לשמחתה הדם בידה חדל לזרום כעת, והחתך הפך כמעט בלתי נראה. היא נכנסה למקלחת, תוהה אם להתאפר וכמה. לא היה לה רצון להתאמץ יתר על המידה שמא הוא יפרש זאת כסימנים של רצון. לא היתה לה כוונה הלילה למצוא חן ולחפש חן. היא הזכירה לעצמה, שוב, שכדאי להמנע מנשיות יתר ומשתית אלכוהול. קפה עדיף. היא לא ממש יכולה להסביר מה קורה כאן. זה ללא ספק לא מצב שהיא גאה בו. ההפך הוא הנכון.

כאשה גרושה עם שלשה ילדים נראתה לה משימת ההשרדות בעולם הרווקות קשה מנשוא. כל מה שהיא רצתה זה שקט. בעוד שהגברים שמצאה חיפשו בה מיניות מתפרצת מהולה בחדווה ילדותית, כל שהיא רצתה זה גבר שיבוא ויהיה לה לבית. לפני חצי שנה היא מצאה אחד. הוא מצא בה תשוקה ואש יוקדת היא מצאה בו את אותו הבית. היה לה ברור למדי שזה-זה. היא רק חיכתה לרגע, שברור היה לה שיגיע, בו הוא יכרע ברך ויבקש את ידה. וכוס תשבר. לפני חודש הם נפרדו . הוא הבהיר שבעצם הוא לא רצה להיות בית.

בעידודה המאסיבי של חברתה היא שבה והחלה לחפש. פתחה כרטיסים בכל אתר הכרויות שמצאה ויחד ישבו וסיננו בחיוך את גבר אחר גבר. היה בזה כייף. משחק הפסילות: על הגדרות טיפשיות, על חוסר בהגדרות, על משפטים ועל אי המצאותם של אלה. על הכל. נפסל. נפסל. נפסל. ימי הרווקות החדשים החלו לרפא את הלב הדואב. חזיה חדשה ומכנסיים סקסיות במיוחד סייעו להליך הריפוי. 

אלא שזה קרה, מהר משצפתה: מישהו מצא אותה. הגבר הפונה היה שונה מהיתר, לאחר שתי שיחות טלפון הוא נראה כאילו נולד עבורה: רגיש, נבון, ורבאלי במידה, אמיתי ויצרי. ברגע של ספונטאניות קבעו להפגש. על החיים ועל המוות. להפתעתה היא אהבה את מגעו, ואת מיליותיו. והוא אהב את שלה. היא באמת ניסתה למצוא בו חסרונות, אבל הם היו שוליים ביותר. האמת היא שזה העיק עליה. הזכרון הכואב לא נמחק עדיין, ולעיתים היא תהתה האם מדובר בריבאונד או שזו אכן תחילתה של אהבה אמיתית. 

במשך שבועים הם לא הפסיקו לדבר. רק על "הוא" היא נזהרה שלא לדבר. לא להזכיר. לא לספר. ואז, לתוך האידיליה הנרקמת, כאילו בכוונה לבלבל את היוצרות ואת היצרים- "הוא" שפצע את ליבה שב והפציע שוב. ובמקום לשקר לו ולהגיד שנגמר ועבר - היא נמסה לתוכו. כך היא מצאה את עצמה בעין הסערה, מופתעת ומבולבלת כמו ילדה קטנה שלא רוצה לוותר על אף אחד מהצעצועים האהובים עליה. העובדה ששני גברים רוצים בה היה גם סוג של אישור לנשיותה. בימים טרופים אלה היא נזקקה לכל שביב של אישור.

