|
tur2
תוכן
ב-China media project יש מאמר מעניין, למעשה סיכום הרצאה של צ`ן פינג. ראש ערוץ הטלוויזיה סאן בהונג קונג- אני מנסה למצוא את ההרצאה המלאה ברשת אבל ללא הצלחה עד כה. מה שצ`ן אומר, בקצרה, הוא שסין לא תיתכן עדיין דמוקרטיה כיוון שבסינים טרם התפתחה תחושה של ה"אני", של האינדיבידואל. נשים בסין (וב"נשים" אני מתכוונת כמובן לנשים וגברים כאחת), פונות זו לזו בתואר מקצועי או בשיוך משפחתי ("מורה", "מנהל" "אחות גדולה" "דוד" וכו`) ופחות בשם הפרטי. לדעת צ`ן, זו עדות לכך שבחברה הסינית, הזהות הפרטית של האדם נמחקת לטובת שיוכים אחרים. לכן, לדעתו, התנועה הדמוקרטית נכשלה עם התמוטטות הקיסרות ולכן היא ממשיכה להיכשל בינתיים. שלטון המפלגה הוא מעין שלב ביניים בין דיקטטורה מלוכנית לדמוקרטיה. 君主-党主-民主` - מלוכנות-שלטון המפלגה-דמוקרטיה. כרגע, לדעתו, אנחנו עדיין עמוק בתוך שלב הביניים מה דעתכן?
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-18 בינואר 2010, 12:40 | | במדור | צנזורה |
|
ואת התחזית ההגיונית אף עוקצנית מספק חאן חאן (韩寒), בלוגר, סופר, נהג מרוצים ותופעה תרבותית מהסוג שכנראה רק סין יכולה היום להצמיח. התחזית המרעישה שמסתיימת במלחמת עולם בסביבות 2020 (אני נותנת ישר את השורה התחתונה, שתהיו מעודכנות ותספיקו לרכוש שימורי טונה) פורסמה בבלוג שלו בפורטל sina ונמחקה (או "הורמנה" כמו שאומרים אצלנו) די מהר אבל לא מספיק מהר - גולשים עירניים הספיקו להעתיק את הפוסט ובלוגר חרוץ אחד גם תירגם אותו לאנגלית. כדאי לקרוא יען כי מצחיק הוא הילד עד זלוג ריר. הנה עיקרי התחזית: 2010 - סין מתחילה בקמפיין לניקוי האינטרנט תחת הסיסמה "אם תפסיק להכות אותו לשלושה ימים הוא יטפס על הגג ויפרק את הרעפים" (三天不打,上房揭瓦 פתגם ישן ונאור שמדבר במקור על חינוך ילדים) יוני 2010 - הממשלה משיקה את קמפיין "הגן על הילדים" במסגרתו יושמד כל חומר פורנוגרפי ("צהוב"). יולי 2010 - הוועדה הפטריוטית של תלמידי היסודי מגלה כי חמשת הכוכבים הצהובים שעל הדגל עומדים בניגוד לרעיונות עכשוויים מתקדמים. צבע הכוכבים מוסב לאדום. אוגוסט 2010 - הממשלה מגלה שהצבע האדום של הכוכבים זהה לצבע הרקע, כך שקשה לראות אותם, וצבעם משונה שוב לירוק. 2011 - 100 מיליארד יואן מוקצים לשכירת צבא של " מגיבי חמישה מאו" ושכרם מועלה ליואן אחד לתגובה. יחס המגיבים בשכר-אנשים נורמליים בפורומים עומד על 50:50. 