התכנסתי הנה לבשר לכם באופן רשמי ובשני העתקים שחובש הכיפה מעצבן אותי לחלוטין
.לא שחלילה סרה ונגוזה אהבתי אליו
.שעל כך נאמר: חלילה
לעיתים אני צובטת את עצמי בצלוליטיס, מביטה אל בורא עולם ושואלת בפרצוף רטוב מדמעות: הכיצד, הכיצד זה שלחת בנפתולי דרכי בחור כזה מושלם
?מושלם
(cough, cough)
. ובכן לאחרונה כבר ממש לא
.הבחור מעצבן אותי ברמות קשות
.מאז שהוא חזר מסדנת בישול הוא השתנה ללא היכר
.וברמות מעצבנות לחלוטין
:הנה לפניכם דוגמא
.השעה היתה תשע וחצי בערב, הייתי בדרכי הביתה מיום עבודה מפרך
.כל שרציתי הוא לחלוץ את כפות רגלי מהצינוק האפל של נעלי העקב הארורות האלה
.נמאס לי להיות אסירת ציון בתוך נעלים לוחצות. בהונותיי עלו השמיימה מרוב כאב
.חובש הכיפה מיסמס לי שלא אקנה אוכל בחוץ שכן עלה בדעתו לבשל לנו ארוחת ערב מהסרטים
. איזה כיף
.מחכה לי ארוחה ביתית היישר מספירלת המתכונים החדשה שלו
... איך בא לי לטמון בפי לזניה עמוסת גבינות מותכות ונוטפות בסלסול על המזלג שלי
. החיים יפים אלוקינו שבשמיים
.כשנכנסתי לדירה חובש הכיפה שטף את החסה
.איפה האוכל?" שאלתי בעודי פותחת וטורקת דלתות של תנור ומקרר"
סבלנות מותק, רק עכשיו התחלתי", הוא עמד ליד הכיור, הוסיף נוזל כלים והקציף בהברשה את החסה
אבל דיברנו בטלפון לפני חצי שעה ואמרת שהכנת אוכל, לא ככה?" שאלתי באיפוק רב
,תכיני לך בינתיים פרוסה עם שוקולד. תוך שעה הסלט והפסטה יהיו מוכנים" הוא המשיך לקרצף במסירות את גבעולי החסה כאילו הוא חופף מקצועי במספרת וידל ששון בשדרה החמישית
אתה אולי רוצה גם לשים קונדישנר על עלי החסה? אתה חופף להם את שורשי הכלורופיל כבר חצי שעה
ובכן תתפלאי, אבל המנחה שלנו בסדנת הבישול הדגישה שכמויות הריסוס הנדבקות בחסה מסוכנות לבריאות ולכן יש לשטוף היטב כל עלה ועלה בתשומת לב מירבית
.נו, שיהיה
בינתיים סרתי אל המקלחת, החדר הכי אהוב עלי ביקום, החלקתי אל תוך גופיה אוורירית
.ופלסתרתי את רגלי הפצועות בסדרה של פלסתרים מצויירים
.כשנכנסתי לרחרח במעשיו במטבח הוא רק היה בשלב קיצוץ המלפפונים
סליחה על ההפרעה, אבל מדוע אתה מסיר את הקליפה מהמלפפונים? כל הויטמינים" נמצאים בקליפה," שמעתי את עצמי שואלת והפתעתי אפילו את עצמי
.למי אכפת עכשיו מאובדן ויטמינים, אני על סף אובדן תת הכרתי מרעב
ובכן תתפלאי, אבל המנחה שלנו בסדנת הבישול אמרה שמדובר במיתוס, שכבות הריסוס מסוכנות לבריאות ולכן מומלץ לקלף את הקליפה", הוא מיהר להסביר
"?אוקיי, אתה רוצה שאכין בינתיים את הפסטה בזמן שאתה מגלען את הזיתים"
.מה פתאום, לכי תנוחי, אני אקרא לך כשהאוכל יהיה מוכן", הוא פסק"
. אכן הלכתי לנוח
.למחרת התעוררתי בשעה שש בבוקר רק כדי לגלות שאף אחד לא העיר אותי לארוחת הערב
מנימוקי השופטים: "השעה היתה כבר כמעט חצות ולא רציתי להעיר אותך. המנחה שלנו
. "בסדנת הבישול אמרה שזה לא בריא לאכול ארוחה מלאה בלילה
?הא
! ! ! ה-צ-י-ל-ו
:הנה עוד דוגמא
.אני יושבת בסלון, הלפטופ על ברכיי, ואני באמצע צ`ט רכילותי מרוגש עם חברים מניו יורק
חובש הכיפה לצידי מעיין בערימת הספרים שרכש לעצמו בשבוע הספר ומשתומם בשעמום קולני .על טיב הרכישה
"?אתה יכול להביא לי תפוח מהמטבח בבקשה? אני באמצע צ`ט חשוב עם מורגן ולורה"
.החמוד קם לכיוון המטבח
???וכעת חברים יקרים, אמרו לי בבקשה: אתם חושבים שהתפוח הגיע שלם ליעדו
!!!לא
בתום עשר דקות של המתנה, התפוח שביקשתי הגיע מקולף ערום מקליפתו
"?שוב פשטת את עורו של הפרי האומלל"
".....המנחה שלנו בסדנת הבישול אמרה כי כמויות הריסוס ש"
ובכן המנחה שלו התקלפה על השכל לחלוטין, בגללה אני עלולה לחלות משילוב קטלני של רעב ומחסור קליפתי חשוב של ויטמינים
.ככה זה בחיים
את שולחת את יקירך לסדנת בישול ומתעוררת עם בטן רעבה היישר אל תוך מטבח מבולגן
אז מה היה לנו השבוע? שתי חברות שבישרו לי על גירושיהן בטרם עת פלוס ביקור גשום בן שבוע בניו יורק הסוערת, הלחה והדביקה.
אז בואו ונתחיל עם הגירושים.
מישהו מוכן להסביר לי על תופעת הגירושים הפושה במחוזותינו? האם אנשים בימנו מתייחסים אל חתונה כאל עוד מסיבה רבת משתתפים של מוסיקה, אוכל, מתנות, וערימות של צ`יקים, וכשהחגיגה נגמרת, יש כיבוי אורות, חשבונות לשלם והחצוצרה תוקעת בקול תרועה שלום על מדרגות הרבנות?
אז השבוע נתבשרתי כי שתי חברות שלי החליטו לפרום את חבילת האהבה.