כשילדיה משחקים בינהם במלחמות ילדים שנראות לה כנוטות להסלמה קיצונית, היא מגיעה אליהם ולפעמים יוצא לה מהפה המשפט הזה המעצבן : "תפסיקו כבר, בסוף זה עוד ייגמר בבכי".  בעודה מסיימת למרוח את האייליינר השחור היא זכרה בשולי תודעתה שגם היא משחקת כאן במשחק מסוכן. היא יכלה להבחין בברור בנטיה הברורה לכיוון הכאוס המוחלט. היו כבר רגעים לא מעטים שבהם חישבה לצעוק אליהם שיפסיקו כבר, שיבינו כבר. שזה ייגמר בבכי. אבל כמו מתוך שיתוק לא אמרה דבר. גם לא רמזה. עוד יום ועוד יום ועוד יום היא שבה והתענגה על חיזוריהם האינטליגנטים, מבליעה את האשמה ומטפחת את הרציונל המעוות בו יכלה לחייך אל שניהם במידה שווה ואף להרגיש אל שניהם משיכה אמיתית. מה שנותר לה זה לנסות לנבא מי יבכה. או מַה עוד יישבר. בסוף.

הטלפון צלצל: "כן, אני מוכנה. אני כבר יוצאת אליך".

אתמול בצהריים יצאנו לטיול שטח ראשון בשדות, כמעט שלשה חודשים לאחר שהנחנו כאן את ביתנו החדש. לזכותי ייאמר שמרבית השבתות מאז הגענו לכאן היו גשומות או בוציות מידי. אבל אתמול היה ממש נפלא. חזרתי מהעבודה, ארזתי שני סנדוויץ פסטרמה וליטר וחצי מים והזזתי את הבנים שלי לטיול שטח ראשון. מהר מאוד גילנו שיצאנו מכיון לא נכון. נאלצנו ללכת לאורך שביל שמצידו האחד נחל זורם ושיחים לרוב, ומצידו השני הגדר של המושב. 

מייד בתחילת הטיול נתקלנו בנחש זעמן שחור חי, חוויה מפוקפקת למדי שנגמרה בהסתלקותם של שני הצדדים לכיוונים מנוגדים תוך צרחות (שלנו, הנחש לא צרח בכלל). אבל למרות אלה, הטיול היה נפלא. בסוף ההליכה אפילו מצאנו שביל חדש מהמושב החוצה, שמייד היה ברור שהוא מוביל להרבה מקומות יפים במיוחד. חזרנו דרכו אל תוך המושב בשעה שהגברים כבר הלכו לבושים במיטב המחלצות בדרך לבית הכנסת. זרזתי את הילדים הביתה ונכנסתי להדליק נרות שבת, להתקלח ולקלח, להגיש ארוחת ערב ולהבין שרגש זה עניין בלתי צפוי ושאושר מתפרץ יכול להפוך למלאנכוליה בלי כל התראה מראש. כשבכורי בקש שנצא בשבת לטיול נוסף, כי לא ייתכן שאח שלו מצא היום קוץ של דרבן והוא עצמו חזר ללא "מזכרת"- הסכמתי מייד. אין כמו טיול בטבע לשמח אותי ולהשכיח ממני את הפחד שקיים בחשיפת הלב.

ב-10 בבוקר שבת, התעוררתי כשהצעיר שלי קם מבין ידי. איך הוא נכנס לתוכן אני לא יודעת. הסתובבתי על צידי והמשכתי לישון כשריח הג`חנון השבתי תלוי באוויר. שעה לאחר מכן בכורי כבר עמד מעלי מוודא קימה: "הבטחת שיוצאים, קומי". בערך כמו שאני עושה לו בוקר בוקר לפני בית הספר, רק שהיום אני בקשתי רחמים: "תן לי עד 11 וחצי, בבקשה, חייבת לישון עוד קצת"... "אני אבוא ב-11 ועשרים. את עוד צריכה להתסתרק ולצחצח שיניים" הזכיר לי בכורי וחזר לשחק במחשב. ברבע ל-12 הרגשתי שממילא אני כבר לא יכולה לישון, מחשבות ומערבולות רגש הטריפו לי את השכל. לא היה טעם להמשיך ולהתחבט האם סדקתי את החומה בצדק. סדקים זה דבר מטלטל. קמתי וזהו.

