|
tur2
תוכן
| פורסם ב-5 באפריל 2009, 10:43 | | במדור | משפחה |
|
בערב הקדמתי לצאת למתנ"ס. הילדים ישבו בסלון עם חביתה וסלט וצפו במשהו צעקני ולא ברור. למרות נקיפות המצפון על שנתתי להם לאכול באופן לא חינוכי, יצאתי ברגל קלה בלי לחכות שיסיימו לאכול, וגם בלי להתרות בהם לפנות את הכלים מהסלון בסוף הארוחה. שאייל ישבור את הראש כשיגיע. גלית ויבין היו שקועים בשיחה על הספסל בחוץ. הם לא רגילים שאני מגיעה חצי שעה לפני השקילה, כי בדרך כלל אני משתדלת לפגוש את אייל כשהוא חוזר ולעזור לו לסדר את הקניות. הבהוב הסיגריה מעלה-מטה, המורס הפרטי של גלית שמשמעותו `שמתי לב שהגעת` הזמין אותי אל הספסל. הם זזו מעט ופינו לי מקום. יבין לא מגולח. הזיפים הבהירים משווים לו יותר מתמיד דמות של דחליל ממולא מדי, ומסתירים את החיוך היביני. גם גלית נראתה, בלשון המעטה, לא במיטבה. היא מזמן לא הבהירה את השיער וגם לא קיצרה אותו מספיק, וכך ה"קוצים" מקיפים שמוטים את פניה העגולים, ומגלים גם לעין לא מזוינת בחושך את שורשיהם האפלים. "מה נפלו פניכם?" שאלתי בשפה נמלצת, "אתם נראים מודאגים כמו לפני ליל סדר אצל חמותי". יבין פרש לשבריר שנייה חיוך בשדה הזיפים, וגם גלית לקחה שאיפה ארוכה והסיגריה ומתחה את שפתיה הבשרניות בחיוך. "עזבי, רבע`לה, זה לא לגילך", היא חייכה את יבין, "הלוואי שחמות הייתה הבעיה שלי". "מה יכול להיות יותר גרוע?", השתוממתי בכנות, "כולם בריאים במשפחה?" "בריאים, בריאים, יותר מדי אפילו", היא ניסתה להתלוצץ, "בריאים ורזים". "רק מחכים שנגיע כדי שיוכלו לרדת עלינו איך אנחנו נראים, איך עדיין לא התחתנו, איך אנחנו אוכלים כמו חזירים, ויעירו לנו על כל ביס שנכניס לפה", הסביר יבין ברוח נכאה. "מה שהוא אמר", גלית הנהנה. "אתם חוגגים ביחד את ליל הסדר?" תהיתי. "למה, חסרות משפחות עם רווק שמן לרדת עליו?", גלית שאלה במרירות. "ולמה אתם חושבים שרק על הרווקים יורדים? אתם יודעים איך זה להיות השמנה שחטפה את הבן המושלם ומאז מנצלים כל מפגש כדי לבחון את ההתפתחות שלה בקול רם?" ניסיתי להראות להם את הצד האומלל בחיי האנשים המאושרים. "זה עדיין לא כמו לבוא לבד עם אמא שלך אל הדודה", אמר יבין בשקט, "מילא אם הייתי בא עם מישהי, אולי היו פחות מרשים לעצמם לפתח את הפה". כשהוא לא מחייך הפרצוף שלו נראה יותר ארוך. כנראה הזיפים יוצרים אשליה אופטית, או שמרוב דיכאון הוא הפסיק לאכול. "אז אולי תלכו ביחד?" הצעתי ביצירתיות, "הדודות לא צריכות לדעת שאתם רק ידידים". כמה קל לתת עצות לאחרים, אני כועסת על עצמי ומתלבטת אם להתנצל מיד או לקוות שהרעיון החוצפני יימוג בחלל האוויר והשיחה תימשך כאילו הוא לא הושמע מעולם. "אני לא חכם גדול, אבל גם לא עד כדי כך טיפש", יבין הרכין את ראשו, "לגלית הרי יש חבר". "נכון, גלית, מה עם החבר שלך? איך אמרת שקוראים לו?" לקחתי לי את תפקיד הדודה החטטנית. "אריאל", יבין ענה במיאוס מסוים. "אריאל הוא לא דייט שאפשר ללכת איתו אל הדודה", גלית ביארה במרירות. "הוא נשוי". "נשוי?!" "מה, לא ידעת?", יבין התפלא. "לא זוכרת שגלית אמרה שהוא נשוי", ניסיתי לחפות על תגובתי המוגזמת. "מה כל כך נורא בנשוי?" בשוויון הנפש של גלית יש יותר התרסה מאדישות. "איפה את חיה? שלושים שנה נשואה ובחיים לא שמעת על בעלים שמנהלים רומנים?" "לצערי שמעתי", הידקתי את שולי הז`קט אל חזי, "ואני לא נשואה שלושים שנה, רק חמש עשרה". "אל תקחי קשה את המספרים", גלית התנצלה, "את מכירה אותי, מגזימה כרונית. בעיקר בפחמימות", הוסיפה סיומת שאמורה להצחיק. "לא חבל עלייך, גלית?" המשכתי להציק, "בחורה