האחת מתגוררת בניו יורק נישואיה נמשכו שנה אחת בלבד סיבת הגירושין: אני לא אוהבת אותו ולא נמשכת אליו יותר אה? מילא את לא נמשכת אליו אחרי 20 שנות נישואים כשהכל צונח ומדובלל אבל גברת, יש לך את החתן הכי חתיך בניו יורק, אז על מה את מדברת ריבונו של עולם? "דברים שרואים מכאן לא רואים משם," היא השיבה בלחש, והזמינה אותי למסיבת גירושיה בפאב רועש במנהטן.
אני מניחה שהיא צודקת התמונה המצטיירת לאנשים המתבוננים בזוג צעיר שרק עתה נישא, היא תמונה ורודה ואופטימית. אולם בפועל, תהום שלם יכול לחצוץ בין בני זוג, והקהל מסביב יכול לדעת רק על גרגר חול אחד שנסוג מהיחסים.
החברה השניה מתגוררת בתל אביב נישואיה נמשכו רק שנה ושלושה חודשים. סיבת הגירושין: אני לא מסתדרת עם אמא שלו. אוקיי. כאן הנושא מאוד רגיש. כאשר ראשה המתערב של החמה נשלף מעת לעת ומערבל ביחסים של הזוג הצעיר, חיי הזוגיות הופכים לבלתי נסבלים אני קוראת לכל החמות שמחבלות בנישואים לסגת אחורה ולמצוא תחביב חדש. גברת, הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה, אבל יש לו כעת אישה שתסעד את מצחו הבוער. אז אנא, את מתבקשת שלא להופיע עם סיר מהביל, קומפרסים קרים וסרגל למדידת שכבת האבק שהצטברה על מסך הטלויזיה..
האם גירושין זה סוג של אופנה חולפת כמו הממחטה האיומה הזאת הנקשרת על צווארם של מיטב בני הנוער?
אני מאוד נסערת בדבר גירושיהן של חברותיי ומקווה שהן תעבורנה את המשבר בשלום. חובש הכיפה טוען שלדעתו אני יותר נסערת מהמתגרשות עצמן. האמנם?
- - - - - - -
ועכשיו לחלק האומנותי של הערב:
בשנה שעברה הכרתי בחור ניו יורקי מאוד מוכשר העובד בתעשיית האומנות הדיגיטלית, מדי פעם הוא משגר אלי עבודות שנקלעו אל האימייל שלו מאנשים קריאטיביים מרחבי העולם.
הנה מספר עבודות שהוא ליקט ושלח אלי שמאוד אהבתי.
מקווה שתהנו!
בואו נתחיל:
1)
יוצר הפוסטר הזה מתבקש ליצור עימי קשר להציע לי נישואין.
מדובר במטען רב עוצמה של קריאיטיב מעולה
2) חלק ממסע פרסום להפסקת עישון:
לקוחות שהגיעו לסופר המקומי לרכוש בשר טחון מצאו משהו אחר על המדפים:
3)
ומצד שני, יש גם כאלה שימותו בשיבה טובה עם סיגריה בוערת ביד.
4)
הגוזלים מביטים בפחד משקשק ביצים על תאי הגזים
5)
ועוד יום חולף לו וכולנו נמשיך לנגוס להנאתנו בנתחי בשר עסיסים. שוכחים לחלוטין שמאחורי כל ביס יש לב שפועם, אף שנושם וחיים שלמים שנשכחו על מזבח הגריל.
לפני מספר ימים התהלכתי לאיטי במסדרונות הסופרמרקט, השעה היתה מאוחרת, ותנועת הצרכנים היתה דלילה. נעלתי את נעלי העקב החדשות כדי להתאמן עליהן קצת ולצבור קילומטראז`, וקלעתי אל תוך העגלה את המצרכים הדרושים לי להכנת פירה, שניצלים דקים ומשטחים אינסופיים של בראוניס שוקולד מבעבע.
בעודי ממתינה באגף העופות עד שהקצב יסיים לחבוט בפטישו על נתחי חזה העוף שמעתי לפתע קול שאון של בכי וצרחות.
וזה המראה שנפרש מולי:
אמא צורחת על בתה: "תחזירי את זה מיד למדף!!" פעוטה בערך בת חמש משיבה בצרחות ובכי קורע: "אבל אמא!!!! אני רוצה את זה!!! רוצה את זה!!!" האמא אוחזת במרפקה של הילדה ומטלטלת אותה תוך כדי צרחות: "למה את אף פעם לא מקשיבה לי? למה? אני אמרתי לך לא, נכון? תחזירי את זה מיד למקום!!! עכשיו!!!!!" הפעוטה השתחררה מאחיזת אמה, נשכבה על הרצפה, חיבקה את המוצר והחלה לצרוח בקולי קולות: "לאאאאא, אני לא רוצה!!!!!! לא רוצה!!!!!!!!!!!!!"
האמא הביטה בה בייאוש וסיננה לעברה: "תשארי פה עד מחר, אני איתך גמרתי," ואז נטלה את העגלת הקניות שלה והלכה לשלם בקופה. הילדה הגיבה בצרחה אחת ארוכה ומרעידת עגלות ומדפים: "א-מ-א-אאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!" והחלה להכות באגרופיה הקטנות ברצפה, כולה אדומה מבכי, שיערה פרוע וגופה רועד.
הלב שלי זינק החוצה מבית החזה והשתטח על קרש העץ של הקצב.
בתום דקה ארוכה שנמשכה כמו נצח, האמא חזרה על עקבותיה, הרימה את הפעוטה, ליטפה את שערה ונשקה על מצחה.
אבל מה קורה כאשר האמא מחליטה שלא לחזור?
לפני יומיים ניו יורק נרעשה מהמקרה הבא: בעת נסיעה שגרתית ברכב המשפחה במרכז הקניות של איזור וויט פליינס בניו יורק, אמא אחת לא יכלה לשאת יותר את המריבות והצרחות שהשתוללו במושב האחורי בין שתי בנותיה בנות ה-10 ו-12, אז היא עצרה את הרכב ומיד ופקדה עליהן: "עופו מכאן עכשיו ומיד!!!"