אל תוך התיק נכנסו 3 ליטר מים, שני תפוזים, קופסאת טונה, קופסאת מללפוןחמוץ, קופסאת זיתים מבוקעים (כמו אלה שאכלסו את הבית של ביצת הנחש, הם היו טעימים, הראשונים, זה הזמן להנות שוב) ושלוש ביצים קשות. כובעים לראש ויצאנו. מהר מאוד נגמרים הבתים והשדה נפתח לפנינו. מופלא. מחלוקת פעוטה בין הבכור ולצעיר שגרמה לשתיקה מעיקה נפתרה כשהצעיר מצא צב. הוא היה בדרכו לחצות את השביל בו פסענו כשבכורי הרים אותו וקבע: "זכר, הבטן שקועה". הנחתי שהצב לא הרגיש נוח נוכח ההתענינות הגוברת סביבו. בכל מקרה, כל פעם שהוא הונח לרגע על האדמה הוא הפריך מחדש את האגדה על כך שצבים הולכים לאט.

מכרים חלפו לידנו בתוך גיפ 4X4 משוכלל ועצרו כשראו שיש לנו אטרקציה בידיים. הצב עבר הדגמה מול הילדים שישבו בספסל האחורי והובא חזרה אלינו תוך דקותיים. הג`יפ המשיך בסערה אל האופק. בכורי העיר שהוא לא אוהב רכבי שטח "ומי שנמצא שם כנראה לא אוהב בכלל טבע. רק לנסוע" הביע את הגותו לאוויר הפתוח. "אני חושבת כמוך" אמרתי לו, "תשאיר פה את הצב, זה הבית שלו כאן, הוא לא יהיה מאושר אם נקח אותו איתנו". הצב הושאר.

באמצע השביל מצאנו פרח מיוחד: איריס אחר הצהרים. הוא היה סגור. דקות הלכנו מוצאים עוד פרח ועוד פרח וכולם סגורים. אבל אז פתאום, כמו קסם, תוך שניות, אחד הפרחים נפתח ואז עוד אחד ועוד ועוד. תוך דקות קצרות כל השביל הפך סגול בהיר. חבל שלא היתה לנו מצלמה. שוב, חבל. במחשבה שניה, קסם כזה לא היינו מצליחים להנציח עם מצלמה.

עלינו על גבעות וירדנו מהן, מלאתי את ריאותי אוויר הרים ושמחתי על שרירי רגלי שהורגשו היטב אך נשמעו לי ולא קרסו. היה מלא אזוב (זעתר), חלמיות, שקדיות ובכלל. לאחר שעתיים בערך הגענו לראש גבעה שבה מצאנו גלעד לזכר הרוגי קרב משמר העמק (נגד הצבא של קאוקג`י במקור, אבל ראינו שיש על הגלעד שמות של הרוגי משמר העמק גם במלחמות ישראל אחרות שאירעו מאז ועד היום).

לאחר שקראנו את סיפור הקרב עלינו לראות את הנוף. הפנורמה מדהימה: מהרי הגלבוע דרך גבעת המורה, התבור, נצרת, מגדל העמק כפר יהושע ויקנעם. מעלינו עצי אלון ולפנינו מרבד של פרחי חורף. העושר הפרחוני שצומח באיזור בעונה הזו, הוא מסוג הדברים שקשה לתאר, למרות שאפשר למנות את השמות: כלניות, נוריות, פרגים, תורמוסים, רקפות, חרציות, סביונים, קחונים, עיריונים, עיריות, דמומיות, דם המכבים, חרדל, לשון הפר, טופחים כל מיני (או פרחים אחרים מסדרת הפרפרניים. מלא סוגים, מלא צבעים, מלא גדלים), חלבלוב, עכנאי יהודה, פשטה שעירה, קידה שעירה, ופרחי תלתן. והיו עוד פרחים שאני לא יודעת איך קוראים להם בכלל. קסם אמיתי.

בילנו בשטח יותר מחמש שעות. היינו כמעט לבד. לעיתים רחוקות חצה אותנו אופנוע שטח או ג`יפ. רוב הזמן הנוף היה שלנו. המשכנו ללכת עוד הרבה, בדרך אכלנו (הבנים שלי גילו שלתפוזים יש טעם יותר טעים בטיולים) עלינו על עוד גבעות, גילנו מקפצים חרגוליים, זחלים ופרחים. קוץ דרבן לא מצאנו אבל לקראת סוף הטיול מצא בכורי את ביצת הנחש ושמח מאוד. אני קיבלתי SMS שגרם לי למחשבות נוגות.

