|
tur2
תוכן
| פורסם ב-1 בפברואר 2010, 21:03 | | במדור | אני אמא |
|
נכתב ופורסם לראשונה ב-2 בפברואר 2007 כעת, אני שבה ומפרסמת, מחדש, היום, 1/2/10, מלאו 7 שנים למותו של אילן רמון ראשון בפברואר 2003, בערך ארבע אחה"צ, שבת. בכורי בן החמש השכים משנת הצהריים שלו ורץ אל מול הטלויזיה הדולקת בסלון של סבתא. על הספות כבר ישבו מספר מבוגרים, מרותקים אל המסך (האולפן ברצף שידורים מיוחד כולל פריצות ממרכז קנדי או איך שקוראים לזה) . בכורי, שהיו שלבים שבהם בקש להתחפש לאילן רמון בפורים הקרב, כבר צייר מבעוד מועד ציורים של הגיבור בחליפה הכתומה (בכורי היה ועודנו צייר מוכשר בטירוף. גאווה אימהית יש אבל זה באובייקטיביות. בכל הרצינות.). הנה המעבורת מגיעה. חכה רגע, אנחנו נראה את הציורים תכף שוב (ושוב). רגע. הקריין משתהה. משהו קרה. זה נראה לא טוב. מה קרה? חיכינו לנחיתה, איפה המעבורת? מה זה היה ה"זיקוק" הזה? המעבורת נעלמה. משהו רע קרה. בעוד הקריינים באולפן והמבוגרים בסלון מתחילים בספקולציות- בכורי מסתכל עלי. הוא לא מבין: אז איפה אילן רמון? . אף אחד לא יכול להכין ילד בן חמש למצב של מוות בשידור חי. מתי הוא יחזור? אילן רמון לא יחזור יותר. איך הוא התפוצץ? הוא לא הרגיש כלום. הוא בחלל? כן. הוא בחלל. לתמיד. יהיה זכרו ברוך. 
____________________ * אילן רמון היה אסטרונאוט, מוכשר מאוד ככל הנראה. אבל מוכשרותו אינה מאצילה על כל עם ישראל. אילן רמון היה בחלל- לא ישראל כולה. רונה רמון איבדה את אשה- לא כל עם ישראל. ** בחוברת "מסע אחר לילדים" מחודש יולי 1999 מדווח הכתב עמי בן בסט על איזי מאיו, האסטרונאוט הישראלי הראשון שאמור להמריא במעבורת החלל במסגרת תכנית החלל האמריקאית. כידוע, מאיו נשאר בבית.
 בפברואר 2007
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
סיפור דמיוני שכתבתי ופרסמתי ב-17 בפברואר 2007 , כנראה לכבוד תחרות כלשהי. למה מחקתי אותו? אני לא יודעת. אז אני מפרסמת מחדש. סתם כי בא לי. הכוס נשברה. זה קרה כנראה בגלל המים החמים מידָי. אולי היא פשוט היתה יֶשָנַה מידָי. שביל של דם נקי הסתמן במרכז כף ידה ואחר הפך לנהר רחב מהול במעט מים שטיפטפו מאצבעותיה. היא מהרה לנגב את ידיה, מנסה לעצור את הדם. כמה היא שונאת שהיד נחתכת, ועוד היום. גם ככה אין לה כח. כבר. ועכשיו, עם הכיור שנשאר חצי מלא ועם החתך ביד היה לה כמעט תירוץ מושלם כדי לשלח לדרכה את הביביסיטרית שהוזמנה מבעוד מועד ולטלפן אליו בתירוץ שיגרום לו לוותר על התענוג לשתות איתה עוד בירה, ואז לנשק אותה. בלי ייסורי מצפון. אלא שהחיזור והנשיקה הצפויים הערב קסמו לה כמו אור קסום לפרפר תועה. היום היא לא תמצא תירוץ לוותר עליהם. היא ויתרה על הטלפונים. לשמחתה הדם בידה חדל לזרום כעת, והחתך הפך כמעט בלתי נראה. היא נכנסה למקלחת, תוהה אם להתאפר וכמה. לא היה לה רצון להתאמץ יתר על המידה שמא הוא יפרש זאת כסימנים של רצון. לא היתה לה כוונה הלילה למצוא חן ולחפש חן. היא הזכירה לעצמה, שוב, שכדאי להמנע מנשיות יתר ומשתית אלכוהול. קפה עדיף. היא לא ממש יכולה להסביר מה קורה כאן. זה ללא ספק לא מצב שהיא גאה בו. ההפך הוא הנכון. כאשה גרושה עם שלשה ילדים נראתה לה משימת ההשרדות בעולם הרווקות קשה מנשוא. כל מה שהיא רצתה זה שקט. בעוד שהגברים שמצאה חיפשו בה מיניות מתפרצת מהולה בחדווה ילדותית, כל שהיא רצתה זה גבר שיבוא ויהיה לה לבית. לפני חצי שנה היא מצאה אחד. הוא מצא בה תשוקה ואש יוקדת היא מצאה בו את אותו הבית. היה לה ברור למדי שזה-זה. היא רק חיכתה לרגע, שברור היה לה שיגיע, בו הוא יכרע ברך ויבקש את ידה. וכוס תשבר. לפני חודש הם נפרדו . הוא הבהיר שבעצם הוא לא רצה להיות בית. בעידודה המאסיבי של חברתה היא שבה והחלה לחפש. פתחה כרטיסים בכל אתר הכרויות שמצאה ויחד ישבו וסיננו בחיוך את גבר אחר גבר. היה בזה כייף. משחק הפסילות: על הגדרות טיפשיות, על חוסר בהגדרות, על משפטים ועל אי המצאותם של אלה. על הכל. נפסל. נפסל. נפסל. ימי הרווקות החדשים החלו לרפא את הלב הדואב. חזיה חדשה ומכנסיים סקסיות במיוחד סייעו להליך הריפוי. אלא שזה קרה, מהר משצפתה: מישהו מצא אותה. הגבר הפונה היה שונה מהיתר, לאחר שתי שיחות טלפון הוא נראה כאילו נולד עבורה: רגיש, נבון, ורבאלי במידה, אמיתי ויצרי. ברגע של ספונטאניות קבעו להפגש. על החיים ועל המוות. להפתעתה היא אהבה את מגעו, ואת מיליותיו. והוא אהב את שלה. היא באמת ניסתה למצוא בו חסרונות, אבל הם היו שוליים ביותר. האמת היא שזה העיק עליה. הזכרון הכואב לא נמחק עדיין, ולעיתים היא תהתה האם מדובר בריבאונד או שזו אכן תחילתה של אהבה אמיתית. במשך שבועים הם לא הפסיקו לדבר. רק על "הוא" היא נזהרה שלא לדבר. לא להזכיר. לא לספר. ואז, לתוך האידיליה הנרקמת, כאילו בכוונה לבלבל את היוצרות ואת היצרים- "הוא" שפצע את ליבה שב והפציע שוב. ובמקום לשקר לו ולהגיד שנגמר ועבר - היא נמסה לתוכו. כך היא מצאה את עצמה בעין הסערה, מופתעת ומבולבלת כמו ילדה קטנה שלא רוצה לוותר על אף אחד מהצעצועים האהובים עליה. העובדה ששני גברים רוצים בה היה גם סוג של אישור לנשיותה. בימים טרופים אלה היא נזקקה לכל שביב של אישור. כשילדיה משחקים בינהם במלחמות ילדים שנראות לה כנוטות להסלמה קיצונית, היא מגיעה אליהם ולפעמים יוצא לה מהפה המשפט הזה המעצבן : "תפסיקו כבר, בסוף זה עוד ייגמר בבכי". בעודה מסיימת למרוח את האייליינר השחור היא זכרה בשולי תודעתה שגם היא משחקת כאן במשחק מסוכן. היא יכלה להבחין בברור בנטיה הברורה לכיוון הכאוס המוחלט. היו כבר רגעים לא מעטים שבהם חישבה לצעוק אליהם שיפסיקו כבר, שיבינו כבר. שזה ייגמר בבכי. אבל כמו מתוך שיתוק לא אמרה דבר. גם לא רמזה. עוד יום ועוד יום ועוד יום היא שבה והתענגה על חיזוריהם האינטליגנטים, מבליעה את האשמה ומטפחת את הרציונל המעוות בו יכלה לחייך אל שניהם במידה שווה ואף להרגיש אל שניהם משיכה אמיתית. מה שנותר לה זה לנסות לנבא מי יבכה. או מַה עוד יישבר. בסוף. הטלפון צלצל: "כן, אני מוכנה. אני כבר יוצאת אליך". 