2011 - כל מנועי החיפוש נסגרים ונפתח קמפיין "חיפוש זה לעצלנים ומנוון את המוח" באידו נרכשת על ידי פפסי קולה והופכת לחברת משקאות קלים. 2012 פורטל סינה מוקע בפומבי בגלל "פטמות מזדקרות". יחס המגיבים בשכר-אנשים נורמליים עומד על 9:1 2013 - סינה נסגר. 2015 - האינטרנט כולו נסגר. 2016 - תעשיית האינטרנט מתמוטטת, חמישה מיליון מחוסרי עבודה (למעשה 4.9 מיליון, לאחר שמאה אלף איש נקלטו בשירות הדואר החווה פריחה מחודשת). מיליון מגיבי חמישה מאו מוצאים עצמם מובטלים גם כן. 2016 - מגיבי החמישה מאו שובתים רעב לפני בניין הממשלה. הם נטולי כישורים אחרים ולכן לא יכולים למצוא עבודה ולהאכיל את עצמם ודורשים שהשלטון יכיר במצוקתם. האזרחים תומכים בשביתה וחוסמים נתיבי אספקה למפגינים כדי לוודא ששביתת הרעב תימשך. 2017 - מיתון ואבטלה קשים. הממשלה מודיעה שסין תשוב להסתמך על תעשיות ייצוא מסורתיות. 2018 - כל מדינות העולם מחליטות להפסיק לייבא סחורה מסין. 2019 - במצעד הצבאי לרגל 70 שנה להקמת הרפובליקה העממית סין שולחת מסר לעולם: "אם תפסיק להכות אותם לשלושה ימים, הם יעלו על הגג ויפרקו רעפים" העולם בתגובה: "אנחנו לא יודעים איך לתרגם את זה". 2020 - קץ הפלנטה. צאצאי המאיה אומרים שטווח הטעות לתחזית זו יכול להיות פלוס או מינוס עשר שנים. חאן חאן
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-13 בינואר 2010, 17:56 | | במדור | צנזורה |
|
אחרי שקראתי קצת את הדיווחים בתקשורת הישראלית על פרשת גוגל, הבנתי שיש קצת בלבול במושגים, בהבנה של מה מצונזר ומה לא ואיך בכלל גוגל עובד בסין. הנה כמה נקודות להבהרה. - "גוגל סין" היא החברה הבת של גוגל שרשומה בסין ומנהלת את הפעילות של גוגל במדינה. היא מפעילה את מנוע החיפוש המקומי google.cn המנוע הזה, בהיותו מקומי ובהישענו על סרברים מקומיים, כפוף לחוקי הרפובליקה העממית, ומצנזר תוצאות חיפוש שהמימשל מחשיב כבלתי חוקיות. כאשר תוצאות מוסרות מופיעה הודעה שמודיעה על כך לגולש. משהו כמו: "בהתאם לחוקים ותקנות מקומיות, חלק מתוצאות החיפוש הוסרו". זה המיזם שגוגל מאיימת כעת לסגור, יחד עם שירותים מקומיים נוספים. - אתר google.com (וגם google.co.il וכל השאר) זמין בסין, והיה זמין גם לפני שגוגל פתחה את גוגל צ`יינה. האתר הזה כמובן לא נמצא על שרתים סיניים ולא כפוף לרגולציה מקומית. בחיפוש ב-google.com מופיעות כל תוצאות החיפוש (ממש כאילו הייתן מחוץ לסין) - דפי אינטרנט שחסומים על ידי חומת האש לא ייפתחו כשתנסו להיכנס אליהם מתוך דף החיפוש. במסגרת ההצקות המתמשכות כלפי גוגל וכלפי המשתמשים - חיפוש חוזר של מונחים רגישים - נגיד "פאלון גונג" או "טבח טיאנאנמן" בד"כ מוביל להודעת שגיאה וחוסר נגישות של אתר גוגל העולמי. לרוב הבעיה מתיישרת אחרי כמה דקות. אחד החששות של הגולשים בסין כרגע הוא שהאולטימטום של גוגל יוביל לפעולת תגמול ולחסימה של google.com - חלק משרותי גוגל, כמו google docs חסומים בסין, וכך גם אתר יוטיוב שבבעלות גוגל.