הבנות המבוהלות יצאו מן הרכב, והביטו בתדהמה כיצד אימא שלהן מתניעה את המכונית ומסתלקת מן המקום. הילדה בת ה-12 איכשהו הצליחה לרדוף בריצה מסוכנת אחרי הרכב ,לפתוח את דלת ולהשתחל פנימה. ואילו הילדה בת ה-10, נותרה מבוהלת ובוכיה במרכז המסחרי. אזרח שהבחין בה משוטטת בבהלה, ניסה להרגיעה אותה, רכש עבורה גביע גלידה וליווה אותה אל תחנת המשטרה על מנת שיאתרו את הוריה.
כשהאימא באה לאסוף את בתה, השוטרים מיד פתחו נגדה בהליכים.
הנה האימא - נעים להכיר:
ואם כבר בנטישת אימהות אנו עוסקים היום
ניו יורק נסערה החודש בשל פרסומת חדשה נגד הפסקת עישון. יש שקראו לפרסומת התעללות אמיתית בילד על מנת להשיג את אפקט הפחד.
ונפתח בידיעה מרעישה: לפחות חמישה אנשים קראו לי נודניקית השבוע! קצת מעליב, לא? אני לא יודעת מה עובר עלי בשבוע החולף אבל חוש הסקרנות שלי מרקיע לשחקים. הכל התחיל בתחילת השבוע כאשר קבעתי עם חברה להתכנסות תל אביבית והרמת כוסית קפוצ`ינו לכבוד החג. המתנתי לה בבית קפה פינתי והיא בוששה מלהופיעה. "איפה את?" התקשרתי לברר. "מצטערת, אני בדרך," היא השיבה, "סוף סוף מצאתי חניה בארבע ארצות." ארבע ארצות, גלגלתי בלשוני את השם. מעניין על שם מה קרוי הרחוב הזה. מיד שלפתי את הפנקס השרבוטים שלי וציינתי לעצמי לברר את מהות שם הרחוב.
עשר דקות חולפות והיא לא מופיעה. דרינג דרינג. "איפה את?" "מצטערת על האיחור, מישהו שדד לי את מקום החניה לאור יום. אני פונה עכשיו לרחוב עמנואל הרומי, מקווה למצוא כאן חניה, אני איתך עוד שתי דקות."
עמנואל הרומי? מי זה עמנואל הרומי ולמה קראו רחוב על שמו? מיד הוספתיו אל פנקסי הקטן לבדוק את הסוגיה הזו לכשאגיע אל מחשבי.
לפני יומיים עם שבירת צום המצות חייגה אלי חברה מהעבודה והזמינה אותי למסיבת לחם פרועה. "מסיבת לחם?" שאלתי. "כן, אני נוסעת לאבולעפיה לקנות מלא דברים טעימים, חבר שלי יקפיץ לכולנו קוקטיילים, יהיה מגניב תבואי! את זוכרת את הכתובת שלי ברחוב סמולנסקין, אוקיי?"
מי זה סמולנסקין? מיד שלפתי את פנקסי והוספתי אותו לרשימה.
מאז חברים, הפכתי לאובססיבית של שמות רחובות בארץ. כל שם רחוב גילה לי פיסת היסטוריה של עם ישראל. מאוד מרתק!
במנהטן לעומת זאת, לרוב הרחובות אין שם מילולי אלא מספרי.
לדוגמא: אם מישהו ישאל אותי: איפה גרת בניו יורק? אני אשיב: גרתי ברחוב 13 פינת השדרה השישית או איפה תרצי להיפגש לקפה? בוא ניפגש ברחוב 87 פינת השדרה השניה.
אין שמות. אין סיפורים. רק מספרים.
היום בעבודה החלטתי לעשות סקר קטן ולשאול את התל אביבים באיזה רחוב הם גרים.
אני: היי נוגה, באיזה רחוב את גרה? נוגה: ברחוב רבנו תם. אני: את יודעת מי היה רבנו תם? נוגה: הוא היה רב מאוד תמים, אני מניחה. אני: נו ברצינות, מי הוא היה? נוגה: אין לי קצה של מושג.
אני: היי גלעד, באיזה רחוב אתה גר? גלעד: ברחוב אידלסון. אני: אתה יודע מי היה אידלסון? גלעד: נו קומנט.
אני: היי מיכאל, באיזה רחוב אתה גר? מיכאל: ברחוב בוגרשוב ליד הים, מתי את קופצת לטבילה? אני: ומי היה בוגרשוב? מיכאל: אויש איזה נודניקית.
ובכן חברים, על פי סקר עשיר ומקיף שערכתי במשרד, עולה כי מרבית מתושבי העיר אינם יורדים לפרטים באשר לשם הרחוב שלהם. הם גרים שם, חולפים שם מדי יום, השם מתנוסס על כל דברי הדואר שלהם, הם מזמינים לשם משלוחי אוכל, הם מקיימים מסיבות ודייטים.
אבל לא, הם לא יודעים מי הדמות המסתתרת מאחורי הרחוב שלהם!
ומי הנודניקית של המשרד?
אני!
נו ב`אמת.
טוב, מספיק עם השטויות, צריכה לערוך את השולחן לקידוש ואני לא מוצאת את הגפרורים.
הערב נשלח אלי סרטון מבריטניה שהביא אותי לידי פרץ של דמעות. כל כך התייפחתי עד שאחת מעדשות הראייה שלי זלגה היישר אל תוך צלוחית שאריות המנגו שסיימתי לכרסם. אנא חברים, הניחו בצד את המצה והשוקולד, תלשו קובית טישו והצטרפו אלי למריחה מעורבלת של מסקרה סביב העיניים.
הקליקו על התמונה מטה לצפייה בסרטון:
נו, מה אתם אומרים?
אתמול כל עיתוני בריטניה סיקרו את סיפורה של סוזן בויל. אישה בתולה בת 47 מעיירת כפר מרוחקת בסקוטלנד, המתגוררת עם החתול שלה, פבל, שפתיה מעולם לא חוו טעמה של נשיקה, אישה שכל חייה סבלה מהתנכלויות של הסובבים אותה בשל חיצוניותה. גם כשניגשה לתחרות כשרונות זו בבריטניה, נתקלה בחומות של זלזול, עקיצות ולעג.
השבוע בתוכנית היא חרצה לשון לכולם.
איזה ניצחון.
איזה סיפור.
איזו גבורה.
סיפור חייה הוא הוכחה לכך שכל אדם הוא יהלום המחכה לליטוש .
ועכשיו חברים תרגיל קטן: אם אתם תלמידים, הסתובבו שניה עם הכיסא לאחור והביטו בתלמידה השמנמנה של הכיתה. היא תמיד שקטה. תמיד מסתובבת בגפה. תמיד עצובה וסגרירית.
