זו התשובה לכל השאלות שהגיעו אליי בכל הערוצים. לאן נעלמתי ולמה אני שותקת. אז זהו, שנשארתי באותו מקום, רק שעשיתי כל כך הרבה דברים שלא יכולתי להוציא את האף מהדפים או האת התוחעס מהכיסא. עכשיו הוא גמור, הוא מושלם – ספר חדש שהוצאנו לאור. הכחול שמו, וכתבה אותו סופרת ניו זילנדית נפלאה ושמה מרי מקאלם.

במסגרת ההוצאה לאור של הספר עסקתי בעריכת התרגום. על אף הטרחה הרבה שנדרשה ממנה, המתרגמת המצוינת ורד טוכטרמן החמיאה מאוד על הרצינות שבה לקחנו את הפרויקט. וזה מרומם את הנפש. ורד גם מזכירה שם את הידידות שנרקמה עם מרי הסופרת. אספר על כך פעם.

פרק ראשון מהכחול התפרסם במוסף הספרות של NRG. כדאי לכם לקרוא. אפילו שאני משוחדת, ההמלצה שלי שווה. J

וזה מה שכתוב בגב הספר:

ליליאן חיה בקהילה מבודדת של ציידי לווייתנים, באי נידח
בניו זילנד, ומנסה להפיק את המיטב מחייה המשותפים עם
אד, הלום קרב ממלחמת העולם הראשונה.

השנה היא 1938. כבכל חורף, הלווייתנים חוזרים לאזור
והגברים יוצאים לים לשלושה חודשים – לציד. השנה
קשה לליליאן במיוחד, הלווייתנים אינם היחידים שחוזרים
לאי, גם בנה הסוער מיקי שב הביתה, והיא מתקשה
 לעמוד על המשמר ולחסום בעד גילוי הסוד המעיב על חייה.

הכחול  הוא רומן מעודן ומיוחד העוסק בהתמודדות עם בחירה
בלתי אפשרית.

הסופרת – מרי מקאלם, עיתונאית ושדרנית רדיו, נולדה בזמביה
וחיה בניו זילנד מאז ילדותה. לצורך התחקיר לכתיבת הספר שהתה
מקאלם על האי ארפווה, בחווה מקומית, ועקבה אחר לווייתנים
מהיבשה ומהים, בחברת אנשי הרשות להגנה על לווייתנים.

הכחול  זיכה את מרי מקאלם בפרס ספר הביכורים הטוב ביותר,
בפרס בחירת הקוראים ובפרס אגודת הסופרים של ניו זילנד.

אין קול ואין עונה.

"סליחה, מישהו יושב לידך?" ניסיתי סידור אחר של מילים, אבל עדיין הוא מביט בי בשאננות, ואינו מפיק אפילו רמז של תשובה.

הקטנה כבדה בזרועותיי, תיקי היד תולים על כתפיי ושחר, רדום, נתלה על כנף חולצתי, אנחנו עומדים חסרי אונים בפאתי האוטובוס, משוועים למקום ישיבה, ולצדו לכאורה כיסא ריק.

"המקום לידך פנוי?" אני שואלת שוב.

העיניים שלו מביטות ממש אליי. כל האחרים גם הם אינם ממש מתעלמים מקיומי, אך זה לא גורם להם, נאמר, לחשוב לנטוש את המושבים שחיממו בישבניהם.

"הבת שלי כאן, אבל היא ישנה, אני לא יכול להזיז אותה", הוא מסביר בהיגיון.

"ומאחוריך יושבים?" בחושך אני לא ממש רואה, אך נדמה לי שאין רואים ראשים מבצבצים מאחורי גבו.

הוא מושך בכתפיו לאות כי אין לו מושג, לא מעלה בדעתו אפילו לסובב קמעה את צווארו לוודא.