צעירה ויפה כמוך הולכת עם ההורים לליל הסדר במקום לבנות את עצמך עם מישהו נחמד ופנוי בגילך?" "מה את רוצה להגיד?" היא התיזה את בדל הסיגריה שלה על הארץ והניחה לו לדעוך בלי לדרוך עליו, "שאם אני לא מתחתנת אין ערך לחיים שלי?" "מה פתאום?", ניסיתי לתקן את הרושם שיצרתי בדבריי, "מי אני שאומר לאחרים איך לחיות? אפשר לחשוב כמה ניסיון יש לי. ואפשר לחשוב שקל להיות נשואים", הוספתי בשקט, "את אמרת שלא נעים לך ערב שלם לשבת ושכולם יגידו שאת מסכנה בלי חבר". "את בעצמך אמרת כמה נורא להיות בליל הסדר עם ההורים של בעלך ששונאים אותך", גלית תקפה, משיבה לי למלחמה שלא התכוונתי אליה. "לא אמרתי שהם שונאים אותי", הגבתי מיד, אפילו בלי לחשוב. "אתן יודעות?" יבין פצה את פיו ואפילו השתדל לחבר מחדש את חיוכו בין אוזניו, "פעם סיפרו לי על מחקר שעשו באוניברסיטה בחו"ל. לקחו קבוצה של אנשים, וכל אחד היה צריך לנסות `למכור` לאחרים את הצרות שלו. אתן יודעות מה היה בסוף?" "בסוף כל אחד העדיף להישאר עם הצרות של עצמו", גלית השלימה את דבריו בקוצר רוח. "איך ידעת?" הוא התפלא. "סיפרת לי את הסיפור הזה כשישבנו כאן וניהלנו את אותה שיחה לפני ראש השנה, טמבל", היא טפחה בידה על מצחו ופרצה בצחוק. "היי, אני רואה שהתור התחיל". באנחה של מאמץ היא קמה על רגליה והושיטה את ידה לעזור לי לקום.ב דרך כלל היא עוזרת ליבין, הפעם הוא נאלץ להניח את כפות ידיו על הספסל ולהדוף את גופו כלפי מעלה, כמו שאני תמיד עושה. "אל תיקחי אותי קשה", היא חיבקה את כתפי, "אני מתלקחת מהר ונרגעת מהר, בעיקר כששמים לי מראה מול הפרצוף. אריאל שונא את אשתו, אבל בחיים לא יראה את עצמו בחוץ עם שמנה. אז ככה אני, רק לפעמים", היא שלפה ממחטת נירי מהתיק וקינחה את אפה בתרועה. ("רבע עוף", הדס מטס, עמ` 281-284)
23 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
זו התשובה לכל השאלות שהגיעו אליי בכל הערוצים. לאן נעלמתי ולמה אני שותקת. אז זהו, שנשארתי באותו מקום, רק שעשיתי כל כך הרבה דברים שלא יכולתי להוציא את האף מהדפים או האת התוחעס מהכיסא. עכשיו הוא גמור, הוא מושלם – ספר חדש שהוצאנו לאור. הכחול שמו, וכתבה אותו סופרת ניו זילנדית נפלאה ושמה מרי מקאלם. במסגרת ההוצאה לאור של הספר עסקתי בעריכת התרגום. על אף הטרחה הרבה שנדרשה ממנה, המתרגמת המצוינת ורד טוכטרמן החמיאה מאוד על הרצינות שבה לקחנו את הפרויקט. וזה מרומם את הנפש. ורד גם מזכירה שם את הידידות שנרקמה עם מרי הסופרת. אספר על כך פעם. פרק ראשון מהכחול התפרסם במוסף הספרות של NRG. כדאי לכם לקרוא. אפילו שאני משוחדת, ההמלצה שלי שווה. J וזה מה שכתוב בגב הספר: ליליאן חיה בקהילה מבודדת של ציידי לווייתנים, באי נידח בניו זילנד, ומנסה להפיק את המיטב מחייה המשותפים עם אד, הלום קרב ממלחמת העולם הראשונה. השנה היא 1938. כבכל חורף, הלווייתנים חוזרים לאזור והגברים יוצאים לים לשלושה חודשים – לציד. השנה קשה לליליאן במיוחד, הלווייתנים אינם היחידים שחוזרים לאי, גם בנה הסוער מיקי שב הביתה, והיא מתקשה לעמוד על המשמר ולחסום בעד גילוי הסוד המעיב על חייה. הכחול הוא רומן מעודן ומיוחד העוסק בהתמודדות עם בחירה בלתי אפשרית. הסופרת – מרי מקאלם, עיתונאית ושדרנית רדיו, נולדה בזמביה וחיה בניו זילנד מאז ילדותה. לצורך התחקיר לכתיבת הספר שהתה מקאלם על האי ארפווה, בחווה מקומית, ועקבה אחר לווייתנים מהיבשה ומהים, בחברת אנשי הרשות להגנה על לווייתנים. הכחול זיכה את מרי מקאלם בפרס ספר הביכורים הטוב ביותר, בפרס בחירת הקוראים ובפרס אגודת הסופרים של ניו זילנד.