3 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-13 בינואר 2010, 7:52 | | במדור | צנזורה |
|
החברה שיש פועל בשימוש יומיומי על שמה, ענקית החיפוש/פרסום גוגל, פרסמה אתמול הודעה דרמטית (רעם תופים): לאחר שגילתה פעילות "מתוחכמת ביותר" של האקרים שמקורה כנראה בסין, היא שוקלת להפסיק את פעילותה במדינה, כלומר לחסל את את חברת הבת Google China. ההאקרים, כך לפי גוגל, טיווחו במיוחד כתובות ג`ימייל של פעילי זכויות אדם סינים ושל תומכיהם מחוץ לסין, שוד ושבר. בעקבות הגילוי המפתיע, גוגל מתחה קו בחול והודיעה שאינה מעוניינת יותר לצנזר את תוצאות החיפוש במנוע הסיני שלה, כפי שדורשת בייג`ינג. החברה מספרת שהיא נמצאת במגעים עם השלטונות שבסופם תשקול אם להמשיך בכלל את הפעילות במדינה או להתקפל הביתה. תיכף אתייחס לשאלה אם התקפלות של גוגל מסין היא בשורה טובה אבל לפני כן, רק שאלה קטנה. מה בדיוק התגלה כאן? האם יש מישהו בעל מוח מתפקד שחשב עד עכשיו שסין לא מצוטטת לתכתובות אימייל של פעילי זכויות אדם? ברור שהפעילות בעצמן לוקחות את העובדה הפשוטה הזאת כהנחת עבודה יסודית (לכן הם נוקטים אמצעי זהירות, פותחים כתובות שונות מעמדות מחשב שונות ונזהרות בתכתובות שלהם). לפני ששוחרי זכויות אדם מהכורסה יתנפלו עלי: אני לא אומרת שזה בסדר, אלא רק שזאת המציאות. זאת הייתה המציאות כשגוגל נכנסה לסין, וכך היא נשארה בארבע השנים שגוגל פועלת כאן. להציג את האקסיומה היסודית הזאת כגילוי דרמטי שאמור להביא לשינוי מדיניות כולל מריח למרחוק כתרגיל יחסי ציבור, ולא מהסוג המוצלח. גוגל נתקלת בלא מעט בעיות בסין. היא איבדה את המנכ"ל שלה כאן לפני כמה חודשים (אחרי שניהלה מלחמת עולם מול מיקרוסופט על שכירת שירותיו), אין לה הנהלה מקומית חזקה, היא לא הספיקה (או לא ניסתה מספיק) לטפח את מערכת היחסים הקרובה עם גופי השלטון הרלוונטיים שחיונית להצלחה בסין, ויש לה מתחרה מקומית שזוכה להעדפה בוטה מצד הרגולטור. היא לא החברה הזרה הראשונה שזה קורה לה, והיא כנראה גם לא תהיה האחרונה. אולי גוגל באמת תעזוב, אבל שיהיה ברור - היא תעשה זאת משיקולים עסקיים של רווח והפסד, תשואה מול השקעה ולא משום סיבה נאצלת יותר. כאמור - אני אאמין כשאראה את זה, ונשמע לי יותר הגיוני ששני הצדדים ינסו לרדת מהעץ היותר מדי גבוה הזה, מה שיהיה קשה לעשות אחרי הכרזת מלחמה פומבית כל כך. האם עזיבה של גוגל תהיה טובה לזכויות האדם בסין? כאן דעתי הרבה יותר חלוקה. שלא תהיה טעות, הטענות של גוגל לגבי הסיבה למשבר אמנם מגוחכות, אבל המשבר עצמו אמיתי ורב השלכות. "חומת האש הגדולה" - מערך הצנזורה של סין, מחזיקה מעמד כיוון שהיא הייתה עד כה חומה שקופה יחסית. הצנזורה עבדה כך שמרבית הגולשים לא ממש שמו לב לכך שהם נמצאים מאחורי חומה, וזה לא הפריע להם בפעילות היומיומית. מה עשויה להיות התגובה לעזיבה של גוגל? שמועות עקשניות (ולא מאומתות) אומרות שהממשלה הסינית מאיימת לחסום את google.com בתגובה - כלומר להפוך את מנוע החיפוש ללא נגיש לאזרחי הרפובליקה שעדיין לא למדו לעקוף את חות האש, מה שיהפוך את ההפרעות לגלישה בסין להרבה יותר חמורות. הצנזורה כבר הוחמרה מאד בשנה האחרונה - יוטיוב, טוויטר, פייסבוק, בלוגספוט - אלה רק הידועים יותר בין אלפי החסומים. המכשול הופך ליותר ויותר נראה לעין - ומה שנראה לעין מעורר יותר התנגדות. זה עשוי לאלץ את הצנזורים להתקפל, או לפחות להתקפל חלקית, וזה מצוין - יש גם ככה ויכוח פנימי גדול בסין בין מצדדי הצנזורה למתנגדיה, והראשונים עשויים לצבור כמה נקודות חשובות בויכוח. זה עלול גם להפוך את סין ליותר סגורה, ולהעצים מאד את מנטליות "העולם כולו נגדנו" שחלק מהסינים אוחזים בה, מה שעלול להוביל את כולנו למקומות לא ממש נעימים. אנחנו בהחלט, אומר זאת שוב גדי, חיים בזמנים מעניינים. מאד מעניינים