האוטובוס, באיחור, הגיע רק בחצות ועשר דקות. לפני שהספקנו להגיד קרוונסריילרה שעטו אליו כל אחינו בני ישראל ובני הדודים ומילאו אותו עד אפס מקום. נותרנו אני והילדים, ואבא של שחר שעדיין התעסק בתחיבת העגלה והמזוודה לתא המטען. ארבעים שנה לא למדת לדחוף בתור, לא יעזור לך עכשיו, הוכחתי את עצמי וגם הרגעתי אותי. זה מה שיש.

אז מה, נעמוד עד שדה התעופה? לכי תדעי כמה זמן זה ייקח. מילא, נעמוד. רק שאני חייבת למצוא קודם את אבא של שחר. העיקר כששואלים ישראלים מה הם הכי אוהבים בארץ הם אומרים שאת החום שבאנשים, אני מנהלת משפט שדה שוצף בתוכי לאור הקהל שמביט בעניין במחזה של אישה על טפה ותיקיה שעומדת נבוכה במעבר. סוג של מחזה להעביר את הזמן. דשדשתי בחצי רוורס לכיוון מדרגות האוטובוס. אולי שם יקל עלינו לשבת.

"בואי, בואי שבי", משכה בשרוולי אישה שחלפתי על פניה.

"לא, זה בסדר, שתי דקות ומגיעים" אני מהססת. אחרי שכל האנשים כל כך שומרים על הכיסאות, איך אוכל לחמוס ממנה את המושב של ילדתה.

"אני אשים את הילדה עליי, וכך תוכלי גם את לשבת עם הילד עלייך". וכבר היא מושכת את ילדתה הישנה ומושיבה אותה על ברכיה, שאשב.

"שב פה, שחר. שמור מקום לאבא", אני מושיבה לידה את הילד המנקר.

"מה איתך והתינוקת?" היא שואלת בדאגה.

"זה בסדר, תודה רבה, הדרך לא ארוכה, ואני מעדיפה שהילד לא יעמוד", אני מסבירה. אני יודעת שזה בסך הכול מקום באוטובוס, אבל דמעות מציפות את עיניי. קודם הן היו של זעם ועלבון, עכשיו של— של מה? התרגשות מהמחווה הפשוטה?

שחר צנח על המושב, רק לאחר שווידא שבכוונתי להישאר בסביבה ולא להניח אותו לשבת בודד ליד אישה זרה.

"היא לא ממש זרה", הסבירה לו, "אתה לא זוכר ששיחקת אתמול עם יובל בבריכה?" הצביעה על בתה הישנה בחיקה.

הבחור נרגע.

"למה את עומדת? בואי, את יכולה לשבת כאן", קראה לי האישה שישבה מאחוריה. גם אותה הכרתי – או לפחות ידעתי מי היא – לאחר שבוע שבילינו באותו קלאב, אכלנו באותן מסעדות ורחצנו באותן בריכות. "גם אצלי הילדה יכולה לשבת עליי, וכך יהיה לך מקום עם התינוקת. בואי עדן". היא הושיבה אותה על ברכיה. עדן חייכה אל התינוקת במנשא. "איפה בעלך?" התעניינה האמא.

"מחפש מקום לעגלה בתא המטען", הסברתי בעייפות.

היא חייכה בהשתתפות. "קשה למצוא מקום. בעלי מצא מקום רק מאחורה, כולם התנפלו על האוטובוס".

כן, אני יודעת בדיוק איפה בעלך יושב. רק שהוא לא חשב לעשות את ההקרבה הקטנה הזאת, של לקחת את הילדה עליו, הקרבה קטנה שבשבילי היא מחווה ענקית. אפילו לא טרח להגיב לפנייתי, בן העוולה.

הדקות נקפו, והאוטובוס לא יצא. מזל, שכן את אבא של שחר עדיין לא ראיתי נכנס.

"שחר, חכה כאן, ליד אמא של יובל, אני חייבת ללכת לראות מה עם אבא", הנחתי יד מלטפת על כתפו.

