם בפושעים כשבעצם אבא רצח את אמא ולא פושע רצח את אבא ואמא.
אחרי שהראש שלו מתמלא בתסביך הזה, הוא תולה את הגלימה ועוזב את העיר. דמות העטלף תחיה, אבל מישהו אחר ימלא את החליפה האפילה.
כפי שאמרתי - גרוע להחריד.
כאשר התוודעתי לעלילה הזו, הרגשתי רע, פשוט רע, שהסיפורים שאהבתי הגיעו לרמות כאלו.
עבורי קומיקס הוא לא סתם ציורים יפים וסיפור ילדותי, זהו יקום שלם שאפשר לברוח אליו, לחיות בו ולראות, ממש לראות, את הנפשות הפועלות, את הבעות הפנים , את הצבעים החיים שהופכים כל חוברת למן סרט שמעלה הילוך בכל פאנל ופאנל.
היקום הזה של הקומיקס תמיד היה יציב. כשרצית לברוח לאנשהו - יכולת לפתוח חוברת ולדעת שבסוף סופרמן ישלב ידיים ויחייך בזחיחות אל הפושע שהובס, שבאטמן יעמוד על הגג בגשם כשגלימתו מתנופפת סביבו ושקפטן אמריקה לנצח ירים את המגן מעל ראשו כסמל לתקווה. ליגת הצדק תמיד תלחם ותנצח, לא משנה כמה גדול המשבר והאקס מן, למרות האפליות, הצליחו לשמור על המין האנושי מהכחדה.
אבל לאחרונה, קמו מי שהחליטו למוטט את היקום הזה ולזרוע בו את זעזועי העולם האמיתי - גיבורים הם לא גיבורים, הם בני אדם, הם מתים ואם חשבתם שתוכלו לברוח הנה, טעיתם, כי כאן האסונות גדולים יותר.
כפי שאמרתי, כשנודע לי על קו העלילה החדש פשוט חרה לי, למרות שזהו סיפור בדיוני של גוים עובדי כוכבים שאסור לנו להאמין בדתם וכל זה...אני האמנתי. לא, לא בבאטמן ולא בקומיקס. פשוט האמנתי שלפעמים יש לאן לברוח.
אבל אני חושב שיותר מכל מפריע לי שקם מי שקם והחליט שסיפור בן 70 שנים, שהוכיח את עצמו והשתבח עם השנים, מגיע לסיומו בדרך הכי לא מכובדת שקיימת. אבא שלו חזר מהמתים?! בחייאת רבאק! כל המוחות היצירתיים שם לא יכלו לחשוב על משהו יותר טוב? הנה, קבלו: הג`וקר חבר עם ביין, שכבר הוכיח שהוא יכול לשבור את העטלף (בסדרה "Knightfall" ביין שבר לברוס ויין את הגב ושיתק את איש העטלף לכמה חודשים ארוכים) ויחד ,לאחר ששבו את עוזריו של באטמן , הכריחו אותו להכנע, חשפו את זהותו לעולם והוציאו אותו להורג.
כן, זה מסתיים במוות, אבל זה עוד איכשהו ה ג י ו נ י!
וברגע של זעם הרהרתי בכך שיקום דור חדש שלא ידע את ברוס ויין (באטמן), את סטיב רוג`רס (קפטן אמריקה), בארי אלן ("הברק" המקורי) , האל ג`ורדן ("הפנס הירוק" המקורי), אלא יתוודע ישירות לבאקי בארנס כקפטן אמריקה וליורש של באטמן (נייטווינג שהוא רובין לשעבר, או רובין הנוכחי) , לקייל ריינר או מי שלא מכהן עכשיו כפנס הירוק (גם אחריהם הפסקתי לעקוב) ולמי שלא מככב כ"הברק" בימינו.
עבור הדור החדש, ברוס ויין (בנוסף לכל אלו שציינתי) יהיה רק שורה בויקיפדיה ולא מפעל חיים שסביבו נוצרה אגדת העטלף המקורית. עבור הדור החדש אולי גם אנחנו נהיה שורה בויקיפדיה של החיים.
כי עם כל שינוי שכזה ביקום שלא אמור להשתנות, אני מרגיש שמבגרים אותי בכח.
