|
tur2
תוכן
| פורסם ב-15 בנובמבר 2009, 12:35 | | במדור | כללי |
|
פוסט קצרצר: תודה רבה לכולכן על התגובות לפוסט הקודם. אם אודה על האמת, לא נכנסתי לבלוג מרגע שפרסמתי את הפוסט ועד עכשיו, אבל התגובות מגיעות אליי למייל, כך שקראתי את כולן, וזה חימם לי את הלב, אז תודה על שהצלחתם להפשיר אותי כל פעם לשניה נוספת. חזרנו מאיכילוב, והבשורות טובות. אכן מדובר רק בבצקת, ולא בסרטן. אבל גם בצקת זה לא טוב, במיוחד לא כשאבא שלי ממשיך לעשן. במיוחד לא כשיש סיכוי שהבצקת תמשיך ותגדל עד שתתחיל לחנוק אותו, ואז יידרש ניתוח, וזה כבר מסבך הכל. אז הוזמנו לביקורת בעוד שלושה חודשים. עד אז, אני אנסה לנשום קצת יותר בקלות, רק שהכאב המטורף מסביב לעיניים שלי וברקות יעבור כבר...
12 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-12 בנובמבר 2009, 22:03 | | במדור | כללי |
|
סרטן. מילה כל כך קטנה, אבל עם יכולת הפחדה ענקית. מחלת הסרטן מלווה אותי לצערי כל חיי. אמי נפטרה מסרטן שד כשהייתי בת שלוש, אחרי שלוש שנים של מאבק במלחמה. התוצאה היא שלא ממש יצא לי להכיר אותה. אני זוכרת ממנה קטעי תמונות, אבל בעיקר קטעי סיפורים שסיפרו לי. אני יודעת שהיא היתה מורה להסטוריה ותנך. אני יודעת שהיא למדה ומאד אהבה פסיכולוגיה, ותמיד היו לנו ספרי פסיכולוגיה בבית. אמנם ישנים מאד, אבל בילדותי אהבתי ללטף אותם ולחשוב עליה. אולי בגלל זה נמשכתי גם אני כל כך אל הפסיכולוגיה? לא יודעת. אני יודעת שאני לא אוהבת היסטוריה, אז אולי אין קשר. דודה שלי נפטרה מסרטן הלבלב לפני כמעט 20 שנה. בחצי שנה האחרונה של חייה ידענו שהיא חולה בסרטן, והיא חשבה שיש לה צהבת. הרופאים העדיפו לא לספר לה. סרטן הלבלב הוא סופני. השאלה היחידה היא כמה זמן נותר בין האבחנה למוות. קרוב משפחה אחר שלי חלה בסרטן הדם, והצליח לצאת מזה. מספר שנים אחר כך, הסרטן חזר. סוג אחר של סרטן, אם אני לא טועה. הוא עדיין נלחם, ולשמחתי מנצח, לפחות בינתיים. לפני כשלושה חודשים אבי קיבל מכה במרפק, והמרפק התנפח. אחרי כמה ימים, כשראינו שהנפיחות לא יורדת, הצלחנו לשכנע אותו ללכת למוקד של מכבי. שם, לאחר צילום, אמר לנו האורטופד שאין מה לדאוג מהנפיחות. הוא קיבל מכה חזקה, וזה ירד עם הזמן. אבל בצילום הוא ראה ממצא מחשיד. החשד: סרטן העצמות. קבענו תור לאיכילוב, למרפאה אורטופדיה אונקולוגית. בדחילו ורחימו הלכנו, חיכינו בתור, ונכנסנו סוף סוף לרופא. הוא הסתכל על הצילום, בדק שוב ושוב, התנצל ויצא מהחדר. אחרי כמה דקות חזר עם מנהל המחלקה וסגן מנהל המחלקה. שלושתם עמדו מול מסך המחשב, הסתכלו מקרוב, מרחוק ושוב מקרוב. הם לא הצליחו להבין מה ראה האורטופד במוקד. להם הכל נראה טוב. אבי ואני התחלנו לצחוק. מהקלה יותר מכל דבר אחר. פיו, אפשר לנשום. בשבוע וחצי האחרונים אבי חולה. אולי חולה היא מילה קצת מוגזמת. מרגיש לא טוב. אין לו חום, אבל הוא מרגיש לא כמו תמיד, והקול שלו משחק. נעלם וחוזר. נעלם וחוזר. וגם כשחוזר - הוא