בפעם הבאה כשאתם רואים אותה בכיתה, יהיה זה נחמד אם תדרשו בשלומה, תתעניינו האם העבירה את חופשת הפסח בנעימים ונסו לרקום עמה שיחת חולין שגרתית בין שני חברים.
עבורכם מדובר בחמש דקות. עבורה זה עולם ומלואו.
אנחנו המבוגרים, מבטיחים לעשות אותו דבר בסביבת מקום העבודה שלנו.
את יוצאת לדייט עם בחור נחמד, הפגישה קולחת וזורמת, הערב חולף בנעימים ושניכם מפזרים חיוכים, עקיצות ושנינויות, אתם לוגמים משקה, שוקעים בארוחת ערב סולידית ואף חולקים צלוחית טעימה של קינוח. כשהערב נחתם, אתם נפרדים בנשיקת לילה טוב מחוייכת.
כשאת נכנסת אל דירתך משליכה את התיק על המיטה מביטה בחיוך במראה ופשוט יודעת יודעת בבטחה שהוא יתקשר אליך למחרת
אבל לא.
הוא לא מתקשר.
יום חולף יומיים אבל מאומה
משיח לא בא משיח גם לא מצלצל, וגם לא מסמס
את נוברת ביניך לבין עצמך מנסה לנתח את מהלך הדייט לשחזר את מילותייך, את בדיחותייך ועקיצותייך אולי אמרת משהו שהרתיע אותו אולי הנשיקה היתה חפוזה מדי אולי ענן הבושם שבקע מצווארך היה מסחרר מדי
שבוע שלם חולף לו באיטיות מייסרת והוא לא מתקשר אליך
בשעה זו מתהלכות בעולם מליוני נשים שחזרו מדייט מוצלח אולם הבחור מעולם לא טרח להתקשר אליהן ולהזמינן לדייט שני בלילה, כשהן מטפסות על יצוען, הן שוב מביטות על הנייד הדומם באכזבה מכבות את האור, עוצמות עיניים ונותנות דרור לדמעה עצובה להישמט על הלחי
גבירותיי ורבותיי מדובר בתעלומה עולמית
למה בחורים לא מתקשרים לבחורה אחרי דייט מוצלח הרי היתה כימיה, היו צחוקים, היתה שיחה מרתקת הדייט נמתח על פני 3 שעות הוא ליווה אותך הביתה נפרדתם בנשיקה אז למה לעזאזל הוא לא מתקשר למה למה למה ?
ריצ`ל גרינוולד, סופרת אמריקאית ומומחית לדייטים, החליטה אחת ולתמיד לפצח את התעלומה הזו. לשם כך היא ראיינה 1,000 בחורים שחזרו מדייט ראשון ולא טרחו להתקשר, ושאלה אותם בפשטות: למה?
למה לא התקשרתם אליה?
לאורך כל הספר מפזרת המחברת מאות ציטוטים מבחורים המסבירים בלשונם מה גרם להם להמשיך הלאה ולדלג לדייט עם בחורה חדשה, כאילו הדייט איתך מעולם לא התרחש.
הנה מעט מההסברים שהבחורים תרמו:
1. במהלך כל הדייט היא דיברה על כל הטיולים שלה סביב העולם. כמה ארצות היא ראתה ואיזה יעדים היא עוד מתכננת לבקר הליייף סטייל של החיים שהיא ציירה נשמע אמנם מלהיב אבל ממש לא התאים לי.
2. היה לי איתה דייט נחמד. נמשכתי אליה. אבל באיזהו שלב בשיחה שלנו היא ציינה שלעולם לא תעזוב את ניו יורק. ומבחינתי לא בא בחשבון להישאר בעיר ולגדל כאן משפחה. ברגע שהיא הצהירה בהחלטתיות שלעולם לא תעזוב את ניו יורק הבנתי כי אין כאן עתיד ולכן לא טרחתי להתקשר אליה.
3. למרות שהיתה ביניינו כימיה פיזית והיא נראתה מדהים, היא היתה רצינית מדי. בקושי חייכה. היא לא הבינה את הבדיחות שלי. וזה ממש הרתיע אותי.
4. במהלך כל הדייט היא רק דיברה על עצמה והישגיה. היא לא התעניינה במה שיש לי להגיד. מהם התחביבים שלי, מה אני עושה. היא רק דברה על עצמה כל הזמן, צחקה והיתה מרוצה מעצמה ולא אפשרה לי להצטרף לשיחה.
5. היה לנו אכן דייט מוצלח אבל התחלתי לצאת עם משהי אחרת מספר ימים לפני הדייט איתה. רציתי לתת לזה הזדמנות, ולכן לא טרחתי להתקשר.
6. היא הצטיירה לי כמו בוסית קשוחה. היא ניסתה לעשות רושם של מצליחנית אבל זה הרתיעה אותי. זה היה יותר כמו ראיון עבודה מאשר בליינד-דייט קליל. עשה רושם שהיא מתאמצת יותר מדי להרשים אותי.
7. היא היתה מקסימה אבל הלבוש שלה לא היה לטעמי. היא באה ישר מהמשרד בחליפה עסקית מחוייטת ולא מצאתי את עצמי נמשך אליה.
רשימת הסברי הבחורים נמתחת על פני 304 עמודים בספר. את היצירה הזאת קראתי ברפרוף ובעמידה בחנות ספרים בניו יורק. הספר הפך להיות שיחת הבנות בניו יורק ועושה רושם שבימים הקרובים יוכרז עליו כעל רב מכר היסטרי.
מנסיוני עם בחורים אמריקאים, אני מצהירה בפני בנות ישראל שבחורים אמריקאים הרבה יותר מסובכים מבחורים ישראלים. הבחורים האמריקאים מלאים בדרמה. אם תקראו אפילו מחצית מהספר תבינו איזה תרוצים מסורבלים הם ממציאים רק כדי לא להתקשר אליך למחרת. הם פוסלים אותך מיד על הסף בגלל מילה שאמרת, בגלל חצאית שלבשת, בגלל הקריירה המצליחנית שלך או בגלל שאת התואר הראשון שלך למדת בקולג` שהוא לא הכי נחשב.
ועכשיו הרשו לי בנות יקרות לפנות לרגע לבחורים ישראלים.
יש בחורים בקהל?