3 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-28 במרץ 2009, 10:14 | | במדור | כללי |
|
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-28 בספטמבר 2008, 14:00 | | במדור | כללי |
|
תגיות בבלוגיה:
רימון, ספר, אגס, דבש, שלום, קפה, לקרוא, ליהנות, מזל, ברכה, שלווה ורוגע,
|
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-3 באוגוסט 2008, 20:31 | | במדור | כללי |
|
אין קול ואין עונה. "סליחה, מישהו יושב לידך?" ניסיתי סידור אחר של מילים, אבל עדיין הוא מביט בי בשאננות, ואינו מפיק אפילו רמז של תשובה. הקטנה כבדה בזרועותיי, תיקי היד תולים על כתפיי ושחר, רדום, נתלה על כנף חולצתי, אנחנו עומדים חסרי אונים בפאתי האוטובוס, משוועים למקום ישיבה, ולצדו לכאורה כיסא ריק. "המקום לידך פנוי?" אני שואלת שוב. העיניים שלו מביטות ממש אליי. כל האחרים גם הם אינם ממש מתעלמים מקיומי, אך זה לא גורם להם, נאמר, לחשוב לנטוש את המושבים שחיממו בישבניהם. "הבת שלי כאן, אבל היא ישנה, אני לא יכול להזיז אותה", הוא מסביר בהיגיון. "ומאחוריך יושבים?" בחושך אני לא ממש רואה, אך נדמה לי שאין רואים ראשים מבצבצים מאחורי גבו. הוא מושך בכתפיו לאות כי אין לו מושג, לא מעלה בדעתו אפילו לסובב קמעה את צווארו לוודא. האוטובוס, באיחור, הגיע רק בחצות ועשר דקות. לפני שהספקנו להגיד קרוונסריילרה שעטו אליו כל אחינו בני ישראל ובני הדודים ומילאו אותו עד אפס מקום. נותרנו אני והילדים, ואבא של שחר שעדיין התעסק בתחיבת העגלה והמזוודה לתא המטען. ארבעים שנה לא למדת לדחוף בתור, לא יעזור לך עכשיו, הוכחתי את עצמי וגם הרגעתי אותי. זה מה שיש. אז מה, נעמוד עד שדה התעופה? לכי תדעי כמה זמן זה ייקח. מילא, נעמוד. רק שאני חייבת למצוא קודם את אבא של שחר. העיקר כששואלים ישראלים מה הם הכי אוהבים בארץ הם אומרים שאת החום שבאנשים, אני מנהלת משפט שדה שוצף בתוכי לאור הקהל שמביט בעניין במחזה של אישה על טפה ותיקיה שעומדת נבוכה במעבר. סוג של מחזה להעביר את הזמן. דשדשתי בחצי רוורס לכיוון מדרגות האוטובוס. אולי שם יקל עלינו לשבת. "בואי, בואי שבי", משכה בשרוולי אישה שחלפתי על פניה. "לא, זה בסדר, שתי דקות ומגיעים" אני מהססת. אחרי שכל האנשים כל כך שומרים על הכיסאות, איך אוכל לחמוס ממנה את המושב של ילדתה. "אני אשים את הילדה עליי, וכך תוכלי גם את לשבת עם הילד עלייך". וכבר היא מושכת את ילדתה הישנה ומושיבה אותה על ברכיה, שאשב. "שב פה, שחר. שמור מקום לאבא", אני מושיבה לידה את הילד המנקר. "מה איתך והתינוקת?" היא שואלת בדאגה. "זה בסדר, תודה רבה, הדרך לא ארוכה, ואני מעדיפה שהילד לא יעמוד", אני מסבירה. אני יודעת שזה בסך הכול מקום באוטובוס, אבל דמעות מציפות את עיניי. קודם הן היו של זעם ועלבון, עכשיו של— של מה? התרגשות מהמחווה הפשוטה? שחר צנח על המושב, רק לאחר שווידא שבכוונתי להישאר בסביבה ולא להניח אותו לשבת בודד ליד אישה זרה. "היא לא ממש זרה", הסבירה לו, "אתה לא זוכר ששיחקת אתמול עם יובל בבריכה?" הצביעה על בתה הישנה בחיקה. הבחור נרגע. "למה את עומדת? בואי, את יכולה לשבת כאן", קראה לי האישה שישבה מאחוריה. גם אותה הכרתי – או לפחות ידעתי מי היא – לאחר שבוע שבילינו באותו קלאב, אכלנו באותן מסעדות ורחצנו באותן בריכות. "גם אצלי הילדה יכולה לשבת עליי, וכך יהיה לך מקום עם התינוקת. בואי עדן". היא הושיבה אותה על ברכיה. עדן חייכה אל התינוקת במנשא. "איפה בעלך?" התעניינה האמא. "מחפש מקום לעגלה בתא המטען", הסברתי בעייפות. היא חייכה בהשתתפות. "קשה למצוא מקום. בעלי מצא מקום רק מאחורה, כולם התנפלו על האוטובוס". כן, אני יודעת בדיוק איפה בעלך יושב. רק שהוא לא חשב לעשות את ההקרבה הקטנה הזאת, של לקחת את הילדה עליו, הקרבה קטנה שבשבילי היא מחווה ענקית. אפילו לא טרח להגיב לפנייתי, בן העוולה. הדקות נקפו, והאוטובוס לא יצא. מזל, שכן את אבא של שחר עדיין לא ראיתי נכנס. "שחר, חכה כאן, ליד אמא של יובל, אני חייבת ללכת לראות מה עם אבא", הנחתי יד מלטפת