"קח את הצנצנת ותסגור חזק" אמרתי לבכורי והתיישבתי ליד המחשב כדי לבדוק מה התחדש. הלוואי והייתי מצליחה להיות מאושרת מדברים פעוטים כמו ביצת נחש בצנצנת.

נישקתי את התינוק שלי בתום ההנקה ולפתע קלטתי  את מבטו של בני הבכור. מבט שאמר "היי, אני הייתי הראשון". מבט שביקש לדעת איפה בדיוק השתנה הכל.

היית הילד הראשון שלי.

לילות וימים העברנו שנינו יחד: צוחקים מבדיחות פרטיות, כואבים מכות שולחן טריות, ונרדמים חבוקים בין הכריות.  אהבה טוטאלית.

השן הראשונה. הצעד הראשון. התספורת הראשונה. הסיפור שאהבת לשמוע שוב ושוב ושוב.  חג חנוכה הראשון. הפרידה כשהלכת לפעוטון בגיל 8 חודשים.הפעם הראשונה שישבת על הסיר. הכל מונצח בעשרות תמונות, ומגובה בים של זיכרונות.

האגו הנפוח שלי מכל המחמאות שקטפת בכל מקום. הנסיעה הראשונה לבית חולים עם התקף של קוצר נשימה בשתיים בלילה. האשליה שאני אחראית באופן בלעדי  על כל הטוב שיהיה  לך.הפחד מכך שאני אחראית באופן בלעדי על כל הרע שיהיה לך.

...והפעם ההיא שגיליתי שאני שוב בהריון...

 כמה חששות, כמה רגשות אשם: איפה אוכל להכיל עוד אהבה כלכך גדולה כמו שיש ביננו? איך אוכל לאהוב שניים בלי להפלות לטובה או לרעה?

איך אני יכולה לעשות לך את זה?!!!

אחיך הקטן נולד. ובאותו רגע  הלב  תפח כפליים, מוכן להכיל עוד אהבה חדשה, מיוחדת, עצומה ונפלאה. אהבה שלא ביטלה אפילו פרומיל אחד מהאהבה אליך, ילד ראשון שלי.

ולמרות הכל, כשנישקתי את אחיך בתום ההנקה וקלטתי את מבטך – פתאום נצבט לי הלב.

* אוהבת אתכם, ילדים יקרים שלי...

בנים יקרים שלי...אתם ישנים עכשיו. סופסוף...

כל ערב אתם מצליחים להתיש אותי מחדש: כבר צחצחת שיניים? ופיפי? מה? ולמה אתה לא ישן עדיין? אחיך הגדול כבר נרדם. נו, די, אמא רוצה קצת לבד עכשיו. נו, תעלה למיטה. לא, אני לא יכולה לספר עכשיו את "מיץ פטל". מחר. אני אשיר לך, טוב?...

זה יכול להמשך ככה שעה ויותר, עד שקורה הפלא ושני בני עוצמים עיניים ונרדמים.

ואז, לרגע אני חומקת בשקט אל החדר, אני מסתכלת בכם:

ואוו, איזו שלווה, איזה רוגע... איך נוצרתם כאלה מקסימים?

לפעמים נדמה לי שאתם נוצרים מתוככם, ולי אין יד ורגל ביצירה.

 פעם, לפני המון זמן, עוד האמנתי שלחנך ילד זה 2=1+1 . זה לא.לחנך ילד זו משוואה עם המון גורמים ונעלם אחד גדול.

 אני כלכך מקווה שלא אעשה יותר מידי טעויות. שלא אהרוס שום דבר עם כל הצפיות שיש לי מכם... שלא תשאפו להיות רק "מושלמים", שתדעו להיות גם "טובים מספיק". שתדעו לקבל את עצמכם באהבה.

ילדים שלי...אחים...אתם כלכך שלווים עכשיו.

אני מתפלאת כל פעם מחדש איך נרקמת בינכם מערכת היחסים: אני מבחינה במבטים. מבחינה בקצות הקנאה לעיתים. מבחינה בהבנה אחד כלפי רעהו.מבחינה בדמיון הרב בינכם- ובשוני. מבחינה באהבה הבלתי תלויה בדבר. הדברים נראים כמו זורמים בכוון טוב.  אני מחזיקה לכם אצבעות.