נשמע צרוד מאד. אחרי שבוע וחצי הצלחתי לשכנע אותו ללכת לרופאה. היא רק הסתכלה עליו ומיד שלחה אותנו למיון. "את לא רואה את השפתיים שלו?" היא שאלה אותי. "הוא בקושי נושם". אבא שלי אמנם עם מחלת ריאות כרונית (אמפיזמה, למי שמכיר), אחרי ניתוח מעקפים מרובע (כבר 6 שנים עוד מעט) ועדיין מעשן כבד, אבל דווקא עם הנשימה הפעם לא היתה שום בעיה. אבל בכל זאת הלכנו למיון. שם שלחו אותנו למרפאת אף-אוזן-גרון, לראות רופא מומחה. הוא הסתכל, בדק טוב טוב, התנצל ויצא לרגע מהחדר. חזר אחרי כמה דקות עם רופא אחר, וביקש ממנו להסתכל גם כן. הרופא השני הסתכל, בדק טוב טוב, והודיע חד משמעית שהוא צריך לבדוק עם מכשיר טוב יותר, שנבוא שוב ביום ראשון. החשד: יש בצקת על מיתרי הקול, אבל על אחד מהם יש חשד לגוש סרטני. סרטן הגרון. אז ביום ראשון בבוקר אנחנו מתכוונים להתייצב במרפאה, ואני מתכוונת להעביר את כל סוף השבוע בהתעלמות מכוונת מהחשדות האלו, ולהתחיל לדאוג רק כשיאמרו לי שבאמת יש למה לדאוג, ואני עדיין מקווה שיאמרו שזו אכן רק בצקת. תחזיקו לי אצבעות? דיילי
תגיות בבלוגיה:
סרטן,
|
20 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-7 בנובמבר 2009, 22:36 | | במדור | כללי |
|
כשהייתי ילדה קטנה, עוד בבי"ס יסודי, נהגנו אחיותיי ואני לבקר את הסבתות בסוף השבוע. לאמא של אבא היינו הולכות כל יום שישי מיד אחרי ביה"ס. היא היתה מכינה לנו ארוחת צהריים: מרק עוף עם גזר ושקדי מרק, מלווה בסיפור על אשה שאהבה מאד ואכלה הרבה גזר עד שנהיו לה לחיים כתומות, קציצות ברוטב עגבניות (ואני קוראת להן, כפי שהיא קראה להן ברומנית: קיפטלוצה מרינטה) - שעד היום אני יכולה להריח את הריח המשגע שלהן, שהייתי מזהה אותו בשניה שנכנסתי אליה לדירה, וקוביות תפוחי אדמה מטוגנות פריכות ומדהימות. כמובן שלא כל יום שישי היתה אותה ארוחה, אבל כשאני מנסה להיזכר, אלו המאכלים שאני זוכרת. אלו שאהבתי במיוחד. היתה לה קופסת עוגיות ממתכת, שעוגיות כבר לא היו בה, אלא טוסטים יבשים. משום מה, ככל שהם היו יבשים יותר, הם היו טעימים יותר. במקרר תמיד היו חמאה, דבש, ריבה. לרוב גם קונפיטורה כלשהי. אני לא זוכרת מתי לאחרונה אכלתי פרוסה מרוחה בחמאה וסוכר, או טוסט עם דבש. אני זוכרת שאצלה זה היה דבר שבשגרה. במזנון שבסלון תמיד היה בקבוק שרי, בקבוק קוניאק, ותמיד היה ממתק כלשהו מוחבא. מול המזנון עמד פסנתר, וכל יום שישי, אחרי הארוחה, קיבלתי שיעור בפסנתר. סבתא שלי אהבה מאד את הפסנתר וניגנה עליו בצורה מדהימה. היא לא אהבה לטעות, ופעמים רבות כשטעתה, היתה סופקת כפיים ומתחילה מחדש. בדרך כלל כשנגמר שיעור הפסנתר שלי (כן, רק שלי, כי אחיות שלי התייאשו הרבה לפניי והפסיקו ללמוד), אבא שלי היה מגיע מהעבודה, יושב לאכול צהריים ולדבר עם אמא שלו, ואחיות שלי ואני היינו מתיישבות לצפות בטלביזיה, בשחור-לבן. טקס קבוע היה לצפות יחד ב"מסע בין כוכבים", וכשהתחיל הפרק היינו קוראות לאבא שלי וסבתא שלי להצטרף. בדרך כלל