אז בתחינה נואשת אני פונה לעולם הקומיקס - אל תבגרו אותנו בעל כרחנו ואל תגרמו לנו לחוש זקנים, רק כי הדמויות שאנחנו אוהבם הופכות פתאום לז"ל ולנחלת העבר. אל תהרגו אותנו, את עולם החלומות והפנטזיה שלנו. עושים לנו את זה מספיק בחיים האמיתיים. ובשביל זה לא צריך לשלם 20 ש"ח לחוברת קומיקס, בשביל סיפורים רעים כאלו אפשר להוציא 6 שקלים ולקנות עיתון.
ערב טוב ברוס ויין, לילה טוב באטמן. (על משקל ערב טוב ייאוש ,לילה טוב תקווה :) )
ז"א, סיפורת ולא ספרי מדע\פילוסופיה וכולי וכולי וכיוצא בהללו.
אני אוהב לקרא ספרי מתח,מסתורין, אימה.
אבל לא בזה נעסוק כאן היום.
בין שאר חומרי הקריאה שלי, ובעצם בין החומרים האהובים עלי, נמצאות חוברות וסיפורי הקומיקס.
סיפורים צבעוניים וססגוניים המגוללים את סיפוריהם של גיבורים שונים - החל מסופרמן ובאטמן (ז"ל בקרוב, לצערי) דרך הרובוטריקים, וולברין וקפטן אמריקה (יהי זכרו ברוך - מסתבר שיש איזשהו טרנד לחסל את הגיבורים לאט לאט) ועד "סין סיטי" של פרנק מילר והסיפורים על הדמויות השונות בסדרת "קרימינל" שאליה התוודעתי לאחרונה בזכות חבר יקר.
אני גם אוהב לשחק. מאוד.
אני מגדיר את עצמי כגיימר למרות שלאחרונה לא ממש יוצא לי לבלות בערבות אפריקה, בארצות רדיואקטיביות, בגניבת מכוניות מסיבית, ברדיפה אחרי הנאצים ועוזריהם או במציאת דרכה של ערפדית מסויימת בין רחובות משהו-סילווניה.
עבור אנשים כמוני הומצאו המשחקים הניידים - החל מהגיימבוי הראשון וכלה ב-PSP ובנינטנדו DS.
ומאחר ואני בעליה הגאה של קונסולת PSP המשודרגת בכ.זכרון 4 גיגה, כמו כל גיימר טוב, אני מחזיק עליה 2 משחקים והמון מוזיקה.
ובכן, מה עניין שמיטה אצל הר סיני?
או בעצם - מה הקשר בין קומיקס לPSP?
אהא! שאלה שאלתית!
ובכן, לאחר שיחה שהייתה לי עם חבר נוסף, התברר לי שהנ"ל מחפש דרך להכניס את ספריית הקומיקס הממוחשבת שלו לPSP שלו ובכך להפיח חיים בשיעורים ה"מעניינים" באוניברסיטה.
מאחר והעניין סקרן גם אותי, הצטרפתי גם אני לחיפוש ולאחר זמן לא רב נתקלתי בפורום המציע תוכנות שונות ומגוונות לקונסולה הניידת ובכללה תוכנה בשם
PSPcomics (שאת הלוגו שלה ראיתם בתחילת המאמר הזה).
את התוכנה ניתן, בצירוף הוראות, להוריד מכאן או לחילופין, במידה והקישור לא עובד (דבר שקרה לפני כמה שעות לחבר שלי), תוכלו להוריד אותה גם מכאן.(את הלינק השני העליתי בעצמי ל- MegaUpload וניתן להוריד ממנו ללא חשש)
אז מה בעצם עושה התוכנה?
מדובר בתוכנה לא כבדה שכל מטרתה היא להציג את חוברות הקומיקס, המועלות למכשיר הPSP כתמונות, בצורה שתהיה נוחה לקריאה.
בין התכונות שמציעה התוכנה - זום, ניווט בעזרת החצים\ג`ויסטיק כדי לשוטט במרחבי התמונה, היפוך של התמונה ימינה\שמאלה ושמירת העמוד האחרון שקראתם (כך כשתצאו מהתוכנה ותפעילו אותה מחדש, תהיה לכם האפשרות להמשיך לקרא מאיפה שהפסקתם ללא חיפוש ארוך, זו אפשרות טובה אם העליתם למכשיר מספר גדול של חוברות ואתם לא ממש עוקבים אחרי מה קראתם).
לפי קובץ ההוראות, התוכנה תומכת גם בפורמט *.cbr, שהוא הפורמט שבו חוברות קומיקס ממוחשבות נשמרות בו בד"כ, אך אני לא הצלחתי לפתוח קבצים שכאלו.