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-9 בינואר 2010, 13:51 | | במדור | אמנות |
|
עוד אנימציה (גרפיקה מוחשבת בעצם), הפעם בגנות המלחמה, שעוררה תגובות נרגשות ברחבי הגיקיה המקומית והפכה ללהיט (יחסי. עדיין מדובר בתרבות שוליים ולא במיינסטרים), כנראה בעיקר בזכות הסיפור האישי של היוצר, שמכנה את עצמו Jokelate או 铰克力. הוא סטודנט לרפואה מסצ`ואן שעבד על הסרטון בן 16 הדקות במשך שלוש שנים בעודו מתפרנס בקושי מניקוי אבק פחם במכרה בעובי האדמה (יכול להיות שהגזמתי קצת במשפט האחרון). הסרטון הפך להצלחה ויראלית ענקית באתרי שיתוף קבצים מקומיים בסין, כמו טודואו, וגם עורר ויכוח גדול על ערכה של היצירה הספציפית ועל יצירתיות בסין בכלל. היו מי שהתפוצצו מגאווה והודיעו שנמצאה התקווה הצהובה הגדולה של האנימציה הסינית. היו גם כאלה שפחות התלהבו. (תרגום של כמה תגובות למטה). מתוך דיון ארוך של כמה אלפי תגובות בנושא מהאתר Very CD: (הערה: קראתי חלק קטן מאד מהתגובות ובחרתי לתרגם כמה בודדות מעניינות במיוחד. רוב התגובות נעות בין "לא רע" ל"וואו השארתי סיר אורז על האש וכמעט שרפתי את הבית מרוב התלהבות" (יתכן שגם כאן אני לא מדייקת או פשוט שואבת מניסיון אישי עגום)). מכל מקום, הנה: - אני תומך!. יצירתי ומקורי תוצרת בית - לא פחות טוב מהעבודות של פיקסאר - לאחרונה יש כמה עבודות יוצאות מן הכלל של אנימטורים. אפשר להבין מזה שבסין לא חסרים כשרונות, חסרים רק ציידי כשרונות - איפה הסטודנטים של האוניברסיטה לקולנוע של בייג`ינג? האם מישהו מהם בכלל ממשיך לעבוד כאנימטור עצמאי אחרי סיום הלימודים? הם כולם הופכים לגאדג`טים (?) - בחבורה של אנשים בגובה מטר חמישים, מישהו בגובה מטר שישים נחשב לענק. אתם צריכים להסתכל על הזרים (לאו-ווי), שם כולם בגובה מטר שמונים (הערה: חוץ ממני כמובן). -(תגובה שזכתה לאלפי תומכים ומסכימים): בסין מעולם לא היה חסר כשרון, הייתה חסרה סביבה מטפחת לכשרונות, היו חסרים סובלנות, כבוד והערכה לכשרון. איך ייתכן שבין מיליארד אנשים לא נולדים וצומחים כשרונות? מצער לומר, אבל כך היה במאה השנים שעברו, וכך יהיה גם במאה השנים הבאות, וכך היה ברובן של אלפי שנות ההיסטוריה הסינית: זוהי המנטליות של האימפריה הישנה, ושל תרבות של בירוקרטים מיובשים. צעירים מוכשרים לא יכולים לפרוץ כמו מטאורים מתוך הכלום. כישרון והכוח ליצור נטועים בחברה הסובבת. גם כוח יצירתי גדול של אדם יחיד ייבול וידהה אם לא יקבל אספקה סדירה של אנרגיה. זה מעציב מאד את כל הדור שלי... נופך משלי:אני לא מבינה מספיק באנימציה או בגרפיקה ממוחשבת בשביל לשפוט את האיכות של העבודה, אבל הגרפיקה נראית נעימה ומעניינת והצפייה לא משעממת. הסיפור לא מספיק מקורי, די נאיבי ולא מספיק מתוחכם. הייתי אומרת שהיה נכון יותר לסמן את ג`וקלט ככישרון פוטנציאלי שצריך לעקוב אחריו, ולא להשוות אותו ליוצרים בפיקסאר. זה די אופייני לשלב העוברי שבו רוב הקהילה היצירתית בסין נמצאת, להתלהב מכל דבר שהוא מעל לבינוני. הבחירה בנושא אנטי מלחמתי מעניינת, אבל גם פה יש נאיביות ואין אמירה עמוקה יותר מ"מלחמה זה ג`יפה וכולנו רק כלי משחק". בכל זאת, עם כל הציניות האינהרנטית לשכמותי , אני נהנית לראות את האידיאליזם של הרבה צעירים סינים.