18 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
2 הפניות
| פורסם ב-20 בינואר 2010, 13:30 | | במדור | אני אמא |
|
נכתב ופורסם לראשונה כאן ב-10 למרץ 2007 ואז מחקתי, כמובן. החלטתי לתת פירסום מחודש היום. בצנצנת הזכוכית שפעם הכילה זיתים מבוקעים יש עכשיו משהו עגול ולבן , מעט קטן יותר מכדור פינגפונג סטנדרטי, קצת גמיש, קצת מזכיר ביצת נחש ו"זה" מונח כאן לידי, על הדסק של המחשב, מרופד בצמר גפן. בכורי אומר שזו ביצת נחש ואני אומרת שכל עוד הצנצנת סגורה טוב אז מותר לה להשאר בתוך הבית. אתמול בצהריים יצאנו לטיול שטח ראשון בשדות, כמעט שלשה חודשים לאחר שהנחנו כאן את ביתנו החדש. לזכותי ייאמר שמרבית השבתות מאז הגענו לכאן היו גשומות או בוציות מידי. אבל אתמול היה ממש נפלא. חזרתי מהעבודה, ארזתי שני סנדוויץ פסטרמה וליטר וחצי מים והזזתי את הבנים שלי לטיול שטח ראשון. מהר מאוד גילנו שיצאנו מכיון לא נכון. נאלצנו ללכת לאורך שביל שמצידו האחד נחל זורם ושיחים לרוב, ומצידו השני הגדר של המושב. מייד בתחילת הטיול נתקלנו בנחש זעמן שחור חי, חוויה מפוקפקת למדי שנגמרה בהסתלקותם של שני הצדדים לכיוונים מנוגדים תוך צרחות (שלנו, הנחש לא צרח בכלל). אבל למרות אלה, הטיול היה נפלא. בסוף ההליכה אפילו מצאנו שביל חדש מהמושב החוצה, שמייד היה ברור שהוא מוביל להרבה מקומות יפים במיוחד. חזרנו דרכו אל תוך המושב בשעה שהגברים כבר הלכו לבושים במיטב המחלצות בדרך לבית הכנסת. זרזתי את הילדים הביתה ונכנסתי להדליק נרות שבת, להתקלח ולקלח, להגיש ארוחת ערב ולהבין שרגש זה עניין בלתי צפוי ושאושר מתפרץ יכול להפוך למלאנכוליה בלי כל התראה מראש. כשבכורי בקש שנצא בשבת לטיול נוסף, כי לא ייתכן שאח שלו מצא היום קוץ של דרבן והוא עצמו חזר ללא "מזכרת"- הסכמתי מייד. אין כמו טיול בטבע לשמח אותי ולהשכיח ממני את הפחד שקיים בחשיפת הלב. ב-10 בבוקר שבת, התעוררתי כשהצעיר שלי קם מבין ידי. איך הוא נכנס לתוכן אני לא יודעת. הסתובבתי על צידי והמשכתי לישון כשריח הג`חנון השבתי תלוי באוויר. שעה לאחר מכן בכורי כבר עמד מעלי מוודא קימה: "הבטחת שיוצאים, קומי". בערך כמו שאני עושה לו בוקר בוקר לפני בית הספר, רק שהיום אני בקשתי רחמים: "תן לי עד 11 וחצי, בבקשה, חייבת לישון עוד קצת"... "אני אבוא ב-11 ועשרים. את עוד צריכה להתסתרק ולצחצח שיניים" הזכיר לי בכורי וחזר לשחק במחשב. ברבע ל-12 הרגשתי שממילא אני כבר לא יכולה לישון, מחשבות ומערבולות רגש הטריפו לי את השכל. לא היה טעם להמשיך ולהתחבט האם סדקתי את החומה בצדק. סדקים זה דבר מטלטל. קמתי וזהו. אל תוך התיק נכנסו 3 ליטר מים, שני תפוזים, קופסאת טונה, קופסאת מללפוןחמוץ, קופסאת זיתים מבוקעים (כמו אלה שאכלסו את הבית של ביצת הנחש, הם היו טעימים, הראשונים, זה הזמן להנות שוב) ושלוש ביצים קשות. כובעים לראש ויצאנו. מהר מאוד נגמרים הבתים והשדה נפתח לפנינו. מופלא. מחלוקת פעוטה בין הבכור ולצעיר שגרמה לשתיקה מעיקה נפתרה כשהצעיר מצא צב. הוא היה בדרכו לחצות את השביל בו פסענו כשבכורי הרים אותו וקבע: "זכר, הבטן שקועה". הנחתי שהצב לא הרגיש נוח נוכח ההתענינות הגוברת סביבו. בכל מקרה, כל פעם שהוא הונח לרגע על האדמה הוא הפריך מחדש את האגדה על כך שצבים הולכים לאט. מכרים חלפו לידנו בתוך גיפ 4X4 משוכלל ועצרו כשראו שיש לנו אטרקציה בידיים. הצב עבר הדגמה מול הילדים שישבו בספסל האחורי והובא חזרה אלינו תוך דקותיים. הג`יפ המשיך בסערה אל האופק. בכורי העיר שהוא לא אוהב רכבי שטח "ומי שנמצא שם כנראה לא אוהב בכלל טבע. רק לנסוע" הביע את הגותו לאוויר הפתוח. "אני חושבת כמוך" אמרתי לו, "תשאיר פה את הצב, זה הבית שלו כאן, הוא לא יהיה מאושר אם נקח אותו איתנו". הצב הושאר. באמצע השביל מצאנו פרח מיוחד: איריס אחר הצהרים. הוא היה סגור. דקות הלכנו מוצאים עוד פרח ועוד פרח וכולם סגורים. אבל אז פתאום, כמו קסם, תוך שניות, אחד הפרחים נפתח ואז עוד אחד ועוד ועוד. תוך דקות קצרות כל השביל הפך סגול בהיר. חבל שלא היתה לנו מצלמה. שוב, חבל. במחשבה שניה, קסם כזה לא היינו מצליחים להנציח עם מצלמה. עלינו על גבעות וירדנו מהן, מלאתי את ריאותי אוויר הרים ושמחתי על שרירי רגלי שהורגשו היטב אך נשמעו לי ולא קרסו. היה מלא אזוב (זעתר), חלמיות, שקדיות ובכלל. לאחר שעתיים בערך הגענו לראש גבעה שבה מצאנו גלעד לזכר הרוגי קרב משמר העמק (נגד הצבא של קאוקג`י במקור, אבל ראינו שיש על הגלעד שמות של הרוגי משמר העמק גם במלחמות ישראל אחרות שאירעו מאז ועד היום). לאחר שקראנו את סיפור הקרב עלינו לראות את הנוף. הפנורמה מדהימה: מהרי הגלבוע דרך גבעת המורה, התבור, נצרת, מגדל העמק כפר יהושע ויקנעם. מעלינו עצי אלון ולפנינו מרבד של פרחי חורף. העושר הפרחוני שצומח באיזור בעונה הזו, הוא מסוג הדברים שקשה לתאר, למרות שאפשר למנות את השמות: כלניות, נוריות, פרגים, תורמוסים, רקפות, חרציות, סביונים, קחונים, עיריונים, עיריות, דמומיות, דם המכבים, חרדל, לשון הפר, טופחים כל מיני (או פרחים אחרים מסדרת הפרפרניים. מלא סוגים, מלא צבעים, מלא גדלים), חלבלוב, עכנאי יהודה, פשטה שעירה, קידה שעירה, ופרחי תלתן. והיו עוד פרחים שאני לא יודעת איך קוראים להם בכלל. קסם אמיתי. בילנו בשטח יותר מחמש שעות. היינו כמעט לבד. לעיתים רחוקות חצה אותנו אופנוע שטח או ג`יפ. רוב הזמן הנוף היה שלנו. המשכנו ללכת עוד הרבה, בדרך אכלנו (הבנים שלי גילו שלתפוזים יש טעם יותר טעים בטיולים) עלינו על עוד גבעות, גילנו מקפצים חרגוליים, זחלים ופרחים. קוץ דרבן לא מצאנו אבל לקראת סוף הטיול מצא בכורי את ביצת הנחש ושמח מאוד. אני קיבלתי SMS שגרם לי למחשבות נוגות. "קח את הצנצנת ותסגור חזק" אמרתי לבכורי והתיישבתי ליד המחשב כדי לבדוק מה התחדש. הלוואי והייתי מצליחה להיות מאושרת מדברים פעוטים כמו ביצת נחש בצנצנת. 
תגיות בבלוגיה:
ביצת נחש, צב, דורבן, פרחים, כלנית, נורית, פרג, תורמוס, רקפת, חרצית, סביון, קחון, עיריוני, עירית, דמומית, דם המכבים, חרדל, לשון הפר, חלבלוב, עכנאי יהודה, פשטה שעירה, קידה שעירה, תלתן, איריס אחר הצהריים, זיתים מבוקעים, טיול, טבע, אקולוגיה, ילדים, אהבה, אושר, רגש, ארץ אהבתי 2007,
|
31 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-18 בינואר 2010, 13:37 | | במדור | אני אמא |
|
פורסם ב-14 נובמבר 2006. ועכשיו שוב חורף. אבל השנה לא ראיתי אפילו אורנייה אחת... ארבע ורבע אחה"צ. נכנסת לבית. כמה גשם, אלוהים. כמה גשם. המכנסיים שלי רטובות עד לברכיים, למרות המטריה הגדולה שהיתה אמורה להגן עלי (אספתי אותה ממקום עבודתי. לא היתה ברירה. היה גשם ואני הגעתי בלי מטריה. ממילא יצאתי אחרונה, ככה שהיא לא חסרה לאיש. אחזיר בבוקר). בני יוצא אלי, יחף, פניו מאירות:"תראי אמא!" "אתה יחף! יש גשם, כנס הביתה!" "תראי אמא!" הוא ממשיך בהתרגשות, "אספנו אורניות!". ארגז כחול גדול מובא לפני, כל תחתיתו מלא אורניות, בשתי שכבות, פטריות עמוסות אדמה וטיפות גשם. כמה זמן שלא ראיתי אורניות, אני חושבת לעצמי. רק לפני יומיים אספתי מהכביש חופן צנוברים בדרך לעבודה. פיצחתי אותם עם אבן. לא רציתי לחלוק הפעם. נהנתי בשקט, היה להם טעם של ילדות. אבל אורניות באמת כבר לא ראיתי מזמן, שלא לדבר על לקטוף אותן. לא חשבתי אפילו שהן קיימות עדיין. לא ידעתי שילדים יודעים לאסוף אורניות עדיין. נפעמתי. "וואו, נהדר" חייכתי אליו "בוא נכנס הביתה, ותנעל משהו על ההרגליים. נורא קר". זה די סיוט להכין אותן, אגב. לקלף את הקליפה החיצונית, לקלף את הספוג התחתון, להסיר את השכבה החיצונית של הגבעול ואת האדמה. אחרי כל זה נשארת בערך רבע אורניה. וידיים צהובות. ואחרי 20 כאלה גם נשאר גב כואב. קוצצת בצל, שמה במחבת. אחרי שהבצל נהיה שקוף אני זורקת למחבת את האורניות שקצצתי בינתים. מערבבת ביצים. שמה במחבת מלח ופלפל שחור. מכניסה את הביצים. ארוחת ערב. היה טעים מאוד, אגב. "רוצה גם? טעים!" אני פונה אל הקוטף המהולל ומזכירה לכל האוכלים מי קטף ומי ניקתה. "הא, לא בא לי. אני לא ממש אוהב לאכול פטריות. בעצם די שונא".
16 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-18 בינואר 2010, 13:35 | | במדור | אני אמא |
|
 |
פורסם לראשונה ב26 לאוגוסט 2006 , היה אז עצוב, עכשיו כבר כלכך הרבה יותר טוב. פירסמתי שוב כדי לא לשכוח... הערב היתה לנו מסיבת תחילת שנת הלימודים, למרות ששנת הלימודים מתחילה רק בשבוע הבא. שעה לפני כן סימתי לסדר בעטיפה יפה שנארזה בקפידה את הדברים שקניתי לכם שבוע שעבר באחת החנויות הזולות בעיר. שתי ערימות, שני תלמידים. כיתה א`, כיתה ג`. חיכיתי לרגע הזה בהתרגשות בשנה שעברה, שיהיו לי כבר שני תלמידים. ילדים נבונים וגדולים שלי. כעת ההרגשה היתה כבדה מול שתי הערימות הללו. לכל אחד 5 מחברות שורה , מחברת חשבון, 10 עפרונות, דבק יוהו, 2 מחקים לבנים, מחדד, 12 גירי פנדה, 12 טושים. סידרתי והלב שלי היה כבד. כמה דלה מתנת תחילת הלימודים שלכם. כשעמדתי בתור לשלם עבורם לפני כמה ימים, היו מסביבי מלא אנשים וטף. שמחה גדולה אחזה בהם, או שכך היה נדמה לי. עמדתי בשקט עד שהגיע תורי. הנחתי את הערימה הקטנה מול המוכרת בקופה. הפעם לא היה מקום להתחשב באופנות אפילו לא יכולתי לקנות לכם קלמר וילקוט. אתם, כדרככם, שמחתם על הילקוטים שהצעתי לכם. הם באמת תיקים יפים וטובים. רק לא חדשים. לא השנה. לא היה הטקס של למצוא את הדמות המצויירת האהובה על כל אחד שתעטר את הקלמר ואת התיק. לא השנה. 75 ש"ח נמסרו למוכרת. 75 ש"ח שקיבלתי בהלוואה ללא מועד פרעון מחברה טובה. הארנק נותר ריק. הקופאית שמה את הדברים בשקית כתומה ענקית. השקית נראתה כמעט ריקה, אבל היא מסרה אותה לידי וחייכה באדיבות. "מי הבא בתור?".
12 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-18 בינואר 2010, 13:27 | | במדור | אני אמא |
|
נכתב למגירה ב2000 פורסם לראשונה בבלוג ב-2 ליוני 2006 נישקתי את התינוק שלי בתום ההנקה ולפתע קלטתי את מבטו של בני הבכור. מבט שאמר "היי, אני הייתי הראשון". מבט שביקש לדעת איפה בדיוק השתנה הכל. היית הילד הראשון שלי. לילות וימים העברנו שנינו יחד: צוחקים מבדיחות פרטיות, כואבים מכות שולחן טריות, ונרדמים חבוקים בין הכריות. אהבה טוטאלית. השן הראשונה. הצעד הראשון. התספורת הראשונה. הסיפור שאהבת לשמוע שוב ושוב ושוב. חג חנוכה הראשון. הפרידה כשהלכת לפעוטון בגיל 8 חודשים.הפעם הראשונה שישבת על הסיר. הכל מונצח בעשרות תמונות, ומגובה בים של זיכרונות. האגו הנפוח שלי מכל המחמאות שקטפת בכל מקום. הנסיעה הראשונה לבית חולים עם התקף של קוצר נשימה בשתיים בלילה. האשליה שאני אחראית באופן בלעדי על כל הטוב שיהיה לך.הפחד מכך שאני אחראית באופן בלעדי על כל הרע שיהיה לך. ...והפעם ההיא שגיליתי שאני שוב בהריון... כמה חששות, כמה רגשות אשם: איפה אוכל להכיל עוד אהבה כלכך גדולה כמו שיש ביננו? איך אוכל לאהוב שניים בלי להפלות לטובה או לרעה? איך אני יכולה לעשות לך את זה?!!! אחיך הקטן נולד. ובאותו רגע הלב תפח כפליים, מוכן להכיל עוד אהבה חדשה, מיוחדת, עצומה ונפלאה. אהבה שלא ביטלה אפילו פרומיל אחד מהאהבה אליך, ילד ראשון שלי. ולמרות הכל, כשנישקתי את אחיך בתום ההנקה וקלטתי את מבטך – פתאום נצבט לי הלב. * אוהבת אתכם, ילדים יקרים שלי...
