סליחה על ההעדרות הממושכת - החגים האלה גמרו לי את הצורה..

עכשיו כשהילדים חזרו לגן ולבית הספר, והכל בבית חזר למקום, והחיים חזרו לשגרה, הגיע הזמן להציג את העבודות החדשות.

 

קיבלתי בדואר את הספר של דבי סטולר - The Happy Hooker, והתחלתי להתנסות קצת במסרגה אחת. הכנתי את השאל המקסים מהספר פעמיים (עוד שאל לבן שאין לי עדיין תמונה שלו, אבל תהיה בקרוב..). אני יודעת לסרוג במסרגה אחת, אבל זאת הפעם הראשונה שממש נהניתי לעשות זאת, והדוגמא היא פשוט גאונית ונפלאה, ולא קשה מדי.

 

הכנתי עוד תיקי יד לאחותי, רוני ולחברתי הטובה, בת-שבע.

 

וסיימתי את החולצנית בסגנון Anthropolgie בחוט RIBBON מהמם, ואפילו הספקתי ללבוש אותה לליל הסדר, וכולם התפעלו. גם זו דוגמא מקסימה, קלה ויוצאת מדהים כמעט בכל חוט. אני מתכוונת להכין עוד כאלו.

 

השאל הלבן שבתמונה הוא גרסתי ל`שאל סל-הפרחים`. אני מאד אוהבת איך שיצא - כמו של פעם - עדין ונשי.

 

זהו להיום.

למה במתח?

בגלל הספר המותח נורא שאני קוראת - The Murder Artist, שמצד אחד קשה לי לקרוא אותו מכיוון שהוא מספר על אב ששני ילדיו נחטפו והוא מחליט לנסות לאתר אותם בעצמו, אבל מצד שני הספר הוא Pageturner שכתוב מעולה, ואי אפשר להפסיק לקרוא אותו.

 

למה בכיף?

בגלל שהיום אנחנו הולכים בערב להצגה (`מנין נשים`), ותוך כמה שעות יהיה לי שאל חדש מוכן שאוכל ללבוש, ולא ארגיש כמו חוראנית ב`הבימה`..

חוץ מזה, אני בכיף מהקריאה המרובה שמזדמנת לי, עכשיו כשסיימתי חלק ניכר מלימודי, ומבלה גם במציאת והאזנה למוסיקה פנטסטית באתר Pandora (למי שעוד לא ניסה - מומלץ!! האתר בונה תחנות השמעת מוסיקה לפי ההעדפות שאתם מגדירים). כרגע אני נרגעת לי ומתמוגגת מהשמאלץ של Guy Lombardo, ולהקות Big Band משנות הארבעים של המאה הקודמת - מתוק מדבש!

חוץ מזה סיימתי את תיק הצמר שסרגתי, ועכשיו נשאר לי רק להכין לו בטנה. קניתי גם צמר חדש ומופלא לקיץ. את התמונות אפשר לראות באלבום התמונות המצורף.. אני נהנית גם מהמשך סריגת הצעיף החמוד של גוגי, ולוקחת את הזמן איתו כדי להמשיך ולהינות. הדוגמא מאד מרגיעה ונעימה לי. (ראו תמונה..)

 

למה בלחץ?

כי עד ה-31 במרץ אני צריכה להודיע למשרד החינוך אם אני חוזרת להיות מורה לאנגלית בשנה הבאה, אחרי שנת השבתון שלי, או שאני עושה משהו אחר. השבוע ניסיתי להגיע למפקחת לאנגלית שלי, אך היא פשוט לא הגיעה לשעת הקבלה שלה, והשאירה ארבע מורות לחכות לה (בפעם השנייה החודש). גם המפקחת הקודמת עשתה לי אותו תרגיל בשנה שעברה. וכל זה אחרי שהבאתי את אמא שלי במיוחד כדי לשמור על ילדי החולים (שפעת). מעצבן. אחר כך מתפלאים שאין מספיק מורים. אולי זה קשור לזלזול שמפגינים כלפינו גם מי שאמור להיות בצד שלנו? לא יחס, לא כסף, לא צריך, תודה! אני מתלבטת בין שנת חופשה ללא תשלום (שאין לי ממש סיכוי לקבל, כי אין מספיק מורים לאנגלית), הורדת חלקיות המשרה, או התפטרות. אולי לעבור ללמד בחטיבה? אולי ללמד מחשבים? קשה להחליט...