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-8 בינואר 2010, 8:11 | | במדור | אמנות |
|
שתוכלו לראות בסרטון המקסים הזה של ריי ליי, חלק מגל של דברים טובים שקורים בתחום האנימציה בסין. אותו ועוד עוד הרבה צעירים מעניינים אפשר למצוא באתר NeoChaEdge שמוקדש לאמנות סינית צעירה, וגם טורח לספק תרגום מלא לאנגלית לפעילות שלו
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-6 בינואר 2010, 18:33 | | במדור | סיפורים |
|
פנג ג`נגחו הוא קצת כמו טום הנקס בסרט "טרמינל", רק באמת, ובתנאים הרבה יותר קיצוניים. פנג ג`נגחו מתגורר מזה חודשיים (ליתר דיוק 64 יום. הוא מקפיד לעדכן מדי יום) על ספסל כחול באולם הנוסעים הנכנסים בנמל התעופה הבינלאומי של טוקיו. פנג הוא כנראה עקשן גדול, אפילו בסטנדרטים של סין(שאחד הגיבורים המיתולוגיים שלה הוא כפרי זקן שהחליט בלי שום סיבה נראית לעין להזיז הר ממקומו וגם ביצע). הוא הגיע לספסל שמול פקידי ההגירה, בין שרוול הנוסעים הנכנסים לאולם איסוף הכבודה אחרי שניסה לחזור לעיר מולדתו שנגחאי שמונה פעמים בשנה האחרונה וסורב מטעמים השמורים עם נציגי ההגירה הסינים. בפעם השמינית, אחרי שכבר נחת בשנגחאי בשני לנובמבר והופנה בחזרה לטוקיו, הוא הודיע כשהגיע לשם שהוא מסרב להיכנס ליפן. הוא רוצה לחזור הביתה. מאז הוא שם על הספסל. עובדים של אייר קנדה ואחרים שמסמפטים אותו מביאים לו אוכל ובגדים להחלפה, הוא מתרחץ ככל האפשר בשירותים הציבוריים ומעביר את הזמן בציוצים ושיחות אלקטרוניות עם העולם שבחוץ. לא לגמרי ברור מה פנג עשה: הוא נשפט בעבר לשלוש שנות מאסר על פרסום ספר שחשף רגולציות שנוגעות להשקעות זרות בסין, וטוען שנשא פעם נאום על אירועי טיאנאנמן. הרשויות, בחכמתן האינסופית כתמיד, החליטו להימנע מנוכחותו המעיקה ומהצורך להציק ואולי לכלוא עוד דיסידנט, והעדיפו להיפטר ממנו. מחסור תירגול הם שכחו, ככל הנראה, מה קורה כשאחד האזרחים שלהם מחליט להתעקש באמת. ב-64 הימים האלה, פנג מספר לעולם על קורותיו בתוך הלימבו דרך טוויטר (בסינית), שם יש לו 10 אלפים עוקבים, למרות שרשמית טוויטר חסום בסין. בדף הטוויטר האנגלי שלו (פחות מעודכן מהסיני) נוסעים נכנסים שפוגשים אותו מוסיפים התרשמויות וציוצי תמיכה. תומכים אחרים פתחו גם קבוצה בפייסבוק למענו כמה ציוצים בתרגום מהיר: - ב-8 בבוקר התחלתי "לעבוד". במשך שעה גלשתי בבושון (פורטל סיני עצמאי) ובפורטל יפני. אחר כך עברתי על אתרי חדשות מהעולם - עננים שחורים מכסים את השמים - השמש יצאה. לפני שעה התיישבתי באופן זמני על הרצפה - זו טריטוריה יציבה יותר. למה שלא תפתחו (הנהלת שדה התעופה) חלל גדול יותר שישמש לפעילויות? - ממשלות סין ויפן ממשיכות לעצום עין. גם אני עוצם חזק את שתי עיני ומשחק אותה עיוור. הולך לעשות עוד סיבוב בטרמינל. - צריך לענות לחו ולמה על המכתבים שלהם - לעבודה, עובר על הדואר. בחודשיים האחרונים קיבלתי קרוב ל-2000 מכתבים ומסרים. לפעמים רק משפט, לפעמים מאמר שלם, לפעמים שיר. זה ממלא אותי אידיאליזם, חום, אהבה, אמונה שהצדק יצא לאור, ותחושה של אחריות חברתית. - אתר זכויות האדם, אתר ליו-סי* הם שני אתרים שמתמחים בזכויות אדם בסין. השרתים שלהם נמצאים מחוץ לסין, אבל בסיס הפעילות נמצא בתוך המדינה, כך שהם יכולים לתקשר עם פעילים ועם קרבנות של הפרת זכויות אדם ולזכות באמונם ותמיכתם. לא ברור מי יישבר ראשון - היפנים, הסינים או פנג, שמתעקש שהוא מעדיף להישפט ולהיכנס לכלא בסין מאשר לחיות בארץ זרה. מעניין איך כל זה ייגמר. מה דעתכם? * ליו סי - ה-4.6 יום השנה לאירועי טיאנאנמן