אחרי הפרק היינו נפרדים ונוסעים הביתה. לא להאמין כמה שנים לא חשבתי על הטקסים האלו של יום שישי... בשבת היינו הולכות לסבתא השניה, אמא של אמא. בדרך כלל אבא שלי היה מסיע אותנו לסבתא, והוא היה נוסע לאמא שלו, ומבלה איתה את היום, ואחרי הצהריים עובר לאסוף אותנו בחזרה הביתה. גם כאן כמובן היינו אוכלות צהריים: כבד קצוץ, בורשט, קלופס עם אורז או תפוחי אדמה, עוף בקוקי עם גזר ותפוחי אדמה, רולדת בשר, קוגל מלוח ועוד ועוד. לקינוח היה מרק פירות, גלידות, קציפת לימון - ואלו רק מעט הדברים שהיא היתה מכינה. סבתא שלי אהבה לבשל, ועוד יותר אהבה לראות אותנו אוכלות. כשהיינו מגיעות בבוקר היינו צופות בה מכינה את הארוחה ולפעמים גם עוזרות. אחרי הארוחה היינו יושבות לשחק. לפעמים דומינו, אבל לרוב קלפים, ובעיקר רמי. בלי סבתא שלי היינו משחקות "מלחמה". בין לבין היינו יושבות במרפסת, נותנות לשמש לחמם אותנו, משקות את העציצים, קוראות, מדברות. בחצר הבית של סבתא שלי היו עצים ועליהם פרחים לבנים. הפרחים האלו הם שהניבו את הפוסט הזה. היינו יורדות לחצר עם שקית ניילון, אוספות לתוכה את הפרחים היפים ביותר מבין אלו שכבר נשרו אל האדמה (אף פעם לא קטפנו מהעץ). אצל סבתא שלי, בכניסה לבית, היתה על השולחן קערה רחבה ונמוכה בצבע כחול משגע. היינו ממלאות בה קצת מים ומסדרות את הפרחים. הריח המשגע שלהם היה מתפזר בכל הכניסה. לפני יומיים, כשהייתי אצל אחותי, הופתעתי לראות קערה קטנה מלאה מים ו-8-9 פרחים כאלו צפים להם במים, והזכרונות פשוט התחילו להציף אותי. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר. אמא של אבא נפטרה לפני כ-20 שנים (בינואר הקרוב יהיה 20). אמא של אמא נפטרה לפני כ-3 שנים (בעוד חודש).
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-4 בנובמבר 2009, 19:07 | | במדור | כללי |
|
אני יודעת שבארץ נוהגים לציין את יום רצח רבין לפי התאריך העברי. אצלי הוא תמיד ייזכר בתאריך הלועזי. אני זוכרת בדיוק איפה הייתי. בדיוק מה עשיתי. בדיוק איך שמעתי את החדשות הנוראיות. הייתי באנגליה, יום אחרי החתונה של חברה טובה. את כל יום החתונה בילינו יחד בהתארגנות שלפני, בהתלבשות, התאפרות, צחוקים והתרגשות. באנגליה חוגגים חתונה אחרת מבארץ. זה ממש יום שלם, מבוקר ועד לילה, או לפחות כך זה היה במקרה של חברה שלי. קודם החתונה בעיריה, אחר כך ארוחת צהריים בפאב השכונתי, מנוחת צהריים והחלפת בגדים, ואחר כך מסיבה בערב. הרבה אוכל והרבה שתיה היו ביום הזה, כמו גם הרבה צחוק. בתום המסיבה עלינו עם חברה שלי ובעלה לחדר שלהם במלון, התיישבנו כולנו על המיטה ה-ע-נ-ק-י-ת שהיתה שם והתחלנו לפתוח את מתנות החתונה ואת הכרטיסים. כשסיימנו, כבר בקושי הצלחנו להחזיק את העיניים פתוחות... בבוקר, התעוררנו שמחים ומאושרים. נפרדתי מחברה שלי ובעלה, ועליתי, ביחד עם אחיו הצעיר של בעלה הטרי של חברה שלי (וירים יד מי שהצליח לעקוב ולא התבלבל...), על האוטובוס מיורק ללונדון. למלון