יצא לי לא מזמן לבקר עם כמה חברים ב"דיאלוג בחשכה" –שמעתם על התערוכה?

תערוכה שמדמה את עולמו של העיוור. שעה שבמהלכה אתה חווה לזמן קצר דבר שעבור אדם עיוור הוא חוויה יום-יומית.

זה החל בשיחה עם מישהי עיוורת. בין השאר היא תארה כמה וכמה דברים שהיא עושה, תחביבים מסוימים ויצירות שלה, ובהתחלה חשתי שהתגובות מצד כמה מהחבר`ה קצת מלאכותיות, מעין "ואו" מעושה במקצת – אתם יודעים, כמו זה שמשמיעים לעיתים לילד קטן כדי לעודד אותו. נראה היה לי שאנשים כנראה לא מבינים עד כמה כל דבר קטן כזה הוא ניצחון משמעותי  עבורה. מה שנראה כל כך בנאלי עבור רובנו הוא סוג של מאבק יום-יומי לאדם שלא מסוגל לראות. התגובות השתנו במהרה ולמען האמת, אח"כ הבנתי שגם אני עצמי לא ממש תפסתי באותו הזמן עד כמה באמת הדברים יכולים להיות בעיתים בחיי היום יום. אפשר לנסות להבין משהו בצורה שכלית אבל לעיתים הדבר אינו ברור - צריך ממש לחוות אותו, לחוש את הדבר בעצמך כדי לדעת במה דברים אמורים.

נכנסים למבנה, חושך מצרים. במהרה פשוט עצמתי את העיניים ולא טרחתי עוד לפתוח אותן, לשם מה? הרי גם כך חושך מוחלט מסביב. חלק מקבוצה, כל אחד מגשש וממשש, לעיתים פוגש באחרים, עוקב אחריהם, מוביל אותם. יחד איתנו נמצא המדריך המלווה את הקבוצה שהצטרף אלינו בהתחלה. הוא עיוור, בחור שצעיר ממני בכמה שנים וכעת עובד שם. הבחור מוביל אותנו, מלווה, מדריך בעזרת קולו. לעיתים מפנה אותנו בידו למקום הנכון. מדי פעם אני מרגיש נגיעה קלה מאד מצדו במעברים, מניח שהוא סופר אותנו במעבר ממקום למקום, מחדר לחדר, מוודא שלא נשארים אנשים מאחור, שאף אחד לא הולך לאיבוד. יש ביטחון בקולו בזמן שאנו עצמנו מגששים קדימה, פוסעים ונרתעים, שולחים יד ועוד יד כדי לוודא שלא ניתקל בדבר. מבינים סוף סוף את משמעות המושג "סומים באפלה". נזכרתי בתמונת העטיפה של "על העיוורון" של סראמגו, שרשרת עיוורים העוקבים אחד אחר השני. 

יש כמה וכמה דברים שתוך כדי ההתקדמות מתחוורים לי. מעניין עד כמה אנו משתמשים בחוש הראייה יחסית לשאר החושים, נראה שהוא דומיננטי עד אימה יחסית אל כל השאר. אני מגלה שהתפיסה המרחבית מהווה את האתגר הגדול ביותר עבורי. לזהות חפצים, מגע, דרכים וכו` אינו דבר בעייתי כל כך, אך הניסיון למקם את עצמך בכל פעם במקום חדש מאתגר יותר. חשבו על כך. אתם נכנסים לחדר חדש –לרוב אתם יודעים איך הוא נראה, היכן אתם ממוקמים יחסית לקירות, לפתח, לכל חפץ אחר. לאדם עיוור אין את זה. אין לך מושג לאן אתה נכנס, אין עיניים או רדאר או אמצעי אחר למיקום. לאט לאט אתה יוצר לך תמונה של החדר בראשך ואת זה אתה נאלץ לזכור כל הזמן כדי לדעת בכל רגע נתון, היכן אתה יחסית לחדר ולשאר הדברים. הזכירה הופכת חשובה הרבה יותר. כפי שאמרה לנו אותה מישהי –בתים של אנשים עיוורים נוטים להיות מסודרים מאד. לכל דבר יש מקום, תבניות, סדר, זיכרון. מה קורה כששוכחים? חיים לא קלים. דמיינו כביש, מכוניות סואנות, מעברי חציה, רמזורים, מדרכה, שיפועים, מדרגות, מכשולים. דמיינו כאב ראש. דמיינו צלילים שונים בשקט מוחלט, מוזיקה מהדהדת בין הקירות.

בין השאר, אני שם לב לעוד כמה דברים. אנו מתקדמים בחבורה כל הזמן, בחלקים מסוימים די צמודים זה לזה, הולכים אחד אחר השני במעברים. מקדישים כעת יותר מקום לשאר החושים. שמיעה, מישוש, ריח. זה מצחיק אבל אני מבחין עד כמה תשומת הלב שלי לריח הבושם העדין של הבנות בחבורה מתגברת לעומת המצב הרגיל. לא תמיד זהו בושם, לעיתים ריח הגוף עצמו מספיק, עדין יותר. אני מגלה שאני יכול להבחין אם העומד לצדי הוא אישה גם מבלי לראות אותה. יותר מכך –לזהות מי היא זו העומדת לצדי. (זו אינה חוכמה גדולה במיוחד, בסופו של דבר יש מספר קטן של בנות בקבוצה מלכתחילה). לעומת זאת הגברים די נייטרלים מבחינה זו, לפחות עבורי. אני לא ממש מצליח לחוש הבדל בין האנשים השונים. אם אתם מדמיינים אותי מתחיל לרחרח אנשים אתם יכולים להירגע. לא היה ולא נברא אבל חייב להודות שהחוויה מעניינת. גורם לי לתהות עד כמה חוש הריח רלוונטי עבורנו בחיי היום יום. עד כמה אנחנו מקדישים לו תשומת לב? מהו המשקל האמיתי של חוש הריח או פרומונים למשל בחיי היום-יום? סתם נושא מעניין.

