כשהייתי ילדה קטנה, עוד בבי"ס יסודי, נהגנו אחיותיי ואני לבקר את הסבתות בסוף השבוע.

 

לאמא של אבא היינו הולכות כל יום שישי מיד אחרי ביה"ס. היא היתה מכינה לנו ארוחת צהריים: מרק עוף עם גזר ושקדי מרק, מלווה בסיפור על אשה שאהבה מאד ואכלה הרבה גזר עד שנהיו לה לחיים כתומות, קציצות ברוטב עגבניות (ואני קוראת להן, כפי שהיא קראה להן ברומנית: קיפטלוצה מרינטה) - שעד היום אני יכולה להריח את הריח המשגע שלהן, שהייתי מזהה אותו בשניה שנכנסתי אליה לדירה, וקוביות תפוחי אדמה מטוגנות פריכות ומדהימות.

כמובן שלא כל יום שישי היתה אותה ארוחה, אבל כשאני מנסה להיזכר, אלו המאכלים שאני זוכרת. אלו שאהבתי במיוחד.

היתה לה קופסת עוגיות ממתכת, שעוגיות כבר לא היו בה, אלא טוסטים יבשים. משום מה, ככל שהם היו יבשים יותר, הם היו טעימים יותר.

במקרר תמיד היו חמאה, דבש, ריבה. לרוב גם קונפיטורה כלשהי.

אני לא זוכרת מתי לאחרונה אכלתי פרוסה מרוחה בחמאה וסוכר, או טוסט עם דבש. אני זוכרת שאצלה זה היה דבר שבשגרה.

במזנון שבסלון תמיד היה בקבוק שרי, בקבוק קוניאק, ותמיד היה ממתק כלשהו מוחבא.

מול המזנון עמד פסנתר, וכל יום שישי, אחרי הארוחה, קיבלתי שיעור בפסנתר. סבתא שלי אהבה מאד את הפסנתר וניגנה עליו  בצורה מדהימה. היא לא אהבה לטעות, ופעמים רבות כשטעתה, היתה סופקת כפיים ומתחילה מחדש.

בדרך כלל כשנגמר שיעור הפסנתר שלי (כן, רק שלי, כי אחיות שלי התייאשו הרבה לפניי והפסיקו ללמוד), אבא שלי היה מגיע מהעבודה, יושב לאכול צהריים ולדבר עם אמא שלו, ואחיות שלי ואני היינו מתיישבות לצפות בטלביזיה, בשחור-לבן. טקס קבוע היה לצפות יחד ב"מסע בין כוכבים", וכשהתחיל הפרק היינו קוראות לאבא שלי וסבתא שלי להצטרף.

בדרך כלל אחרי הפרק היינו נפרדים ונוסעים הביתה.

לא להאמין כמה שנים לא חשבתי על הטקסים האלו של יום שישי...

 

בשבת היינו הולכות לסבתא השניה, אמא של אמא.

בדרך כלל אבא שלי היה מסיע אותנו לסבתא, והוא היה נוסע לאמא שלו, ומבלה איתה את היום, ואחרי הצהריים עובר לאסוף אותנו בחזרה הביתה.

גם כאן כמובן היינו אוכלות צהריים: כבד קצוץ, בורשט, קלופס עם אורז או תפוחי אדמה, עוף בקוקי עם גזר ותפוחי אדמה, רולדת בשר, קוגל מלוח ועוד ועוד. לקינוח היה מרק פירות, גלידות, קציפת לימון - ואלו רק מעט הדברים שהיא היתה מכינה. סבתא שלי אהבה לבשל, ועוד יותר אהבה לראות אותנו אוכלות.

כשהיינו מגיעות בבוקר היינו צופות בה מכינה את הארוחה ולפעמים גם עוזרות.

אחרי הארוחה היינו יושבות לשחק. לפעמים דומינו, אבל לרוב קלפים, ובעיקר רמי. בלי סבתא שלי היינו משחקות "מלחמה".

בין לבין היינו יושבות במרפסת, נותנות לשמש לחמם אותנו, משקות את העציצים, קוראות, מדברות. 

בחצר הבית של סבתא שלי היו עצים ועליהם פרחים לבנים.

הפרחים האלו הם שהניבו את הפוסט הזה.

היינו יורדות לחצר עם שקית ניילון, אוספות לתוכה את הפרחים היפים ביותר מבין אלו שכבר נשרו אל האדמה (אף פעם לא קטפנו מהעץ). אצל סבתא שלי, בכניסה לבית, היתה על השולחן קערה רחבה ונמוכה בצבע כחול משגע. היינו ממלאות בה קצת מים ומסדרות את הפרחים. הריח המשגע שלהם היה מתפזר בכל הכניסה.

 

 

 

לפני יומיים, כשהייתי אצל אחותי, הופתעתי לראות קערה קטנה מלאה מים ו-8-9 פרחים כאלו צפים להם במים, והזכרונות פשוט התחילו להציף אותי.

לא להאמין כמה מהר הזמן עובר.

 

אמא של אבא נפטרה לפני כ-20 שנים (בינואר הקרוב יהיה 20).

אמא של אמא נפטרה לפני כ-3 שנים (בעוד חודש).