בלונדון הגענו בסביבות השעה שבע בערב, וסיכמנו שנשים את המזוודות בחדר ונלך למסעדה כלשהי באיזור לאכול ארוחת ערב. מכיוון שהרביעי בנובמבר הוא יום ההולדת של אבא שלי, בדרך למסעדה עצרתי לרגע בלובי של המלון, להתקשר הביתה. גם לדווח שהגעתי ללונדון, וגם לאחל לאבא מזל טוב. את השיחה ההיא אני לא חושבת שאני מסוגלת לשכוח. בקושי הספקתי לומר שלום ושהגעתי ללונדון, ואחותי פלטה: "ירו ברבין!" חשבתי שהיא עובדת עליי. צחקתי. היא אמרה את זה שוב. "דיילי, זה לא צחוק. ירו ברבין! בעצרת הערב". השיחה לא נמשכה הרבה זמן, ובסיומה אמרתי למיק שאני חייבת לעלות לחדר לראות טלויזיה. בטוח יהיה משהו בטלויזיה. הייתי חייבת לראות במו עיניי את הדיווחים. לקח שעה עד שהייתי מסוגלת לזוז, עד שהדמעות הפסיקו ליזול. כשקלטתי שהדיווחים חוזרים על עצמם אבל אין באמת משהו חדש, הלכנו לאכול. רק במסעדה קלטתי שבכלל לא אמרתי לאבא שלי "מזל טוב"... כשחזרנו למלון נצמדתי שוב לטלויזיה, וככה נשארתי עד הבוקר. בינתיים כבר הודיעו שרבין נפטר. החשק שלי לטייל די נעלם, למרות שאני אוהבת את לונדון מאד. הסתובבתי ברחובות האפורים, תחת שמיים אפורים, והרגשתי די אפורה בעצמי. העיתונים כולם דיווחו בעמוד הראשון על הרצח, וכמובן שרכשתי עיתון. אני חושבת שעדיין יש לי אותו. הייתי עצובה, ועצובה עוד יותר כי אני לא בארץ. הרגשתי שאני צריכה לחזור לארץ מהר יותר, אבל עד הטיסה שלי היה לי עוד שבוע שלם... אחרי כמה שעות של שיטוטים חסרי מטרה, מצאתי את עצמי ליד מוזיאון השעווה, ונכנסתי פנימה. במרכז החדר הראשון, במקום שאי אפשר לפספס, עמד הפסל של רבין. משלושה כיוונים סביבו היה חבל, ומקדימה הונח שלט גדול : "יצחק רבין, 1.3.1922 - 4.11.1995" ומתחת לשלט פרחי לילי לבנים עם אבקנים צהובים. עמדתי מול הפסל ובכיתי. בכיתי מהתרגשות. בכיתי מעצב. בכיתי על המון דברים שלא זיהיתי אז, ובעיקר בכיתי כי היה לי פשוט כל כך כל כך עצוב. כשחזרתי לארץ אחרי שבוע, שמעתי על הנרות, על השעות הרבות שישבו צעירים בכיכר, בוכים, שרים, ומדליקים נרות, ובכיתי עוד. בכיתי על עם שלם שמתאבל. בכיתי על תקווה שנקטעה. בכיתי כי העצב שבתוכי פשוט לא נגמר. ואני יכולה לומר לכם בשקט, ש-14 שנים אחרי, והעצב בתוכי עדיין לא נגמר. שכשאני חושבת וכותבת על מה שקרה אז, עדיין עולות בי דמעות. דיילי
5 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-2 בנובמבר 2009, 16:23 | | במדור | כללי |
|
לא, זו לא סתם אמירה. כשהגעתי לאחותי היום, זה המראה שקיבל את פניי: ומתוך החניה החסומה: שמתם לב שהוא חוסם גם את החניה של הבית הסמוך? וגם כמעט את כל רוחב הכביש. כדי לעבור אותו הייתי צריכה להעלות חצי רכב על המדרכה... ותראו את השורשים. הוא פשוט נעקר מהאדמה... לא מדהים??? דיילי
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-30 באוקטובר 2009, 10:01 | | במדור | כללי |
|