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
בהצטרפות מקרים לא מאד מופלאה, קצת אחרי הפוסט הקודם נתקלתי במאמר מצוין שאומר הרבה ממה שרציתי לומר, רק יותר טוב. (התודות ל- shanghaiist) מזמן לא נתקלתי בכותב שאני מסכימה איתו כל כך,עד כדי חריגה ממנהגי העצל ותרגום מהיר של כמה פסקאות (אבל כדאי מאד לקרוא את הכל). ייבגני מורוזוב כותב על "טכנו-אוטופיה", האמונה הרווחת שטוויטר יפיל את אימפריות הרשע השונות ויציל את העולם: דעה שכמה מחברי הטובים אוחזים בה בחוזקה, לצערי. הטכנו-אוטופיה באה לעיתים קרובות מתוך ראייה סכמטית ומיושנת של היחסים בין משטרים אוטוריטריים לאינפורמציה. רוב הטכנו-אוטופיסטים מפרשים את העובדה שמשטרים אוטוקרטיים משתמשים בצנזורה כסימן לחולשתם. לכן, הם חושבים, בכל פעם שהמשטר מוותר על חלק מהשליטה בזרימת המידע, הוא נחלש. כך למשל בכל פעם שבלוגרים סינים משתמשים בשרת פרוקסי כדי להגיע לתוכן מצנוזר, הם שוחקים בהדרגה את חומת האש הגדולה של סין. וכאשר חומת האש תיפול, הדיקטטורים ייפלו בעקבותיה. ראיית העולם הזאת סובלת מליקוי בולט: היא ממעיטה בערך הגמישות והתחכום של מדינות אוטוריטריות מודרניות ומגזימה בהערכת השאיפות הדמוקרטיות של אזרחיהן. למנהיגים במערב יש נטייה לא בריאה לדמיין את הפוליטיקה בדיקטטורות כפעילה יותר מהפוליטיקה בארצות שלהם. שלא במפורש, הם נוטים לחשוב שכל הסינים, הרוסים או האיראנים הם צרכני חדשות כבדים ופעילים פוליטיים מנוסים. לכן מדינות אוטוריטטיביות נתפסות תמיד כאילו הן רק צעד אחד לפני מהפכה, מחכות שהמערב יספק דחיפה קלה בכיוון הנכון, בין אם באמצעות "קול אמריקה" ה-BBC או ציוצים מחושבים היטב. מורוזוב ממשיך ומסביר למה במציאות, לא זה המצב בדיקטטורות\אוטוקרטיות. כדאי לקרוא.
2 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-5 בינואר 2010, 11:59 | | במדור | אקטואליה |
|
כמה זמן דיקטטורה יכולה להחזיק מעמד? האם אפשר לקבוע מגבלת זמן או מגבלה של רמת ההשכלה של אזרחי הדיקטטורה, או של ההכנסה לנפש בה. האם אפשר לקבוע רף מסוים שמעבר לו הרודנות תתמוטט? מהי ההגבלה הזאת ומהי הסיבה שהיא מחייבת חילופי שלטון? אלה לא שאלות חדשות. רבים נדרשו להן, ותיאוריות רבות נכתבו ו פורסמו, כמו הקביעה הידועה שתמ"ג ממוצע לנפש של מעל ל-6000 דולר מוביל לתהליכים דמוקרטיים. עוד נחזור למספר הקסם, אבל רציתי להתחיל ממקום אחר לגמרי, בינתיים, בחלק אחר של היבשת הישנה. התהיות על תוחלת החיים של דיקטטורות עלו בי אחרי שקראתי את הפוסט מעורר המחשבה של שלום בוגוסלבסקי בבלוג " החברים של ג`ורג`" (אורוול. בחירת שם מעניינת) על האיום האירני וסיכויי המהפכה שם. הנה מה שבוגסלבסקי כותב על סיכויי שרידותה של הרודנות מהמפרץ: "אני, לעומת זאת, הייתי מצפה לאלמנט קטן נוסף בדיון הציבורי: המרד נגד המשטר באיראן, למשל. שעות אוויר רבות נשפכו על ההתרחשויות האחרונות שם, אבל שום קישור לא נעשה בין זה למדיניות שלנו כלפי הגרעין האיראני. אז אני מבין מעט מאוד בענייני איראן, אבל ארשה לעצמי להציע נקודה למחשבה: משטר האייתולות במשבר, כנראה משבר סופני. קשה לדעת אם גל המחאה הנוכחי יפיל אותו, אבל זה שהמשטר הופך לברברי יותר ויותר ביחסו