על כתפו. "אמא, אל תלכי", הוא נזדעק. "אבל אני חייבת לראות מה עם אבא". וגם לוודא שהוא יודע שאנחנו כאן בכלל, יותר מדי זמן הוא מתעכב. "שבי, שבי, למה את הולכת?" שידלה אותי האישה שפינתה לי מקום ישיבה. "אני משאירה כאן את הילד", הסברתי לה, "מיד חוזרת, אני הולכת לקרוא לבעלי". היא הנהנה, ואת הילדה השאירה בחיקה, להראות שאת המקום היא שומרת בשבילי. "אמא, אמא", בכה שחר בהגיעי אל הפתח הקדמי של האוטובוס. "שחר, חזור לשבת ליד אמא של יובל, אני מיד חוזרת", ביקשתי ממנו בקול מהוסה. העיניים כולן היו נשואות אליי. שום דבר אחר לא קרה באפלה שמחוץ לחלונות האוטובוס, על מה עוד יש להם להסתכל. "חזור לשבת שם", כמעט התחננתי. מה עוד צריך לומר לו, שישמור שלא יתפסו לנו את המקום היחידי שמישהו הסכים לפנות? הוא מיאן, ואני ירדתי עם כל הכבודה והמשפחה אל הרציף. אבא של שחר עמד שם ודיבר עם האחראי לקשרים בין חברת האוטובוס לתעופה ולמלון. עוד אנשים היו לידו. מסתבר שיש עוד כמה כמונו שנשארו בחוץ. אולי כך עדיף. "חכו כאן, מיד יגיע אוטובוס נוסף", הסבירו לו. "בוא, יש לנו מקום כאן", אמרתי לאבא של שחר, "לך תדע מתי יגיע האוטובוס השני". הוא לא אוהב את הצפיפות, אבל גם לא את הרעיון שנאחר לאנשהו, וכך הסכים לעלות. בעוד אנחנו עומדים במעבר עם ילדינו והתיקים ומתקדמים לאטנו אל המקומות שנשמרו לנו ליד שתי נשים רחומות, התייצב האחראי לאותם קשרים בקדמת האוטובוס וביקש ברמקול: "מי שיכול שיעבור בבקשה לאוטובוס השני". "רדו, רדו, כדאי לכם, יהיה לכם מקום", דיברו אלינו האנשים היושבים משני עברינו, מנסים לשכנע שנפנה להם קצת אוויר במעבר. "אני מבטיח לכם ששני האוטובוסים מגיעים לאותו מקום באותו זמן, התיקים שלכם יגיעו אתכם לטיסה בזמן, אל תדאגו", הפציר הבחור ברמקול. "ואם שני האוטובוסים לא יגיעו בזמן?" העלה אבא של שחר תרחיש חרישי באוזני. "את מבינה שהאוטובוס השני עובר בין שאר המלונות בעיר? את לא באמת חושבת שהביאו אוטובוס רק בשבילנו ועוד שלוש משפחות של חנונים שנשארו כמונו בלי מקום ישיבה". "תעברו, תעברו, מה אתם דואגים?" הפצירו בנו האנשים, בלי שום מבוכה נראית לעין מכך שהם גם מאזינים לדו-שיח לחשני וגם מביעים בו דעה. "מה את אומרת?" התלבט אבא של שחר לנוכח ניסיונות השכנוע הידידותיים של חברינו לאוטובוס. את כולם, או לפחות רובם, הכרנו במהלך השבוע. עם חלקם לא יותר מחיוכים של שלום-שלום, כולנו מאותו הכפר, עם חלקם גם ברכות `בתיאבון`, ביניהם בעלי ילדים בגיל משותף שגם שיחקו עם ילדינו. כל השבוע – בכפר הגלובלי – כולנו היינו ישראלים זה לזה. ועכשיו? כשחזרנו למיקרוקוסמוס הישראלי, נעלם הכיף שבאחוות בני ארץ אחת? ירדנו. בסופו של דבר הגיע האוטובוס השני, ואכן הקיף את העיר ומלונותיה. מקסימום נישאר בלי מזוודה. הלכו כמה בגדים חגיגיים וכמה בגדים מלוכלכים, ובעיקר המזוודה של חמותי, ניסיתי להרגיע את עצמי לנוכח האפשרות שנגיע בדקה התשעים למטוס והתיקים שלנו ייסעו עם האוטובוס הראשון ויישארו בבטנו באין דורש. "ומה עם העגלה?" הקשה אבא של שחר שכאילו האזין לניסיונות ההרגעה העצמיים שלי. "את רואה אותנו מסתובבים עוד שעתיים בשדה התעופה עם שני ילדים ישנים בלי עגלה?". מה שנכון. הדבר הראשון שעשיתי כשמצאנו את המזוודות שלנו מושלכות על רציף האוטובוסים היה לנבור בהם עד שמצאתי את הפראו, יריעת הבד הפרחוני הסגולה שקשרתי מעל בגד הים במרוצת השבוע כבגד חוף. פראו רב תכליתי - עכשיו פיתלתי אותה וקשרתי לידית העגלה, זוכרת עד כמה סבלו הילדים מקור בטיסה הלוך. בטיסה חזרה הביתה הוא יהיה שמיכה. אחרונים למצוא את הכבודה, אחרונים בתור ההומה דוברי עברית, אחרונים בעלייה לשער הנכון, מן הסתם גם לא מצאנו לנו שם מקום ישיבה. שירכנו את רגלינו סביב הטרמינל, שחר בעגלה והקטנה במנשא, תרים אחר כיסא לרפואה. ואין. כאילו כל מדינת ישראל התקבצה לחדר המתנה אחד, לא גדול במיוחד, באנטליה. "תסלחי לי", קרא אליי קול מאחת משורות הכיסאות. נשאתי את עיניי. האישה שפינתה לי מקום באוטובוס ישבה על כיסא אחד, על שניים