אני מנסה לדמיין את הבחור שמדריך אותנו. מוזר לדבר עם אדם שאין לך מושג כיצד הוא נראה. כשהתצוגה נגמרת יוצאים החוצה, לעיניים לוקח קצת זמן להתרגל לאור מחדש. אנו פוגשים אותו. בחור צעיר, שער שחור גלי וארוך, בערך בן גילי. אנחנו מדברים אתו קצת, נפרדים לשלום.

הדבר שבולט ביותר לעיני מיד הוא ההבדל החד בקולו ממקודם. הביטחון שהיה קודם בקולו קצת נעלם כעת במהלך השיחה. תנוחת הידיים, שפת הגוף באופן כללי מהוססת במקצת. ההבדלים מורגשים מאד. היציבה שלו – אני שם לב שנוח לו יותר כאשר גבו צמוד לקיר החדר, וכעת זה גם מובן לי מאד. הקיר מאחור הוא נקודת התייחסות: "אני נמצא כאן יחסית לחדר", "אלה המדברים איתי עומדים לפני", "אין כעת מישהו מאחורי". זה נראה כאילו באבחה חדה עברנו באחת מממלכתו שלו אל ממלכתנו אנו. מהאפילה אל האור. אני מודה שהשינוי מרתק אותי. אינני רואה זאת כלל אצל המדריך האחר עמו דיברנו, אדם מבוגר יותר, כך שאני מניח שלגיל יש משקל לא קטן כאן, לביטחון העצמי ולהרגל השנים מאחוריך. מוזר קצת להרגיש שינוי כזה באדם ועוד שינוי מהיר וחד כל כך. האם הוא קצת חשש מתגובתנו כשנראה אותו סוף סוף? אינני יודע. אני רק מבין כעת עד כמה חייו אינם פשוטים לעומת החיים הרגילים שלנו. כמה אתגרים נוספים על כל צעד ושעל. תחושת ההערכה שלי אליו רק מתגברת.

לכו לתערוכה. לא תתחרטו.

יוצא לי לראיין כל מיני בחורים. מגוון מועמדים רחב, כל המינים וכל הסוגים.
מנסה בזמן הקצר יחסית העומד לרשותי לתהות על קנקנם. להבין מי הוא האדם העומד מולי.

מביניהם אחד מצליח לתפוס במיוחד את תשומת לבי. הבחור אתיופי, מגיע מרקע קשה יחסית, מצב משפחתי לא קל. ציונים גבוהים מאד מפקולטה יוקרתית. אני מביט בקורות החיים ורואה שהבחור עבד כמעט בכל עבודה אפשרית, לפעמים שתיים ביחד, תוך כדי הלימודים. מסתבר שהוא זה שתומך כלכלית במשפחתו. קצת ביישן,אולי יותר מדי. בסך הכל אני מאד מתרשם.

אני תוהה לרגע אם אני כל כך נוטה לטובתו דווקא בגלל שהוא אתיופי. האם הדבר משפיע על שיקול דעתי. הרי הכרתי משפחות וחברים, וברוב המקרים הרקע ממנו הגיעו היה לא פשוט, מצבים שדורשים הסתגלות חדשה לכל דבר, ממש מהבסיס לפעמים. דברים שנראו טריוויאלים לאחרים לפעמים דרשו מהפכה מחשבתית, שינויים מפליגים באורח חיים. בהחלט יתכן שזה משפיע, אבל בסופו של דבר אינני חושב שזה משפיע בצורה חזקה.

כשאני מתבונן בעובדות נטו, מבחינה אוביקטיבית יחסית לאנשים אחרים, אני רואה לפני בחור מוכשר מאד שאיכשהו הצליח למצוא זמן לעבוד לא מעט, תוך כדי לימודים תובעניים במיוחד, כדי לתמוך בעצמו וגם לפרנס משפחה באותו הזמן. דברים שאחרים, לפעמים כאלה שקיבלו הכל ממש על מגש של כסף, לא תמיד בהכרח מצליחים להסתדר אתם בכזו הצלחה.

בסופו של דבר, בעתיד, בחור כזה עם ציונים ויכולת כמו שלו ועם המשכורות שרצות היום בתחומים מסוימים, יכול לתמוך במשפחה שלמה. מסוגל להשפיע על האחים, האחיות. לדחוף אותם לכיוונים מסוימים, לכוון. לפעמים אחד כזה הוא ההבדל בין עוני לרמת חיים סבירה עבור משפחה שלמה, עבור כל דור ההמשך. לסבתי יש משפט ששיננה באוזנינו מגיל אפס -  "ההשכלה היא מקל הנדודים הטוב ביותר של האדם". צודקת. לפעמים זהו כל ההבדל.

מרפקים?אני מאמין שהוא יגדל אותם עם הזמן, כמו כולנו.

אני מבין שזהו אדם מהסוג שהייתי שמח מאד לקרוא לו "חבר". כמה הייתי רוצה לראות עוד רבים כמוהו, יותר מסוגו. כולי תקווה שיצליחבכל מעשה ידיו.