נתי מתה היום אחר הצהריים 26/08/08 בשעה 15:45אחותי סבלה ביומיים האחרונים, ועכשיו כשיש לה שקט נותרנו עם לב שבור וחלל גדול וריק.נתי אחותי נעמה לי אהבתך מאהבת גברים, אהבה שלא תהיה לי עוד לעולם. הלוויה תתקיים מחר יום ד` 27/08/08 בשעה 18:00 בבית ההספד הספרדי גבעת שאול ירושלים השבעה תתקיים בחיק המשפחה  כרי   

המשך >>

                                                                                                                        אמצע פברואר, 2008 אני חוזרת לירושלים, מתוך החלטה מחודשת להמשיך לחיות.  אני מזכירה לעצמי שוב ושוב שאני החלטתי איך לחיות, או בעיקר "לחיות" את החיים האחרונים שלי, מתוך הידיעה שלי שאנחנו יכולים לבחור וככל שיש לנו יותר כוחות כך אפשרויות הבחירה גדולות יותר.אני חייבת להאמין שיש לי כוחות.  אני נזכרת באותה התקופה, משום מה, בספר "זורבה היווני", שקראתי בשביעית, ולא חזרתי לקרוא מאז. כשסיימתי אותו, כמדומני בשיעור תנ"ך, התחלתי לדמוע, וכשנשאלתי מה קרה, אמרתי שסיימתי את הספר. נגמרה החוויה. באותם הימים של הבחירה המחודשת בחיים, גם אם זה בתוך הסביבה הכול כך קשה, הזיכרון של זורבה בוחר לחיות בכל חושיו ויכולותיו עולה בי. אני חייבת להתחבר מחדש גם לשם.  וכך, השבוע ההוא עובר לשם שינוי בצורה סבירה.אני יוצאת הרבה, פוגשת אנשים. זה תמיד מקל עלי. בתוך תוכי עוד יש לא מעט עניינים סביב האשמה, וסביב העובדה שאמא שלי תמות משברון לב. ברור לי שאם מישהו יבדוק את התיק הרפואי שלה הוא יגלה שהיא מתה מסרטן ריאות, שזה התירוץ, אבל גם ברור לי שהיא תמות משברון לב, שזו הסיבה.אני לא מפסיקה לנהל דיאלוג פנימי עם האשמה. בראש אני אומרת לעצמי "אם היה לך ילד חולה, היית רוצה למות לפניו?"כן, התשובה ברורה."האם היית מאשימה אותו?"ממש לא. אין סיכוי."אז למה את אשמה?  זו הבחירה שלה"ואני לא לגמרי נרגעת. למרות התקופה הלא קלה שלנו ביחד, אני כל כך אוהבת אותה, כל כך מחוברת אליה, מקבלת ממנה כל כך הרבה אהבה, שאין כמעט רגש בקשת הרגשות הקיימים, שלא מעורב בסיפור הזה.ואני מרגישה שאני עומדת כל הזמן מול גודל האהבה שלה אלי.זה לא ממש פשוט כשמישהו עומד למות כי הוא אוהב אותך. והיא אומרת במפורש שהיא רוצה למות לפני. באותו השבוע מתרחש אירוע משמח אחד, "חשוב" למדי, בתוך הסיטואציה,  אורית חברה של אחותי משדכת לנו את המנקה שלה, ששמה, למרבה הפליאה הוא "תקווה", ושקט יורד על הבית בעניין הניקיון.אנחנו חוזרים ואומרים שהנה, סוף סוף יש לנו תקווה.ממש בית מלא תקווה.היא עלתה לארץ לפני כחמש שנים, ממולדובה, כשהיא נכנסת היא מחליפה את כובעה רחב השוליים שלה במטפחת עבודה, מכסה את החצאית בסינר מיוחד, נועלת כפכפי עבודה, ומתחילה במשימה. היא כבת 50, אך נראית צעירה מגילה, דתייה, אינטליגנטית מאוד,   קורנת אור, ובעיקר, היא מנקה את הבית כמו מתוך שליחות, או קיום מצווה חשובה.