?הקיץ הזה קשה מנשוא או שנדמה לי

התכנסתי הנה לבשר לכם באופן רשמי ובשני העתקים שחובש הכיפה מעצבן אותי לחלוטין

.לא שחלילה סרה ונגוזה אהבתי אליו

.שעל כך נאמר: חלילה

?מושלם

.
ובכן לאחרונה כבר ממש לא

.הבחור מעצבן אותי ברמות קשות

.מאז שהוא חזר מסדנת בישול הוא השתנה ללא היכר

.וברמות מעצבנות לחלוטין

.השעה היתה תשע וחצי בערב, הייתי בדרכי הביתה מיום עבודה מפרך

.כל שרציתי הוא לחלוץ את כפות רגלי מהצינוק האפל של נעלי העקב הארורות האלה

.נמאס לי להיות אסירת ציון בתוך נעלים לוחצות. בהונותיי עלו השמיימה מרוב כאב

.חובש הכיפה מיסמס לי שלא אקנה אוכל בחוץ שכן עלה בדעתו לבשל לנו ארוחת ערב מהסרטים

.
איזה כיף

.מחכה לי ארוחה ביתית היישר מספירלת המתכונים החדשה שלו

...
איך בא לי לטמון בפי לזניה עמוסת גבינות מותכות ונוטפות בסלסול על המזלג שלי

.איפה האוכל?" שאלתי בעודי פותחת וטורקת דלתות של תנור ומקרר"

סבלנות מותק, רק עכשיו התחלתי", הוא עמד ליד הכיור, הוסיף נוזל כלים והקציף בהברשה את החסה

אבל דיברנו בטלפון לפני חצי שעה ואמרת שהכנת אוכל, לא ככה?"
שאלתי באיפוק רב

אתה אולי רוצה גם לשים קונדישנר על עלי החסה? אתה חופף להם את שורשי הכלורופיל כבר חצי שעה

.כשנכנסתי לרחרח במעשיו במטבח הוא רק היה בשלב קיצוץ המלפפונים

"?אוקיי, אתה רוצה שאכין בינתיים את הפסטה בזמן שאתה מגלען את הזיתים"

?הא

! ! ! ה-צ-י-ל-ו

.אני יושבת בסלון, הלפטופ על ברכיי, ואני באמצע צ`ט רכילותי מרוגש עם חברים מניו יורק

"?שוב פשטת את עורו של הפרי האומלל"

".....המנחה שלנו בסדנת הבישול אמרה כי כמויות הריסוס ש"

בכל יום מרימים את ראשם את תוך המחשב שלי פרצופים של אנשים שלא ראיתי רבבות שנים.

ענבל מהחוג לבלט מכיתה ה`, קרן מהחוג לאורגן דו קומתי מכיתה ו`, נעמה מהטיולים בחברה להגנת הטבע, ניר מהקבצה ב` במתמטיקה, ועוד ועוד.

לילות שלמים אני מול המחשב, מעבירה זכרונות עם אנשים זרים שהיו עוברי אורח בחיי, פעם מזמן, כילדת מפתח מתבגרת.

ברור שזיהיתי אותו מיד.
הדם שלי הקציף.
בחיים לא אשכח איך הוא לחש לי: "פססס..  נתקעתי בשאלה 14, את יכולה להרים קצת את הבחינה שלך כדי שאראה מה סימנת."
הזזתי את שולי הדף כדי לאפשר לו הצצה.
"עוד קצת, עוד טיפה, אני רוצה לראות גם מה סימנת בשאלה 15."
בשלב הזה מורה הבחינה בנו, ניגשה אלינו, גזלה מאיתנו את דף הבחינה והורתה לנו להמתין בחוץ עד גמר המבחן.

יומיים שלימים לא יכלתי לזוז מרוב בושה. התלמיד הזה שיבש לי את המוניטין של תלמידה מצטיינת. לא רציתי לשמוע שום דבר מכיוונו.

הוא התנצל מספר פעמים אבל סרבתי בעקשנות לדבר איתו. למזלי לא הייתי צריכה להיתקל בו ללא הרף במסדרונות בית הספר כי הוא עבר להתגורר בעיר אחרת.

ועכשיו הוא מופיע בפייסבוק שלי!

בקיצור, לא אלאה אתכם בהשתלשלות המאורעות וחילופי האימיילים שהרצנו לילות שלמים.
בתום 3 שבועות של קשר יומיומי אינטרנטי, הוא הציע שניפגש.
"את אמיצה מספיק לבוא לבקר אותי בשכונת הארלם?" הוא שאל.
"גם מעתיק ממני במבחן וגם סוחב אותי עד הארלם? איי דונט טינק סו דרלינג. יש גבול לכל תעלול."

מאז כבר ביקרתי אותו מספר פעמים בדירתו הנעימה בהארלם. ההדורים בינינו כמובן יושרו ונפלנו זה על צווארו של רעהו בידידות אמיצה ומפוייסת.

אני מודה באשמה, כשאני מטיילת במנהטן לא עולה בדעתי להצפין לכיוון רחוב 100 ומעלה, אולם עתה משגיליתי את סוד הקסם של הארלם, הצבעוניות, החנויות, הארכיטקטורה, אין ספק שאחזור ואבקר שם דרך קבע.

הנה קצת תמונות שמצאתי ברשת.
אני עצלנית מדי לצלם בעצמי. זה קצת קשה כשביד אחת אני מחזיקה רצועה כחולה של כלב. אני עושה בייביסיטר לכלבלב של חברתי שנסעה לביקור בישראל (אל תשכחי להביא לי קרם לחות לשיער, זה עם הפקק הכתום) וביד השניה אני אוחזת בגביע גדול של פינקברי עמוס בגרגרי יער .
 

הנה מבט על רחוב 124:

קשה להתעלם מהצבעוניות הזועקת של הארלם.
האמריקאים-אפריקאים אוהבים צהוב.
במיוחד בבגדים.

הכי משתלם לעשות קניות ברחוב 125.

מצאתי אחלה מציאות בביגוד והנעלה.

כן. בצבע צהוב. תתפלאו.

בהארלם יש שני דברים בשפע:

מגרשי כדורסל  +  כנסיות.

רחוב טיפוסי בשכונה + כנסיה:

עוד רחוב:

כנסיה נוספת:
אני מקווה שהם יגדילו עוד קצת את הצלב. כי הרמזור מסתיר אותו.

גם הבנות על מדרגות הכנסייה אוהבות ללבוש צהוב.

עוד כנסיה, צנועה יותר, על השדרה החמישית ורחוב 116.

כל כך הרבה כנסיות בשכונה.

מה מדיוק מתחולל שם? הבה ונציצה: