|
tur2
תוכן
| פורסם ב-14 בנובמבר 2009, 22:23 | | במדור | אקטואליה |
|
רציתי לקרוא לרשומה האח הגדול אבל בימים אלה, המושג כל כך לא קשור למקורות שזה פשוט לא התאים. בכל אופן, אני כל כך כועסת שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, אז הכי עדיף בהתחלה. לפני כמה ימים הבן שלי חזר מבית הספר כולו נסער. המחנכת שלו אמרה שהיא תבקש מההורים את הסיסמאות לפייסבוק, והיא תיכנס לבדוק מה הם כותבים. חוץ מזה היא גם תיקח להם את כל הכסף בפוקר. עצרתי את שטף דבריו. היה נראה לי לא הגיוני שזה מה שהיא אמרה. אמנם איני חושדת בבן שלי שהוא קשה הבנה אבל לעיתים, אפשר לטעות בהבנת הנאמר במיוחד כשמדובר בעניינים שנוגעים ללב. קודם כל, הבטחתי לו, שאיש לא יקבל ממני את הסיסמה שלו, לכלום וחוץ מזה, העניין מורכב והוא מן הסתם לא הבין אותה לגמרי. "אז אם היא תדבר איתך ותביני אותה, תתני לה את הסיסמה?" לא. לא אתן לה את הסיסמה, הבטחתי לו, בלי כל קשר לשום הבנה. ניסיתי להבין ממנו מה היא אמרה והוא סיפר לי שהיו מריבות וכל מיני חילופי דברים שהגיעו לידיעת המורה וחלק מהילדים קיללו (סתום, טיפש, יא אפס) בצ`אטים והיא אמרה שהיא תיכנס ותבדוק איך הם מתנהגים. צחקתי, שתציע לכם חברות, אמרתי והוא נחר בבוז, מי יאשר אותה? האמת שכל העניין נראה לי די טפשי. גם אם ילדים כותבים בשפה לא יפה, איך בדיוק הסיסמה לחשבון הפייסבוק תעזור לה? קודם כל, הם יכולים לשנות. דבר שני הם יכולים לפתוח חשבון אחר ובכלל, היה נדמה לי שכל העניין יצא קצת מפרופורציות ומישהו בטח לא הבין. לפחות הילד נרגע וגם אני הייתי די רגועה. אתמול הוא חזר כולו כעוס. עכשיו, בואי תעזרי לי לשנות את הסיסמה. מה קרה? היום, היא דרשה מכולם לתת לה את הסיסמאות. ונתת? כולם נתנו, הרגשתי שאם אני לא נותן זה יגרור אחריו עונש. האמת? הדם עלה לי לראש. הפיוזים התפוצצו לי באוזניים. איך היא מעזה? אנחנו מלמדים לשמור על פרטיות והיא בגלל חוסר הבנה בסיסי בתרבות האינטרנט גורמת לנזק. קודם כל, שינינו את הסיסמה. אחר כך התקשרתי לאמא של ע`. הוא עוד לא הגיע, אבל היא כעסה כמוני. סיכמנו שהיא תעדכן אותי כשיחזור. אחר כך התקשרה ואמרה, שלא היתה לו בעיה לתת כי "אין לו מה להסתיר". זה לא קשור, אמרתי. גם הנסיך שלי לא משתתף בחגיגת המריבות אבל אין לה זכות לדרוש מפתח לבית שלו. אמא של ע` הסכימה איתי אבל הרגשתי שהיא לא רוצה להתעמת עם המורה. התקשרתי לאמא של ד`. חוץ מהיותה אמא היא גם מורה בבית הספר. התגובה הראשונית שלה היתה: לא נכון. היא קראה לד` שאישרה את דברי. היא לא הבינה מה היא מבקשת, הצדיקה אותה, אני אדבר איתה, היא לא מבינה כלום בענייני אינטרנט. היום חזרה