הבית זורח, ואימא שלי נרגעת. אולי לא הדבר החשוב בעולם, אבל בכל זאת מזל.ושוב מתחילות ההערות בסגנון "יופי, יהיו חלונות נקיים באירוע""יסתובבו פה אנשים, צריך לנקות  אבק" לקראת סוף השבוע יש לנו כימו משותף. היציאה המשפחתית שלנו. תמיד אחי או אחותי לוקחים אותנו, לפעמים שניהם איתנו, והמפגש עצמו עושה לנו טוב. אני מדברת עם חולה של רופא אחר. אנחנו מחליפות חוויות ורשמים. כשאני מספרת לה שאת הכימו הקודם הפסקתי כי לא אהבתי את המחיקה שלי, היא שואלת איך דר` ח"ן הגיב, וכשאני אומרת לה שהוא כיבד את זה, היא אומרת :"מוזר, יש לו קצת שם של רופא שמלווה את החולים  שלו עם שקית הכימו עד הקבר"אני צוחקת. זה הכול בעיני המתבונן, והדרך שלו לפרש את הדברים. ברור לי שזה לא נאמר מאף חולה שלו."תראי", אני אומרת לה, "דר` ח"ן הוא כזה אדם, שהחולים שלו מוכנים לעבור עוד כימו ועוד אחד, העיקר שהוא ילווה אותם (או אותנו) לשם". לאחר הכימו, למרות שהימים היו סבירים, יחסית, אני מחליטה לנסוע לשרון, לליאורה. אני נוסעת בתקווה שבימים שלא אהיה, אימא שלי, אחי ואחותי, יבינו שבאמת הגיע הזמן להוספיס, או לפתרון אחר, כי אני לא באמת מסוגלת לטפל בה, והיא לא יכולה להיות לבד. כל זמן שאני שם השאלה לא עולה.וזה מה שאכן קורה.היא לבד בסוף השבוע, היא מבינה שאני לא מטפלת בה, אבל יש כבר דברים שהיא לא יכולה לעשות לבד. וגם אני לא ממש יכולה. אחותי מדברת איתי על כך שנתחלף, היא תעבור לגור איתה, ואני אעבור לגור אצלה, עם יפתח. אני מרגישה הקלה גדולה. משתי הסיבות. אני לא אטפל בה, ואני אהיה עם הבן שלי, לא שממש ברור לי איך אני אטפל בו, אבל זה בודאי יותר קל. כרי ניגשת לבוס שלה, בני סיוון, ואומרת לו שהיא מבקשת להפסיק לעבוד, כי אימא שלי גוססת. היא בוכה, והוא בוכה איתה.בני מלווה אותה ואותנו מתחילת הסיפור. כמו רוב המשרד שלה, שמתעניין, תומך, ועוזר במה שאפשר.הוא מאשר לה ומאפשר לה. עוד "חופשה". כמעט כתבתי כמובן, אבל זה הרי לגמרי לא מובן, רק שכשזה קשור בבני, הוא קודם כל בן אדם. מזה שבועות אני מחפשת את הביטוי ההפוך ל"הדג מסריח מהראש".  משהו כזה שגם הוא בא בשליפה, ומובן מיד, ואני לא מוצאת. מה זה אומר עלינו כחברה. כשמשהו לא הולך אנחנו מיד מוצאים את האשם ויודעים להצביע עליו, אבל כשמשהו ממש מצליח כי האיש מלמעלה הוא הסיבה, אנחנו לא יודעים לפרגן. כן, אנחנו יכולים לומר "הוא משכמו ומעלה", אבל זה לא בדיוק מחבר אותו להצלחה, או לאחריות על הדברים.אז אין לי ביטוי מסכם כזה. רק הרבה מילים חמות. אני מכירה את הסיפורים של אחותי עליו כבר כמה שנים. אני צופה בו בעצמי מהצד.  הוא איש מיוחד  בעיני. הוא מסודר כלכלית, אבל לא מפגין את זה,  יש בו משהו מאוד צנוע, הוא מתחבר בקלות לאנשים, אני יודעת שהוא יכול להיות קשה למדי כשהוא בוחר, וטוב לב באופן מיוחד כשהוא בוחר. הוא יכול להתווכח על "קטנות" כשצריך, ולהיות נדיב כשהוא מחליט. ובעיקר, הוא נותן  את ההרגשה שהוא שם בשבילך כשבאמת צריך, וכשמגיע הרגע, וצריך,  אתה מבין שיש כיסוי להרגשה. הוא באמת שם איתך.והכול, לגמרי, מתוך בחירה. לא מחולשה, לא כי הוא לא יודע להגיד "לא", לא כדי להוכיח משהו למישהו. הכול בשקט, בצנעה.  כי הוא בן אדם. כי הוא נשמה.בחברה שלו עובדים לא מעט אנשים, וכמו בכל מקום עבודה, יש שם הכול. כל המגוון הקיים במקום בו עובדים ביחד הרבה אנשים.אבל כשצריך, כולם מתגייסים. סיימון המנכ"ל, וכל הצוות, וכל העניינים הפרטיים מונחים לרגע בצד, ומתעסקים בדברים החשובים.יש בו משהו שרותם את כולם לדברים שלו, שחשובים בעיניו, מתוך כבוד והערכה אליו, ואיזשהו רצון להחזיר.כך גם עם אחותי. כשאושפזתי ב"מאיר", אחותי הייתה איתי כל הזמן. העבודה נדחתה, למרות שהיה ברור שהיא מאוד חסרה שם. כשהיה ספק אם אני אצליח לעבור ל"הדסה", הוא אמר לה ישר "אם זה עניין של כסף תודיעי לי".כשהיא רוצה לטפל, להיות ולהיפרד מאימא שלי, הוא כולו איתה בתוך זה, למרות תקופת הלחץ הגדול בעבודה. כתבתי כבר, הוא ממש איתך כשצריך.וגם בהמשך הוא יהיה, כשהיא תטפל בי. הוא משחרר אותה  מהעבודה ומשאיר לה את הביטחון  והשקט ללוות אותנו, את אימא שלי ואותי.לא בכל יום פוגשים אנשים כאלו. וכך סוכם שאני אחזור לירושלים, ואגור אצל אחותי, בשעה שהיא תגור ותטפל באימא שלי. אז הנה, לא הרבה זמן אחרי השקיעה הקצרה ב"בור", ולמרות שהימים לא קלים, אני מרגישה שוב ברת מזל, שממש זכיתי שבתוך העולם שלי, גם אם לא באופן ישיר תמיד, וגם אם לא רק בדברים הרי גורל, מעבר למשפחה שלי והחברים שלי, יש לא מעט אנשים כמו  בני, דר` ח"ן, תקווה, ועוד,  שעוזרים והופכים את הימים שלי לקלים יותר ומאפשרים לי באמת "לחיות" את החיים האחרונים שלי. יש משהו שמעורר כבוד גדול בעיני, באנשים שמתוך בחירה, ולמרות הקושי הקיים הרבה פעמים במצבים אלו, נרתמים ולא נרתעים, ומלווים אותי בדרך הקשה.אנשים שכשהם מסתכלים במראה הם רואים נפש גדולה ונדיבה            

המשך >>

                                                                                                                                                                      סוף ינואר, 2008 אני מרגישה שאני שוקעת בתוך הבור. בור הפער. בבור יש ייאוש גדול על אימא שלי עצמה, אבל גם על הקשר הקשה שלי איתה, שהיה כל כך אחר לפני שחליתי. ועל הפער בין איפה שאני רוצה להיות, ואיפה שאני נמצאת.ההרגשה שהפכתי למיותרת לגמרי מצד אחד, אין לי יותר "תפקידים" בחיים, בקושי "להיות", אבל יחד עם זה הרגשה שזה מלווה בכעס מהסובבים אותי, שכן היו רוצים שאני אמצא דרך לתפקד.ואני רק רוצה שירצו אותי.אלו גם הרגעים שהתחלתי להבין למה חלק מהאנשים פשוט נכנסים למיטה. כדי שיניחו להם. אני מנסה להביא קצת תועלת. לצאת מהבור. הבטחתי ליפתח שאבוא לבשל לו. הרגעים האלו שהוא חוזר מבית הספר ומחכה לו ארוחה חמה  תמיד משמחים אותו כל כך. גם פה הכל התהפך, היו ימים שהאוכל שלי היה כל כך מובן מאליו, וללכת למסעדה היה משהו נחשב.  