מהרגע שפתחתי עיניים הבוקר מנגן לי בראש השיר של גידי גוב "חורף": חורף השמש נעלמת בחורף הגשם מטפטף על העורף חורף - וקר חורף צריך ללבוש מעיל כל החורף וגשם מטפטף על העורף חורף - וקר. זה כמובן רק הפזמון, אבל הוא מנגן לי בראש בלי הפסקה. זה שיר פשוט חמוד עם מנגינה קליטה. כן, החל מאתמול בבוקר יורד כל הזמן גשם. הטמפרטורות ירדו בצורה ניכרת, אם כי עבורי זה עדיין ממש לא קר. משום מה כשמתחיל לרדת גשם אנשים ישר מתחילים להתלבש ארוך ובשכבות. גשם לא אומר שבהכרח קר בחוץ. דיברתי עם אחותי הבוקר, שסיפרה לי שיולי התעקשה הבוקר להתלבש חורפי: חולצה ארוכה, סוודר, מעיל והכי חשוב - מגפיים. אחרי דיון ארוך היא הצליחה לשכנע אותה לוותר על המעיל, וכשהגיעו לגן הורידה לה את הסוודר, שלא יהיה לה חם מדי. בדרך לגן יולי התעקשה ללכת עם מטריה פתוחה, למרות שבדיוק באותן חמש דקות לא ירד גשם ואפילו לא טפטף. כל שתי טיפות שהתחברו להן יחד על המדרכה היוו עבורה שלולית שצריך לקפוץ בה עם המגפיים בקריאות שמחה וצהלה: "שלולית!". זה לפחות מה שאחותי מתארת, וזה כל כך מתאים ליולי.... אחותי השניה, ברגע שמתחילים גשמים ומתחיל להיות קצת יותר קר ישר חושבת על צ`ולנט. כבר אתמול קיבלתי טלפון: "דיי, אומרים שיהיה קר וגשום כל הסופשבוע. אני מכינה צ`ולנט. מתאים לשבת?" שאלתי גם את אבא שלי אם מתאים לו ארוחת צהריים בשבת, אבל מספיק שאומר את המילה צ`ולנט והוא עוזב הכל. אז מחר תהיה ארוחת צהריים של צ`ולנט. אוכל חורפי כל כך, איזה כיף! ואני? ישר חשבתי לכתוב לכם על השיר הזה שלא מפסיק לנגן לי בראש, חושבת איך כולם יסתכלו עליי היום כמו על משוגעת, כי אין סיכוי שאני יוצאת מהבית עם חולצה ארוכה. זהו. אני הולכת לחפש מתכון לקציפת לימון להכין למחר. שיהיה לכולכם סוף שבוע חורפי גשום וקסום, והלוואי שהשנה ירדו מספיק גשמים, ועדיף שירדו בלילה ולא לאורך היום, או אם כבר יורדים לאורך היום, שיעשו הפסקה בדיוק כשאני צריכה לצאת מהבית... דיילי
5 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-28 באוקטובר 2009, 15:00 | | במדור | כללי |
|
אני בוחרת להאמין בפיות. ובגמדים. ובשדונים. ובכלל ביצורים מיסטיים, מיסתוריים וקסומים. אני בוחרת להאמין יש קסם אמיתי בעולם, כי אני חושבת שבלעדיו, העולם שלנו יהיה הרבה יותר עצוב והרבה פחות צבעוני. מצד שני, נכנס הצד הריאלי וההגיוני שלי, שאומר שקשה להאמין במה שלא ראית מעולם. נכון, אבל אני עדיין בוחרת להאמין שהם קיימים, אי שם. מי לא מכיר את הפיה המפורסמת של דיסני, טינקרבל? אולי מי שלא שמע מעולם על פיטר פן או ארץ לעולם לא. יש מישהו כזה? תרימו ידיים, שנספור... אבל דיסני המציאו עולם פיות שלם, בו טינקרבל היא רק אחת הפיות, ואפילו לא המבוגרת ביותר... אם מעניין אתכם להכיר את כל הפיות - אני ממליצה על שני אתרים: האתר של פיות דיסני - שם תוכלו לקרא קצת על חלק מהפיות ולראות אותן. שם גם ניתן ליצור פייה משלכם. ויקיפדיה - שם ש רשימה ארוכה ארוכה של כל הפיות או החיות שעובדות איתן ותיאור קצר על כל אחת. תכננתי לכתוב