אחרים שכבה הילדה שפינתה את מקומה קודם, עדן, מניחה את ראשה על ברכי אמה. זה בסדר, תישארי לשבת, התכוננתי לומר לילדה. אבל היא לא אמרה דבר, ורק שיניה נקשו אלה לאלה. "אפשר לבקש ממך טובה?" חייכה אליי האמא שלה. "בוודאי", נעניתי. נו, אחרי החד-שיח המעליב עם בעלה בפאתי האוטובוס, כיצד לא אגיב כך למלאכית הנדיבה. "אני רק מבקשת את הבד הזה שקשור לך לעגלה, זה הכול. הילדה קופאת מקור כאן, באולם ההמתנה", היא הסבירה. התכופפתי והתרתי את קישורי הפראו והגשתי לה אותו. יש עוד שעתיים עד העלייה למטוס, למה שתקפא הילדה. בתור המתארך, בארץ שלנו, להחתמת הדרכונים של החוזרים לארץ טפח מישהו על מותני. הסתובבתי ופגשתי את הפראו שלי, מושט אליי בידה השחומה של עדן הילדה. היא צפצפה לי תודה, והצטרפה אל הוריה המחייכים בשביעות רצון של מי שהצליחו לתפוס תנומה קצרה בטיסה נינוחה כשילדיהם ישנים שנת ישרים לצדם, מכוסים לבטח בפראו סגול. לא נרגנים וטרוטי עיניים כמו אנשים כמוני למשל, שעברו שעה וחצי מסויטות באוויר עם ילדים עייפים, עצבניים, מייבבים ובעיקר סובלים מקור.
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-14 ביולי 2008, 8:58 | | במדור | כללי |
|
קרן הייתה מופתעת אפילו יותר ממני, כלת השמחה. "ז`נט שלי, אם אני לא קובעת אצלה לפחות חודש מראש, בלי שום סנטימנטים היא תוקעת לי את `היומן שלי מלא` הזה שלה". "הוא קבע ביוזמתו", אמרתי בגאווה מוסווה בנונשלנטיות. "בעלי בחיים לא היה חושב על דבר כזה", קרן קבעה בפסקנות. "גם אם היה רוצה להפתיע אותי בכרטיסי טיסה". היא פרגנה במסווה של קנאה. "והוא לא", הוסיפה, שיהיה ברור. "טוב, כמה אפשר לצפות להפתיע כשאתה משתף את הילדים במזימה", חיוך של סלחנות הציף את פניי. "והוא מכיר אותי לא מעט שנים כדי לדעת שהפתעה תוציא ממני מינימום פרצוף חמוץ. שלא לדבר על סירוב להשתתף. אז התכונן מראש וקבע לי תור אצל התולשת, למנוע תירוצים". "מכיר אותך לא רע", קרן שאבה בקולניות ברד קפוא בטעם קפה. "יודע עם מי יש לו עסק". "כן, הקטן הזה", חייכתי ממרום הקידומת המתחלפת שלי. היא הייתה עסוקה מדי במשיית פיסות בצל מהסלט לאחר שיצקה עליו רוטב דיאטתי. בימי חמישי אחרי הצבא המוכרים בשוק היו מתלוצצים איתו, מתעניינים איך הוא, הסג"מ הירוק, הצליח להשיג לו סגן אפורה. הוא היה קורץ בחזרה. מאז הוא כבר הרבה שנים סרן, בימים שהוא במיל., ואצלי הילדים משחקים בדרגות המוזהבות. עם השנים הצטמצמו השנה וחצי שמבדילות בינינו ובאורח פלא התהפכו, כשהוא נעשה למבוגר האחראי ואני נשארתי, או התקדמתי לכיוון אחר, שאינו בהכרח מצטיין ביתרונות של בגרות. "מי צריך את החופשה הזאת?", התבכיינתי כשהוא שלח לי במייל קישור לאתר של מלון באנטליה שהכול בו כלול. "לא חבל על הכסף? לא חבל על שלוש שעות להתייצב בשדה התעופה לפני הטיסה? ומה נעשה שם עם הילדים? לא ראית בחדשות כתבות על אנשים שמעכבים אותם עשרות שעות ואין להם אפילו את מי לתבוע?" "כמעט חמש עשרה שנים אני נשוי, ולא ידעתי שהתחתנתי עם פולנייה", הייתה התשובה שלו. "ארבעים זה לא מספר רגיל, עזבי את כל המסביב, התחילי ליהנות". מאמא שלו הביא מזוודה, ממני רק ביקש להכין רשימה של דברים שצריך לארוז. כולל אקמולי, חיתולים, מדחום, אלתוש וכל מה שאתם מצליחים להעלות על הדלעת. ככה זה כשנוסעים עם ילדים. "אל תשכח שאנחנו נוסעים למזרח התיכון", התנשאתי בתל-אביביות פרברית, "הכול צריך לקחת איתנו לשם". "מה שאת רוצה", הוא השיב באבירות, מייחס את הטרונייתיות שלי למשבר גיל הארבעים שבהכרח יפקוד כל אחד בשלב זה או אחר של חייו הבוגרים. "אפילו טלוויזיה יש שם רק בטורקית וברוסית", הודעתי לאחר בחינה מדוקדקת של אתר המלון, ואולם השמחה כבר התחילה להשתלט ולהתפרץ ולזרוח ממני החוצה, עוטפת בתוכה אותו ואת הילדים. "חופשה של ערסים, אתה יודע, מתפדלאים, אוכלים, שותים, מתגלצ`ים, ושוב אוכלים". "חופשה שחופשים בה", הוא תיקן, "אנחנו הולכים לנפוש, לנוח, ליהנות. רק שימי לב לאוכלים-שותים-ושוב-אוכלים, שלא תחזרי לי הביתה כמו בלון בת ארבעים".