אבל גם לזה יש פתרון
טיפול בקבצי CBR\CBZ
מי שקורא קומיקס במחשב, יודע שהחוברות\ספרים לרוב מגיעות בפורמט cbr\cbz ואפשר לקרא אותם דרך התוכנה החביבה CDisplay.
אך אויה לנו! מה נעשה אם נחפוץ בהעברת אוספנו הממוחשבת לקונסולה שאינה תומכת בפורמט זה?!
אהא! כך ייעשה לפורמט שהקונסולה חפצה ביקרו!
קחו את קובץ הcbr/cbz היקר לליבכם, שנו את סיומת הקובץ ל rar
ומייד תקבלו את סמלה המוכר של תוכנת ה- WinRAR המוכרת.
כל מה שנותר לעשות כעת הוא קליק ימני על הקובץ, בחירת extract to.. וחילוץ הקבצים לתיקיה חדשה.
כעת נמצאת מול עיניכם תיקיה המכילה את כל התמונות שקובצו יחד ויצרו את קובץ ה cbr/cbz שקראתם קודם לכן.
(קבצי ה- cbr/cbz הם בעצם סוג של ארכיונים ושינוי הסיומת לrar גרם לכך שתוכנת ה- WinRAR תוכל לטפל בארכיונים האלו ולחלץ מתוכם את התמונות שמרכיבות את חוברת הקומיקס)
את התיקייה שיצרתם, לאחר שתשנו את שמה לשם החוברת הרלוונטית, תוכלו להעלות למכשירכם ולצפות בה דרך PSPcomics בכל עת שתחפצו.
דברים שצריך לדעת
לקראת סיום, כמה דברים שצריך לדעת -
בגדול, כל מה שתצטרכו לדעת נמצא בהוראות המצורפות לקובץ התוכנה.
אבל למרות זאת , עקב נסיון אישי, אני מעוניין לחדד כמה דברים:
1. התוכנה תעבוד על PSP פרוץ, PSP שלא עבר פריצה, לדעתי, לא יוכל להריץ את התוכנה.
2. מספור הקבצים: מאחר והתוכנה מזהה את "10" כמספר שמגיע אחרי "1", רצוי שהקבצים שלכם יהיו ממוספרים כך: 001, 002, 003....010 וכו` , כדי לשמור על הסדר
3. מבנה התיקיות:
כאשר אתם נכנסים לכרטיס הזכרון שלכם, תראו את כל התיקיות המופיעות עליו.
במסך הזה אתם צריכים ליצור תיקיה בשם COMICS, ואליה להעתיק את התיקיה
.pspcomic מתוך הקובץ שהורדתם. בתיקיה COMICS תאחסנו את חוברות הקומיקס שלכם.
לאחר מכן, שוב במסך הראשי של כרטיס הזכרון שלכם, בחרו בתיקיה PSP
בתוכה תמצאו, בין השאר, תיקיות בשם "GAME150" ו- GAME352", בהתבסס על גרסת הFirmware שלכם, תצטרכו למקם את תיקיות התוכנה במיקום הרלוונטי.
ולהלן פירוש רש"י למה שכרגע כתבתי:
במכשיר שלי מותקת גרסת firmware 1.50, מה שאומר שאת תיקיות התוכנה (pspcomics, למי שאיבד לרגע את המעקב :) ) אני אמקם בתיקיה GAME150, מי שמותקנת אצלו גרסת firmware 3 ומעלה, ימקם את התיקיות ב GAME352.
כאמור, לאחר שבחרתם בתיקייה הרלוונטית אליכם (אצלי - GAME150), תעתיקו אליה את התיקיות "pspcomic ו- pspcomic%".
וזהו זה, עכשיו תנתקו את הPSP מהמחשב, עברו לאפשרות המשחקים ותחת רשימת המשחקים שנמצאים בכרטיס הזכרון שלכם, תראו את לוגו התוכנה PSPCOMICS.
כאשר תפעילו אותה - תראו את התיקיות שהעליתם.
בחרו תיקיה ו.....
תבהלו! לא רואים בה כלום!
וזוהי בעצם הנקודה האחרונה - במסך שבו כביכול אינכם רואים דבר, תבחרו ב
חיצים - ניווט ע"ג המסך (במידה והגדלתם את התמונה, כך תוכלו להזיז אותה כדי לקרא בקלות)
Start- העלאת תפריט התוכנה
Select - במידה ואתם נמצאים במצב הגדלת התמונה, הוא יקפיץ אתכם לגודל המקורי שלה. לחיצה נוספת תחזיר אתכם לגודל שבו הייתם קודם.