"אמא, אל תלכי", הוא נזדעק.

"אבל אני חייבת לראות מה עם אבא". וגם לוודא שהוא יודע שאנחנו כאן בכלל, יותר מדי זמן הוא מתעכב.

"שבי, שבי, למה את הולכת?" שידלה אותי האישה שפינתה לי מקום ישיבה.

"אני משאירה כאן את הילד", הסברתי לה, "מיד חוזרת, אני הולכת לקרוא לבעלי".

היא הנהנה, ואת הילדה השאירה בחיקה, להראות שאת המקום היא שומרת בשבילי.

"אמא, אמא", בכה שחר בהגיעי אל הפתח הקדמי של האוטובוס.

"שחר, חזור לשבת ליד אמא של יובל, אני מיד חוזרת", ביקשתי ממנו בקול מהוסה. העיניים כולן היו נשואות אליי. שום דבר אחר לא קרה באפלה שמחוץ לחלונות האוטובוס, על מה עוד יש להם להסתכל. "חזור לשבת שם", כמעט התחננתי. מה עוד צריך לומר לו, שישמור שלא יתפסו לנו את המקום היחידי שמישהו הסכים לפנות?

הוא מיאן, ואני ירדתי עם כל הכבודה והמשפחה אל הרציף.

אבא של שחר עמד שם ודיבר עם האחראי לקשרים בין חברת האוטובוס לתעופה ולמלון. עוד אנשים היו לידו. מסתבר שיש עוד כמה כמונו שנשארו בחוץ. אולי כך עדיף.

"חכו כאן, מיד יגיע אוטובוס נוסף", הסבירו לו.

"בוא, יש לנו מקום כאן", אמרתי לאבא של שחר, "לך תדע מתי יגיע האוטובוס השני".

הוא לא אוהב את הצפיפות, אבל גם לא את הרעיון שנאחר לאנשהו, וכך הסכים לעלות.

בעוד אנחנו עומדים במעבר עם ילדינו והתיקים ומתקדמים לאטנו אל המקומות שנשמרו לנו ליד שתי נשים רחומות, התייצב האחראי לאותם קשרים בקדמת האוטובוס וביקש ברמקול: "מי שיכול שיעבור בבקשה לאוטובוס השני".

"רדו, רדו, כדאי לכם, יהיה לכם מקום", דיברו אלינו האנשים היושבים משני עברינו, מנסים לשכנע שנפנה להם קצת אוויר במעבר.

"אני מבטיח לכם ששני האוטובוסים מגיעים לאותו מקום באותו זמן, התיקים שלכם יגיעו אתכם לטיסה בזמן, אל תדאגו", הפציר הבחור ברמקול.

"ואם שני האוטובוסים לא יגיעו בזמן?" העלה אבא של שחר תרחיש חרישי באוזני. "את מבינה שהאוטובוס השני עובר בין שאר המלונות בעיר? את לא באמת חושבת שהביאו אוטובוס רק בשבילנו ועוד שלוש משפחות של חנונים שנשארו כמונו בלי מקום ישיבה".

"תעברו, תעברו, מה אתם דואגים?" הפצירו בנו האנשים, בלי שום מבוכה נראית לעין מכך שהם גם מאזינים לדו-שיח לחשני וגם מביעים בו דעה.

"מה את אומרת?" התלבט אבא של שחר לנוכח ניסיונות השכנוע הידידותיים של חברינו לאוטובוס. את כולם, או לפחות רובם, הכרנו במהלך השבוע. עם חלקם לא יותר מחיוכים של שלום-שלום, כולנו מאותו הכפר, עם חלקם גם ברכות `בתיאבון`, ביניהם בעלי ילדים בגיל משותף שגם שיחקו עם ילדינו. כל השבוע – בכפר הגלובלי – כולנו היינו ישראלים זה לזה. ועכשיו? כשחזרנו למיקרוקוסמוס הישראלי, נעלם הכיף שבאחוות בני ארץ אחת?