אלי אמא של ד`. דיברתי איתה, כך נפתחה השיחה. היא אמרה שהורים פנו אליה בתלונות על ה"קללות" והיא רצתה לראות מי באמת מקלל. השיחה ביני ובין אמא של ד` נמשכה כרבע שעה, בה היא ניסתה להגן על המורה שכוונתה היתה טובה. הבנתי, שלמרות הנסיון להסביר למורה ששגתה היא לא ממש הצליחה. המורה, מסוג האנשים הדעתניים שבטוחים שדרכם היא הדרך היחידה, עמדה על דבריה שכל כוונתה היתה לגרום לילדים לשפר את התנהגותם ושהיא עשתה זאת על פי בקשת הורים שפנו אליה. כמו כן היה חשוב לה לדעת מי התלונן עליה, ואמא של ד` אמרה לה שזאת אני, כשהיא אומרת לי, אני יודעת שאין לך שום כוונה להסתתר. לצערי, הרגשתי שהכנסתי את אמא של ד` למילכוד. כמורה היא לא הצליחה להתמודד מול המורה הוותיקה ממנה וגם כאמא לא ממש הצליח לה. אני יודעת שאם אפנה למנהלת בית הספר, היא תקבל את דבריי בדבר הטעות החמורה שנעשתה פה, ותסביר למורה שאסור לה לקחת ססמאות של חשבונות מהילדים. פשוט אסור. אני יודעת שאם אעשה זאת, הבן שלי עלול למצוא את עצמו תחת עינה הבוחנת של המורה כי היא ניראית לי מהסוג שאינו סולח. הדרך היחידה היא פשוט להתמם. דיברתי עם הבן שלי. הסברתי לו שהמורה לא התכוונה לרע, היא פשוט לא מבינה את המשמעות של מה שביקשה ומה זה אומר חשבון פייסבוק וסיסמה. שלא ידבר על כך שהוא שינה את הסיסמה ואם היא תתלונן בפניו שלא הצליחה להכנס לחשבון שלו, שיעמיד פנים שהוא לא מבין למה. החיים מסובכים וחבל לי שבגיל אחת עשרה אני צריכה ללמד אותו לטוס מתחת לראדאר אבל אני לא רואה דרך אחרת.
97 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
בסרט שתי פנים למראה, משחקת ברברה סטרייסנד מרצה באוניברסיטה, שנונה, מוכשרת ושמנה. אני אתעלם לרגע מהמסר הכפול בסרט לגבי זה שרק רזות משיגות את האהבה שהן רוצות ואתמקד בעניין שאליו כיוונתי: הביס המושלם. המרצה השנונה והמוכשרת (שהיא גם שמנה) אוהבת לאכול. יש לה מין דרך שבה היא אוספת את המטעמים מהצלחת, אוסף של טעמים על המזלג. ג`ף ברידג`ס שמשחק מולה בסרט, מביט בה מוקסם בזמן שהיא עושה את זה.
The Perfect Bite.
בתור אחת שאוהבת לאכול, הקטע הזה זכור לי היטב. השבוע, זכיתי לנגיסה המושלמת שלי. רביולי בטטה: רביולי במילוי קרם בטטה וגבינת סטרקינו ברוטב שמנת וקצח, אותו אכלתי בג`ויה, ביסטרו ברמת השרון.

אחרי ההקדמה הזאת אני אתחיל מהתחלה. קיבלתי הזמנה מתפוז לבוא לארוחת ערב, בג`ויה, ביסטרו מתחדש ברמת השרון (תודה נעמה פלד המקסימה, החיוך עם האישה). היו שם עוד אנשים מבלוגים ופורומים, ביניהם, פנלופי, מרגריטה פטל ומסטר סתיו. אחרי שהחלפנו מילות ברכה, התיישבו לשולחן ושמענו קצת מילות הסבר, התחילו המנות לזרום לשולחן.