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-6 ביולי 2008, 15:10 | | במדור | כללי |
|
כבר יותר מחודש אני קוראת את "עיר הגנבים". לא קל לי עם הספר הזה. אמנם השפה שלו זורמת, אמנם הסיפור מרתק, אמנם התקופה מעניינת אותי, אבל סיפורי הזוועות קשים לי. במשך שנים ארוכות "התרגלנו" שהזוועה של מלחמת העולם השנייה שייכת "לנו". כלומר לשואה. מהסרטים אנחנו גם מכירים סיפורים על חיילים אמריקנים, בעיקר יהודים, שמגיעים לאירופה, את הנחיתה בנורמנדי, אבל רק בשנה שנתיים האלה מדברים גם על מי שהשתתפו במלחמת העולם השנייה ולא שייכים ליהודים במחנות ההשמדה ובגטאות, לפרטיזנים או למשחררים האמריקנים. אחד הספרים האלה הוא "עיר הגנבים" של דיוויד בניוף. כשערכתי תחקיר לקראת כתיבת הספר שלי תאונת עבודה, למדתי הרבה על היהודים ברוסיה בתקופה מסך הברזל, של המלחמה הקרה. עיר הגנבים מספר על החיים ברוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה. ובאופן מדויק יותר – על החיים במצור בליננגרד בעת המלחמה. לב, המספר, הוא נער יהודי שעומד ממש בצד האחר של המתרס. בזמן שנערים יהודים רבים נמצאים בגטאות ובמחנות ההשמדה, הוא נמצא בצד שלא נכבש בידי הנאצים – העיר הנצורה לנינגרד. הוא מזכיר שם את צבא נפוליאון, שכשל בניסיון לכבוש את העיר, ושוב – זווית ראייה לא מוכרת של תקופת היסטוריה שרובנו מכירים. הספר איננו ממש "רוסי", משום שהכותב הוא תסריטאי יהודי אמריקני, נכדו של לב, גיבור הספר. חייבת לציין שהפרק הראשון בספר התיש אותי משום שהכותב מספר איך הוא הגיע לעשות את עבודת השורשים הזאת על הסבא שלו. היה עדיף אילו נתן את הכותרת "הקדמה" לפרק זה. הייתי מדלגת עליו, ורצה להתחיל בסיפור, שהוא אכן סיפור מושך ומרתק. נראה לי שהעובדה שהכותב הוא תסריטאי תרמה לכך שהספר גדוש תיאורים פלסטיים שמאוד מקשים עליי לא רק את רצף הקריאה אלא את החיים בכלל. הוא מצייר בצורה מאוד ראליסטית ומבהילה מוות, גופות, קניבליזם, רצח. אני די נשברתי בקטע שבו הוא מתאר מילה במילה איך הנאצים ניסרו את רגליה של נערה בת 14 שברחה מהם. ממש ככה. מצמרר. נכון שכזאת היא המלחמה, אבל לא בטוחה שבא לי לקרוא את זה. עם כל הכבוד. יש הומור בספר, יש הומור עצמי, יש בו עובדות שלא ידעתי על קיומן. והוא מעורר המון מחשבות על עצם הקיום של אנשים במצור. לי זה הזכיר את הסיפורים האיומים על המצור בירושלים. איך אנשים יכולים לסבול את הרעב הנורא יום אחרי יום אחרי יום. אחד הדליקטסים בעיר הנצורה הוא "ממתק ספרייה" – חותכים את השדרה של ספר ומוכרים אותה בתור ממתק, משום שהדבק שבו הדביקו את הספר הכיל מעט חלבון. לסיכום: מומלץ לבעלי קיבה חזקה. הייתי שמחה אילו מינון האלימות והזוועות היה פחות גבוה. עיר הגנבים, הוצאת ידיעות ספרים / כתר. מאנגלית: עידית שורר. 297 עמודים. ושלוש נשיקות לנוריתהה
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-1 ביולי 2008, 9:08 | | במדור | כללי |
|
בשלוש וחצי ארזתי קופסת פלסטיק עם פסטה בלי כלום, הוספתי שלוש מגבות, בגדי ים ומצופים. הבריכה מחכה לנו, והימים חמים וארוכים. אמא של ירין התקשרה בעיצומה של האריזה. הרעש ברקע אצלה היה רם, היא יצאה מהעבודה לארוחת צהרים מאוחרת, כך הסבירה. מכל מקום, היא הזמינה את שחר אל ירין אחר הצהרים. "שחר ישמח לבקר אצל ירין", הודיתי לה על ההזמנה, משנה במוחי ברגע את תכניות אחר הצהרים. שני אלה מזמן לא נפגשו, והם בסך הכול בגן חברים די טובים. היתרון העיקרי לכך הוא שאמא של ירין תאסוף את שחר מהצהרון, ערכתי בזריזות דוח רווח והפסד. מצד שני, מה הרווח כאן, הרי