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
נכתב ופורסם לראשונה כאן, ב-17 ליוני 2006. ראה, כמה הנתינה קלה לנו, אבל כמה עלינו להתאמץ כדי לקבל ולהזדקק. הקשבה והבנה מובנות בנו, אבל כמה כבד מרגיש לחלוק ולשתף. אבל אחרי הכל, בלי תבניות של מה צריך ואיך: הרי מהי זוגיות אמיתית אם לא קשר נפשי. הרי כל השאר -שכה מובנים מאליהם בחברה- כמו חיים תחת אותה קורת גג, טבעת, נישואים חשבון בנק משותף- כשמפשיטים אותם הם נותרים מה שהם באמת: סמלים ופרטים טכניים בלבד. ה"סכמות" המוכרות אכן נותנות לנו מגן- אבל הן רחוקות מלתת מענה אמיתי למי שחפץ בחיים. הן סכמתיות מידי פשוט. ולכן, המסגרות הללו לא לנו. שכממש משחררים, את כל כבלי הסכמות המוכרות והמגינות- אז רק ניתן להתמודד עם הכל בעיניים פקוחות לרווחה. היכולת, הקיימת, לברוא מתוך ה"חוסר מסגרת" - הוא מהנה וקשה, משחרר ומעמיס בעת ובעונה אחת. ואפשר. ובאותו הקשר: זו היתה תשובתו של הפילוסוף קונפוציוס שנשאל "מה מדהים אותך ביותר בבני האדם?" הוא ענה ש: "בני האדם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף, ואז הם מאבדים את כספם כדי להציל את בריאותם, בשל מחשבותיהם על העתיד הם שוכחים את ההווה, וכך אינם חיים לא למען ההווה ולא למען העתיד, ובה בשעה שהם חיים כאילו לעולם לא ימותו, הם מתים כאילו מעולם לא חיו" אמרתי כבר פעם שאני לא בטוחה שזה מה שנשאל ושאני לא בטוחה שהוא ענה את זה ושזה לא רלוונטי.
11 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-18 בינואר 2010, 13:15 | | במדור | אני אמא |
|
הפוסט נכתב ב-2003 ופורסם לראשונה ב-30 למאי 2006 בנים יקרים שלי...אתם ישנים עכשיו. סופסוף... כל ערב אתם מצליחים להתיש אותי מחדש: כבר צחצחת שיניים? ופיפי? מה? ולמה אתה לא ישן עדיין? אחיך הגדול כבר נרדם. נו, די, אמא רוצה קצת לבד עכשיו. נו, תעלה למיטה. לא, אני לא יכולה לספר עכשיו את "מיץ פטל". מחר. אני אשיר לך, טוב?... זה יכול להמשך ככה שעה ויותר, עד שקורה הפלא ושני בני עוצמים עיניים ונרדמים. ואז, לרגע אני חומקת בשקט אל החדר, אני מסתכלת בכם: ואוו, איזו שלווה, איזה רוגע... איך נוצרתם כאלה מקסימים? לפעמים נדמה לי שאתם נוצרים מתוככם, ולי אין יד ורגל ביצירה. פעם, לפני המון זמן, עוד האמנתי שלחנך ילד זה 2=1+1 . זה לא.לחנך ילד זו משוואה עם המון גורמים ונעלם אחד גדול. אני כלכך מקווה שלא אעשה יותר מידי טעויות. שלא אהרוס שום דבר עם כל הצפיות שיש לי מכם... שלא תשאפו להיות רק "מושלמים", שתדעו להיות גם "טובים מספיק". שתדעו לקבל את עצמכם באהבה. ילדים שלי...אחים...אתם כלכך שלווים עכשיו. אני מתפלאת כל פעם מחדש איך נרקמת בינכם מערכת היחסים: אני מבחינה במבטים. מבחינה בקצות הקנאה לעיתים. מבחינה בהבנה אחד כלפי רעהו.מבחינה בדמיון הרב בינכם- ובשוני. מבחינה באהבה הבלתי תלויה בדבר. הדברים נראים כמו זורמים בכוון טוב. אני מחזיקה לכם אצבעות. ושאצליח לשים גבולות תומכים בלי לכעוס יותר מידי. כן, לפעמים אתם ממש יכולים "להוציא אותי מהכלים".אבל תדעו שתמיד תמיד אני אוהבת. ללא תנאים וללא גבולות. בנים יקרים שלי...אני מחבקת אתכם ויודעת שלא תמיד אוכל להגן עליכם מכל הרע. אבל הלילה תהיו שלווים ורגועים. תחלמו רק חלומות טובים: על הפרחים בצדי הכביש, על הפרות והעגלים שראיתם בשדה ועל היונים שעמדות לקראת ערב על האנטנות. לילה טוב... שלכם- אמא
1 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
 |
המלצה זו, שתוקפה לא פג, פורסמה בבלוג הזה לראשונה במאי 2006 הקסם של פו הדב הדובון הטפשון, זה האמיתי של א.א.מילן, שב ופרח בביתנו בזכותה של סבתא שקנתה את הספר ובזכותך, כי תירגמת אותו מחדש. אבל ... "זה לא היה קל", והאמת_ באשמתי. אני אסביר: באיזה בזאר של ספרים ישנים (כהרגלי, יש שם יופי של דברים...) רכשתי את הספר "פו הדב" בתרגום של ו` ישראלית. קניתי אותו מתוך תקווה להקנות לשני הבנים שלי חוויה קסומה ואיכותית. אלא שהחוויה הקסומה נתגלתה כמטלה קשה ולא מהנה. העברית באותו ספר עב כרך וקסום ציורים היתה כל כך מפותלת ולא שגורה, עד שהפכה טרחנית ממש. מיותר לציין שמעולם לא הצלחנו לסיים את קריאת הפרק הראשון. לכן לא התפלאתי שכשהילדים פתחו את המתנה שהביאה סבתא_ נכרה בפניהם תגובת אכזבה עמוקה. הספר הונח, שלא לומר נזרק, בשולחן צדדי בבית, ולא עזרו של שכנועיה של סבתא. אני הבנתי שאנחנו, כולנו, זקוקים בדחיפות לחוויה מתקנת של בניית אמון מחודש בדב הטיפשון. אז ביום שישי אחד ארזנו סל פיקניק, סנדוויצים, מיץ, פרי וגם הספר של א.א. מילן בתרגום החדש הונח בו בצנעה_ ויצאנו ליער שלנו. ואז, בתוך הטבע והכיף, פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא. בלי יומרות, עם קצת חשש, אבל באהבה. ואחרי ההקדמה, פתאום הבחנתי בעיניים שהיו תלויות בי, קשובות, ושמעתי פתאום את קולם של ילדי, המבקשים שאמשיך. אז המשכתי. ובסיום הפרק הראשון הם כבר היו כלכך נלהבים, וגם אני, שפשוט לא יכולנו להפסיק. תודה לך אבירמה, שהחזרת לנו את הקסם. המוצר: פו הדב/ א.א. מילן/ תרגום: אבירמה גולן המחיר: 79 ש"ח המדרג: = ממש גרוע,  = לא משהו,   =בסדר,    =טוב מאוד,     =מעולה
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-17 בינואר 2010, 22:24 | | במדור | צילום |
|
בוקר- בוקר אני חוצה את עמק יזרעאל לאורכו ממערב למזרח וחזרה. ערב ערב אני חוצה אותו שוב. בימים האחרונים, בין גשם לשמש, צילמתי דרך חלון המכונית את המראות בעדשה של מצלמה פושטית. בלי לבקש שיעצרו לי, צילמתי ללא הפסקה. זו- התוצאה: 

















ככה, בוקר בוקר ככה, ערב ערב וזה אפילו לא מצליח להעביר את היופי כולו....
7 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
שבתות חורפיות זה כיף. בגלל שאנחנו גרים בעמק, ככה על איזו גבעונת קטנה, אז מספיק לצאת למרפסת כדי להרגיש אושר. העמק הרחב נפרש בשלל מרקמים וצבעים, כמו שמיכת טלאים שהכינה איזו סבתא משקיענית במיוחד. 

בכל עונה, אולי בכל חודש, הצבעים קצת משתנים. כרגע, כל רחבי העמק, מטולא בהמון סוגי ירוק, כהה או בהיר- תמיד צבע עז, במזרחו ובמערבו פזורות כמובן שלל בריכות דגים כחולות וסביבתן עטורת ציפורי מים, בין לבין ניתן להבחין גם בשדות חרושים, כולם אדמה חומה כהה, ובמזרח העמק ישנם שדות שמרחוק נראים כמו אגמים לבנים בוהקים אבל למעשה מדובר בניילונים שנפרשים כמו גלים על השדות, מאכלסים בתוכם גידולים עלומים. ובאמצע היופי הזה יושבת בצניעות מופלגת, אחת המסעדות המופלאות ביותר שפגשתי: יקינטון. 