בהתחלה הגיעו שייקים, טרופיקו מקוקוס פסיפלורה אננס וחלב שהיה טעים מאוד, ולטה בננה שהכיל חלב צאן ופירות יער שלא היה לטעמי כל כך בשל חוסר במתיקות. אחר כך הגיעה סלסלת לחמים עם חמאה וריבת עגבניות שרי מדהימה. אז התחילו להגיע הסלטים שאת רובם אהבתי. כל מנה שהגיעה, קיבלה הסברים לגבי התוכן שלה, אחר כך קיבלה התקפת צילומי פאפרצי ואז נדגמה על ידי הסועדים.  אחרי הסלטים והמנות הראשונות הגיע תור הפסטות ואז נתקלתי במנת הרביולי המופלאה. הדקיקות של הבצק, המילוי המושלם ברמת המתיקות שלו, הרוטב שכיסה בעדינות מירבית את הרביולי, והקצח שבו, כל אלה היו הביס המושלם שלי. היו עוד כמה דברים מעניינים, כמו ניוקי ברוטב בשר ומנות בשרים כמו חזה עוף עם תפוחי אדמה, אבל אני כבר הייתי מסופקת למדי. אחר כך הגיעו הקינוחים, סופלה שוקולד חם, עוגת גבינה וקרם ברולה שהתאים בדיוק לטעמי. בתמונה יש מוס שוקולד לבן בין דפי פילו בננה מקורמלת מעל. למרות שעברו כמה ימים מאז, אני עדיין חולמת על הרביולי. אם תרצו פירוט רב יותר, אתם מוזמנים לרשומות של פנלופי ומסטר סתיו. התמונות כולן, באדיבותה של פנלופי, כי אני הפסקתי לצלם אחרי הרביולי. המקום אינו כשר. ג`ויה סוקולוב 66 רמת השרון
17 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-9 בנובמבר 2009, 0:43 | | במדור | אישי |
|
כשפנלופי העבירה לי את השרביט הזה לא עלה בדעתי לאיזה מחוזות נוסטלגיה אני אגיע. מוזיקה זה לא צד חזק אצלי. אני אוהבת לשמוע, אני מתחברת לשירים, אבל אני יכולה להעביר שעות בשקט, כמו עכשיו למשל. לפעמים אני אוהבת דברים שאחרים אוהבים כי אני אוהבת אותם ולפעמים אני נדבקת למשהו שאיש לא אוהב מלבדי. אבל כיוון שהשרביט מדבר על דברים שנוגעים אז יש בי כמה מקומות נגועים כאלה. בצבא הכרתי את החבר "הרציני" השני שלי. הראשון היה אנדרטה בלתי נגיעה ועד שהכרתי את השני לא ממש ביליתי לבד, אבל לא נקשרתי במיוחד לאיש, במיוחד שהייתי בת 19 וחיילת. ואז הכרתי אותו והתאהבתי "עד כלות" כמו שקוראת לזה חברה שלי ועד כמה שניסיתי להתנגד זה היה חזק ממני. ליום ההולדת שלו תיכננתי הפקה שכללה הקלטת שיר, ומי שהקליט שיר בחייו מהרדיו או מכל מקום אחר יודע כמה זה לא היה פשוט (לדעתי בסוף קניתי את התקליט). חוץ מזה תרגמתי את השיר וכתבתי את המילים על קלף שגם זה לקח שעות, התרגום. להקשיב שוב ושוב לכל משפט עד שהייתי בטוחה שהמילים