בימים אלו אוכל קנוי או מסעדה הם כלום, לעומת ארוחה שאימא בישלה.אני מגיעה לדירה של אחותי, ומתחילה להתארגן. מה שפעם עשיתי בעשר דקות עבודה, ייקח לי עכשיו שעה מעייפת וארוכה. כדי לא להתעייף אני מכינה לי על השולחן את רוב המצרכים, ומקלפת בישיבה המון ירקות, כך שכשאקום, הכל כבר יהיה מוכן. אני חושבת על ההנאה שלו כשהוא יבוא, והיא נותנת לי כוח להמשיך. משסיימתי את ההכנה, ומגיע הרגע שצריך לשים סיר עם מעט שמן על הגז, אני לא מצליחה לפתוח את בקבוק השמן. בקבוק עם הברגה. אני מנסה שוב ושוב, מנסה עם מגבת, מחפשת פלייר, ולא מצליחה. הולכת לשכנים, הם לא נמצאים. ככה, אולי רבע שעה. אני מרגישה כל כך מובסת, כל כך חסרת תועלת. בקבוק שמן אחד מכריע אותי. אני יושבת ובוכה. אני כמעט מתחננת לבקבוק שיפתח. בסוף הוא מתרצה,  ונטולת כוחות לחלוטין אני מצליחה לבשל. האושר שלו בצהריים שווה כמובן הכול. אנחנו יושבים לאכול ביחד, מדברים, שיחת חולין, ואלו בדיוק הרגעים שתמיד הכי מציפים אותי באושר, מין אשליה של שגרה טובה. רק שהטלטלות מהתבוסה לשמחה הן הרבה מעבר לכוחותיי. מאמץ נוסף שאני עושה לטובתי, כדי לא להיכנס למיטה, הוא ליצור קשר עם אריאל הירשפלד, המורה שלי לספרות לפני כמעט שלושים שנה. באותה התקופה, מספר אנשים שאין קשר ביניהם, שאלו אותי אם התקשרתי אליו. שאלה קצת תמוהה, לאור העובדה שאין לי איתו קשר מאז.  אבל הוא זכור לי כמורה מופלא, וכדעתן גדול. הוא הזיכרון המשמעותי ביותר שיש לי מהתיכון, מלבד המרידות, החיכוכים, והציפייה שהדבר הזה כבר ייגמר. מלבד שיעורי הספרות שלו, שלמרבה הפלא אני זוכרת הרבה מהם. את קפקא, את יונה וולך ואת "יונתן" שלה, שמלווה אותי מאז, את נתן זך, דן פגיס, זלדה, וכמובן את "נרקיס וגולדמונד", שכדי שנכנס קצת לאוירת ימי הביניים הוא הביא לנו לשיעור את "כארמינה בוראנה" ואת ספר הציורים של דירר.וכך, במבוכה רבה ובתקווה שהוא יזכור אותי, אני מתקשרת אליו. אין לי מושג מה אני רוצה ממנו ולמה, אבל כמו שכבר כתבתי, אני לא מתווכחת עם הרצונות שלי בתקופה הזאת, גם אם אני לא מבינה אותם.לשמחתי הגדולה הוא זוכר אותי,  נפגש איתי לקפה, וגורם לי להנאה רבה. השיחה קולחת ונינוחה, וכמובן מעניינת.  אלו ימים שיש לי מעט מאוד "תחנות דלק",  מקורות לשאוב אנרגיה, וכשאנחנו נפרדים אני מרגישה ששוב זכיתי ברגע קטן של חסד. באחד הימים, אמא שלי מחליטה לנקות את הבית. אין לי מושג למה הניקיון הפך לכזה נושא,  או סמל בתוך המאבק שלנו. היא מודיעה לי שהיא תתחיל לנקות, אחותי כנראה תבוא, ושתינו, אחותי ואני נתמלא אשמה ונחליף אותה בניקיון. אני שוב אומרת לה שצריך להשקיע את האנרגיה הזאת בלמצוא מנקה. רק שהיא נחושה.אני אומרת לה שוב שהבית נראה סביר, ושאני לא אשתף פעולה, למעשה הכול נקי ומסודר, אבל היא בשלה. היא מתחילה לנקות, אחותי באה רק לשתי דקות, כך שממנה לא תבוא הישועה, ואימא שלי מצפה שאני אתחיל לנקות. "מה כבר אני מבקשת ממך, שתביאי לי את דלי המים מלא ותעבירי מחדר לחדר?"