ובכן, בטוחני שבנות ישראל תשמחנה אם תשיבו על השאלה הבאה:
למה אתם לא מתקשרים אליה אחרי הדייט הראשון, למרות שהדייט הסתמן כמוצלח?
אני מבטיחה לכם שכולנו נצא נשכרים מתשובתכם.
זוהי באמת תעלומה עבור נשים רבות. אז אנא, אנא שחררו אותנו מעוד לילה של בהיה על הצג של הנייד.
למה בעצם אתם לא מתקשרים אחרי הדייט הראשון, למרות שהדייט היה זורם, נעים ומוצלח?
לפני שעות ספורות חזרתי הביתה מליל סדר גדוש משתתפים בירושלים. כעת כשעודני הלומה מבקבוקי היין שנשטפו אל בטני כמפלים דוהרים, החלטתי לבצע ניקיון של פסח בקבצי המחשב.
מאז הקיץ החולף נמנעתי מרביצה שגרתית מול הבלוג ודחקתי את קיומו לספסל האחורי של האוטובוס.
לא היה לי מה לחדש לאומה בישראל, אז חשבתי שמוטב שאבלום מקלדתי המאובקת ואמשיך בשגרת חיי המפוהקת. אז לכל קוראיי הקבועים, אני חשה חובה לפרוש בפניכם תקציר מהפרקים הנאלמים בחיי.
אתם, שהייתם שותפים לנתח נכבד ממעלליי, תמיד מחזקים, מציעים כתף, חיבוק או עצה, לנצח אכיר לכם תודה על כך, ועל כן להלן החוליה החסרה בבלוג, מאז אוגוסט 2008 ועד היום אפריל 2009:
במהלך ביקורי בישראל בחודש אוגוסט האחרון יצאתי כהרגלי עם חברותיי התל אביביות לסושיה אופנתית באזור נמל תל אביב. בעודי קולעת אל פי רולים עגלגלים, לוגמת יין ומתבדחת עם היושבות מסביבי, עיקצוצים של עיטוש מתקרב זחלו אל תעלות חוטמי. "למישהי יש טישו?" בררתי מיד סביב השולחן הרועש. אבל אף אחת לא שמה עלי. קשה לשמור על חברות הדוקה כשאת מהדסת על נעלייך במדרכות ניו יורק והן ממשיכות בלעדייך בניהול קליקה תל אביבית משל עצמן. המרחק הגאוגרפי חיבל בקשר האמיץ שלנו.
אפילו קוביית טישו הן לא מציעות לי.
הנחתי את הצ`ופסטיקס על הצלחת וניגשתי לשרותים בקצה המסעדה. היה שם תור ארוך של סועדים. עמדתי ליד בחור מרשים וגבוה חובש כיפה סרוגה. תהיתי מה יש לו לחפש במסעדה שכולה טובלת באמבטיות של שרצים.
האף שלי התחיל לדלוף. אני זקוקה בדחיפות לגליל סופג. "אכפת לך אם אכנס איתך לתא השרותים?" שאלתי את חובש הכיפה. "אני רק צריכה טישו." מיד תיקנתי את עצמי: "כלומר אכפת לך אם אכנס לפניך לתלישה אחת פשוטה?" הוא הנהן בחיוך והמשכנו להמתין לתור. "האוכל כאן טעים?" הוא שאל. "הממ... הסושי כאן מצויין," השבתי תוך משיכות קולניות באף. מנסה לבלום את הנזלת ברברס לאחור. "אני נמצא כאן הערב רק על תקן מתבונן, חבר חוגג כאן יומולדת וחוץ מכוס מים מהברז, כל דבר בתפריט הוא מחוץ לתחום."
"יש לי קרקרים באוטו בהכשר הבדץ," התלוצצתי.
הוא צחק אבל היה נדמה שהוא לקח את ההצעה ברצינות.
"יש לי חבילת טישו רכה וריחנית באוטו," הוא אמר.
הבטנו על התור הארוך שנפרש מולנו, וחישבתי שעד שיגיע תורי אאלץ לקנח את האף בוילונות המסעדה.
מבלי לעפעף הסכמתי מיד לתוכנית החלוקה, פנינו לדלת היציאה לכיוון החניה.
רצה בורא עולם והרכב שלו חנה סמוך לרכב שלי.
החלפנו חפצים וחיוכים לחצנו ידיים ופנינו איש איש אל שולחנו.
רק בישראל. בחיי.
עם סיום הסעודה, הבנות דיסקסו היכן כדאי לחתום את הערב והוחלט לנסוע לפאב ברחוב אחד העם.
כשיצאתי לכיוון החניה חובש הכיפה עמד ליד רכבו.
"אתה עדיין רעב? יש לי במבה בפנים," הצבעתי על האוטו.
"אני מחכה לחבר שמתמהמה עם החשבון," הוא ענה בחיוך.
"את באה לפה הרבה?" הוא שאל.
"פעם בשנה. אני גרה בניו יורק. אני כאן בחופשת מולדת."
החברות שלי צפרו לי לנסוע אחריהן, אז מהרתי להיפרד ממנו, נכנסתי לאוטו, קליק בחגורה, התנעת הרכב, הדלקת מזגן והופס הוא נוקש על חלוני.
"רק רציתי להודות לך על הקרקרים".
"אין בעד מה, לילה טוב".
רגלי לוחצת על דוושת הגז.
"חכי שניה," הוא קרא בקול רם.
"מדובר בקרקרים של אוסם, ניתן למצוא אותם בכל חנות עם מפיץ מורשה," צעקתי לו דרך החלון.
הוא התקרב אלי והגיש לי את כרטיס הביקור שלו.
"אני מאוד אשמח לפגוש אותך שוב".
הבטתי עליו בהשתוממות. חייכתי חצי חיוך. והפלגתי אל דרכי.
פתחתי חלונות. הדלקתי את הרדיו ונסעתי בחשכת רחובות תל אביב עם שירי לילה עבריים ברקע. איזה כייף לחזור לארץ. כמה כייף לי בתל אביב, העיר הכי מ-ד-ה-י-מ-ה בעולם. איי לאב יו יזראל. איי לאביו סו מאץ.
הסתובבתי במעגלים במשך חצי שעה כדי למצוא חניה באזור הפאב וקיללתי ללא הפסקה. איי סטיל לאב יו יזראל נו מאטר וואט.
לבסוף נדחקתי בין שתי מכוניות במרחק שמונה רחובות וצעדתי ברגלים פצועות על נעלי עקב חדשות שגילחו בכאב חד את בשרי. החברות כבר שם לפני. עם חניה כפולה מול הפאב הן היו ישובות סביב הבר, מצחקקות, ולא כל כך התרגשו למראה הצליעה ברגלי.