גילינו אותה די במקרה, כי כמו שאפשר להבחין, היא לא זוהרת או משהו כזה. היא יושבת בצומת בית השיטה, ככה צמודה לתחנת דלק דור אלון, ונראית... נראית מתאימה לנו. רק רצינו מרק, אז, בפעם הראשונה שבה נכנסנו אליה, מרק חם. יש? בטח יש. זה היה, גם אז, מרק תירס. עבורי. כי דני הזמין מרק פירות ים- שבזה אני לא נוגעת בכלל, יש לי שריטה עמוקה שנוגדת כל קרבה לפירות ים. אבל דני מאוד אהב את המרק פירות ים הזה. ובאשר לי- היה זה מרק התירס הטוב ביותר שאכלתי מימי. מאז, יוצא לי מידי פעם להטות ראש הצידה ולצעף מבט , שזה מן רמז כזה לתשוקתי למרק חם ביקינטון. ניסינו גם מרק תירס במקום אחר, אבל זה לא היה אותו דבר. בכלל לא. בשבת שבה החלטתי גם לתעד את הארוחה, זרחה שמש חמימה שהוציאה אותנו למרפסת החדשה של יקינטון, למרות ששנינו כבר לא מעשנים. סתם בשביל הכייף. והצבעים כמובן. הוגש לנו סלט חמוץ מתוק טעייים (זה מן מאזט כזה בחינם) ואני הזמנתי אגרול (תוצרת בית, טעים ביותר ביותר), סושי סלמון (אין על סלמון סושי. אני רק הצטערתי שהיו רק 6 חתיכות ב-24 שקל. אבל הן היו נהדרות אחת אחת) ומרק תירס (כמובן) ודני הזמין קלאמרי (ממש לפעמים יוצא לי ככה לחשוב בהבזק שהוא מזמין את הדברים האלה רק כי אני לא סובלת אותם. כאילו, ככה אין מצב שאני ארצה לחלוק איתו... אבל כנראה שהסיבה שהוא מזמין אותם שם זה כי הוא אוהב פירות ים, ושם פשוט עושים אותם מצויין. לדבריו). הקלאמרי הזה הוגש עם אורז לבן ליד. דני אמר שהיה נהדר. כרגיל. כל הארוחה הזו עלתה לנו 79 שקלים. זה ממש מחיר הוגן בעיני. המלצרית שם חמודה מאוד. כמו שהבהרתי בעבר, מלצרים חביבים זה מאסט כדי שאני אהנה מארוחה. וכדי שאני אחזור שוב. ככה, למרק חמים ונוף מדהים... _______________ הערות חשובות לסדר: *זה לא שהפכתי למבקרת מסעדות, זה פשוט שזו והקודמת ב-א-מ-ת היו שוות פירגון. *הביקורת הזו, גם היא הינה עצמאית, כלומר היא לא הוזמנה ולא נכתבה מטעם אדם אחר מלבדי ולא התקבלה בעדה תמורה כזו או אחרת או טובת הנאה כזו או אחרת. *אתר האינטרנט של יקינטון: http://www.2eat.co.il/yakinton/
תגיות בבלוגיה:
יקינטון, אוכל, אסייתי, נודלס בר, סושי, פירות ים, מסעדה, מצויינת, בית השיטה, מרק תירס,
|
12 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
בשעה 10 וחצי בלילה, יום שישי, יצאנו מהבית עם חשק עז לארוחה טובה. אבל כזו ממש טובה. אלכוהול לא התחשק לנו, בכלל לא. רצינו אוכל ומקום נעים. באינטרנט דוכאתי מעט אחרי שכשהקשתי "מסעדות בצפון" הגעתי לאיזו בקורת מסעדה בYNET, ושם היה איזה גולש עיקש שחזר וענה לכל המגיבים שאין מסעדות טובות מצפון להרצליה. נקודה. הרמתי עיניים לדני והפרחתי שאלה באוויר לגבי תל אביב. דני קבע שבשביל מסעדה באמצע הלילה לא נסחף עד כדי כך. הוקל לי, כי למרות שמאוד רציתי מרק ומשהו טעים כזה, מהחשקים הבלתי מוסברים, לא התחשק לי ללכת לתל אביב וממילא כבר היה 11 בלילה. אני אמנם לא עכברת בילויים אבל בספר הזכרונות הפרטי שלי היו כמה מסעדות שנחקקו כמסעדות "שוות", אז בזמן שדני נהג בדרך לאנשהו (לאף אחד מאיתנו לא היה ברור לאן) אני התחלתי לטלפן אל המספרים שקיבלתי ב-144 רק כדי להבין שהמצב חמור עוד יותר מכפי שתארתי לעצמי: סגור. סגור. סוגרים עוד רבע שעה. סוגרים עכשיו. בטעות אפילו הגעתי לביתו של אחד מבעלי אחת המסעדות שבקול מנומנם-כועס הוכיח אותי על זה שהם כשרים ומה פתאום שיהיו פתוחים בשישי בערב. למרות זאת היתה זו נסיעה רגועה. עקפנו את חיפה, מפעם לפעם נראו המוני צעירים לבושים במיטב המחלצות נשפכים אל התקהלות כזו או אחרת. בסביבות חצות חזרנו אל העמק שלנו, בדרך הביתה וכבר לא היו לנו שום צפיות למצוא את המקום הזה, שחיפשנו. מקום נעים שבו נשב ונוכל להנות. 
ואז, תהיתי, אם "תיאודור" פתוח. אולי במקרה. נלך. מה יש להפסיד?תיאודור היתה פתוחה. חצות ורבע והמקום הומה כאילו אנחנו בצהרי היום. המלצרית שקבלה את פנינו היתה אדיבה, חייכנית וידודיותית לסביבה . אני תוהה מאיפה הם מוצאים אותן, את המלצריות האלה. זו לא פעם ראשונה שמצלרית אדיבה, חייכנית וידודיותית לסביבה מקבלת אותי כאן. אחרי מספר ביקורים במקום, בשעות שונות ובימים שונים ובהרכבים פרסונאליים שונים אני קובעת הנחה סבירה בעיני- שזו המסעדה עם המלצרים הכי חמודים בארץ. באחריות. בכל מקרה, המלצרית מוצאת לנו פינה אינטימית (זה מה שבקשנו) ומושיבה אותנו בשולחן מינמלאליסטי, עם כלי סוכר כמו בקיבוץ. של פעם. מן הסתם, גם בכדי להצדיק את שם המקום, תיאודור. התפריט מסביר שקפה ביסטרו "תיאודור", הוקם כהומאז` לתיאודור הרצל, שבקר בפלשתינה בשנת 1898. שיהיה. לא נראה לי שהרצל יתהפך בקברו לשמע ההסבר הזה, בסך הכל, המקום נותן אחלה כבוד לחוזה המדינה. "תיאודור" מעוצב מינמליסטי אבל לא סגפני. רטרו אבל לא קיטש. גדול אבל לא המוני- וזאת, בין היתר, מכיוון שעיצובו המיוחד מותיר חללים שונים בגודלם ובסגנונם ומאפשר ליושבים הרגשה אינטימית. ויש בו ספרים, שזה נחמד. ספרי אומנות, שירה, סיפורת והגות. ספר לכל מצב רוח. תיאודור הוקם לפני שנתיים אבל אנחנו גילינו אותו רק לפני שלשה חודשים. איחור אופייני לשנינו. אנחנו בכלל טיפוסים של מקומות זנוחי-תודעה. מקומות שנותנים הרגשה של בית. ומבחוץ קשה היה להאמין שזה מה שנקבל בתיאודור. אבל אז פעם נכנסנו, והיה נעים. ושוב היה קשה להכנס ושוב נכנסנו ושוב היה ממש ממש נעים. וככה זה מן ריקוד כזה שמנוהל ביננו לבין התיאודור הזה. ותמיד, כשאנחנו כבר נכנסים, אנחנו יוצאים שמחים עד הגג. האוכל בתיאודור תמיד טעים ובאופן מפתיע גם לא יקר. זה מפתיע כי למרות המחירים הסבירים ניכר בעליל שהאוכל בתיאודור מושקע מאוד, מדוייק בטעמיו עד תענוג עילאי, מדוייק בכמויותו- כלומר לא קמצני ולא מאביס, וגם מוגש בכלים נאים שגם בהם נכר שהושקעה מחשבה. ובחיוך. מהלב. הפעם הזמנו שני מרק בצל, קנקן של ליטר לימונענע גרוסה ומנת פטוציני עם פטריות טריות בשמות מוזרים עם שמנת ויין. ואחר כך הזמנו עוד מרק בצל כי הוא היה כלכך טעים. פשוט ככה. וסלסלת לחם עם מטבלים טעימים ממש. ממש. כשהזמנו את הסורבה פירות יער לקינוח - שהוא סורבה טעים טעים ב-9 שקל- מה שהופך אותו למשהו שאין מצב לפספס- השעה היתה כבר שתיים בלילה והמטבח עוד עבד, ואנשים עוד ישבו במסעדה. הזמנו גם קפה שחור. וחשבון. התענוג הלילי שלנו עלה 160 שקל בדיוק, והיה שווה כל גרוש. _______________ הערות חשובות לסדר: *הביקורת הינה עצמאית, כלומר היא לא הוזמנה ולא נכתבה מטעם אדם אחר מלבדי ולא התקבלה בעדה תמורה כזו או אחרת או טובת הנאה כזו או אחרת. *בערב האחרון אכלנו מרק בצל, פסטה וסורבה, אבל למעשה, כל מנה שהוזמנה מהתפריט בעבר ("ברוסקטה כבד עוף, בצל מטוגן, קונפיטורת בצל ופסטו" "סינטה בליווי פירה בטטות" "סלט רוחל`ה" "כריך בריאות" ") וגם מנות שידידינו הזמינו- כולם היו מצויינות אחת אחת.
תגיות בבלוגיה:
בקורת מסעדה, תיאודור, ביסטרו, קפה, רמת ישי, הרצל, אם תרצו אין זו אגדה, אוכל, מסעדה, אחרי חצות,
|
14 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
כשהאדמה רעדה פתאום נפער הבור הזה תחת רגליי ואני רק החזקתי בידיים שלו חזק חזק והעיניים שלי רק בקשו ממנו לא לעזוב אותי עכשיו. בשבריר שניה הבחנתי שהעיניים שלו פוחדות. עליי. בגללי. גם הוא הבחין בבור הזה שנפער תחתי, בור בלי תחתית, רגל ימין שלי מחליקה לתוכו פנימה,.הידיים שלי לא עזבו את המעיל שלו. הוא אחז בי חזק ומשך אותי החוצה.גם הוא לא רצה לאבד אותי. * מוזיקה ברדיו. שקט של לילה. הבית כבר קרוב. החיים שלי טובים, הילדים היו חמודים הערב. הוא כבר נרדם על המושב לידי. חיוך, תמיד הוא נרדם. חם לי קצת מהמזגן. בוווווווווווום! עשן. ריח של דלק. תצאי מהר. תצאי מהר. מה קרה????- - - תצאי מהר! * בשבת היינו בבית כנסת לברך הגומל. במגרש נותרו שתי גרוטאות מתכת . בחיים על פני האדמה נותרו שלשה אנשים בריאים ושלמים. * יש רגעים שבהם האדמה רועדת ומזכירה לנו ששום דבר אינו מובן מאליו. זה אולי לא מובחן, לרוב גם יותר קל לשכוח את זה. אבל החיים הם מארג פריך. עדין. פגיע עד כאב.
17 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
:-) נכון שזה נפלא? :-)))) anytime is good time P-: מותר מותר (-: אוכל של בית אולי גם אני אבוא בסוף? :-)))))) אולי עוד קיץ אנחנו ניפגש... אוף שוב נגעת בי אז לא לקנות 3 חולצות ב-60 שקל? אחת מהנפלאות שכתבת, לטעמי
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-3 בינואר 2010, 16:46 | | במדור | כללי |
|
עשר שנים, מה הספקתי: ילדתי את מתן התגרשתי חזרתי לעשן אחרי הפסקה של ארבע שנים החלפתי עשר עבודות עברתי שבעה בתים קראתי בערך חמישים ספרים אבל את כולם לפני שנה החלפתי 2 מכונות כביסה ושני מייבשים שמנתי רזיתי נרשמתי שלוש פעמים לחדר כושר ולא התמדתי באף אחד ציירתי שלושים ציורים רצתי שחיתי רכבתי עד קרית שמונה באופניים קניתי כעשר זוגות נעליים ושבע חזיות ושבעים זוגות תחתונים ואולי מאה חולצות התאהבתי וכאבתי רשמתי חמש מאות שלושים רשומות בשלשה בלוגים וככה על הקצה של סיום העשור נישאתי לאהוב ליבי והפסקתי לעשן. אני ילידת דצמבר 69`, ככה שסיכומי העשור העולמיים נוחתים על סיכומי העשורים הפרטיים שלי, למשל עכשיו התחלתי את העשור הרביעי שלי. החמישי (דקה ל40 תקנה אותי...)