תיאור קצר על הפיות כאן, אבל הרשימה פשוט ארוכה מדי... כבר הרבה זמן אני מתכננת להכין לעצמי אלבום קטן של פיות דיסני, ומכיוון שחשבתי על אלבום חדש, ומכיוון שאחיות שלי לא מרשות לי להעלות תמונות של הילדות לאינטרנט, הכנתי סוף סוף את אלבום הפיות שלי, והנה הוא לפניכם: ואפילו לא הכנסתי את כל הפיות לאלבום... ומכיון אחר - הנה סיפור קצר שכתבתי לפני כמה שנים, שמתקשר לנושא, אם מעניין אתכם לקרא. דיילי
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-25 באוקטובר 2009, 22:41 | | במדור | כללי |
|
זוכרים את הפוסט הזה של מייה (אמא לאוצרות)? כשקראתי אותו צחקתי. הסיפור על המונופול שעשע אותי. כבר שמעתי אותו בעבר, אבל הוא תמיד מצחיק מחדש. יומיים אחרי שקראתי את הפוסט נפל לי האסימון. אם מייה וירון מחפשים כל כך מי לשחק איתו - למה בעצם לא איתי? אני אוהבת משחקים. מאד. המצחיק הוא שכשדיברתי עם דבורה באותו ערב וסיפרתי לה מה שחשבתי, היא מיד קפצה: "רגע, גם אני רוצה!". במפגש הבא שלנו עם מייה שאלתי אותה אם ירון והיא עדיין מחפשים עם מי לשחק מונופול, והצעתי את דבורה ואותי. ההצעה התקבלה בשמחה, ומיד התחלנו לחפש יום שנוח לכולנו. יום חמישי האחרון היה ערב המונופול שלנו. התכנסנו אצל ירון ומייה. כמו תמיד אצל מייה, דבורה ואצלי יש לנו את ה-Show and tell: דברים שקנינו, דברים שעשינו, רעיונות שראינו ומצאו חן בעינינו. בינתיים ירון הוציא את המונופול. האמת, לא שיחקתי מונופול כל כך הרבה זמן שפשוט לא זכרתי את החוקים. מייה וירון היו צריכים להזכיר לדבורה ולי איך משחקים. הוצאנו את הבירה (טובורג אדום), הפיצוחים, הזמנו פיצה והנחנו הכל על השולחן. זהו. מתחילים. הנה, רק התחלנו לשחק. ירון היה הבנק וחילק לכולנו את הכסף. במקרה גם יצא לו להתחיל לשחק ראשון, ומיד הוא רכש לו רחוב בטבריה (רואים בצד השמאלי של התמונה). בשלב בו הגיעה הפיצה לירון כבר היו כמה רחובות, למייה יותר. דבורה השתדלה לא לרכוש רחובות אלא מתקנים (מים, חשמל, רכבות). מייה, מסתבר, לוקחת את המשחק מאד ברצינות. היא קופצת משמחה כשהיא מצליחה לרכוש רחובות או ערים שרצתה, ומתאכזבת כשלא. כאן אפשר לראות את השמחה לאיד, ועל השולחן את אוסף הרחובות שכבר ברשותה, ושבזכותם (ובזכות הבתים שהיא בנתה אחר כך) היא הכריזה על עצמה כ"פשוט תקראו לי גינדי". וכאן את האכזבה, כשלאחר נסיונות אין ספור - בלתי מוצלחים - דבורה היא זו שנחתה על רחוב דיזינגוף בתל אביב ורכשה אותו. לאורך המשחק מייה וירון הצליחו ליפול כל הזמן על "הפתעה" ו"תיבת מזל". אני משום מה הצלחתי כל הזמן להיכנס לכלא, ולצאת ממנו לרוב על ידי דאבל (היו לי המון דאבלים, להפתעתי), וירון הצליח להיכנס הרבה ל"חניה", מה שגרם לצחוקים נוספים לאורך כל המשחק. אחד הרגעים המשעשעים ביותר היה כשהצלחנו כולנו, בזה אחר זה, להיכנס לחניה. אז עצרתי את המשחק והכרחתי את כולם לחכות עד שאצלם: בסביבות חצות סגרנו את המשחק והכרזנו על מייה כמנצחת, לשמחתה.