ירדנו.

בסופו של דבר הגיע האוטובוס השני, ואכן הקיף את העיר ומלונותיה.

מקסימום נישאר בלי מזוודה. הלכו כמה בגדים חגיגיים וכמה בגדים מלוכלכים, ובעיקר המזוודה של חמותי, ניסיתי להרגיע את עצמי לנוכח האפשרות שנגיע בדקה התשעים למטוס והתיקים שלנו ייסעו עם האוטובוס הראשון ויישארו בבטנו באין דורש.

"ומה עם העגלה?" הקשה אבא של שחר שכאילו האזין לניסיונות ההרגעה העצמיים שלי. "את רואה אותנו מסתובבים עוד שעתיים בשדה התעופה עם שני ילדים ישנים בלי עגלה?".

מה שנכון.

הדבר הראשון שעשיתי כשמצאנו את המזוודות שלנו מושלכות על רציף האוטובוסים היה לנבור בהם עד שמצאתי את הפראו, יריעת הבד הפרחוני הסגולה שקשרתי מעל בגד הים במרוצת השבוע כבגד חוף. פראו רב תכליתי - עכשיו פיתלתי אותה וקשרתי לידית העגלה, זוכרת עד כמה סבלו הילדים מקור בטיסה הלוך. בטיסה חזרה הביתה הוא יהיה שמיכה.

אחרונים למצוא את הכבודה, אחרונים בתור ההומה דוברי עברית, אחרונים בעלייה לשער הנכון, מן הסתם גם לא מצאנו לנו שם מקום ישיבה. שירכנו את רגלינו סביב הטרמינל, שחר בעגלה והקטנה במנשא, תרים אחר כיסא לרפואה. ואין. כאילו כל מדינת ישראל התקבצה לחדר המתנה אחד, לא גדול במיוחד, באנטליה.

"תסלחי לי", קרא אליי קול מאחת משורות הכיסאות.

נשאתי את עיניי. האישה שפינתה לי מקום באוטובוס ישבה על כיסא אחד, על שניים אחרים שכבה הילדה שפינתה את מקומה קודם, עדן, מניחה את ראשה על ברכי אמה. זה בסדר, תישארי לשבת, התכוננתי לומר לילדה. אבל היא לא אמרה דבר, ורק שיניה נקשו אלה לאלה.

"אפשר לבקש ממך טובה?" חייכה אליי האמא שלה.

"בוודאי", נעניתי. נו, אחרי החד-שיח המעליב עם בעלה בפאתי האוטובוס, כיצד לא אגיב כך למלאכית הנדיבה.

"אני רק מבקשת את הבד הזה שקשור לך לעגלה, זה הכול. הילדה קופאת מקור כאן, באולם ההמתנה", היא הסבירה.

התכופפתי והתרתי את קישורי הפראו והגשתי לה אותו. יש עוד שעתיים עד העלייה למטוס, למה שתקפא הילדה.

בתור המתארך, בארץ שלנו, להחתמת הדרכונים של החוזרים לארץ טפח מישהו על מותני. הסתובבתי ופגשתי את הפראו שלי, מושט אליי בידה השחומה של עדן הילדה. היא צפצפה לי תודה, והצטרפה אל הוריה המחייכים בשביעות רצון של מי שהצליחו לתפוס תנומה קצרה בטיסה נינוחה כשילדיהם ישנים שנת ישרים לצדם, מכוסים לבטח בפראו סגול. לא נרגנים וטרוטי עיניים כמו אנשים כמוני למשל, שעברו שעה וחצי מסויטות באוויר עם ילדים עייפים, עצבניים, מייבבים ובעיקר סובלים מקור.

מכירים את הצירופים המצחיקים האלה, בסגנון חוף-בננה-ביץ` ורשת-האינטר-נט? הנה עוד אחד: משה, הבחור שהעברתי לו חפיפה, סיפר שההורים שלו חזרו מלאי השתאות מטיול בארצות הברית, בעיקר מהגרנד-קניון-הגדול.