22 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
זו רשומה שכתבתי ב-12 לחודש מאי 2008, לפני עידן ועידנים, כשעוד עבדתי בקרית שמונה ועליתי לשם יום יום בטרמפים. אחרכך מחקתי אותה, אבל ברוח הנוסטלגית העוטפת אותי אני משחררת אותה לפירסום חוזר. אין צורך להתרגש. זה עוד אחד מההרגלים שלי, למחוק ולפרסם. ושוב. אני לבושה יפה? נו, טוב, בסדר. כן, אני לבושה בסדר. התיק האדום שלי, איך אני חולה עליו. בחיי. אני לבושה בסדר? יפה אחת שכמותך. תפסיקי עם ההתעסקות הזו באיך את נראית. חסר לך שיעצור לך איזה מאנייק רק בגלל שאת נראית לו יפה. כשאני עומדת עם היד מושטת אני לא חושבת אף פעם על מאנייקים. מחשבה בוראת מציאות, ככה אומרים, ואני לא אעמיד את זה במבחן המציאות. * כשאני מגיעה לתחנת אוטובוס או סתם מהלכת עד למפרץ הקרוב (כי יש מקומות בלי תחנות בנויות, רק מפרצים) אני תמיד מחפשת גופה. יד אדם תלושה. עיניים פקוחות לרווחה חסרות צבע. אני לא באמת מחפשת גופה. אולי יותר מדוייק לאמר שאני תמיד מביטה ומקווה, כל פעם מחדש, לא למצוא אחת. זה די חולני לקוות-שלא-למצוא-גופות. תפסיקי כבר. לפעמים אני נתקלת בגופה של חיה דרוסה. או בשאריות. שונאת את זה. * הרמתי יד. מעניין כמה זמן יקח עד שמישהו יעצור לי. יש לי רעיון היסטרי שדווקא אם אדליק סיגריה פתאום יגיע טרמפ. לא, אני לא אדליק. זה די מגעיל שמישהו שרק גמר סיגריה יעלה לך לאוטו. * וואו איך שהבחור הזה נוהג. תענוג. מפחיד בהתחלה. אבל וואו. לגמרי וואו. מוחלט וואו. למה הוא עצר לי? הוא לא מדבר מילה אחת. הוא אוכל קרטיב לימון. מי שאוכל קרטיב לימון ומחייך ככה ולא מדבר איתי מקבל מלא נקודות מייד. ווואו. אני כמו באיזה סוני פלייסטיישן. לא, כבר לא מפחיד. רק תענוג. טיפשה קצת הא? בסוף תמותי באיזו תאונת דרכים טיפשית שאפילו לא נהגת בה. מחשבה בוראת מציאות ככה אמרו לי. לא חושבים על תאונות בזמן טרמפים. התחנה שלי כאן. ממש תודה. * כשאני עולה על טרמפ אני תמיד מתפלאת מחדש. אני פוגשת מלא אנשים: מגדל פסיפלורה, עוזר פרלמנטרי, שותפה במסעדת בשרים, מתקין מזגנים, פקידה בבנק, פקיד בעיריה, חייל בחופשה, אחת שחזרה לפני שבוע מהודו. אחד שאוכל קרטיב לימון. לפעמים הם מדברים. לפעמים שותקים. לפעמים יש ברדיו תחנה ברוסית. לפעמים יש גלגלצ. לפעמים יש מוזיקה ערבית. עם הערבים אני תמיד שואלת "מאיפה אתה". נורא מעניין. כל אחד מהם נתן לי חלק מזמנו. הקדיש לי מחשבה קטנה. חלק איתי חוויה של כמה דקות קצרות. עכשיו נפגשנו. עכשיו נפרדים. מוזר. * טרמפים. כן, אני נזהרת. זהו, תודה, מכאן כבר יש לי אוטובוס. ביי.
13 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב יש לפחות קוסם אחד. כלומר, אני פגשתי רק אחד. הוא עונה לשם שחף. אבל איך שהוא אני די בטוחה שיש שם עוד כמה. קוסמים. שחף לא נראה כמו קוסם, אבל הוא קוסם. כלומר, אין לי דרך רציונלית להבין את מה שקרה במשך 6 וחצי השעות שביליתי במחיצתו (ובמחיצתם של עוד 11 מעשנים- נכון לאז- כמותי) במכון "אלן קאר " בתל אביב. אני יכולה, טכנית, לנסות לזכור כמה משפטי מפתח ששחף אמר שם, אני מניחה שאני יכולה לשחזר מעט מהתובנות, אבל אני לא אעשה את זה. אני אמנע כי כל תיאור טכני פשוט יחטא לאמת, אתם מבינים. האמת היא שלעולם לא אוכל להסביר מה קרה שם, ברגע שבו כיביתי את הסיגריה האחרונה בחיי. * הבאתי רוקטס לבן, אלא מה. עישנתי לפני הסדנא, עישנתי במהלכה, נבהלתי מעט כשהבנתי שערימות קופסאות הסגריות בחדר הן לא פיקציה, אלא רכושם היקר של מעשנים אמיתיים שפשוט הניחו אותן שם, מרצונם. זה היה די מבהיל. אבל בסך הכל, הסיגריות היו לידי, אף אחד לא חטף אותן ממני ולא איים עליי בחטיפתן. שחף הורה להרגע. "תרימו רגליים" הוא בקש והראה לנו איפה מונחים ההדומים. ואני התרווחתי ונרגעתי. * אין לי ספק שבין 12 המעשנים (נכון לאתמול) שהתכנסו בחדר לא היה אף אחד יותר סקפטי ממני. היו הרבה סקפטים כמותי, כולם כנראה, עד האחרון. אבל לא יותר ממני. אגב, שלא תטעו, בהחלט האמנתי שאני יכולה להפסיק לעשן- זה עשיתי כבר בעבר. אבל זה לא מה שהגעתי בשבילו לאלן קאר . הגעתי כי הבטיחו לי שאני לא ארצה יותר לעשן לעולם, לא ארצה באמת, לעולם, בעומק מובן המילה- לא ארצה לעשן. לא ארצה?! תעשו לי טובה... כבר הייתי שם. זה דבר אחד להפסיק לעשן- אבל אתם באים להגיד לי שכשח` תדליק סיגריה בכלל לא ארצה- גם לא בסתר ליבי - לא ארצה להצטרף? אתם באים להגיד לי שאני ממש לא ארצה לגנוב לד` סיגריה אחת פעם בשבועיים וללכת לעשן בכייף מאחורי הקיר, בלי שאף אחד רואה, פעם ב- ??? קאט דה בולשיט. זה לא יקרה. יותר הגיוני זה לזכות בלוטו, אפילו. תאמינו לי. * ואז, אחרי איזה חמש וחצי שעות, הגיעה הסיגריה האחרונה בחיי. כן, ככה בדיוק היא הוגדרה- "הסיגריה האחרונה בחיי"- ושחף התעקש שאני אעשן אותה, בלי הנחות. היו לי עוד רוקטס, אבל בקשתי מאחת הבנות מרלבורו לייט. סיגריה נחשקת ויקרה. אמרתי, אם כבר אחרונה- נתפנק. ישבתי על הספסל המרופד, והתרכזתי היטב בשאיפות. בחילה. אלוהים שישמור אותי, אני חוטפת בחילה. ובראש של רץ פתאום פלאשבק מטורף שמרוכז בטעמים בלבד, של זו הראשונה שעישנתי. ככה, בלי הכנה, בלי הוראות, המוח שלי רץ 30 שנים אחרונית. פתאום. וכן, המרלבורו לייט הזו היתה בדיוק בטעם של ההיא העלומה, זו הראשונה, והטעם היה מגעיל. לא סתם, ממש ממש מגעיל. בחילה אמיתית. לא, זה לא יכול להיות. אני מכריחה את עצמי להנות מהסיגריה. זה מרלבורו לייט פור גאד סייק!. זו סיגריה מ-צ-ו-י-י-נ-ת!. אני מעשנת כלכך הרבה זמן, ואף פעם לא היה לאף סיגריה טעם כזה דוחה. הן היו אחלה. באמת. ופתאום- די, אני חייבת לכבות אותה. אני פשוט לא מצליחה לעשן אותה, בטח לא להנות ממנה. לא יכולה. בא לי להקיא. * ולפני סיום, בתור מי שלפני שבוע הרשומה הזו היתה מעוררת בה רצון עז לסיגריה או שתים, אני רוצה להקדיש את הפינאלה לכל מי שמדליק עכשיו סיגריה: זה ישמע לך הזוי. זה יגרום לך לרצות באופן מעצבן לעשן עוד סיגריה. אני יודעת. אבל למרות זאת אני רוצה להפציר בך- תקבע תור לסנדא באלן קאר . היום. בחיי, ככה, פשוט. תרים טלפון עכשיו. מה יש לך להפסיד? זה רק 6-7 שעות מהחיים שלך, שבהם אף אחד לא עושה לך שום דבר נוראי- להפך, מפנקים אותך, ובסופן אתה יוצא לא מעשן. מה רע? נכון שזה עולה 1800 שקל - אבל אם לא יצליח לך הם יחזירו לך את כל הכסף, באחריות. אם אתה רוצה לי יש לי וואוצ`ר של 100 שקל הנחה- אני אתן לך בכיף. זה נשמע כמו קסם, אני יודעת. אבל אם אתה אוהב את עצמך, לך לצפות במופע הקסמים הזה. עכשיו. בהצלחה:-) ________
24 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-31 בדצמבר 2009, 11:52 | | במדור | אני אמא |
|
הפוסט נכתב בפברואר 2009 כשג`ינג`ר שלנו, הארנבת האמא, מתה בנסיבות לא ברורות. הפוסט הוסר מפירסום ביוני 2009. היום החלטתי לפרסמו מחדש ללא שום סיבה מיוחדת. לארנבותינו שלום. כשמצאתי את ג`ינג`ר מוטלת מתה ויפה על רצפת כלוב הארנבות הרגשתי את הגוש הזה בבטן, שוב. בלילה כשהילדים באו ומצאו אותה בעצמם הם פרצו בבכי. ואחר כך הוציאו אותה והניחו אותה בטרריום העזוב שלנו ואת ארון שלגיה השקוף הניחו על השולחן מול העמק היפה. ובקשו לקבור אותה בבוקר. ואני נותרתי משותקת. _______ אני בת ארבע או קצת פחות. אמא שלי פותחת בחגיגיות את האלבום מהעלייה לישראל. היא מראה לי המון תמונות בשחור לבן מהימים שבהם הם חיכו בצרפת, לפני החלק האחרון של ההפלגה לארץ. אבא ואמא טיילו בכל מיני אתרים. אני מוקסמת. ואז אמא אומרת פומפיי. "היה שם הר געש שהתפרץ וקבר מתחתיו עיר שלמה. תראי, אנשים נשארו בתנוחה שבה הם רצו לברוח והלבה תפסה אותם". והיה שם גם כלב אחד שנתפס בלבה. ונתפס במצלמה של אבא שלי. כלב בתוך הלבה. ואני חושבת שאז גם תפסתי פתאום רעיון שלא היו בו תמונות עד לאותו רגע ממש. מוות. סוף של חיים. ואני מפחדת. מפחדת כלכך. הכי הכי בעולם. _______ מתחת למיטה. מאחורי השיח. המוות נמצא בכל מקום. צפרדעים יימחצו תחת רגליי אם אסיר את המבט לרגע. ילד מת או לפחות יד כרותה תופיע בשולי הכביש אם רק אביט. פרפר לילה חמוד, צא מהמקלחת, האדים יהרגו אותך. הכלב של השכנים מביא גופת ציפור למרפסת. אני לא יכולה לצאת לחצר כבר יומיים בגלל הציפור המתה. או החתול המת. אני קוראת לשכן. קח את זה מפה. את הגופות המוטלות בצידי הכביש אני עוקפת בחרדה מצומררת. אני מתעלפת בלוויה. אני נקרעת מלראות את כלבתי הדרוסה. כל חיי אני רוקדת טנגו עם המוות, בלי להביט לו בעיניים אפילו לרגע אחד. ________ בן בכור. הוא מגלה תכונות דומות לדארווין הילד. הוא מביא לי לטאות מתות הביתה. הוא חוקר גולגלות של ציפורים. הוא רואה את הארנבת שלו מתה. יפה כלכך. ומתה. אמא למה לא אמרת לי? לא הספקתי. כי קיותי שהוא לא יגלה את זה לעולם. הוא שולף אותה מהכלוב ושם אותה בטרריום. כמו שלגיה בארון הזכוכית. "אמא אני רוצה לקבור אותה". "תחפור קבר". "אמא אני צריך עזרה". אבל אני לא יכולה. אני אמא מול בכורי. פחד המוות מתגבר על האמהות. אני משותקת מול המוות. בת כמעט ארבעים, משותקת. ______ דקות אחרי זה אני צופה בטקס בעיניים קרועות לרווחה מבעד לעדשת מצלמתו של בכורי. דני לוקח את ג`ינג`ר. בשדה הם כורים קבר קטן. הם מכסים באדמה. הם מניחים אבנים גדולות מעל. הם קוראים קדיש ארנבי מיוחד. ג`ינג`ר הובאה לקבורה. בכורי מלא שלווה. פחד המוות שלי לא ימות לעולם.
29 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-30 בדצמבר 2009, 15:42 | | במדור | עישון |
|
השעה בשעון 15:30ומצאתי חניה על אפור ברחוב תוצרת הארץ בתל אביב. החלטתי שזה כבר סימן טוב לבאות, גם הגעתי בזמן וגם מצאתי חניה בלי חיוב. אני כאן כי בעוד שעה אני מפקידה את נפשי וגופי לידי הקוסמים ממכון "אלן קאר", ומקווה לצאת משם נקייה מסמי הסיגריות. ממש כרגע, כרגיל, אני מעשנת לי רוקטס לבן, ומקווה בכל ליבי שיש שם, במכון, שירותים נקיים. כי בא לי פיפי, נורא. * אתמול יצאנו לפאב "שלנו" (אנזו רמת ישי...), וחשבתי שזו כנראה הפעם האחרונה שבה אשב בפאב ואדליק סיגריה. האמת הניא שהדלקתי רק שתיים, כי לא ממש התחשק לי לעשן בכלל. והבירה היתה נהדרת והבארמן היה חמוד כהרגלו, וגם הפולי סויה במלח גס ולימון היו מצויינים- ועישנתי כמעט רק כדי להתענג על סיגריה אחרונה בפאב. * רגע לפני שיצאתי מהבית, לפני שעה וחצי, בן זוגי נישק אותי ואמר לי שזו קצת נשיקת פרידה כי אני אחזור ניבה לא מעשנת, והוא לא הכיר אותי כזו מעולם... בהצלחה לי...
10 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
******************************************************************** ********************************************************************  יש לי בבלוג סרטון של 21 דקות על בעיית הסביבה והקשר שלה לפירסום ולרכש ולתאגידים כלכלים שמטרתם כסף והוא ממש ממש משכנע וגם הגיוני ואני חושבת שהוא סרט חובה. למי שלא שם לב הוא נתון בתוך מסגרת בכותרת " 21 דקות חשובות".  יש לי בבלוג גם שלט סוציאליסטי ענק מימין וקישור לשיר סוציאליסטי בלחיצה. זה קטע כזה שנשאר לי ממזמן. דינוזאור פרטי שאני דואגת לתת לו אוכל מידי כמה זמן ולשמר אותו. שריטה.  אתמול דיברתי עם הבן 15 וזה היה עד שעה 2 בלילה בערך. עד שהחלטנו, אני ואבא שלו, שהגיע הזמן שהוא יילך כבר לישון. בכל אופן זרמה שם שיחה על שמאל וימין, על גזענות ובדלנות, על חוכמה ועל אהבה. הרגשתי ככה בלב פנימה, שהילד הזה עשוי מהחומרים הנכונים לגמרי. ונזכרתי גם איזה עולם מטורף זה כשאתה בן 15. ואחר כך הלכנו כולנו לישון. ******************************************************************** ******************************************************************** יש לי בבלוג רשימת מוצרי צריכה עם המלצות. אני מקבלת הביתה מוצרי צריכה כדי לכתוב עליהם המלצות. אני מעודדת אנשים לקנות מוצרי צריכה עליהם נתתי המלצות. לפעמים אני מרגישה קצת נלוזה בגלל הקטע הזה. של עידוד הצריכה. לפעמים זה מדאיג אותי לחמש דקות שלמות. או עשר. ברגעים האלה אני תוהה כמה זה יעזור אם אני אפסיק להיות חלק מהמנגנון המדהים של צרכנות מאסיבית. אני די בטוחה שאני לא אפסיק. יש בי נהנתנות ירודה.יש בי חוסר יכולת להיות דבוקה לעקרונות החשובים שיצילו את העולם שלנו מכלייה. פעם חשבתי שאני מלאת ערכים טובים. נראה לי שהיום אני יותר ענווה. אני מקווה. ******************************************************************** ******************************************************************** תקראו את זה: "עלי לספור כבשים כדי להרדם, אבל המטומטמות האלה כל הזמן מדברות אלי" (זו ה"חתימה" של "נצנוץ בשמיים")
 כשאני קראתי את זה אז לכמה רגעים נקלעתי לצחוק. כזה היסטרי ממש. ******************************************************************** ********************************************************************
9 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
אני לא בשלנית גדולה, אבל כשבאה לי הג`ננה של הבישול זה בא בגדול. וככה זה גם נראה- ג`ננה ספונטאנית. ספר בישול לא נפתח לידי כמעט אף פעם, וכשהוא נפתח זה מייד הופך לסוג של בסיס לשינויים. זה ידוע, תמיד כשפתאום באה לי הג`ננה מסתבר שיש לפחות מרכיב אחד שקיים בספר ולא קיים אצלי בבית. זו אף פעם לא סיבה מספיק טובה כדי לוותר על בישול ואפיה. אז מאלתרים. זו הסיבה שאף פעם הטעם של העוגות שלי לא זהה לפעם שעברה. זה מרגש תמיד מחדש, מה יצא הפעם. טוב, לפחות אותי זה מרגש. בכל מקרה, החורף הזה קרא לי להכין מייד מרק. ערפל סמיך עוטף את העמק שלנו כבר כמה ימים ברציפות, וזה הכניס בי תחושות חורפיות ביתיות. כלומר, מרק. לא אחד, מה פתאום. שלשה. היו לי במילא מלא ירקות בבית. אז יצא מרק בצל, מרק ירקות ומרק קרם כתום. יצאו פיצוץ המאה. כולם. אפילו קצת צילמתי. מרק בצל: 5-7 בצלים, תלוי במצב רוח, בגודל שלהם, בכמה בצלים יש בבית. נדמה לי שהפעם היו בו 6 בצלים. קלפתי. פרסתי לטבעות. שמתי בתחתית הסיר100 גרם חמאה. הנחתי להם להתבשל קצת יחד, עד שהטבעות התחילו להפרד אחת מהשניה. לאלה שהתקשו, עזרתי להם עם הכף עץ שלי. אחרכך מגיע התור של הקמח. אני זורקת עליהם `קצת קמח, נגיד 2-3כפות. גם זה מאוד תלוי לי במצברוח. לא, אני לא מודדת. לפי העין. ואז אני מערבבת ככה טוב טוב, שהבצל יתכסה בעטיפת קמח-חמאה ואז מייד אני ממלאה את הסיר במיים חמים. ואז נותנת למרק להתבשל, נגיד בערך חצי שעה. ואז מגיע הרגע לשפוך אליו בקבוק שלם של יין לבן. נשאר לי כמה בקבוקים מהיומולדת, אז זה היה מצויין. לפעמים נשאר רק איזה חצי בקבוק, אז נכנס רק חצי. הפעם נכנס פנימה בקבוק שלם. ואז עוד חצי שעה על האש.  אחרי שהוא התבשל עם היין עוד 20 דקות, חצי שעה, תלוי במצב רוח, אני שמה בו קצת אבקת מרק עוף וקצת מלח ופלפל. זה ממש לפי הטעם. אני מתבלת טיפטיפה, מבשלת 2דקות וטועמת. ואם צריך- מוסיפה מה שצריך. אחרי זה הוא כבר מוכן. בגלל שזה היה המרק הראשון שהיה מוכן מבין השלשה, אז הספקתי לצלם אפילו איך הוא יוצא טעים כזה. קצת פרמז`נו מגוררת עליו, אם אוהבים. טעים שחבל על הזמן. מרק קרם כתום הילדים קוראים לו מרק קרם בטטות, אבל זה ממש לא מדוייק. העיקרון של המרק הזה הוא למלא את הסיר עד תומו בירקות כתומים: בטטות, דלעת, גזר. יש גם מעט לא כתומים, כלומר חשוב לשים גם בצל אחד ואני שמתי הפעם רק תפוח אדמה אחד, אבל כשאין לי מספיק בטטות אני שמחה לפעמים גם 3 תפוחי אדמה. וכשאין דלעת אז דלורית זה בסדר. באמת, ללכת על מה שיש. במרק הזה אי אפשר לפספס, העיקר שהסיר יהיה 3/4 מלא בירקות שהגוון הכללי שלהם הוא כתום. בכל מקרה, הפעם נכנסו לסיר 6 בבטות, חתיכת דלעת, 6-7 גזרים, תפוח אדמה אחד ובצל גדול אחד. ההמשך הוא לשים בסיר מיים חמים, לטבל בעדינות במלח-פלפל-אבקת מרק עוף (בעדינות!!!) ולהניח לבשל עד שהירקות מתרככים ממש. בסוף כל מה שצריך זה להכניס פנימה בלנדר מקל כזה, ולרסק הכל לנמחית חלקה. ואז לתקן תיבול, ולתת בישול קצר ככה, נגיד עד רתיחה וזהו. זה יוצא כזה טעים. הילדים אוהבים את המרק הזה מאוד. הם אוהבים לזלוף פנימה גם טיפה שמנת מתוקה 38 אחוז שומן. ממש בהגשה עצמה, בלי לבשל אחרי זה. זה עושה אותו רך ונעים ממש. זה אפילו נ ראה כזה אסטטי, אבל לא צילמתי. מרק ירקות טוב, אי אפשר בלי מרק ירקות. זה הולך עם שקדי מרק, זה הולך ליד קוסקוס. העיקרון של המרק הזה הוא לקלף ולקצץ את הירקות שיש בבית. הילדים מוזמנים לסייע בזה. תפוחי אדמה, בצל, קישואים, דלעת ובטטה (השארתי קצת מהמרק הכתום), שיני שום נכנסות שלמות. גם צרור עלי סלרי וצרור עלי פטרוזיליה. ואז מים חמים, מלח, פלפל, אבקת מרק עוף. ועל האש עד שהירקות רכים. זה המרק שכולם יאכלו ממנו. יש כאלה שמבקשים בלי קישואים, יש כאלה שמבקשים בלי בצל. אז מלאכת הדייג נערכת בקפדנות וכולם מרוצים. שלשה מרקים בשעה וחצי שבוע של ארוחות צהריים מצויינות לחמישה בנים ושני הורים. זה כל הסיפור.