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-19 באוקטובר 2009, 20:06 | | במדור | כללי |
|
אתמול היה מפגש קומונה פרידה ונומה. אבל לפני שאספר עליו ואעלה תמונות, מבולבלת שכמוני, בכלל שכחתי לכתוב על יום חמישי. ביום חמישי אספתי את שתי הילדות מהגנים. אני אוספת קודם את יולי, כי היא בגן שצמוד לבית שלי, ושתינו נוסעות לאסוף את תות. ברגע שתות נכנסה לרכב וחגרה את עצמה, היא שאלה: "דיילי, היום ממשיכים את הקייטנה?" אתם יכולם למדיין לעצמכם איזה חיוך ענק עלה לי על הפנים. אם רציתי הוכחה שהן באמת נהנו ביום ראשון, בקייטנה שלנו, קיבלתי אותה ובענק. כמובן שאישרתי. אם הן רוצות קייטנה, נעשה קייטנה. התחלנו, כמובן, במחשב. שעה שעתיים של משחקי מחשב ועוברים הלאה. הכנתי להן עוד דפי עבודה, שוב ציורים, שוב תרגילים בחשבון. הזמן עבר כל כך מהר שלא שמנו לב בכלל, ואיריס כבר חזרה הביתה. לאחר ארוחת הערב ביקשתי מיולי ללכת לנעול סנדלים, כי אנחנו הולכות הביתה. תות הרימה עיניים מהצלחת ושאלה: "דיילי, תוכלי גם ביום ראשון לקחת אותי??" מכיוון שמימלא תוכנן שאקח אותה ביום ראשון אשאר איתה עד הלילה, אישרתי שכן. איזה חיוך ענק קיבלתי, ממש מכווץ את הלב. החזרתי את יולי הביתה אל נתי ונסעתי הביתה, לארגן תיקים למחרת, למפגש הקומונה. הפעם התבקשתי להביא איתי שולחן למכירה. מכיוון שהשולחן היחיד המתקפל שיש לי בבית הוא כבד, החלטתי לצאת לפני סוכות ולחפש לי שולחן קל יותר, בתקווה שלא יעלה הרבה. מצאתי הרבה שולחנות מתקפלים, במחירים די סבירים, אבל הקל ביותר שביניהם, הקטן ביותר, שקל 10 ק"ג. אז אבא שלי החליט שננסה לבנות לבד. היו לנו שבועיים בערך. אם לא נצליח לבנות שולחן מתקפל מספיק יציב, תמיד אפשר לקפוץ לחנות ולקנות אחד, לא? מכיוון שהוא ממילא באמצע בניית מזנון לאחותי, ומכיוון שהיא שינתה את התוכניות באמצע, נשארה פלטה מיותמת באורך 1.60 מ` וברוחב 50 ס"מ. ממנה אפשר יהיה להכין שולחן. הסכמתי. ישבנו יומיים ותכננו איך השולחן ייבנה, איפה ייכנסו הרגליים, איך הן יתקפלו, איך השולחן עצמו יתקפל וכו`. אחרי ששנינו היינו מרוצים מהתכנון, והבנו שהוא אכן אפשרי לביצוע, אבא שלי התחיל לבצע. תוך שבוע וחצי השולחן עמד, ואז גילינו שהוא לא יציב, ושהמרכז שלו שוקע. ישבנו שוב לתכנן, והאמת שהרגל המרכזית היתה כולה פרי תכנון של אבא שלי, אבל הוא הצליח בענק. בסופו של דבר, ביום שישי בבוקר, ירדתי למטה עם שולחן מתקפל אחד, שנתלה ברצועה על הכתף שלי, ושוקל קצת פחות מ-6 ק"ג, עגלת סופר אחת מלאה בציוד, תיק גב ועוד סטנד אחד של שלושה מדפונים מרשת ברזל - מתקן סלסלות כזה ששמים בו בדרך כלל ירקות במטבח. את הגלגלים שלו הורדנו, כי הוא תוכנן לעמוד על השולחן. חבל שלא הבאתי מצלמה לצלם את השולחן, אבל בהזדמנות קרובה אני אצלם אותו פתוח ותוכלו לראות את היצירה. אני מאד גאה בו, ועוד יותר גאה באבא שלי שהכין לי אותו. במיוחד בגילו (82). אחרי המכירה, סגרתי את כל הציוד והכנסתי חזרה לאוטו, וחזרתי כדי להנות מהמפגש עצמו. והיה מפגש פשוט מעולה. אחרי שישבנו קצת, אכלנו, שתינו ופטפטנו, הגר ואילאיל ארגנו אותנו למעגל, והתחלנו להחליף את מתנות משחק המשאלות. בכל פעם מחדש אני מתפעלת מרמת ההשקעה במשחק הזה. אני יודעת כמה אני השקעתי בהחלפה שהכנתי, ואני רואה כמה עבודה ומחשבה הושקעה במתנה שאני קיבלתי. ומי שמסתכל בשרשורי העבודות בקומונת פרידה ונומה יכול לראות את אותה רמת השקעה ומחשבה בכל יצירה ויצירה. זו המתנה שאני הכנתי לחתולי, לפי בקשתה: קופסת מתכונים מעוצבת. ואי אפשר קופסת מתכונים בלי חוצצים... לגבי המשאלה שלי - אני תמיד נתקלת בקשיים כשאני מנסה לחשוב על משאלות. מצד אחד, יש המון דברים שאני יכולה לבקש. מצד שני, אני רוצה משהו שאני באמת אשתמש בו ושלא ישב לו סתם בצד. בסופו של דבר, המשאלה שהוגשמה לי היתה קולג` בגודל 30 על 30. הבקשה המדוייקת היתה קולג` צבעוני ומשוגע שיגרום לי לחייך כל פעם שאראה אותו. את הקולג` שלי הכינה לי הגריטה המוכשרת, וכשקיבלתי אותו, הייתי צריכה כמה דקות כדי להרים את הלסת ולסגור את הפה. והנה כמה פרטים בהגדלה: אני אף פעם לא הצלחתי להבין איפה לשים את הסיכות האלו. להגר זה בא בטבעיות... שמתם לב שעל הקלף בתמונה הקודמת, האות היא D, כמו השם שלי? אני ראיתי את זה רק אחרי שהסתכלתי על התמונה המוגדלת הזו... איזו ירידה לפרטים, הגר. ושימוש בבולים אמיתיים... ועוד של ציפורים. מתה על הבולים האלו.תראו: ולסיום, למקרה שלא שמתי לב ל-D שעל הקלף, קיבלתי עוד D מעוצבת גדולה מקסימה: תודו שגם לכם קשה לסגור את הפה. וכל מה שנותר לי לשאול הוא - מתי המפגש הבא? דיילי, מאושרת.