 

 

הוזמנתי לסדנת סריגה בתל אביב שנערכה היום בבוקר, והודרכה על ידי לורי קימלשטיל, אמנית סריגה מדהימה שהגיעה אלינו מארה"ב. נדהמתי מאיכות הצמר שהביאה עמה (שלא קיימת אצלנו - מקנאה מאד!!), איכות ומגוון אביזרי הסריגה, ומעל הכל - מן הפרוייקטים המהממים שהציגה בפני הקבוצה, שמופיעים גם בספר שלה (באנגלית). נהניתי מאד מאד, וגם למדתי המון, וקיבלתי הרבה רעיונות חדשים - ועכשיו אני יודעת מה אני עומדת לעשות ב-STASH שלי!! איזה כיף!

הכרתי שם גם המון סרגניות נחמדות ואלופות, והחלפנו פרטים - איזה בוקר נהדר!

 

חוץ מזה, כשחזרתי הביתה, חכתה לי ליד הדלת חבילת מסרגות שהזמנתי, ועוד ספר סריגה של Stephanie Pearl-Mcphee   ה-Yarn Harlot, בנוסף לזה שהגיע אתמול (At Knit`s End).   אתמול קראתי בו במיטה בלילה, ולא יכולתי להפסיק מרוב הנאה, ומדי פעם נשמעו פרצי צחוק חזקים מן המיטה.. פשוט מקסים - היא כותבת על חיי-סריגה כפי שרק סרגנית אמיתית כדרך חיים יכולה לדעת ולתאר. מצחיק, חמוד ומרגש... אני לא יכולה לחכות לקרוא את ההמשך..

 

בקיצור, יום סריגה מוצלח ביותר

כתוב בהורוסקופ היומי שלי בתפוז שיהיה לי יום עוין.

תודה, באמת לא שמתי לב.

 

אול וורק, נו פליי (all work, no play).

 

לא היה לי זמן לסרוג בכלל. זאת רק אני, או שגם סרגניות אחרות נמצאות בקריז של גמילה בכל פעם שלא נותנים להן לסרוג במשך כמה שעות רצוף? אולי אני הפסיכית היחידה, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על לסרוג, גם כשאני עסוקה במטלות אחרות. או לפחות על להאזין לפודקאסטים של סריגה. למי שלא יודעת, בתוכנת itunes (חינמית, ניתנת להורדה ברשת) אפשר לחפש ולהירשם למשדרים קבועים על סריגה (אמנם בינתיים רק באנגלית, אבל אני עובדת על זה..), והם פשוט מעולים. הנשים שמשדרות הן מקסימות, אינטליגנטיות ומצחיקות, ויש להן המון ידע והמון רעיונות. נורא כיף להאזין (בזמן שסורגים, כמובן!).

 

היה לי מן רעיון כזה לפנות בוקר, להקים עמותה של נשים סורגות למען נזקקים - תינוקות וילדים יתומים/ נטושים בבתי חולים, אסירים ואסירות, זקנים עריריים, עניים, וכו`. חשבתי שזה יכול להיות יפה ומספק להשתמש ביכולת וברצון שלנו לסרוג כדי לתרום משהו לעולם. אני בטוחה שיש גם סיכוי שחברות הצמר יתרמו לנו צמר, ואולי עוד תורמים יהיו מעוניינים.

 

אם יש לכן דיעה בעניין, אשמח מאד לשמוע, ואולי להיעזר כדי להריץ הלאה.

 

אוקיי, אני הולכת להשלים שעות סריגה חסרות מאד.

להתחיל בלוג חדש זה סיפור. למי בעצם אני כותבת? לעצמי? לאחרים? נתחיל ונראה. אני גם די חדשה בכל זה, אז אם מישהו במקרה קורא, סלחו לי על פדיחות של מתחילה.