Right/Left (הכפתורים השקופים בחלק העליון של המכשיר) - דפדוף קדימה\אחורה
סיכום:
מזווית אישית, התוכנה הזו הולכת להקל על גבי הדואב, שכן עד היום סחבתי את לפטופי היקר רק כדי לקרא קומיקס מדי פעם בהפסקה בעבודה.
נדרשת הסתגלות לקריאה בגדלים קטנים כאלו או בניווט יצירתי ע"מ לראות את כל ריבועי הקומיקס כדי להנות גם מהציורים וגם מהטקסטים, אך זהו לא דבר בלתי אפשרי וברגע שמתרגלים (אישית - לקח לי שעה) זה הופך להיות די מהנה.
התוכנה הזו, לדעתי, היא המצאה מבורכת מאחר והיא מכניסה עוד אפשרות שימושית לקונסולה המגניבה שלנו, שלא תמיד יוצא רק לשחק בה (זה כמובן לצד האפשרות לשמוע בה מוזיקה ולהפוך אותה למעין "רדיו אישי").
השימוש מומלץ וחוות דעת נוספות יתקבלו, כתמיד, בברכה!
הבוקר התעוררתי לקול שאלת מליון הדולר - "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר?"
ובכן...התשובה שלי היא - מנסה לעכל שזה בוקר כי ממש חשוך בחוץ בשעה 4.5 בבוקר. אל תשאלו.
אבל אם כבר קמתי מוקדם ואם כבר הגיע לידיי המשחק A Vampyre story, לא אבדוק אותו? בטח שאבדוק! אחרת לא היה כתוב פה כלום :)
כבר מהתמונות של המשחק שמצאתי ברשת, התרשמתי שזה משחק בסגנון של לוקאס-ארטס ולמרות שהם לא חתומים על הפיתוח, מסתבר שהם די היו מעורבים בו.
המשחק עצמו הוא קווסט. זוכרים? לא? אז ככה: זה היה לפני שנים רבות, בעידן שבו מחשבים עבדו רק עם טקסטים ומעט מאוד תמונות מפוקסלות מאוד. שימוש חדש התגלה במחשבים - משחקים! ועוד אילו! משחק שבו יכלת ל ה ג י ד לדמות מה לעשות! למי שלא מבין על מה מדובר - תראו את הסרט "ביג" של טום הנקס, יש שם כמה קטעים שבהם הוא משחק במשחק שכזה.
בכל מקרה, הז`אנר המוזר הזה הוגדר כ"קווסט" ובו השחקן היה נדרש להסתובב בעולם ולפתור תעלומות, חידות ולמצא את דרכו במבוכים שונים ובקיצור - לאמץ מעט את מוחו במסגרת משחק המחשב.
עם השנים הקווסטים התפתחו ולבשו נימה מבדחת יותר ומבדחת פחות, כך למשל תוכלו למצא את "בלייד ראנר" שבו ת שחקו בלש שפותר תעלומות רצח, אך בד בבד תוכלו לשחק ב Leisure Suit Larry, ספייס-קווסט או Monkey Island.
חברת לוקאס ארטס, שאותה ציינתי קודם, הכניסה לשוק את קווסטים עמוסי חוויות ועם זאת מבדרים במיוחד, כדוגמת Monkey Island או ספייס קווסט הזכור לטובה, שבו קרו דברים מאוד מוזרים, אבל הדמות תמיד התבדחה בצורה שהפכה את המשחק לקליל ומהנה יותר.
ולכן, כשהתחלתי לשחק ב"סיפורה של ערפדית" (תרגום חופשי), נזכרתי בהם ישר בגלל צורת הגרפיקה וההומור החביב!
אז ככה: מדובר בקווסט, כפי שציינתי, בכיכוב ערפדית בשם מונה. בתחילת המשחק רואים סרטון קצר שמסביר שמונה שלנו היא זמרת אופרה חביבה שבקסמיה נשבה - אוי ואבוי - ערפד!
בתחילת המשחק מוצג סרטון קצר שמציג את מותו של אותו ערפד ומלמד אותנו על כוונתה של הערפדית-בעל-כרחה לברוח מהטירה בה נכלאה.