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-17 באוקטובר 2009, 23:12 | | במדור | כללי |
|
ביום רביעי האחרון אספתי את יולי מהגן, כי נתי חזרה מאוחר הביתה. יום לפני נתי סיפרה לי שיש פעילות לילדים בגן העיר, להכין "ראש דשא", ושנראה לה שיולי תהנה מהפעילות, אם אני רוצה לקחת אותה. כשאספתי את יולי סיפרתי לה שהולכים לפעילות של הכנת ראש דשא, ואז חשבתי שאולי גם תות תרצה להצטרף. התקשרתי לאחותי השניה ושאלתי אם הן רוצות לבוא. היא אמרה שהיא תגיע לאסוף את תות ממש בחמש, כשהפעילות כבר מתחילה, מה שאומר שהן יגיעו מאוחר, ואולי יפספסו את כל הפעילות. אז הצעתי שאני אוציא את תות מהגן ואקח אותה איתה יחד עם יולי, ואחותי תצטרף אלינו ישר לגן העיר. אספתי את תות ונסענו לגן העיר. חיפשנו ומצאנו את אזור הפעילות, ועד שהפעילות תתחיל, זרקתי להן תרגילים בחשבון. ואז הגיעו המארגנות והתחילו לפרוס ניילונים על השטיח. יולי ותות איבדו עניין בתרגילים החשבון והסתכלו בעיניים פעורות על המארגנות, עד שאחת מהן קלטה ושאלה אם הן רוצות לעזור. והן אכן עזרו. ואז התחילה הפעילות. לוקחים גרב ניילון צבעונית (הגרביים האלו חסרות עקב ופתוחות משני הצדדים). קושרים צד אחד חזק, גוזרים קרוב לקשר והופכים את הגרב כך שהקשר יהיה בפנים. מכניסים זרעי דשא וממלאים מעל באדמה עד שהגרב ממש ממש מלאה. מותחים מעט וקושרים חזק את הצד השני. הופכים את הכדור שמתקבל כך שיעמוד על הקשר החיצוני. מותחים החוצה אף וסוגרים אותו בגומייה. מושכים החוצה אזניים וסוגרים אותן בגומייה. לוקחים מנקה מקטרות. בונים ממנו משקפיים, מקפלים את הקצוות שלהן ותוקעים אותן בתוך הגרב, מעל האף. לוקחים מנקה מקטרות אדום, חותכים בערך שליש ממנו, מעצבים חיוך, מקפלים את הקצוות פנימה ותוקעים אותן בתוך הגרב, מתחת לאף. לסיום, מדביקים עיניים בתוך עיגולי המשקפיים. כשבאים הביתה, שמים אותם בתוך מים למשך היום, ומוציאים החוצה בלילה, כדי שלא יטבעו. הדשא יגדל ויהיה השערות של ראש הדשא. והנה התוצאות: ראש הדשא של יולי: ראש הדשא של תות: לא מדליק? - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - משהו קטן וטוב # 2 הפעילויות המדליקות האלו מועברות בגן העיר כל יום שלישי בחמש. הילדים נהנים מאד, וזה בחינם. מומלץ למי שיכול להגיע.
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|