מַה יֵּשׁ בַּקַּיִץ? 

מאת: חיה שנהב
בַּקַּיִץ יֵּשׁ –
אֲבַטִּיחִים

וּמֶלוֹנִים

וַענָבִים

וְיָם,

בְּרֵכַת שׂחִיָּה

בְּגָדִים קְצָרִים

הַרְבֵּה גּלִידָה

וְגַם

אֲפַרְסְקִים

וּמִשְׁמְשִׁים

וּזְבוּבוֹנִים

וְיַתּוּשִׁים

וְסַנְדָּלִים

וְכוֹבָעִים

וּמַזִּיעִים

וְחַם.

 

הכותרת : קיץ  והכיתוב לתמונות משלימים את העיצוב הויזואלי.

"קיץ, קיץ!חם מאד!

אשתכשך במים עוד ועוד..."  

 

הגר אוהבת מים.

באוצר התצלומים שלה ישנם תמונות רבות של מים.

הנה עוד דף באלבום - שעוצב והוצג באתגר פרס בבלוג של  craftime 

 

 

דפי הרקע : מי הבריכה הכחולים הכתיבו לי את בחירת הגוון של דפי הרקע - אך במחשבה שנייה הייתי משנה את דפי הרקע לצבעי שמנת או גווני הירוק אלה היו מקפיצים את התמונות ומשדרגים את העיצוב.

 

מה דעתכן?

 

 

מספר התמונות שצולמו באירוע ונבחרו היה רב חשבתי לעצב כאן כפולה וויתרתי.

עיצבתי אלבום אקורדיון קטן והיצגתי בו את התמונות המצולמות בתוך הבריכה -

זוהי פינה איטראקטיבית בה הצופה צריך לפתוח את האקורדיון בעזרת צ`יפורדים מסמלי הקיץ .

 

 

 

חסר התועלת, מורט העצבים,

 של שאיפה לבית מצוחצח ומבריק בכל רגע נתון,

למקרה שמישהו יבוא.

  כי זה לא מצליח לי.

מעכשיו אני אסדר רק לקראת בוא האורחים.

 לא דקה קודם. כי מחיר העבדות כבד מדי.

 ואל תבואו בלי לצלצל, כי אני לא אפתח.

של להיות מתוקתקת לפי צו האופנה האחרונה.

צר, רחב, גבוה, נמוך, עד הברך, אחרי הברך. התייאשתי. בעיקר אחרי כמה פעמים שכל כך התאמצתי, שבסוף נראיתי כמו בדיחה.

זהו, אני משתחררת. אני לובשת מעכשיו רק מה שמחמיא לי.

 מצידי שירעבו המעצבים.

 זהו, חברות יקרות מאוד שלי,

 אנחנו נפרדות. אני יורדת.

אני חוזרת לגובה נורמלי, לאפשרות לרוץ אם אני מאחרת,

 לרקוד אם אני מאושרת, ולהסתובב לעשות סידורים בנחת,

 בלי לחלום על לחזור כבר הביתה ולהוריד אתכן מעלי.

 וירכיים רזות כמו זוג קביים.

 זה לא יקרה. אני אחטא באכילת יותר מדי מתוק מדי פעם,

 באכילת המבורגר בשעה מאוחרת מדי,

ולעיתים גם אקנח עם צ`יפס. אחר כך אני אלך למכון כושר,

 זה עונש שאני מוכנה לקבל,

 אבל אני לא אתייסר עד עמקי נשמתי.

כי אף קמפיין לא מחכה לי, ואף רוברטו לא יצעק עלי,

ובעיקר כי מותר לי. גדלתי.

 כי אני לא. אני בסדר, די נחמדה, מוכנה לעזור,

אבל עד גבול מסוים. וכשאני חוצה את הגבול הזה,

 ומשתדלת יותר מדי, ונותנת יותר מדי,

 אני בסוף מתרגזת.

 מתרגזת לגלות שמקבלים את זה כמובן מאליו.

 ואז אני ממש מגעילה. חבל. מעכשיו אני נותנת רק כמה שבא לי.

 לכל מצוקה ולכל שיחת נפש,

בעיקר כי אתם אף פעם לא שואלים אם אני יכולה לדבר עכשיו.

 מעכשיו אני מסננת. תשאירו הודעה.

 מבטיחה לחזור. וזה לא אישי, אני פשוט לא יכולה לדבר עכשיו.

 ואני אקבל את זה שתעשו לי בדיוק אותו דבר.

 הריני מוותרת בזאת לעצמי על היותי אם השנה.

 כי גם את זה אני לא מצליחה לעשות.

 תמיד יהיו אמהות שיש להן יותר מרץ להרפתקאות,

 שהן יותר סבלניות, יותר מעורבות,

 יותר מבינות, שיודעות יותר להציב גבולות, שיותר מפנקות,

 ושהן בכלל יותר מוצלחות. אבל אף אחת, ילדי היקרים,

 לא תאהב אתכם כמוני, וכשצריך,

 אני אוריד את הירח בשבילכם גם באמצע היום.

 אבל אני לא יכולה לעשות את זה כל רגע וכל דקה. סליחה.

הייסורים שבאים בעקבות זה שאני לא מצליחה

 להיות כל הזמן מצוינת ומצטיינת,

 מתוקתקת ומסודרת, מדייקת ומחייכת כל הזמן.

 כי אני בין כה לא מצליחה להיות כזאת.

 אני סתם נקרעת, ובסוף אני נורא עצבנית וכעוסה,

נראה לי שאם אשתדל קצת פחות יצליח לי הרבה יותר,

 וכולם ירוויחו. ובעיקר אני.

תחי החירות.

כבר יותר טוב לי.

חמישה דברים שזכותנו להגיד :

1. לא מסתדר לי.

2. לא מצליח לי.

3. לא בא לי .

4. לא מתחשק לי.

5. לא.

`כשהנשמה מאירה,

גם שמיים עוטי ערפל מפיקים אור`