"רגע" אתם אומרים, "מאיפה טירה עכשיו באמצע החיים? ואיך ערפדית...?"
אהא!
אז בסוף הסרטון נראה מסך קרדיטים קצר שבמקביל אליו מוצג ספר שמספר את סיפורה של מונה - מאז שהייתה ילדה ששרה בכשרון רב, דרך התקדמות הקריירה שלה ועד שאותו ערפד התאהב בה, הפנט אותה, הפך אותה לערפדית וכלא אותה בטירתו.
סיפור אפל לא?
אז זהו, שלא!
למרבה הפלא הוא מלא בהומור, כפי שציינתי, ולמרות שהוא מוצג באווירה וגרפיקה די אפילה, הוא מלא בבדיחות והערות סרקסטיות די משעשעות שמגיעות ברובן מבן הלוויה שלכם - פרדריק הערפד.
המשחק מציג סביבה מעוצבת להפליא, אבל די סטטית. ז"א שמה שלא חשוב במשחק, פשוט לא מגיב לעכבר. לעומת זאת הרבה חפצים שלא עושים שום דבר יזכו לאפשרות לגעת בהם, לנסות להפעיל אותם וכמובן - לקבל עקב כך איזשהי הערה.
אבל בקווסט כמו בקווסט, אסור לוותר על כלום כך שהחפצים שכן יגיבו ללחיצות העכבר - הם חפצים שאותם תצטרכו לחקור עם כל האפשרויות העומדות לרשותכם (ומונות דיבור, נגיעה, אפשרות טיסה-בצורת-עטלף אל האובייקט, או פשוט לבחון אותו).
למשל - אחד הדברים הראשונים שתידרשו לעשות כדי לברוח מהטירה הוא , כמובן, להשיג את המפתח לשער. המפתח מוחבא באחד מפסלי הגובלינים שמוצבים ליד השער. לאחר שיטוט מה בטירה תתקלו בנבוט בעל כדור מתכת עם קוצים שנמצא בקצהו, תצאו חזרה החוצה ותשתמשו בו כדי לנפץ את הפסלים, אך אבוי....אחד מהם חי!
והוא ישלח אתכם למשימה - לגרש את העורב שגר מעליו ו...אממממ...מדגים את פעולת מעיו על ראשו של אותו גובלין.
כדי לעשות את זה תיאלצו לחקור כל פינה אפשרית בטירה כדי למצא קרם גוף - שבו תשתמשו על צירים חלודים של דלת הקבועה ברצפת מרתף העינויים, לאחר מכן תמעכו חטיפים ופירות על כיסא העינויים כדי לייצר עוד שמן ולמלא בו את בקבוק שמן הגוף הריק ולהשתמש בו על הציר השני של הדלת.
לאחר מכן כשתגיעו למרתף שמתחת לדלת תאלצו לגלות יצירתיות כדי להוציא כמות בשר מסויימת מהגופות שנמצאות שם, לתת אותה לעורב ועל הדרך להבין שהגובלין לא ייתן לכם שום מפתח אלא אם כן תפילו לו פסל על הראש.
אז נחשו מה אתם עושים?
נכון!
מפילים לו פסל על הראש!
וזו תחילת דרככם במשחק שכולו חוויה אחת גדולה ובאמת מהנה.
הגרפיקה, למרות באגים קטנים (השמלה של מונה עוברת דרך הגלימה, כנפי העטלף של פרדריק עוברות דרך חפצים שמעליהם הוא עף...), ממש מצאה חן בעיני והיא מושכת את העין מאוד ומעניקה תחושת אימה-קומית למשחק.
הדיאלוגים חביבים ומשעשעים.
תגובת הסביבה לא רחבה, אך היא גם לא מצומצמת והיא מספיקה כדי לא לשעמם.
ומעבר לכל - זה קווסט! ומסתמן כאחד הטובים שיצא לי לשחק בשנים האחרונות (ז`אנר הקווסטים לא ממש גדל עם השנים)
כך שאני ממליץ על המשחק בחום! רק קחו בחשבון שהוא ידרוש המון סבלנות , שלבסוף תשתלם.
ואם בכל זאת שמעתם לי, השגתם את המשחק והתייאשתם - הנה מדריך שיקל על חייכם וידריך אתכם בכל שלב במשחק.
למעוניינים - ניתן להוריד גרסת הדגמה של המשחק (דמו) בחינם ,מכאן. (תודה ל"נענע").
תגיות בבלוגיה:
