ביום שישי היתה לנו פעילות ירוקה בבית הספר, בכיתה של הבן הצעיר. בשלב כלשהו יצאנו החוצה ועמדנו, כמה הורים ושוחחנו. התקרב אלינו אבא מכיתה אחרת ואני זיהיתי את אבא של ט. שלמדה עם הבן הגדול ובירכתי אותו לשלום. הוא השיב בברכה והחלפנו כמה מילות נימוס, שאלתי לשלום אשתו ולשלום ט. והוא שאל היכן לומד הבן הגדול.

 

זה תמיד מתקיל אותי, השאלה הזאת.

באיזה כיתה? י"ב, אני עונה.

עוד מעט צבא? כן, כן.

 

אבל בית הספר שלו הוא לא בדיוק בית ספר. מצד אחד, לא מתאים לי לשקר ולומר, למשל, אנקורי. מצד שני: פרוייקט.

 

אני מתאמנת על זה ויוצא לי המשפט הבא: הוא לומד בפרוייקט מיוחד של העיריה.

 

מיד אני גם חשה צורך להסביר: הוא לא כל כך הסתדר בבית ספר רגיל, והוא גם היה שנה אצל אבא שלו בחו"ל. קשה לו עם מסגרת. אבא של ט. מהנהן ואז אחת האמהות אומרת לי: באמת רציתי  לשאול אותך, בשביל חברה שלי, איך מגיעים לפרוייקט הזה?

 

אחר כך אני נתקלת באמא של ד. שצעיר מהבן הגדול בשנה. הם היו יחד בגן ונשארו חברים עד סוף היסודי. לה כבר סיפרתי, מזמן על בית הספר.  היום היא שואלת אותי על הצבא.  אני עונה בכנות שאין לי מושג. כלומר, הוא חולם על קרבי ואני יותר חוששת מחוסר היכולת שלו להסתגל למסגרת. קשה לי להאמין שהם לא יתהו על קנקנו למרות רצונו העז אבל גם עם דחיות קשה לו להתמודד. בקיצור, חרב פיפיות.

 

ואז הוא מגיע  (שכח את המפתח), בלונדיני עם עיניים כחולות, חיוך כובש, גבוה,עם קצת עודף משקל (בדיאטה עכשיו). המורות שלו לשעבר שואלות בשלומו, אח שלו משוויץ באחיו הגדול.  אפילו אני מקבלת חיוך: הי, אמא.  והוא נראה כל כך, נורמלי, כל כך בחור לעניין ואני יודעת שזה לא בדיוק ככה שהמראה החיצוני שלו מטעה. ולפעמים, רק לפעמים, אני מקנאה באמהות שלילדים שלהם יש נכות נראית לעין. שלא צריך להסביר למה הוא לא לומד, או סתם מבלה את ימיו בשינה. נכון, יש לו ימים מוצלחים יותר. יש ימים שהוא קם בעשר והולך ללמוד בלי שהמורה התקשרה אליו שמונה פעמים.

 

ואז אני קוראת את הפוסט הזה, ונזכרת בפוסט הזה, שאני כתבתי ומזכירה לעצמי שאנחנו לא יכולים לבחור או להעדיף. זה הילד שלי, לטוב ולרע. זאת ההתחייבות שלי מהרגע שבו בחרתי להביא אותו לעולם. ולכן אני לא יכולה לענות על השאלה: מה הייתי מעדיפה.

 

כי נכון לעכשיו, קשה לי. קשה לי לראות אותו מתמודד עם דחייה של הצבא, קשה לי לראות אותו ישן עד הצהריים. קשה לי כשהוא בא אלי ואומר לי בטון ילדותי: משעמם לי. מצד שני, הוא עבד בשבוע שעבר שלושה ערבים כדי-ג`יי, ולמרות זאת קם בזמן כדי ללכת ללימודים.

 

לפני שנתיים עוד הייתי עסוקה בהתנפצות החלום שלי, הציפיות שלי ממנו שנתקלו במבוי סתום. היום אני חיה בריאליטי שלי, שבו אני מקבלת את הבן שלי עם כל הקשיים שלו, ועוזרת לו לממש את הפוטנציאל הקיים בו.

 

אז הוא לא לומד בבית ספר, הוא לומד בפרוייקט.