איך התחיל כל העניין עם הסריגה? כמובן שמסבתא. סבתא שלי היתה הסרגנית של פתח תקווה. היא סרגה הכל, ומדהים. אני זוכרת אותה תמיד סורגת. אמי מספרת שכל העולם ואשתו (בעיקר אשתו), עלה אליה לרגל לקבל ייעוץ, תיקונים ועזרה בדוגמאות מסובכות. אמא שלי גם תרמה - אני זוכרת צעיף וכובע תואמים בצבע סגול כהה (כן, סבנטיז, מה לעשות..) שגיליתי שאמי סרגה, ואת ההתלהבות מלגלות שאמי יודעת להכין כאלו דברים יפים. גם היא עזרה לי ללמוד.

באייטיז סרגתי סוודרי-ענק בצבעים זרחניים, והייתי מרוצה מעצמי מאד. בצבא חידשתי את אהבת הסריגה שלי בעקבות עבודתי עם רותי, שלאמה היתה פעם חנות סריגה משלה, וגם היא ידעה לסרוג מדהים. היא לימדה אותי לסרוג סוודר לתינוק מלמעלה למטה, (סוודר 5-השעות), שעד היום אני נהנית לסרוג.

 

אחר כך, נהיה פתאום איסור חברתי על סריגה. זה נחשב למיושן, `זקן`, לא `קול`. בינתיים נישאתי, וגם בעלי לא התלהב, ולכן עם הזמן, הסריגה דעכה. הגעתי למצב שבו כבר שקלתי לזרוק את כל מלאי הצמר והמסרגות מהארון, לפני מספר חודשים.

ואז הכל התפרץ מחדש - כמו הר געש שהיה כבוי שנים (איזו מטאפורה נדושה, אבל זה נכון), הכל יצא החוצה, ועם פריצת טרנד הסריגה החדש, לקחתי את המסרגות לידיים, ולמעשה, אני לא מצליחה להוציא אותן מהיד.

בחודש האחרון סרגתי 5 צעיפים, סוודר ושמיכה לתינוק, כובע לבני ושני חצאי שאל. הספק לא רע, תודו. גם הוצאתי חצי משכורת בחנות סריגה מדהימה שגיליתי לאחרונה. לא יכולתי להתאפק - יש להם צמרים מדהימים.

 

אין ספק, החיים יפים יותר עם הסריגה. מישהו צריך לעשות מחקר על כוחות הריפוי של הסריגה - אותי זה מדהים כל פעם מחדש, איך בחצי שעה של סריגה קדחתנית, העצבים המרוטים נרגעים, והכל נראה אופטימי יותר. אני בטוחה (בתור בוגרת החוג לפסיכולוגיה של אונ` תל-אביב), שמדובר במשהו היפנוטי - כשכוש המסרגות, התנועה החוזרת, המגע הנעים של הצמר, המראה של העיניים ההולכות ומתווספות בקצב אחיד על המסרגה, מאפשרים כניסה לרמת מודעות אחרת, סוג של סוגסטיה. לא חשוב כל זה. בכל מקרה, ההנאה היא הרבה יותר מסתם ליצר משהו חדש משלך, למרות שגם זה מהנה. והתגובות אחר-כך...

 

פשוט כיף.

 

אמא שלי אומרת שאני מזכירה לה יותר ויותר את אמה, סבתי, מדי יום. כן. כנראה. היא היתה אשה מדהימה. היא לא זכתה להשכלה גבוהה ולקריירה, אך היתה אשה חכמה, חברותית ויצירתית, אך גם קשה וברוטלית לפעמים. דומיננטית מאד, עד כדי שתלטנות. אמי אומרת שלי יש יותר כלים ממה שהיו לסבתי, ולכן אני לא עד כדי כך קשה כמוה. אבל סבתי, לפני שנפטרה, ביטאה פעמים רבות הזדהות איתי דווקא, מבין כל נכדיה הרבים. אני זו שליוותה אותה בבתי החולים לקראת הסוף. אני זו שקיבלה ממנה טבעת עתיקה, שעוברת בין נשות המשפחה מדור לדור כבר מעל מאה שנה. זה מרגש אותי מאד לחשוב על שרשרת הנשים הללו, חזקות, דעתניות, מעשיות ויצירתיות, שאני חלק ממנה. בזכות הסריגה, ובזכות מי שאני.