אני אומרת שוב ושוב שאין סיכוי שאני ארים דלי מלא מים בלי להיכנס אחר כך למיטה מרוסקת, והיא בשלה.אני כמובן מבינה שהיא מתנהגת יותר ויותר כאילו אני בריאה. איזו מחשבה כזו שאם אני אחליט לתפקד, וממש ארצה, הכול יסתדר.כול סירוב שלי מתקבל לא כאילו אני לא רוצה לעזור, אלא כאילו אני לא רוצה להחלים.הפעם, לשם שינוי, כי גם לה אין כוחות, היא מוותרת על המשך הניקיון. למחרת, בשלג, אנחנו נוסעות ליום הכימו שלנו. אלו הימים היותר קלים בחיינו. יציאה משפחתית ממש. דר` ח"ן ואני מדברים. הוא אומר לי שוב, כמו בפעמים הקודמות, שהוא מקווה שברור לכולם שאני לא יכולה לטפל בה, כי הכוחות שלי יגמרו. ברור לי שזה לא ברור לאף אחד, כי אני לא באמת מטפלת בה, אני רק גרה איתה, מה שללא ספק מתיש אותי גם כך. אבל שוב אני מודה לו בלב, ולמרבה הפלא אני ממש צריכה את האישור שלו שאני לא מסוגלת לטפל בה. הוא בעצם כמעט היחידי בעולם שלא נופל למלכודת המראה שלי, והאישור שלו מוריד ממני קצת אשמה. אפילו האונקולוג שלי חושב שאין לי מספיק כוחות לטפל בה, אז אולי אני לא כל כך נוראית.משם אנחנו עוברים לדבר על אימא שלי, והוא אומר שנראה לו שהכימו לא ממש עוזר לה, ואולי כדאי להתחיל לחשוב על הוספיס. כלומר- תתכוננו לסוף. אחרי הכימו אני מחליטה לנסוע או לברוח לליאורה. בדרך אני אפגוש חבר לקפה בתל אביב.אני מצפה מאוד לפגישה, עוד ניסיון לא לשקוע, ומקווה שהמפגש יוציא אותי קצת מתוך המרה השחורה.באיש הזה יש הרבה דברים שאני אוהבת, הוא אינטליגנט, יש בו תוגה ירושלמית,  הוא אוהב את יהודה עמיחי,  קל לי לדבר איתו,  הוא מעניין, ובכל זאת. השיחה זורמת ונעימה, ואני משתתפת בה לגמרי, מקשיבה ומדברת, אבל מרגישה שאני חייבת ללכת משם. כול מה שאני רוצה באותו הזמן זו קונכייה מחבקת, שאני אוכל לבכות לתוכה. במקום לצאת מהבור אני שוקעת שוב.אני נפרדת ממנו, במצב רוח די מדוכדך, ובדרך לליאורה, ברכבת, אני נכנסת לקניון עזריאלי, ותוך דקות ספורות יוצאת משם עם שמלה צמודה עם מחשוף, משהו שלא היה לי מעולם.אני מרגישה לרגע הנאה גדולה מהשינוי ומזה שאני מרשה לעצמי, ומקווה שההנאה תמשך , למרות הדכדוך, אבל כמו שאני עולה לרכבת, אני מתחילה לבכות בלי מעצור. אני אפילו לא יודעת על מה אני בוכה, לא שחסרות לי סיבות בימים אלו, אבל אני לא מצליחה לדבר עם עצמי, רק להוציא.כשאני מגיעה לליאורה, אני מעירה אותה, ומייללת לה על המצב, בעיקר על המאבקים עם אימא שלי, וכשאני נרגעת, שוב עם אותן טלטלות, אני מראה לה באושר את השמלה. למחרת, במקום ליהנות מזה שאני אצלה, ובמקום להתאוורר, אני מבלה לראשונה  בחיי האחרונים את כל היום במיטה, מצטערת בפעם הראשונה שלא לקחתי את האבקה אז.והנה אני, שכל כך שונאת רחמים עצמיים, מוצאת את עצמי שקועה בהם עד צוואר.                  