10 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-25 בדצמבר 2009, 15:02 | | במדור | עישון |
|
יום רביעי הולך ומתקרב. בימים שנותרו ליום הגדול אני מנסה לדחוס כל מיני דברים שקשורים בסיגריות, למשל: לעשן סיגריות (זה פשוט לביצוע, כמעט מתבקש מאליו), לחפש באלבומים הפרטיים צילומים שלי עם סיגריות (בעוד יום-יומיים אני הולכת לתת פומביות לאלה שהעלתי למדיה דיגיטלית) ולבדוק את כמות איזכורי העישון סביבי. זה פשוט הולך להכחד בעוד ששה ימים, והזמן דוחק להספיק... * וככה, במסגרת המחקר המעושן שלי, חיפשתי גם שירים הנוגעים לסיגריות ונזרקתי אל מסע מרתק בנבכי הזמר הישראלי. מתוך חיפושי הממוקדים הוא נראה לי עמוס סיגריות כמו מאפרה שנמצאת במרפסת של חבורת מעשנים. וכך, כשאני בדרך למצוא תשובות לשאלות שטרם העזתי לשאול, אספתי כמה מהבדלים המעושנים, והנחתי אותם בתערוכה פרטית: "אמצע הלילה בכפר , מדליק עוד סיגריה לפני מעצר, אני שומר ומואזין שר מרמאללה..." ("אמצע הכפר" כתב ושר הראל מויאל) "אני לא ישנה, סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה, ואתה עם סיגריה בפה שר לי עם הרדיו שיר אהבה" ("נשקי אותי" כתבה ושרה סיון שביט) "תרצה- תהיה סיגריה גנובה בפי נערים בתשוקה ראשונה, או אז תימצץ, תישאף אלי אפר, יאמרו זה הבהוב - הבהוב העונה!" ("זרעי קיץ" כתב ושר מאיר אריאל) "כל הערב עישנו שרפנו סיגריה פשוטה, כל הערב איתך באותה המיטה" ("רוב הזמן את אשתי", כתב ושר שלמה ארצי) "מאחורי סיגריה ועיתון, לא מבין אבל רואה נכון, מה שלא יהיה, זה אני" ("אל תעזבי את תל אביב" שר אסף אמדורסקי, מילים של מיקי שביב) "כמו אז, מצאתי לי בחושך סיגריה להדליק, כמו אז. כמו אז ישבתי לי בחושך, שם את נמצאת איתי כמו אז." ("כמו אז"- שר וכתב שלמה ארצי) " עדר אנשים עובר ברחוב, כל אחד מהם מסתכל עלי, אני מסתכל עם סיגריה ביד לוקח עוד שאכטה והלך לצד" ("קוראים לי איציק" שר אסף אמדורסקי, מילים אייל לינור)
"כמו סיגריה לקפה את מתאימה לי, כמו אוויר לנשימה מתאים לי מה שאת..." ("מתאימה לי" שר שלום חנוך למילים שלו ושל יואב פורת") "זה לא סיגריה ראשונה, זה בטח לא סיגריה אחרונה זה מכונת המחשבות שלא הצלחתי לכבות" ("איך קוראים לאהבה שלי" יהודה פוליקר ויעקב גלעד) "יושב בחדר מדליק סיגריה, מקלל את הבת זונה, אהבה משונה" ("את יודעת" מילים יובל מנדלסון, שרים שייגעצ) "הוא פתח את התריס לרוח והצית סיגריה ביד שמזמן שכחה לנוח ומזמן לא לטפה דבר" ("שיר באמצע הלילה" כתב נתן זך שרה נורית גלרון)"נפגשנו במקרה בשוק סואן ביקשתי אז סיגריה ואני לא מעשן" ("זמנים קטנים" קובי אוז טיפקס) "ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בווריה מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה" ("ארצנו הקטנטונת" מילים יורם טהרלב) "אני ואת בבית חולים, מחובקים בתוך סיגריה נורא צפופים ובוערים" ("אני ואת" קובי אוז טיפקס) "אין פה להשיג שום סיגריה במכולת ואין כאן אף אחת שתסבן לי את הגב, אגב" ("הולך לבית שאן" גרי אקשטיין) "קח, גלגל כדור ברחוב, גלגל סיגריה מערפלת. קח, את עצמך עכשיו אלי קח אותי מהחיים האלה" ("קח" מילים איתן גלס שרה מיקה קרני) "שתי גיטרות, בס, תופים כוס קפה ועוד סיגריה, קח, תביט על המילים זה ידליק את הגיטרה" ("גיטרות בס תופים" אריק אינשטיין) "תוציא סיגריה תשב על החול, קח את הזעם ותתחיל לדהור" ("קח את הזעם" מילים אביב גדג` שרים אלג`יר) "תביא סיגריה, זה עושה לי דכאון, אבל כולם מעשנים סיגריות לייט פתאום" ("סיגריות לייט" ענבל פרלמוטר) "כמו בסרט שראה, הוא התלבש בחליפה ושם את הפרחים שקנה באגרטל על השולחן, פתח את החלון, עישן סיגריה אחרונה" ("במוקדם או במאוחר" ירמי קפלן) "מדליק סיגריה שבוערת, מקלף תפוז שכבר קולף, האם תאירי לי את הדרך אני במחשבות מותקף" ("העתיד" אבי בללי נקמת הטרקטור) "מדליק סיגריה ושותק צועד מקיר לקיר, שלג יורד בחוץ , רוץ, רוץ, רוץ עם עצמך תפעיל דמיון וקצת שמחה" ("בין החדרים" רמי פורטיס)* ביום רביעי אני אמורה לרצות להפרד מהוויתי כמעשנת. אני באמת רוצה להפסיק לעשן (ולבזבז על זה את הכסף, ולקלקל עם זה את הבריאות, ולחיות עם התלות...) אבל אני סקפטית באמת. כי בסופו של יום, או במחציתו של לילה, לעשן זה מעבר להכל, גם הצהרה אישית. הצהרה מפוקפקת, כנראה, אבל יש לה את היתדות הפרטיים שלה שנעוצים בהליכים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שנערמו להם בתוך 40 השנים שחלפו עליי. להדליק בפאב סיגריה ולהביט ביושבים סביבי דרך העשן המסתלסל זו פוזה שיהיה לי מאוד קשה להפרד ממנה. וגם לצאת למרפסת בערב ולשתות בירה קרה בלי להצית סיגריה יהיה עניין מוזר. * אנקדוטה לסיום: נכון שאני הולכת כי אני רוצה להיגמל, אבל בסוד אני מגלה שבעצם אני מגיעה גם כי סקרנית מחץ לדעת איך החבר`ה של אלן קאר יצליחו לצלוח את הקטע המטורף של חוסר הרציונליות שבעישון.
4 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-23 בדצמבר 2009, 20:44 | | במדור | עישון |
|
גם ב21.10.07 החלטתי להפסיק לעשן. אפילו רשמתי על זה משהו אז, בבלוג: "לפני חודש הוא שאל אותי בפעם הראשונה אם בא לי להצטרף אליו לרכיבות אופניים. בטח. בטח שבא לי. אבל זה מלא כסף. אין מצב שאני יכולה לשלם את זה. הוא הציע שנפסיק לעשן, "בכסף שנחסוך נשלם את האופניים". חייכתי. אני רגילה להצהרות "נפסיק לעשן". הן לא צולחות את ה-24 שעות. הוא הציע שנעשה את זה בהדרגה. לפני שבועיים התחלנו להפחית את כמות הסיגריות הנרכשות והמעושנות. 800 שקל בחודש, זה מה שיצא מהחשבון לכל הפחות ואם לא עושים את התמונה ורודה אפשר לטפס עד 900 שקל לחודש. טוב. אז התחלנו להוריד כמויות. זה התחיל בקופסא אחת לשנינו ליום וחצי רגילים ועוד אחת לשבת. ארבע קופסאות בשבוע לשני אנשים. זה בהחלט עבד. ההדרגה. בשבת בבוקר עישנו את הנובלס כחול האחרונה שהיתה בקופסא. חלקנו אותה חצי חצי". היא כמובן היתה האחרונה- אבל רק עד לרגע שבו עושנה זו הבאה אחריה. לצערי, יומן העישון שלי מלא לפחות כמו יומן הפסקות העישון שלי. * לרכב על אופניים ולעשן באותו זמן זו פעולה שאפילו מעשנים מגנים אותה. אצלי ואצל דני, בכל מקרה, חבילת הסיגריות נתחבה לכיס האחורי של חולצות הרכיבה הצבעוניות מידי יציאה לכבישים, לצד הפנימי ספר והכפית והחטיף אנרגיה והמפתח אלן והמצלמה. סוג של פק"ל.בארבע תחרותיות האופניים בהן נכחתי מצאתי שאני אמנם לא היחידה ששולפת מהכיס האחורי סיגריה בנוסף לחטיף אנרגיה- אבל מצד שני- המעשנים הם בהחלט מיעוט מוקצה. מוזר, אבל זה כאילו שזה מקלקל את הבריאות כפול עשר כשאתה עושה ספורט ומעשן לעומת אם אתה מעשן שרובץ כמו בטטה. * עוד 7 ימים אני אגיע למכון של אלן קאר, ואבלה שם 6-7 שעות. במכתב שקיבלתי אתמול רשומה פיסקה אחת שהייתה הזויה בעיני באופן מיוחד: "הסדנה תמשך כ6 שעות בערך. במהלך הסדנה יהיו הפסקות עישון רבות ולכן חשוב שתוודא כי אתה מביא עמך כמות סיגריות / סיגרים שתספיק לשימושך בכל מהלך הסדנה". ואז הם גם מציינים שחשוב מאוד לא לשנות או להפחית את כמויות הסיגריות שאני מעשנת בימים הקרובים ועד מועד תחילת הסדנה. השאלה הגדולה שצפה כאן היא: "אז מה בעצם ישתנה הפעם?". בחיי, כנראה שרק אלוהים יודע. אני בטח לא. * אנקדוטה לסיום: חיים נחמן ביאליק מתאר סיגריה: "צד אחד אש, צד שני טיפש, ובאמצע עשב יבש". _________ המשך יבוא... 
עוד רוקטס לבן, הולך טוב במיוחד עם הזמנה להפסקת עישון.
12 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-22 בדצמבר 2009, 23:10 | | במדור | עישון |
|
ההודעה שאישרה את קבלתי לקורס הפסקת עישון במכון אלן קאר בתל אביב ב-30 לדצמבר גרמה לי מייד להדליק עוד סיגריה. רוקטס לבן, אגב. יש בקופסא הזו 40 סיגריות דקות, ואני בהחלט התרגלתי אליהן. הקופסא עולה 28 שקלים, הוצאה שמרגיזה אותי כל יום מחדש. אבל אני מוציאה אותה. אל תתחילו לעשות לי פה חישובים. הכל ידוע. אבל הכי הכי מציק זה כשמישהו מדבר על נזקי העישון. זה מציק בעיקר כי זה גורם לי לרוב להדליק מיידית עוד סיגריה. סימניו של מנגנון דווקאי שנטוע עמוק באינסטינקטים שלי. * כששואלים אותי האם אני רוצה להפסיק לעשן אני מודה שזה נמצא בראש רשימת הדברים שמאוד הייתי רוצה, במידה שווה לשאיפה שלי להיות למשל אמא יותר מושלמת ופחות נוטה לצעקנות, או למשל החלום הורוד מנעוריי שכולל פנטזיה להיוולד עם חילוף חומרים גבוה יותר. אבל גם בנושא העישון וגם בנושאים האחרים אני מבינה שכנראה רק ניסים יוכלו לשנות את המצב הקיים. מבחינתי, לפחות הלילה, די ברור לי שכל שלשת הנושאים האלה לא באמת ניתנים לשינוי. * ההיסטוריה הרשמית: התחלתי לעשן בגיל 18, הפסקתי לעשן במשך שנה מגיל 28 ועד גיל 29 ואחר כך הפסקתי לארבע שנים בין גיל 30 לגיל 34. ההיסטוריה העובדתית: השאכטה הראשונה שלי היתה בילדותי המוקדמת, לא זוכרת מתי, בטח גיל 9-10. הסיגריה השניה שלי היתה בגיל 14, חופש פסח של כיתה ח`. את החופש הגדול של אותה שנה העברתי בעישון בסתר יחד עם ר`, כששתינו עוטות על שיערנו מטפחות בעת שהיינו שולפות את הסיגריות המוחבאות- המטפחות מנעו את הידבקות הריח בשיער. בגיל 18 התחלתי לעשן באמת. באופן די קבוע. בתחילת הדרך עישנתי "מור" ו"מונטנה". אחר כל "נובלס" ו"טיים". אחר כך, הרבה זמן, עישנתי "אירופה". בגיל 28 נכנסתי להריון והחלטתי להפסיק לעשן. משך ההריון שאפתי מחברות פה ושם. מייד לאחר הלידה יצאתי למסדרון בית החולים ושאפתי בשמחה את הסיגריה הראשונה לאחר התנזרות כמעט מלאה של 9 חודשים. בגיל 30 נכנסתי להריון נוסף והפעם נסעתי מייד בתחילת ההריון לצרפת עם החלטה מודעת שעליי להגמל מההרגל. שלשה ימים הסתובבתי אחרי מעשנים כמו נרקומנית עשן. אבל לא נשברתי. ונגמלתי. לגמרי. ארבע שנים. חזרתי לעישון ארבע שנים לאחר מכן, כמה דקות לפני שעליתי לשידור חי טלויזיוני ראשון בחיי, ככתבת החדשות המקומיות. בקשתי סיגריה להרגע, זה היה על המדרגות של האולפן. אחר כך במשך שלשה חודשים עישנתי "תן לי", עד שכבר היה לי לא נעים וקניתי קופסא. ואחריה עוד אחת. אז זה היה נובלס כחול או מרלבורו לבן, תלוי בתקציב. זה היה משתנה. ומאז נוספו גם נקסט, NO9, וולסטריט, LD, LM ועוד... גם בהיותי בטטה וגם ברכיבות האופניים, גם בחורף גם בקיץ, גם בביישנות וגם בסטייל. וכל השאר- היסטוריה. * אנקדוטה לסיום: עובדת היותי מעשנת נשמרה בסוד מהוריי עד גיל 34. אולי אפילו אחריי. ___________________ המשך יבוא... הלפטופ ביד, גם הרוקט`ס לבן. תמיד יחד.