לאופוזיציה, אומר שהוא מאבד את האחיזה בעם, ואני בספק אם התהליך הזה הפיך". אני נוטה להסכים עם רוב מה שנכתב בפוסט, וגם עם הפיסקה הזאת. גם אני מבינה קטנה מאד באירן (למעשה אני לא מבינה שום דבר באירן. אולי בגלגול הבא) אבל ההיגיון מבקש לקבוע שהמשטר, במוקדם או במאוחר, יתמוטט, ולו רק מפני שרוב המשטרים - שלא לומר כולם - מתמוטטים במוקדם או במאוחר. מתי זה יקרה? אה, את זה, נדמה לי, הרבה יותר קשה לקבוע. האם זה יהיה אחרי ההפגנה הבאה, או בשנה הבאה, או אולי רק בעשור הבא או אפילו במאה הבאה? ההפגנות בפולין והמרד בהונגריה ב-1956 גרמו למשטרים במזרח אירופה להפוך לברברים יותר ויותר ביחסם לאופוזיציה, וללא ספק לאבד את האחיזה בעם. הם התמוטטו, נכון, אבל רק יותר מ-30 שנה מאוחר יותר. אם לחזור לנושא הבלוג, הדיקטטורה האהובה עלי מכולן, שקברניטיה הכלכליים מצפים להגיע למספר הקסם של 4000 דולר תמ"ג לנפש כבר בשנה הקרובה (התמ"ג בערים כבר נמצא ב"נקודת ההיפוך" של בין 6000 ל-8000 דולר לנפש): לא מעט תחזיות כבר חזו את קריסתה, ותחזיות אחרות ממשיכות לעשות זאת. מאז שתפסה את השלטון במדינה, המפלגה הקומוניסטית הסינית נקלעת למשבר מדי כמה שנים: תנועת מאה הפרחים ב-1956 איימה להגביל קשות את שלטונו האבסולוטי של מאו (וגרמה לו לצאת בקמפיין הטיהורים הגדול הראשון והאיום). כמה שנים אוחר יותר, התוצאות הקטסטרופליות של הזינוק הגדול קדימה פילגו את המפלגה עצמה וכמעט הביאו לשינוי השיטה (אבל במקום זה הביאו לכאוס המוחלט של מהפכת התרבות), ויותר טרי בזיכרון - הטבח בלב בייג`ינג ב-1989, לדעת רבים, שלל ממפלגתנו הסוציאליסטית את שאריות הלגיטייות שלה. אחרי הכל, כמה לגיטימי יכול להיות משטר שמכניס טנקים לבירה שלו עצמו, לצורך הרג חסר אבחנה של אזרחיו? מתברר, אבוי, שהוא דווקא יכול. בעשרים השנים שחלפו, היחסים בין השליטים מג`ונגנאנחאי לעם שבו הם שולטים ידעו הרבה זיגזגים ופיתולים, אבל המשטר הזה נראה כמו מישהו שיכול לרוץ עוד כמה מרתונים טובים. האנשים שחיים בו, כך נראה, מוכנים להניח לשליטים להישאר איפה שהם, כל עוד הם מספקים את הסחורה, ונותנים את ההרגשה שהמשטר מוכן להקשיב, להשתכנע, ולשנות את הדרוש שינוי. כמה זמן זה יחזיק מעמד? זאת שאלת טריליון היואן. הטענה הרווחת היא שבאיזשהו שלב, הדרישה מלמטה לשינוי תעמיד את המשטר בפני ההכרח להשתנות כך שכבר נתקשה לקרוא לו משטר דיקטטורי, או לדכא בכוח רב את הקריאות לשינוי, מה שיצריך אמצעים דרסטיים פחד. בינתיים, שני הדברים קורים במקביל: עד גבול מסוים יש שינויים, מעבר לו יש דיכוי בכוח. קו הגבול הזה הוא נזיל ומשתנה תדירות, ואולי זה בדיוק מה שמאפשר לשלטון להישאר על כנו: האמונה ששינוי הוא אפשרי במסגרת הקיימת, שיש עם מי לדבר. (זה, והפחד הסיני הגדול מכולם: הפחד מכאוס). האם נקודת השבירה תגיע? לא יודעת, לא בטוח בכלל. המחשבה מפחידה ולא נעימה לכל מי שגדל על האמונה בכוחה של הדמוקרטיה, ועל הרעיון שדמוקרטיה היא הפרס הגדול שמחכה במורד הדרך, ושלב ההתפתחות הטבעי שכולם, בסופו של דבר, יגיעו אליו. יכול להיות שנצטרך להתרגל לעולם שבו דיקטטורות, כמו דמוקרטיות, לא קורסות יותר, אלא עוברות תהליך איטי מאד והדרגתי של אבולוציה. האם בסוף התהליך הדיקטטורה תהפוך בעצמה לדמוקרטיה? או שאולי היא תהפוך למשהו אחר? כמו שאמר ג`ואו אנלאי כשנשאל בשנות ה-50 לדעתו על המהפכה הצרפתית - מוקדם מדי לדעת.