אז זהו, שהגרנד קניון בחיפה הוא באמת גדול, ויש בו חנות גדולה מאוד של סטימצקי. שם אני אתארח ביום שישי הבא, במסגרת אירועי חג הספר*: אפגוש קוראים וקוראים-לעתיד, ואחתום על ספרים (**), למי שירצה.

קל לזכור: יום שישי, בתאריך 6.6 ***

ערב קודם ארצה על כתיבה במקום הכי יפה בעולם **** – מושב בצת.

ביום שלישי שאחרי כן ***** אתארח בסטימצקי בעפולה.

להלן פירוט יותר נוח למשתמש:

5.6 (יום ה`) בשעה 20:00 – "יומן, רומן ומה שביניהם". במועדון לחבר במושב בצת.

6.6 (יום ו`) מהשעה 11:00 – מפגש עם קוראים וחתימה על ספרים – סטימצקי בגרנד קניון, חיפה.

10.6 (יום ג`) מהשעה 11:00 – מפגש עם קוראים וחתימה על ספרים - סטימצקי עפולה.

אשמח לפגוש אתכם

וכמו שאמר השועל לנסיך הקטן: אם תגידו שאתם מגיעים בשש, אתחיל לשמוח כבר בשעה חמש.

הדס

____________

* בסטימצקי, "שבוע הספר" נחגג במשך חודש, לכן אמרתי חג.

** הספרים שעליהם אשמח לחתום הם "רבע עוף" ו"תאונת עבודה".

*** ולא, אני לא פותחת פה לשום דבר, חמסה.

**** אני לא אובייקטיבית, גדלתי שם.

***** אולי לכם התאריך לא אומר דבר. לאבא של שחר זה כן אומר: יש לו באותו יום מבחן ביהדות בבר אילן. מומלץ להתחיל ללמוד.

אבא של שחר נשמע יותר אבוד מכועס, על אף שהשתדל לשמור על טון פיקודי. במשך שעה וחצי היה הטלפון שלי על רטט, ובכלל לא השגחתי בו שהוא רוטט.

שעה וחצי בקולנוע, חצי שעה לפני כן כדי להגיע בזמן, שעה אחרי, כי עד שאני מגיעה לקניון זו הזדמנות פז להצטייד בנעליים שלעולם לא אשתמש בהן עוד, כך לדבריו. יצא שבחשבון הסופי, ומישהו עשה חשבון כאן טוב-טוב, היה עליו לבלות ולהתבדר עם שחר ועם הקטנה שלוש שעות. וזה הנטו, בלי הזמן שלקחתי לי לנסיעה, ואני הרי נוסעת כמו צב, אליבא דאבא של שחר. בין ארבע וחצי לחמש אפילו לא פגש אימהות שהוא מכיר מהגן, זו עדיין שעה של מטפלות בגן השעשועים, אז הוא בכלל הרגיש אידיוט, כך סימס לי בהודעות שבכלל לא קראתי.

הייתי בסרט, והייתי בו כל כולי.

שיקפוץ -

מלמלתי לעצמי כשנדלקו האורות ומוזיקת קברט עליזה, כך הגדירה אותה שירה, ניגנה בעוז באולם המתרוקן -

והצעתי לשירה שנלך למדוד נעליים.

מיס פטיגרו, זה הסרט שהלכנו לראות. כרטיסים קיבלתי בדואר, במתנה, ולכבודם הזמנתי את בת השכנים שתבוא להשגיח על הילדים, כשאנחנו נצא סוף סוף.

רק שנינו.

לקולנוע.

לסרט שאיננו סרט לילדים.

אז התכוננתי מראש והייתי מסודרת. עזר לי?