נכונות. פשוט משעשע לחשוב על זה היום. האיכות לא מדהימה אבל זה מה שמצאתי. השיר השני, קשור לאותה תקופה. בשלהי החברות שלנו, החבר עשה שנת שירות בצופים בחדרה. אני שירתתי במרכז ואחד מהחבר`ה במשרד ת` שהיה די מאוהב בי למרות שהשתדלתי לא לשים לב, גר בחדרה. אז אחרי צהריים אחד, נסעתי איתו לחדרה, אליו הביתה, שם התקלחתי והתארגנתי כי החבר גר בדירת קומונה מעופשת שלא היה לי מפתח אליה והוא היה עדיין בצופים שלו. אחרי המקלחת, ת` השמיע לי את המוזיקה שהוא אוהב, כשאני שרועה פרקדן על המיטה שלו והוא שוכב על השטיח. את המתח, אפשר היה לחתוך בסכין אבל שנינו היינו צעירים ותמימים ושמרנו מרחק, כל אחד מסיבותיו. השיר הראשון שהוא השמיע לי היה C`EST LA VIE של גרג לייק מהתקליט הכפול של אמרסון לייק ופאלמר ועד היום השיר הזה חרוט היטב בנשמתי. נחזור רגע שלוש שנים אחורה לארוויזיון של 1980. ארוויזיון באותה תקופה היה ערב חגיגי, משפחתי או עם חברים ובידור ללא תחרות. אני זוכרת את עצמי, תיכוניסטית מהופנטת למסך עם השיר הזה. הרגשתי כאילו הוא שר אותו בשבילי ותהרגו אותי היום אם אני מבינה למה. אני לגמרי זוכרת את עצמי נמסה לגמרי מהעיניים של ג`וני לוגן שר לי מהמסך, "מהי עוד שנה". היום אני אעביר את זה הלאה, אבל לתחושה ההיא יש לי איזשהי נוסטלגיה. כמו שאמרתי, אני לא מוזיקלית בנשמה. לפעמים אני נדבקת לאיזה שיר ואני חייבת לשמוע אותו הרבה. עכשיו אני באינפוזיה לשיר הבא ואין לי שום הסבר הגיוני לעניין. לרדוף מדרכות של אדל. ועוד שיר, שאני מתקרצצת עליו בימים אלה, של מאור כהן: לילה עיר. ולסיום: הבן שלי לא ממש מתלהב מהמוזיקה שאני אוהבת. הוא די ג`יי עם פוזה והחינוך המוזיקלי שלו רחוק ממני שנות אור. אבל הוא אוהב להכין לי דיסקים שאשמע באוטו. הוא שולח לי שירים במייל ושואל אם אני אוהבת ואני מאשרת לו מה יכול להכנס לדיסק. בכל אופן, כשהוא הכין לי דיסק חדש בשבוע שעבר, לא היו לו מספיק שירים אז הוא שאל אם יש לי משהו שהייתי רוצה ושלחתי לו קישור לשיר הבא ששמעתי במקרה ברדיו. הוא אכן הכין לי את הדיסק, אבל בימים האחרונים אני שומעת את השיר מתנגן בחדר שלו. אתמול הסעתי אותו ואת חבר שלו והוא שיחק עם המוזיקה עד שהגיע לשיר הזה. החבר התעניין והוא ענה ואני שאלתי, מוצא חן בעיניך השיר? כן, הוא ענה. אבן דרך. ואת השרביט הזה אני מעבירה למי שבא לו לשתף אותנו במוזיקה שנוגעת בו. בלי מחוייבות.