המשך >>

                                                                                                                                                                   סוף דצמבר 2007                                                                                                                                                                                                                                                  איזה סרט הזוי ואיזה תסריטאי מטורףזו לא הפעם הראשונה שנראה לי שקטעים מהחיים שלי הם הרבה יותר מכל סרט, ואם היה כזה אז היו אומרים  שהתסריטאי הוסיף יותר מדי והפך את הסרט ללא אמין. מלודרמה עמוסה שאיש לא יאמין לה. אימא שלי עשתה בסודי סודות באותו השבוע בדיקת אולטרה סאונד,  וכך התברר שיש לה שני גושים ענקיים בכבד הלא מתפקד שלה, אבל מה ששלח אותה לבית החולים, זה הדימום הבלתי פוסק במערכת העיכול שלה.היא מבלה לילה שלם במיון, ונשלחת בסופו למחלקה כירורגית. למה? לא ממש מצאנו תשובה.אני כמובן חוזרת  מיד לירושלים, לא לפני שגמרתי לילל לכל מי שיכולתי באותו הרגע. עליה, עלי, עלינו. נעמה אומרת לי שוב ושוב שאני אמשיך לחיות, ושהיא לא תיתן לי לשקוע. אחותי איתה כל הלילה, ואני עם יפתח. לא מקנאה באחותי, כל החיים שלה יתהפכו באחת, אם לאמא שלי באמת יש סרטן.ואני- כל מה שאני רוצה באותו הלילה זה פאב אפלולי, אנשים שאני אוהבת, מלא אלכוהול וצחוק מטורף כזה, שישחרר לי את הגוש בגרון. זה כל מה שאני רוצה, את הצחוק-בכי הזה. ביום שני, למחרת בבוקר, אני נוסעת להדסה,  אימא שלי כבר אחרי סי טי ראשון,  כנראה שמה שיש לה  זה גרורות בכבד, בבטן, אולי במערכת העיכול, ובעצמות, שזה מה שגרם לה לכאבי התופת ולצליעות. גרורות של סרטן ריאות במצב מתקדם מאוד.  כאילו שסתם מוות אחד לא מספיק עכשיו.הסתכלתי עליה. היא בערך כל מה שנשבעתי לעצמי להימנע ממנו. הכאב, הסבל, העיסוק האינסופי במערכת העיכול.אבל הסתכלתי עליה שוב, וחשבתי לעצמי שאין לי שמץ של מושג, למזלי, מה היה קורה אם היה לי ילד חולה, והייתי מרגישה צורך לסבול הכול כדי לטפל בו. חמש דקות אחרי שהגעתי אליה הייתה סצנה עם דמעות, היא התחילה עם "תיסעי, תיסעי, החברות שלך יותר חשובות", וכשהיא התחילה להגיד כמה היא שתקה בגללי ובשבילי, וכמה היא סבלה בשקט, פשוט התחלתי לבכות, ובאמצע המשפטים שלה ירדתי, בכיתי בקול גדול, קיללתי, בערך את כל העולם, נרגעתי והכול עבר. כמעט. מלבד העובדה שאימא שלי עם סרטן ריאות משם אני הולכת לראות את דר` ח"ן, שרק לפני כחודש נפרדתי ממנו. לרגע צחקנו שאני נראית הרבה יותר טוב בלי כימו, ואז סיפרתי לו על אימא שלי. האיש מדהים אותי שוב. הוא זוכר את כל הפרטים,  הוא שואל ישר "ואיך אחותך מתמודדת עם זה? היא תגדל עכשיו את הבן הצעיר שלך?"