"יש לכן פלסטר?" שאלתי בכאב. אבל אף אחת לא שמה עלי.
הזמנתי מהברמנית בירה ושתי רצועות של פלסטר, ולתדהמתי היא נברה בתיקה האישי שהיה מונח על הרצפת הבר והגישה לי פלסטר מתוך ארנקה.
רק בישראל. בחיי. איי לאב יו יזראל. איי לאב יו סו מאץ.
באישהו שלב השתעממתי. הרגשתי ממש מחוץ לקליקה הקבוצתית והחלטתי לחתום את הערב.
נפרדתי מכולן בנשיקה וחיבוק, הטלתי את האשמה על ג`ט לג טורדני וחסר מנוח. את הברמנית צ`יפרתי בטיפ נאה, ופניתי לדרכי ברגליים חבוטות ובוערות מכאב.
אבל מי עומד מחוץ לפאב?
חובש הכיפה עם חברו.
בהתחלה העמדתי פנים כאילו לא השגחתי בנוכחותו, אבל באיזשהו שלב זה היה מגוחך, אז החלטתי להפסיק עם ההתנהגות הביצ`ית הניו יורקית והפכתי להיות ישראלית חברמנית, דביקה וחייכנית כהרגלי.
"לא כשר כאן בכלל אבל יש לי קרקרים ובמבה באוטו אם אתה רוצה."
הוא צחק וניכר היה כי היה שמח לראותני.
שוחחנו מעט והוא ליווה אותי לאוטו.
נפרדנו לשלום, לא לפני שחילץ ממני את הטלפון שלי.
"אני מתגוררת בניו יורק," הדגשתי.
"אני מתגורר בירושלים. נעים מאוד."
"בעוד שבועיים אני חוזרת לניו יורק."
"אני נולדתי בירושלים, חי בירושלים ולנצח אחיה בירושלים."
"מקסים. אתה בפייסבוק? הנה האימייל שלי".
"למה אימייל ולא טלפון?"
שוחחנו מעט ולבסוף נעתרתי ושרבטתי לו על נייר את הטלפון שלי.
עד כאן השתלשלות העניינים.
מאז אותו ערב, אני החילונית הגמורה מנהלת קשר בין יבשתי עם בחור דתי. בספטמבר הוא בא לבקרני בניו יורק. באוקטובר אני הגעתי לבקרו בישראל. בנובמבר הוא בא לבקרני. בסביבות קריסטמס ביקשתי מהעבודה שלי רילוקיישן חזרה לישראל. שחררוני. אני מאוהבת, הצהרתי בפני הבוסית. היא שמחה בשמחתי והסדירה את העניין במספר טלפונים ואימיילים. ומאז אני בארץ. יותר נכון יהיה לכתוב שאני על קו תל אביב ניו יורק. הבסיס הוא תל אביב וירושלים, אבל אני שוהה המון בניו יורק בשל העבודה.
היות וחיי הפכו לשגרה משעממת, לא טרחתי לזחול הנה ולהציק לכם ברשומות סתמיות כגון:
היום בשוק מחנה יהודה היה מבצע: קני מגש תות שדה וקבלי תבנית ביצים בחצי מחיר.
או
הכנתי יופי של קוגל לשבת. חובש הכיפה היה מרוצה ונסענו במוצ"ש לרחבת הכותל לגלידה ותפילה.
או
"אני טסה מחר בבוקר לניו יורק, תוכל להקפיץ אותי לשדה?" "מצטער, אני לא נוסע בשבת" "אוקיי" "מתי את מתכוונת לעזוב את העבודה הזאת ולחיות בארץ לצמיתות?" "מחר" "את סתם מבטיחה" "תוכל לאסוף אותי בשבוע הבא מהטיסת חזור?" "מצטער, אני לא נוסע בשבת."
וככה עוד זוגיות משעממת נרקמת כאן בארץ הקודש. כמה נפלא.
כשהחיים מתגלגלים לפינה נוחה של שגרה הרצון לכתוב נכחד לפתע.
אולם בליל הסדר, בעת לעיסת גבעול המרור, הרצון לכתוב היכה בי שוב.
כייף לחזור לדף כל כך מוכר. במהלך השנתיים החולפות פנו אלי כל מני אנשים והציעו שאעקור את הבלוג שלי לפלטפורמה אחרת, טובה יותר, או שאהיה בעלת דומיין פרטי ואעתיק מגוריי לכתובת אתר אישי חדש. אבל התמדתי בסרובי. זה לא שיש לי סנטימנטים אישיים לאתר תפוז. אני אולד פשיין קינדה גירל. אוהבת את העמוד הפשוט והמוכר.
בכל יום מרימים את ראשם את תוך המחשב שלי פרצופים של אנשים שלא ראיתי רבבות שנים.
ענבל מהחוג לבלט מכיתה ה`, קרן מהחוג לאורגן דו קומתי מכיתה ו`, נעמה מהטיולים בחברה להגנת הטבע, ניר מהקבצה ב` במתמטיקה, ועוד ועוד.
לילות שלמים אני מול המחשב, מעבירה זכרונות עם אנשים זרים שהיו עוברי אורח בחיי, פעם מזמן, כילדת מפתח מתבגרת.
לפני כחודשיים המתינה לי הודעה בזו הלשון: "היי, בכיתה ט` למדתי איתך שנה אחת בלבד לפני שעברתי לתיכון בירושלים. את בטח לא זוכרת את השם או הפרצוף אבל אני אזכיר לך דבר אחד שלעולם לא תשכחי. בכיתה ט` אפשרת לי להעתיק ממך בבחינה בביולוגיה. המורה תפסה את שנינו והוציאה אותנו מהכיתה. מאז סרבת לדבר איתי. כתבתי לך מכתב, התנצלתי, דיברתי עם חברות שלך, אבל כלום. לא שמעתי ממך בחזרה. בכל אופן הנה אנחנו שוב במרחק אור של כמה שנים טובות ... אני רואה שאת גרה בניו יורק. אני גם גר בניו יורק בשנתיים האחרונות ומתכוון לחזור לארץ בינואר עם סיום לימודי. אני מאוד מקווה שלא תתעלמי מההודעה הזאת. תכתבי לי אפילו שורה אחת, מילה, פסיק, אני אקבל כל דבר. . ממני ... ( ) מכיתה ט3."