14 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
| פורסם ב-29 בנובמבר 2009, 13:00 | | במדור | כללי |
|
* כבר המון זמן אני לא כותבת. יש לי המון מילים בראש אבל הן לא יוצאות אל המקלדת. היום הוא שאל אותי היום ממה אני מוטרדת. אני לא מוטרדת, עניתי, אלה רק מחשבות בראש. יש לי המון דברים שאסור לשכוח. ויש ילדים, עבודה, חלומות, וגם אושר שאסור לשכוח אותו. אחד מהדברים החדשים שגילתי הוא שמאז לפני חודשיים אני הפכתי לאדם מאושר באמת. גם חזרתי לצייר בצבעי שמן. ואני עטופה בחיבוקיו. וזה כייף. הוא התעצב שאני לא משתפת אותו ואני חשבתי לי שהלוואי והיה לי שמץ מושג על מה מטריד אותי כדי שאוכל לשתף. * התקליט הראשון שרכשתי בכספי, היה "דרכים" של שלמה ארצי. בערך בגיל 13, כנראה.אחר כך בא "חצות". שלמה ארצי הושמע בסוף השבוע הזה הלוך חזור, כי הוא היה בן 60, ואני חשבתי שהוא קשת, כמוני, ושלמרות שאני לא מחזיקה יותר דיסקים שלו, ואת אלה שהיו לי מסרתי מזמן, נעים לי לשמוע אותו לפעמים. ושמתי לב פתאום, שחוץ משלמה ארצי, ששר את התקליט הראשון שרכשתי, אז הרבה מהחברים הטובים שלי נולדו במזל קשת. ויש לי יומולדת 40 עוד מעט. * באימייל יושב לי כבר כמה ימים מכתב הזמנה לסדנא של הפסקת עישון במכון של אלן קאר. זה רק 7 שעות הם אמרו לי. ומותר לעשן כמה שרוצים. ואני בהחלט חייבת להפסיק לעשן, כי זה לא שאני באמת נהנית מזה. אני יותר פוחדת מההפסקה, פשוט. יש בעישון משהו מאוד מגונן. מה שכן, באופן מוזר שמאז שהאימייל הזה הגיע אני והעישו מוכחשים זה לזו. אני חייבת להרים להם טלפון ולתאם הגעה. ________________________ * והנה, רשומת המלצות שלי מיום 31.5.07 שפורסמה אז, ופתאום היה בא לי לפרסם אותה שוב. באותן המילים בדיוק, למרות שמאז נכתבו עוד המון מילים, חלקן פגעו לי עמוק בבטן, וחלקן, אחרי שנגעו, נמחקו. אולי אני צריכה לעשות עוד רשומה כזו. בינתיים, הנה מה שהיה אז: * נטשה 1977 היא אחת שהייתי רוצה לפעמים לאמץ כאחות. הלהט שלה בנושאי פמיניזם, לא עלינו, ופוליטיקה בכלל, סוחף אותי. היא חדה ועקשנית, משדרת אנרגיות בלתי נדלות. בחרתי את הפוסט "קילו וחצי שניצל וגם אמפתיה בבקשה" שבו אני באופן אישי התאהבתי בה באופן סופי. דווקא בגלל שזה לא פוסט שמשקף את רוח הבלוג, הוא רק נותן לו את נקודת האיזון שכלכך מייחדת את האשה היפה הזו. את הענווה (ה-ציטוט: "אני רק יודעת שבאותו רגע רציתי לא להיות שם. נורא כיף להעביר את החיים בתור הבחורה הכי חכמה בעולם. נורא לא כיף לגלות כמה אני לא מבינה כלום. כמה לעולם בחיים אי אפשר להבין יצור אנושי עד שעומדים במקומו. פשוט כך"). * לב ו ע ו ת יש אוסף מדהים של רשומות שנוגעות לי בקצוות החשופים של האישיות. מתוך האוסף המדהים בחרתי דווקא רשומה שמקוטלגת ב"אקטואליה" ולא בענינים האישיים. רשומה שמתייחסת לשבויים, אלה שנותרו מאחור לאחר שמטוסי הקרב וחיל ההנדסה והטנקסיטים שבו מלבנון, אלו ששבו. ציטוט: "אין דבר יותר סקסי מלהזמין את משפחות החטופים לקוקטייל פסח, בו נוכחים כל המי ומו. הון ושלטון לצד און ושלטון. למה לא, נזמין את המשפחות שישבו שם, בפנים עצובים ויזכירו לשולטים בכיפה עד כמה שליטנו רחומים, חנונים וארכי אפיים. כן, הם לא שוכחים אותם מאחור, עובדה! נתנו להם הזדמנות להכנס למתחם שכל עסקן פוליטי סוג ת` היה משלם הרבה כסף כדי להתארח בו. והנה, הם פה, בהרכב מלא ובמחלצות. עם הזדמנות פז להתחכך, לנגוס במיטב המעדנים ולהאזין לרפרטואר ששלווה ברטי גנבה מאחרים. ארץ ישראל היפה או לא ארץ ישראל היפה?! שנעלה על איזה שולחן ונשבור צלחות?". כי ב ו ע ו ת, כותבת מוכשרת בטירוף שנעלמה לי מהנוף בזמן האחרון, מצליחה לגעת בקצוות החשופים גם כשהיא מדברת אקטואליה מדינית. * והנה הפוסט של חיצי על ילד אחד שהתבזבז במלחמה. אחד מהטנקיסטים האלה שלא שבו משם. אוי מלחמת לבנון ארורה שכמותך. כמה בכיתי כשקראתי את הפוסט הזה שנכתב, כדרכו של חיצי, בציניות חותכת. מדוייקת. ציטוט: "סתם הלכתי לי בחום בהלויה הארורה הזאת וחשבתי לי כמה אפשר לבכות על ילד אחד, ומסתבר שדי הרבה. וניזכרתי בהורים של זה ובהורים של ההוא ובכל ההורים שאני מכיר מכל מלחמות ישראל, ואני מכיר בלי עיין הרע, הרי מסתבר וכנראה שדמעות לא חסר." פלאאאאח. בול בבטן. * בואנו קינדר הוא ילד מתוק בן 17 או משהו כזה שכבר לא כותב מזמן אבל לפחות הוא לא מחק את הבלוג. בכל אופן, למרות שהוא "רק בן 17 או משהו כזה" הוא סוג של גאון-כתיבה. בזמן המלחמה היו לו מלא פוסטים נהדרים, המצב המלחיץ של לחיות בחדר בטחון עם אמא וחברה ואבא ביולוגי שחזר במפתיע לחייו לאחר 16 שנות היעדרות (או משהו כזה)- כנראה עשו טוב למוזות. הוא קרא לזה "ימים בלתי נסבלים". ציטוט: "האימא הגאון שלי, נכנסה לי לחדר אמבטיה (במטרה של -רק אלוהים יודע מה) והיא תפסה אותי בדיוק...אבל בדיוק..כש...נו...אתם יודעים...ולא סתם..כשגמרתי עם המשימה...רציתי למות, באמת, ההרגשה היא זוועה. זה כמו לעשות סקס עם מישהי יפייפיה ואז להתעורר עם ג. יפית במיטה". ומי שיסתפק בציטוט הזה בלבד- ייעשה עוול לרשומה הזו.... * עלווית מצויה היא אשה שיודעת לדבר במילים פשוטות. הפשטות שלה חודרת לי לעצמות. פוסט קצר, על כלב ששוחרר ולא חזר וכן חזר. ותובנות שמסתתרות בסאב טקסט שלא נאמר או כן נאמר או מה זה חשוב בכלל. ציטוט סוגר: "אני צריכה לבטוח בו יותר. גם לכלב מותר לפעמים לשחרר את הרצועה ולהעלם בחשיכה מבלי שמישהי תהיה מחוברת אליו מצידו השני.ולו רק לחצי שעה.". נפלא. * סיון, או siv30, כותבת בלוג די מושכל, נו, כזה לאנשים חושבים. אז זהו, שהסיבה שאני אוהבת אותה היא כי למרות העניין הזה, המושכל, היא אשכרה לא פלצנית. ציטוט מושכל לאי פלצנות: "נשים ככלל לא נופחות (להלן: "מפליצות"). לא כשהן לבד, בינן ובין עצמן בשירותים ובטח ובטח שלא בציבור בחברת אנשים. הן גם לא מפריחות, גזים חסרי ריח וקול. הן פשוט לא. יש לכך סיבה מוצדקת, אין להן את המנגנון הביולוגית שמיצר את הנפיחה. או כך לפחות, הסבירה לי אימי טרם החתונה ". ואם זה לא היה מובן עד כה, לפנתיאון אני בוחרת להמליץ על "הנפיחה שהלכה לאיבוד". * הרשומה פצע שייכת ללילבס, והיא פתחה לי פצע כואב בלב. כואב בתור אמא, כואב בהתמודדות שיש עם כל הפחדים שמתלווים לתפקיד הרם הזה. ציטוט: "ביום חמישי, למחרת פרסום הרשומה, היה קל רגליים קרבן לאלימות קשה בביה"ס. אלימות שהופנתה כלפיו לאחר שהקניט נער אחר, אלימות שגרמה לו נזק בלתי הפיך ותכפה עליו חודשים ארוכים של טיפול רפואי. וכל אלה, כאין וכאפס לעומת תחושת ההשפלה". לילבס נוגעת לי בלב. גם בטוב וגם ברע. * חיוואי היא אשה מדהימה בעיניי. ולא, אני לא מכירה אותה. הייתי יכולה להמליץ על כמה רשומות שלה, אבל אני בחרתי דווקא רשומה קשה לעיכול, אפילו היא מגדירה אותה ככה. מסמך שמרעיד לי את הסרעפת כל פעם שאני קוראת אותו. הציטוט הוא מאחת הפסקאות הסוגרות את אותה רשומה:"למה בעצם אני כותבת על זה? למה זה צריך לעניין את הציבור? כי יש משמעות לפגיעה מינית. זה לא משהו שהיה ועבר והכל חוזר לשיגרה. אין החלמה שלמה כמו מרגל שבורה או הוצאת תוספתן. זו פגיעה לא ייצוגית, לא יפה למראה,לא מושכת להתסכל על כל היבטיה. הרבה יותר קל להכחיש, להסב את המבט, להאשים את אלו החשות אשמות ממילא". ולא להוסיף דבר. * גברת בראון, וזה כבר מוסכם על כל מי שאני "מכירה מהאינטרנט" (כפי שנוהג לכנותנו מר בראון שבוודאי היה גם תוהה:"נפגשת איתה פעם בכלל?") היא מלכה גאונית של מילים ובטויים. ביליתי אצלה דקות ארוכות בבלוג, מנסה למצוא את הרשומה הכי הכי. בסוף בחרתי את פשיטת עור. בפוסט הזה אהבתי במיוחד את הציטוט: "אני הייתי בהתקף עצלות והתמרמרתי על שאריות המרק שנשארו בצלחות מאז ארוחת הַצָּהֳרֶב ונעשו קְרוּשׁוֹת מדי. (ארוחת צָּהֳרֶב זאת מין שיטה כזאת שבה מכינים לילדים רק ארוחה אחת ביום וחוסכים מאמץ וּמָמוֹן. אם הילדים אומרים בכל זאת שהם רעבים, אומרים להם בסדר, נו, עוד מעט אוכלים או אל תהיי גרגרנית, רק עכשיו גמרנו לאכול או תסתכל, הנה ציפור!)". אוח.. פנינים.
6 תגובות |
הוספת תגובה |
קישור ישיר לרשומה |
שלח לחבר |
הדפסת רשומה |
אין הפניות
|
|
|