אנחנו מדברים קצת על גנטיקה,  ו"דורות", ומסכמים שמעניין אצלי, אני "דור שני" לניצולי שואה, ו"דור שלישי" לסרטן ריאות.הוא מבטיח לעלות לראות את אימא שלי, וכמובן גם מקיים. בשלב הזה תוצאות הבדיקות לא סופיות, וכרגע אין מה לעשות. במחלקה לא ממש מדברים איתנו, גם את התשובה הראשונית לסרטן, אימא שלי מקבלת כבדרך אגב, שני רופאים צעירים בחילופי משמרת הצהריים עומדים לידה, אחד אומר לשני "זו החולה עם הסרטן", ושניהם ממשיכים הלאה. כמה שעות בהדסה, ואני גמורה מעייפות.  אני נפרדת מאימא שלי, ונוסעת לפגישה שקבעתי לי, אולי כדי להזכיר לי שבתוך כל המוות האינסופי הזה יש גם חיים. קבעתי עם מישהו, במקום הטיול לצפון, טיול קטן לעין כרם. אני יושבת בתחנת האוטובוס ומחכה. התחנה נמצאת מצד אחד ליד אחד הכבישים הסואנים ביותר בירושלים, רחוב הרצל, ומצד שני, יש יער, יער ירושלים.אני ממתינה כמה דקות, ולפתע שומעת נגינת כינור. אני מנסה "ללכוד" ולזהות את המנגינה, אבל אוטובוס עובר, ואחריו עוד אחד, והכינור נעלם. וכך דקות ארוכות, כבר נדמה לי שהכינור זו המצאה שלי, איך אפשר באמצע מקום כל כך רועש לשמוע מוזיקה, ועוד כזו.אני קמה לחפש אותה, את המוזיקה, והנה, בקצה היער עומד איש חרדי, ומנגן בכינורו.אני מודה לו בלב על הכול, על המוזיקה, על המקום,  על התזכורת, על היופי. ולכל מי שמנסה אחר כך להסביר לי מה הוא עשה שם, אני אומרת ששש... גדול. יש דברים שאסור להסביר, קסמים צריכים להישאר קסמים.אני חוזרת לבית של אימא שלי, חושבת על יפתח. מעדכנת אותו במה שקורה, ומתחילה לחשוב מה המוות הכפול הזה, בפרק זמן לא ארוך, יעשה לשני בניי. את מותי הקרב הם עוד לא עיכלו, וכי איך אפשר, הם צעירים, וזו פעם ראשונה, רק שעכשיו זה כבר סיפור הרבה יותר גדול, שאין לי שמץ של מושג מה לומר עליו ואיך להקל, ומה זה באמת יעשה לשארית חייהם ולתפיסת החיים והמוות שלהם. ושוב, גם פה אני אצטרך להניח. ואני חושבת על אימא שלי. לסרטן ריאות כמו שלה לוקח שנים לגדול. הוא בודאי היה שם לפני שנודע לה שאני חולה.  אבל ברור לי שההחמרה, והקצב המואץ, חדשים. הם סוג של החלטה פנימית, או שברון לב פשוט, מאז הביקור שלי איתה אצל האונקולוג, וההבנה וההפנמה של מותי.  היא החליטה למות לפני.               

המשך >>