15 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-5 בנובמבר 2009, 21:34 | | במדור | אישי |
|
אני גרה באותו בית דירות כבר שמונה עשרה שנה. יש הרבה דיירים שהתחלפו ויש כאלה שעוד כאן לפני. יש כאן כל מיני אנשים, ועם רובם אני ביחסים של שלום-שלום, חוץ מהשכנה בקומה רביעית. הפרצוף שלה תמיד חמוץ והפסקתי להגיד לה שלום אחרי הפעם השלישית שהיא לא ענתה לי, אבל היא לא קשורה לסיפור. מי שכן קשורה זאת דוקא בת שבע, השכנה שלימדה אותי להכין דגים חריפים, שהבנות שלה היו הבייביסיטר של ילדיי ושבעלה תמיד גורם לי לתחושה לא נעימה. לפני שנה, פגשתי אותו בכניסה לבניין והוא התנפל עלי בחיבה ונתן לי נשיקה על הלחי. למרות שהוא תמיד גרם לי לתחושת אי נעימות, לא לקחתי את זה קשה מידי ולא אמרתי כלום. אבל אחר כך התחילו הטלפונים. כלומר בהתחלה זה היה כביכול אחרי שחיפשתי את בת שבע, ואז הוא היה מתקשר ונותן לי לדבר איתה. אחרי פעמיים כאלה הוא התחיל להתקשר ולשאול מה שלומי ואיך אני מרגישה ומה אני עושה עכשיו. נפנפתי אותו בעיקר, ב-אני עסוקה או אין לי זמן או שפשוט לא עניתי. ערב אחד בחוזרי מהעבודה, רציתי לדבר עם בת שבע ועליתי אליה. הוא פתח לי את הדלת והציע לי להכנס. החושך מאחוריו גרם לי לשאול אם בת שבע בבית והוא אמר שלא, היא נסעה לאחותה בצפון. אמרתי שרק באתי לשאול משהו והילדים לבד בבית. הוא ניסה בכל זאת: תיכנסי, אני אכין לך קפה, אבל אני נסוגותי לעבר המעלית במהירות, כשאני מבקשת שהיא תתקשר אלי כשהיא חוזרת. היא תחזור רק בעוד יומיים, אמר. למחרת הוא התקשר שוב. אמר שהוא לבד ומשעמם לו, ואולי אבוא לארח לו חברה. אמרתי שאני עסוקה ואין לי זמן. בכל זאת הוא התקשר שוב ביום שלאחריו. הפעם אמרתי לו בתקיפות: אני מבקשת שלא תתקשר אלי. אני רק מתעניין בשלומך, ענה לי. זה לא מתאים ואל תתקשר אלי. הלב שלי פעם בחוזקה. מעולם לא התעמתתי בצורה כזאת עם מישהו. בדרך כלל הלא המחייך שלי היה ברור. כשאני אומרת לא, אני מתכוונת ללא גם אם זה בחיוך, אבל האיש הזה עשה לי רע. הוא היה קרוב מידי. מאותו זמן, לא הלכתי אליה בלי להתקשר קודם ולוודא שהיא בבית. לפעמים כשבאתי, הבאתי איתי את הילד הצעיר לתגבורת. ובאתי פחות, הרבה פחות. לפעמים היא התקשרה, מה קורה, מה נשמע? עסוקה, עבודה, ילדים. גם כשבאתי, אחרי הפצרות, שמרתי מרחק. היה נראה שהכל עבר. אתמול התקשרתי והוא ענה. שלום, אמרתי, בת שבע בבית? לא. טוב, תמסור לה שהתקשרתי. אולי תבואי לשתות אצלי קפה? לא, תודה. אני רק רוצה לעשות לך טוב. ביי, עניתי וסגרתי. שוב לא אלך לבקר את בת שבע. שוב היא תשאל למה. שוב אתרץ זאת בילדים ועבודה. וכי יש לי ברירה אחרת?
33 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 |
קיבלתי הזמנה להשקת מוצר חדש לטיפול בקמטים. האמת שלא קראתי את ההזמנה בעיון. מיטל מתפוז התקשרה ושאלה אם מתאים לי ארוחת בוקר. ציפי ממשרד יחסי הציבור התקשרה ושאלה אם אני יודעת איך להגיע. אני בדקתי ביומן וראיתי שאין פגישות אז החלטתי לפרגן לעצמי את ארוחת הבוקר בלי ממש לדעת במה מדובר. למרות שיצאתי מוקדם הנסיעה לתל אביב היתה מתישה. כבר שכחתי מה זה לנסוע בפקקים. כשהגעתי לסי-אנד-סאן בחוף תל ברוך, למסעדת סיטארה, הרגשתי כאילו נוספו לי עוד כמה קמטים. בדרך לחדר הפרטי, אליו הפנתה אותי המארחת, שאל אותי מישהו, "על מה מסיבת עיתונאים?" בהסח הדעת עניתי לו, "השקת מוצר לפנים", ואז נקלטה לי שאלתו, מסיבת עיתונאים?