ברור שזיהיתי אותו מיד. הדם שלי הקציף. בחיים לא אשכח איך הוא לחש לי: "פססס.. נתקעתי בשאלה 14, את יכולה להרים קצת את הבחינה שלך כדי שאראה מה סימנת." הזזתי את שולי הדף כדי לאפשר לו הצצה. "עוד קצת, עוד טיפה, אני רוצה לראות גם מה סימנת בשאלה 15." בשלב הזה מורה הבחינה בנו, ניגשה אלינו, גזלה מאיתנו את דף הבחינה והורתה לנו להמתין בחוץ עד גמר המבחן.
יומיים שלימים לא יכלתי לזוז מרוב בושה. התלמיד הזה שיבש לי את המוניטין של תלמידה מצטיינת. לא רציתי לשמוע שום דבר מכיוונו.
הוא התנצל מספר פעמים אבל סרבתי בעקשנות לדבר איתו. למזלי לא הייתי צריכה להיתקל בו ללא הרף במסדרונות בית הספר כי הוא עבר להתגורר בעיר אחרת.
ועכשיו הוא מופיע בפייסבוק שלי!
בקיצור, לא אלאה אתכם בהשתלשלות המאורעות וחילופי האימיילים שהרצנו לילות שלמים. בתום 3 שבועות של קשר יומיומי אינטרנטי, הוא הציע שניפגש. "את אמיצה מספיק לבוא לבקר אותי בשכונת הארלם?" הוא שאל. "גם מעתיק ממני במבחן וגם סוחב אותי עד הארלם? איי דונט טינק סו דרלינג. יש גבול לכל תעלול."
מאז כבר ביקרתי אותו מספר פעמים בדירתו הנעימה בהארלם. ההדורים בינינו כמובן יושרו ונפלנו זה על צווארו של רעהו בידידות אמיצה ומפוייסת.
אני מודה באשמה, כשאני מטיילת במנהטן לא עולה בדעתי להצפין לכיוון רחוב 100 ומעלה, אולם עתה משגיליתי את סוד הקסם של הארלם, הצבעוניות, החנויות, הארכיטקטורה, אין ספק שאחזור ואבקר שם דרך קבע.
השכונה שונה לגמרי מכל מה שנהוג לחשוב כשמגלגלים על הלשון את המילה הארלם. בעבר היה נהוג לחשוב עליה כעל שכונה של רחובות מוכי עוני, אבטלה, לכלוך ופשע, כנופיות של סוחרי סמים המרססים קליעים לכל עבר והומלסים ערומים שרועים על המדרכות בהמוניהם. השכונה השתנתה לגמרי, אוניברסיטת קולומביה השוכנת ברחוב 116, מזרימה לשכונה רוח סטודנטיאלית צעירה. חניות כלבו פותחות שם סניפים ללא הרף ומחירי הנדל"ן הנוסקים מעידים על ביקוש בלתי פוסק לדירות. יחד עם זאת, יש שיגידו כי עדין לא סימפטי להסתובב שם לבד לעת ערב.
הנה קצת תמונות שמצאתי ברשת. אני עצלנית מדי לצלם בעצמי. זה קצת קשה כשביד אחת אני מחזיקה רצועה כחולה של כלב. אני עושה בייביסיטר לכלבלב של חברתי שנסעה לביקור בישראל (אל תשכחי להביא לי קרם לחות לשיער, זה עם הפקק הכתום) וביד השניה אני אוחזת בגביע גדול של פינקברי עמוס בגרגרי יער .
הנה מבט על רחוב 124:
קשה להתעלם מהצבעוניות הזועקת של הארלם. האמריקאים-אפריקאים אוהבים צהוב. במיוחד בבגדים.
הכי משתלם לעשות קניות ברחוב 125.
מצאתי אחלה מציאות בביגוד והנעלה.
כן. בצבע צהוב. תתפלאו.
בהארלם יש שני דברים בשפע:
מגרשי כדורסל + כנסיות.
רחוב טיפוסי בשכונה + כנסיה:
עוד רחוב:
כנסיה נוספת: אני מקווה שהם יגדילו עוד קצת את הצלב. כי הרמזור מסתיר אותו.
גם הבנות על מדרגות הכנסייה אוהבות ללבוש צהוב.
עוד כנסיה, צנועה יותר, על השדרה החמישית ורחוב 116.
כל כך הרבה כנסיות בשכונה.
מה מדיוק מתחולל שם? הבה ונציצה:
מקהלות גוספל כל יום ראשון בבוקר.
והתיירים באים להביט בהמוניהם.
הרמוניה מושלמת של קולות וצלילים
תאמינו לי, יותר טוב מקונצרט לייב של ארתה פרנקלין וביונסה גם יחד.
טוב. ברשותכם התעייפתי והכלב משתוקק לצאת לטיול (הקרם עם הפקק הכתום. לא לשכוח!)
אתמול הוזמנתי לחגיגות חנוכת בית אצל חברים שהחליטו לעקור ממנהטן ולעבור לקווינס - לשכונת פורסט הילס הממוקמת במרחק 45 דקות נסיעה מלב העיר.
החברים הם אמיר, סטודנט ישראלי בן 29 ובת זוגתו האוסטרלית, קים, בת 23, ברמנית ארוכת רגלים.
במנהטן הם שילמו עבור דירת חדר קטנה 2400 דולר, ואילו כעת הם נהנים מדירת 2 חדרים מרווחת תמורת 1500 דולר בלבד.
"אני לא מבין איך לא עשיתי את זה קודם," אמר לי אמיר עת הובילני לסיור בדירה החדשה.
"מה כל כך מושך אותנו לגור במנהטן ולהצטופף בדירת כלוב קטנה? את זוכרת את המטבח הקודם שלי? אפילו מקום לבלנדר לא היה לי על השיש, ותראי עכשיו לא רק שהמטבח גדול, יש לו אפילו מרפסת צמודה," אמר בהתלהבות.
"אני מניחה שהכל שיקול של מרחק. יש אנשים שלא מסוגלים לבלות בסאבווי שעתיים ביום. זה לא פשוט להיות בקרקרעית האדמה כל כך הרבה זמן. אבל הדירה הזו היא בהחלט הטבה בתנאים, המרפסת הזו והבריזה המגיעה מהפארק בהחלטת מתקזזים עם שעתיים נסיעה בסאבווי," חיזקתי את רוחו.