11 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
כמה מחשבות בעקבות שיחה עם מנהל ישראלי בסין. ש: אז למה כל כך מעט ישראלים ממש מגיעים לעבוד, לעשות עסקים, להעביר את מרכז חייהם לסין? למה כל כך הרבה נרתעים? שנינו העלינו כל מיני השערות: הרבה סיפורי זוועה נפוצים בארץ על כל אלה שבאו עם חלומות גדולים על הצלחה בסין ונפלו בגדול לא פחות (כמעט תמיד, אגב, מהסיבה הפשוטה שהחלומות הגדולים לא לוו בהכנת שיעורי בית בסיסית). יש פער גדול של ידע, והלא ידוע נוטה להפחיד. ישראלים נוטים להיות חסרי סבלנות ומהירי החלטה - בדיוק הפוך מדרך העבודה של הסינים. המשאבים של חברות ישראליות רבות דלים מכדי לעמוד בהשקעה ארוכת הטווח שדורשת כניסה לשוק הסיני. לישראלים אין הגב הממשלתי החזק שארה"ב והאיחוד האירופי מספקים לחברות שמגיעות משם. הכל נכון. אלא שקצת אחרי השיחה נתקלתי במאמר הזה בכלכלון המוביל "דה-מרקר" (גילוי נאות: עד לאחרונה עבדתי אצל המתחרים), מאת אחד, אדם רויטר, ככל הנראה יועץ כלשהו. התזה של רויטר: אל תתקרבו לסין או להודו. יעשקו ויגזלו אתכם שם כי כולם שם גנבים ומושחתים. חברות זרות מתפתות למחירים הנמוכים וכולן ללא יוצא מן הכלל אוכלות אותה בענק. אל תחשבו שרויטר מדבר רק מידע אישי או מניסיונו העשיר (כך אני חייבת להניח) בפעילות בסין ובהודו. הו לא. הוא מצטט שגריר, "סמנכ"ל כספים בכיר" ו"מנהל ישראלי מתחום ההייטק". זו הסקנה החד משמעית של כולם, והיא סוגרת כמעט הרמטית את האפשרות לעבוד עם בערך שליש מהאנושות. אפשר לפטור את העניין בסתם עוד גילוי של חוסר הבנת החומר, לא עניין נדיר במיוחד במקומותינו. אני חושבת שיש במאמר הזה וברבים דומים לו שמתפרסמים בלי ביקורת, מחאה, או שמץ מודעות, משהו מעבר לזה. לא נעים להגיד, אבל למשהו הזה קוראים גזענות. (וגישה ניאו-קולוניאליסטית תמוהה למדי במדינה שקיבלה את עצמאותה יחד עם מדינות רבות אחרות כתוצאה מהתפרקות הקולוניאליזם, אבל על כך בפעם אחרת, אולי) זה שהחברה הישראלית הופכת גזענית וקסנופובית מיום ליום זה לא בדיוק חדש. הזלזול בכוחות האסייתים העולים גם רחוק להיות הביטוי הכי גרוע של הגזענות הזאת: רבים וגם טובים כתבו לא מעט על ביטויים חמורים בהרבה. לי נשאר רק להוסיף את שני הסנט הצנועים שלי ולומר שהגישה המתנשאת, השחצנית והמסתגרת שמתעקשת לאמץ ארצנו הקטנטונת שבעליל אינה יכולה להרשות לעצמה גישה כזאת, ובכן, הגישה הזו פרט לכך שהיא מדרדרת אותנו לתהומות בכל תחום, היא גם פוגעת בנו כלכלית. כן כן. נראה אתכם ואת ההיטק המהולל, הבנוי כידוע על הגניוס היהודי שאין שני לו בעוד עשרים שנה, כשהדור הפרימיטיבי ושטוף הדעות הקדומות שגדל בערים הישראליות בלי לדעת כלום על העולם ועל מה שמתחולל בו, יצטרך להוביל אותו.
8 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|