אכן, בנוסף אלי, בלוגרית בתפוז ועוד מנהלת פורום בתפוז, היו שם שתיים או שלוש עיתונאיות של עיתוני נשים כמו את ולאישה. לשניה הרגשתי כמו מיני-סלב. הנושא היה השקת מוצר חדשני, שנרשם כפטנט להקטנת קמטי הבעה. התחלנו בארוחת בוקר טעימה מהזן הישראלי והיתה טעימה ביותר. אחרי הקפה התפנינו לשמוע הרצאה מפי מנהל השיווק של חברת לבו העולמית, שסיפר על החברה וגם הסביר את התפיסה השיווקית של המוצר. הרעיון הוא לשווק מוצרים שהם יותר פארא-רפואיים מאשר קוסמטיים ולכן הם ישווקו בפארמים ובתי מרקחת ולא בפרפומריות שאין בהן רוקח. המוצרים אינם זולים, והמחירים שלהם דומים למחירים של חברות הקוסמטיקה שממותגות גבוה, אבל אני לא לקוחה לדוגמה. המשתתפות האחרות, הפגינו ידע והבנה הרבה יותר ממני.
אחר כך דיברה אסתי, המנכלית של החברה הישראלית BLUEYS שמשווקת את המוצרים בישראל, אישה מקסימה ויפיפיה, על אף קמטי ההבעה שלה.
אני כמובן, מיד התחברתי בתחושה לחברה שיש לה מנכלית, מנהלת שיווק, וגם משרד יחסי הציבור שלה יוצג שם על טהרת המין הנשי. אסתי הסבירה על התהליך שבו עובד התכשיר על הפנים וכיצד משתמשים בו. אחר כך שאלנו שאלות, קיבלנו תשובות ובסופו של דבר גם אריזה של המוצר להתנסות בו בבית. אני למשל הייתי מוטרדת מנושא ההיפו-אלרגניות כיוון שעיני מאוד רגישות. הבטיחו לי שהמוצר נבדק ונוסה, אבל כמובן עדיף לנסות קודם במקום בטוח כמו על היד. לא שזה ממש עוזר לי כי אין לי רגישות בידיים רק בעיניים.
 אמנם אין לי קמטים רבים אך בכל זאת הגיל עושה את שלו. החלטתי לנסות. את הפוסט הזה אני כותבת כשפני מכוסות בציורי מלחמה אינדיאניים, רחוק מהעיניים. למזלי, אין לי קמטים מסביב לעיניים אז נושא הרגישות ירד מהפרק. הטיפול עצמו אינו מסובך. בעזרת מזרק שחודו קטום שואבים את התכשיר מתוך הבקבוקון ואז מזלפים את החומר על הקמטים בצורה מדוייקת. בתמונה שצירפתי רואים את זה בבירור. המזרק עצמו רשום כפטנט של חברת LABO.

מחכים עשר דקות ואז מורחים את החומר על הפנים במקום הקרם שמורחים בלילה. אצלי זה כמובן לא במקום כי אני עצלה, אבל בינתיים אני מקפידה למלא אחרי ההוראות. את הטיפול צריך לבצע במשך 20 יום וזה אמור להפחית את העומק של הקמטים. ראינו גם מצגת עם תמונות של נשים, לפני ואחרי.
אני אשתדל להייותר יותר טובה ממה שאני בדרך כלל ולהתמיד עד תום התקופה ואז אוכל לספר לכם אם יש שינוי.
16 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|