"בסופו של דבר מתרגלים לנסיעה הארוכה הזאת, אני מתכוון לנצל את הזמן לקריאת ספרים," הוא נימק.
קריאת ספרים הוא אמר? לא בדיוק.
קריאת ספר או עיתון בשנים האחרונות הפכו לפעולות מאתגרות בסאבווי. אפילו אם עינייך מתמקדות בדפי הספר והאוזניים ננעלות בקפידה באטמיי האייפוד, תמיד יפציע מישהו שיחבל בשקט המקומי שאתה מנסה לייצר לעצמך.
הפוסט היום יוקדש למתרחש בתעלות החשוכות של הסאבווי.
אולם תחילה הקדמה.
לכל מי שמעולם לא ביקר בניו יורק או מעולם לא השתמש בשרותי הסאבווי, הנה סרטון מקדים המתאר את המתרחש בתחתית האדמה האפלולית:
ועכשיו מקרוב:
אז בואו ונניח כי חזרתם מיום עבודה ארוך, השעה שבע בערב ואתם ממתינים בתחנת הסאבווי יחד עם עוד מאות אנשים מפוהקים ברציף. לפניכם נסיעה בת שעה ארוכה הביתה. הרכבת מתקרבת ברעש חריקה מצמרר, אתם ממהרים לתפוס מושב פנוי, שולפים את הספר מהתיק, לוחצים על תיקיית המוסיקה הקלאסית באייפוד ואז פתאום בום טראח זה מה שקורה למרגלותכם:
לקרוא ספר? איי דונט טינק סו.
ויש כאלה שסתם עומדים ומקללים מול ההשתקפות של עצמם.
יש הומלסים שנעמדים מולך בבגדיהם ספוגי השתן והאלכוהול, שרים ברישרוש קולני עם כוס חד פעמית של מקדונלד ומקבצים נדבות.
הרציף והקרונות תמיד שימשו במה תיאטרלית לגילוי כשרונות חדשים.
בשנה הבאה בטח תמצאו אותו עומד בתור לאודישנים של אמריקאן איידול.
אם בעבר הרחוק מישהו היה שולף מפוחית עץ מכיס מקטורנו ומנגן בסאבווי בלדה קורעת לב על אהבה נכזבת, היום יש כאלה שסוחבים מהבית מערכות נגינה שלמות, פורקים אותם בדיוק מתחת לאף שלך, ומתחילים לנגן בלהט.
אבל אם יש דבר מעולה שהתפתח בשנתיים החולפות בסאבווי זה התיעוד העצמי של הנוסעים ששרים ללא קול מול המצלמה כשהאייפוד נעוץ עמוק באוזניים.
החלוץ בתחום הזה הוא ג`ייקוב לודוויק, ניו יורקי מוכשר שגם טבע את המונח Lip Dub, ובזכותו הרשת מלאה בגולשים המתעדים עצמם שרים ללא קול מול המצלמה.
שלום חברים, תודה לכל מי ששלח לי אי-מיילים, סילסל עבורי שרשרת של מסרים מתוקים ותהה לפשר העלמותי מקווי הקשקשת ברשת. ובכן, ביקורי האחרון בתל אביב שתוכנן לשבועיים קצרים בחג הפסח, שילש לפתע את עצמו, נמתח והתפרש לו על פני חודש ומחציתו.
מדוע אתם לבטח שואלים את עצמכם, ובכן, בעיקר בשל נסיבות פרטיות שמסך פלזמה זה אינו המקום המתאים לפרטן.
אז חזרתי שזופה וחטובה לניו יורק, השלתי מעלי מספר נאה של קילוגרמים ושוב הצלחתי להחליק בוויש אחד אל תוך ג`ינס הדיזל הישנות שלי מידה 28. לא שחלילה ידי נקשרו לאחור ונמנעתי מללקט אל גרוני תבשילים ישראליים מכל הבא ליד. להיפך. אכלתי ירקות ופירות בשפע, דבר שאינני נוהגת לעשות בניו יורק בשל טעמם התפל והקרטוני.
עכשיו למשל בדיוק סיימתי לקלף תפוז שמנמן ועסיסי. במקום לקרוע עוד עטיפת אלומיניום של חטיף אצבעות צ`יפס ממולח ולצפות חסרת מעש בתוכניות המביכות בכבלים, החלטתי להמשיך במאמץ הבריאותי שהתחלתי בתל אביב, לדבוק בפירות כחטיף נשנושי לשעות בין-הערביים ולמשוך ספר שירים מהמדף לשם שינוי.
התפוז שרכשתי מהסופרמרקט השכונתי נראה כאמור שמנמן ובורק בכתומיותו העסיסית. קילפתיו בהנאה וכשטמנתי את הפלח הראשון בפי חשתי כאילו חרוב מיובש נדחק אל תוך הלחיים שלי. כל תרמילי המיץ של התפוז היו יבשים, ואבקנים לבנים הציפו בסערה את פי.
מרתק לא?
אין פלא שעד היום אלפי יהודים מכל העולם מזמינים ארגזי תפוזי JAFA מישראל. ולא רק לשם תרומה, חסד וחיזוק ההולילנד. הם לבטח נהנים מכל שביל ופלח. כל תפוז ישראלי שיגעון - ענן של גשם כתום מציף את הגרון.
בכל אופן עמכם הסליחה על הרשומה המשעממת משהו. בדיוק התאכזבתי מתפוז וזו הנושא שהתגבש לאיטו.
שערו בנפשכם איזו רשומה הייתי כותבת אם בחור היה מאכזב אותי (xoxo), ולא תפוז. מזל שהפעם מדובר רק בפרי הדר.
מבטיחה לחזור ולכתוב בתכיפות ולדווח מהנעשה בעירנו. (כרגע למשל לא קורה בניו יורק מאומה זולת פטפוט אינסופי וקדחני על הסרט "סקס והעיר הגדולה". שורות שורות של בנות בשמלמלות קצרצרות וליפסטיק תואם מתדפקות עם צאן חברותיהן על דלתות הקולנוע ומתרגשות לרגל המאורע הגדול. לפחות הנצחון ההיסטורי של ברק אובמה מליל אמש ישים סוף לפטפוט המעצבן והריקני הזה. התקשורת בעילפון תזזיתי. נשיא שחור ראשון בדרכו לבית הלבן).
כך או כך, רק בריאות !
להתראות!
Human beings are not born once on the day their mothers give birth to them; life obliges them to give birth to themselves over and over again