בכל מקרה עליי לצאת לאסוף את הקטנה. מילא. "איך זה, עוד לא נכנסתם למוד בריכה שבו כל הקיץ אי אפשר לראות אתכם?" היא עקצה. "דווקא תכננתי ללכת איתם היום לבריכה, אבל אם ירין הזמין את שחר, נשנה את התכנית", השתדלתי לא להיעקץ. רגע לפני שסגרנו יומנים וניתקנו את השיחה היא הזכירה: "אבל לירין יש שיעור התעמלות היום, אז שחר יוכל לבוא רק אחרי חמש וחצי". בבת אחת קפצו ועלו לנגד עיניי חזיונות ביעותים על שעה וחצי ניג`וסית אחר צהרים שבה שחר שב ומשנן את השאלה מתי ירין מסיים את החוג ונוכל לנסוע אליו, תסכולים שמופנים אל הקטנה ואליי, ואחרי צהרימים הרוסים שכוללים הירדמות של שחר על הספה בעוד אנחנו מחכים למחוגי השעון שינועו סוף סוף, יימח שמם. מה עוד שמכסת ההסעות הקבועה שלי בתור נהג מונית מתחילה לעלות על גדותיה וסאת ייסוריי עמה. בכל פעם שחווינו חיכיון כזה נשבעתי לעצמי שלא עוד. לא חוזרים הביתה לחכות לבילוי של אחר הצהרים. זה מחרפן את הילד, מקלקל לי את הגינה ומקלקל את המצברוח. נשמתי עמוק, זקפתי את החזה ונקטתי גישה אסרטיבית נימוסית: "אם כך", אמרתי לאמא של ירין, "בואי נקבע ליום אחר, כשלירין אין חוג". "אבל אי אפשר לפגוש אתכם בשום יום אחר", התלוננה האם, "תמיד יש לכם משהו, תמיד אתם הולכים לבריכה". "נקבע יום שמתאים לכם", השתדלתי להצניע את הביזיון הנובורישי שכרוך במינוי לבריכה. כל אחד וסדרי העדיפויות שלו. "מתי מתאים לך?" "טוב, תראי, זה כבר נעשה בלתי אפשרי אתכם", היא הרצינה, "לירין יש פעמיים בשבוע חוג התעמלות, ועוד פעמיים בשבוע שחייה". "והיא אומרת שאותנו אי אפשר לפגוש?" התבכיינתי לאבא של שחר בערב, "אצלנו אין חוגים קשוחים, ולא הייתה לי שום בעיה לשנות את התכניות כדי ששחר ייפגש עם ירין". אבא של שחר השקיע במבט מלא סימפתיה, ואחרי פרק זמן מדוד החזיר את עיניו אל הטלוויזיה. חמש שניות הן די והותר להוכחת תמיכה באישה כשמדובר בשעת שיא של משחק כדורגל. גם כשמדובר בשידור יומי של משחק זה או אחר. "את פשוט לא מבינה פולנית", הוא הפטיר.
22 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-28 במאי 2008, 15:30 | | במדור | כללי |
|
מכירים את הצירופים המצחיקים האלה, בסגנון חוף-בננה-ביץ` ורשת-האינטר-נט? הנה עוד אחד: משה, הבחור שהעברתי לו חפיפה, סיפר שההורים שלו חזרו מלאי השתאות מטיול בארצות הברית, בעיקר מהגרנד-קניון-הגדול. אז זהו, שהגרנד קניון בחיפה הוא באמת גדול, ויש בו חנות גדולה מאוד של סטימצקי. שם אני אתארח ביום שישי הבא, במסגרת אירועי חג הספר*: אפגוש קוראים וקוראים-לעתיד, ואחתום על ספרים (**), למי שירצה. קל לזכור: יום שישי, בתאריך 6.6 *** ערב קודם ארצה על כתיבה במקום הכי יפה בעולם **** – מושב בצת. ביום שלישי שאחרי כן ***** אתארח בסטימצקי בעפולה. להלן פירוט יותר נוח למשתמש: 5.6 (יום ה`) בשעה 20:00 – "יומן, רומן ומה שביניהם". במועדון לחבר במושב בצת. 6.6 (יום ו`) מהשעה 11:00 – מפגש עם קוראים וחתימה על ספרים – סטימצקי בגרנד קניון, חיפה. 10.6 (יום ג`) מהשעה 11:00 – מפגש עם קוראים וחתימה על ספרים - סטימצקי עפולה. אשמח לפגוש אתכם וכמו שאמר השועל לנסיך הקטן: אם תגידו שאתם מגיעים בשש, אתחיל לשמוח כבר בשעה חמש. הדס ____________ * בסטימצקי, "שבוע הספר" נחגג במשך חודש, לכן אמרתי חג. ** הספרים שעליהם אשמח לחתום הם "רבע עוף" ו"תאונת עבודה". *** ולא, אני לא פותחת פה לשום דבר, חמסה. **** אני לא אובייקטיבית, גדלתי שם. ***** אולי לכם התאריך לא אומר דבר. לאבא של שחר זה כן אומר: יש לו באותו יום מבחן ביהדות בבר אילן. מומלץ להתחיל ללמוד.