קרן, זו בת השכנים, שכחה שקבעה עם חבר שלה לצאת להופעה-מסיבה-הצגה, לא ברור, משהו שרווקים שעוד גרים אצל ההורים הולכים אליו בספונטניות, כמו שרק מי שאין לו ילדים יכול לתכנן.

"לכי עם שירה", הציע אבא של שחר באבירות, "אני אשאר עם הילדים".

"אבל רציתי איתך, התעקשתי". מה אומר לו? שפינטזתי על ערב רומנטי שמתחיל בהצגה שנייה בקולנוע? אפילו ראשונה תתקבל בברכה.

בסופו של דבר הלכתי עם חברה-שהצליחה-למצוא-סידור-לילדים להצגה יומית. אחר-צהרים-בנות.

ודווקא יצא לי ערב רומנטי לעילא. מזל שהוא לא בא איתי.

"מתוך 14 שורות, שורה 10 באמצע זה בסדר?" שאלה הקופאית באדיבות. חככנו בדעתנו והנהנו. למה לא? הצטיידנו בדלי של פופקורן ושתי פחיות מתוקות, ונכנסנו לאולם ריק וקפוא.

מתברר שגם בבית אבות סמוך חילקו כרטיסים. אחרת איך נסביר את שורת הפנסיונריות העולצת שישבה מאחורינו והעירה הערות מטרימות לאורך כל ההקרנה?

בשורה האחרונה רשרשו שקיות ניילון בעוצמה כה רבה, שחשבתי שזה חלק מהסאונד של הסרט. בהפסקה סובבתי את הראש באלגנטיות, ונוכחתי לתדהמתי באדם בעל חזות חמורת סבר, חבוש כיפה שחורה, ולצדו על מסעד הכיסא נחה קפוטה מכובדת. אם אבא של שחר היה מוצא את עצמו אאוטסיידר בסיטואציה, בשביל אדון כזה תמהתי עוד הרבה יותר.

ואז התחיל הסרט.

מה אומר ומה אדבר, אם אבא של שחר היה שם הוא לא רק היה מהדהד בנחרותיו בחלל האולם (שורה 10? יכולנו לבחור כל שורה שנרצה, חוץ משורת הסבתות ו-2 הכיסאות שתפסו הרב המפקח, שקיותיו והמגבעת). אבל אני – וגם שירה – התמוגגנו קשות.

עשו אהבה, לא מלחמה, זו בעצם שורת המפתח של הסרט המתוק הזה, שאם אין לכן בחור ללכת איתו לסרט, מהרו לקולנוע עכשיו. סרט בנות הכי מתוק והכי נעים שראיתי מזמן, ובאמת מזמן לא ראיתי סרטים.

הימים – או-טו-טו מלחמת העולם השנייה. מטוסים בריטיים מדמים הפצצות מעל לונדון העיר, תרגילי ירידה למקלטים מפרים את השלווה, והבליינים רוקדים.

רק לרומנטיקה יש מקום אמיתי בעולם שלנו, כך מחנכת אותנו מיס פטיגרו לאורך כל הסרט, שמתרחש על פני יממה אחת בלבד. מהרגע המייאש שבו היא נזרקת בחוסר כול מבית מעבידה קפדנית ומנת המרק שלה בבית התמחוי נשמטת ארצה ועד הסוף הרומנטי. נו, איך לא?

בשביל ויקטוריאנית כמוני – סרט כזה הוא חגיגה.

במיוחד שיר אהבה אחד, מלא רגש ופסנתר. אני הייתי הולכת לשם שוב רק בשבילו.

"האיש הזה שישב מאחורה", שיתפתי את שירה בתהיותיי כשהדסנו מעדנות בחוץ, בין החנויות, "מה היה לו לעשות בסרט רומנטי כזה?"

"במיוחד שהוא בכלל לא צפה בו", היא עדכנה אותי. לה לא הייתה בעיה לתצפת את שכנינו לאולם. "כל הזמן שמע מוזיקה באוזניות, קרא ספר וזלל ממתקים".

סליחה?