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-26 במאי 2008, 12:12 | | במדור | כללי |
|
אבא של שחר נשמע יותר אבוד מכועס, על אף שהשתדל לשמור על טון פיקודי. במשך שעה וחצי היה הטלפון שלי על רטט, ובכלל לא השגחתי בו שהוא רוטט. שעה וחצי בקולנוע, חצי שעה לפני כן כדי להגיע בזמן, שעה אחרי, כי עד שאני מגיעה לקניון זו הזדמנות פז להצטייד בנעליים שלעולם לא אשתמש בהן עוד, כך לדבריו. יצא שבחשבון הסופי, ומישהו עשה חשבון כאן טוב-טוב, היה עליו לבלות ולהתבדר עם שחר ועם הקטנה שלוש שעות. וזה הנטו, בלי הזמן שלקחתי לי לנסיעה, ואני הרי נוסעת כמו צב, אליבא דאבא של שחר. בין ארבע וחצי לחמש אפילו לא פגש אימהות שהוא מכיר מהגן, זו עדיין שעה של מטפלות בגן השעשועים, אז הוא בכלל הרגיש אידיוט, כך סימס לי בהודעות שבכלל לא קראתי. הייתי בסרט, והייתי בו כל כולי. שיקפוץ - מלמלתי לעצמי כשנדלקו האורות ומוזיקת קברט עליזה, כך הגדירה אותה שירה, ניגנה בעוז באולם המתרוקן - והצעתי לשירה שנלך למדוד נעליים. מיס פטיגרו, זה הסרט שהלכנו לראות. כרטיסים קיבלתי בדואר, במתנה, ולכבודם הזמנתי את בת השכנים שתבוא להשגיח על הילדים, כשאנחנו נצא סוף סוף. רק שנינו. לקולנוע. לסרט שאיננו סרט לילדים. אז התכוננתי מראש והייתי מסודרת. עזר לי? קרן, זו בת השכנים, שכחה שקבעה עם חבר שלה לצאת להופעה-מסיבה-הצגה, לא ברור, משהו שרווקים שעוד גרים אצל ההורים הולכים אליו בספונטניות, כמו שרק מי שאין לו ילדים יכול לתכנן. "לכי עם שירה", הציע אבא של שחר באבירות, "אני אשאר עם הילדים". "אבל רציתי איתך, התעקשתי". מה אומר לו? שפינטזתי על ערב רומנטי שמתחיל בהצגה שנייה בקולנוע? אפילו ראשונה תתקבל בברכה. בסופו של דבר הלכתי עם חברה-שהצליחה-למצוא-סידור-לילדים להצגה יומית. אחר-צהרים-בנות. ודווקא יצא לי ערב רומנטי לעילא. מזל שהוא לא בא איתי. "מתוך 14 שורות, שורה 10 באמצע זה בסדר?" שאלה הקופאית באדיבות. חככנו בדעתנו והנהנו. למה לא? הצטיידנו בדלי של פופקורן ושתי פחיות מתוקות, ונכנסנו לאולם ריק וקפוא. מתברר שגם בבית אבות סמוך חילקו כרטיסים. אחרת איך נסביר את שורת הפנסיונריות העולצת שישבה מאחורינו והעירה הערות מטרימות לאורך כל ההקרנה? בשורה האחרונה רשרשו שקיות ניילון בעוצמה כה רבה, שחשבתי שזה חלק מהסאונד של הסרט. בהפסקה סובבתי את הראש באלגנטיות, ונוכחתי לתדהמתי באדם בעל חזות חמורת סבר, חבוש כיפה שחורה, ולצדו על מסעד הכיסא נחה קפוטה מכובדת. אם אבא של שחר היה מוצא את עצמו אאוטסיידר בסיטואציה, בשביל אדון כזה תמהתי עוד הרבה יותר. ואז התחיל הסרט. מה אומר ומה אדבר, אם אבא של שחר היה שם הוא לא רק היה מהדהד בנחרותיו בחלל האולם (שורה 10? יכולנו לבחור כל שורה שנרצה, חוץ משורת הסבתות ו-2 הכיסאות שתפסו הרב המפקח, שקיותיו והמגבעת). אבל אני – וגם שירה – התמוגגנו קשות. עשו אהבה, לא מלחמה, זו בעצם שורת המפתח של הסרט המתוק הזה, שאם אין לכן בחור ללכת איתו לסרט, מהרו לקולנוע עכשיו. סרט בנות הכי מתוק והכי נעים שראיתי מזמן, ובאמת מזמן לא ראיתי סרטים. הימים – או-טו-טו מלחמת העולם השנייה. מטוסים בריטיים מדמים הפצצות מעל לונדון העיר, תרגילי ירידה למקלטים מפרים את השלווה, והבליינים רוקדים. רק לרומנטיקה יש מקום אמיתי בעולם שלנו, כך מחנכת אותנו מיס פטיגרו לאורך כל הסרט, שמתרחש על פני יממה אחת בלבד. מהרגע המייאש שבו היא נזרקת בחוסר כול מבית מעבידה קפדנית ומנת המרק שלה בבית התמחוי נשמטת ארצה ועד הסוף הרומנטי. נו, איך לא? בשביל ויקטוריאנית כמוני – סרט כזה הוא חגיגה. במיוחד שיר אהבה אחד, מלא רגש ופסנתר. אני הייתי הולכת לשם שוב רק בשבילו. "האיש הזה שישב מאחורה", שיתפתי את שירה בתהיותיי כשהדסנו מעדנות בחוץ, בין החנויות, "מה היה לו לעשות בסרט רומנטי כזה?" "במיוחד שהוא בכלל לא צפה בו", היא עדכנה אותי. לה לא הייתה בעיה לתצפת את שכנינו לאולם. "כל הזמן שמע מוזיקה באוזניות, קרא ספר וזלל ממתקים". סליחה?
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|