ושאצליח לשים גבולות תומכים בלי לכעוס יותר מידי.

כן, לפעמים אתם ממש יכולים "להוציא אותי מהכלים".אבל תדעו שתמיד תמיד אני אוהבת. ללא תנאים וללא גבולות.

בנים יקרים שלי...אני מחבקת אתכם ויודעת שלא תמיד אוכל להגן עליכם מכל הרע.

אבל הלילה תהיו שלווים ורגועים. תחלמו רק חלומות טובים:  על הפרחים בצדי הכביש, על הפרות והעגלים שראיתם בשדה ועל היונים שעמדות לקראת ערב על האנטנות.

לילה טוב...

שלכם- אמא 

בימים האחרונים, בין גשם לשמש, צילמתי דרך חלון המכונית את המראות בעדשה של מצלמה פושטית. בלי לבקש שיעצרו לי, צילמתי ללא הפסקה.

זו- התוצאה:

ככה, בוקר בוקר

ככה, ערב ערב

וזה אפילו לא מצליח להעביר את היופי כולו....

"אמצע הלילה בכפר , מדליק עוד סיגריה לפני מעצר, אני שומר ומואזין שר מרמאללה..." ("אמצע הכפר" כתב ושר הראל מויאל)

"אני לא ישנה, סופרת כוכבים דרך חורים בשמיכה, ואתה עם סיגריה בפה
שר לי עם הרדיו שיר אהבה" ("נשקי אותי" כתבה ושרה סיון שביט)

"תרצה- תהיה סיגריה גנובה בפי נערים בתשוקה ראשונה, או אז תימצץ, תישאף אלי אפר, יאמרו זה הבהוב - הבהוב העונה!" ("זרעי קיץ" כתב ושר מאיר אריאל)

"כל הערב עישנו שרפנו סיגריה פשוטה, כל הערב איתך באותה המיטה" ("רוב הזמן את אשתי", כתב ושר שלמה ארצי)

"מאחורי סיגריה ועיתון, לא מבין אבל רואה נכון, מה שלא יהיה, זה אני" ("אל תעזבי את תל אביב" שר אסף אמדורסקי, מילים של מיקי שביב)

"כמו אז, מצאתי לי בחושך סיגריה להדליק, כמו אז. כמו אז ישבתי לי בחושך, שם את נמצאת איתי כמו אז." ("כמו אז"- שר וכתב שלמה ארצי)

" עדר אנשים עובר ברחוב, כל אחד מהם מסתכל עלי, אני מסתכל עם סיגריה ביד לוקח עוד שאכטה והלך לצד" ("קוראים לי איציק" שר אסף אמדורסקי, מילים אייל לינור)
"כמו סיגריה לקפה את מתאימה לי, כמו אוויר לנשימה מתאים לי מה שאת..."  ("מתאימה לי" שר שלום חנוך למילים שלו ושל יואב פורת")

"זה לא סיגריה ראשונה, זה בטח לא סיגריה אחרונה זה מכונת המחשבות שלא הצלחתי לכבות" ("איך קוראים לאהבה שלי" יהודה פוליקר ויעקב גלעד) 

"יושב בחדר מדליק סיגריה, מקלל את הבת זונה, אהבה משונה" ("את יודעת" מילים יובל מנדלסון, שרים שייגעצ)

"הוא פתח את התריס לרוח והצית סיגריה ביד שמזמן שכחה לנוח ומזמן לא לטפה דבר" ("שיר באמצע הלילה" כתב נתן זך שרה נורית גלרון)

"ואנחנו מתיישבים על מוס ועל בווריה מעשנים לנו בנחת פילטר עם סיגריה" ("ארצנו הקטנטונת" מילים יורם טהרלב)

"אני ואת בבית חולים, מחובקים בתוך סיגריה נורא צפופים ובוערים" ("אני ואת" קובי אוז טיפקס)

"אין פה להשיג שום סיגריה במכולת ואין כאן אף אחת שתסבן לי את הגב, אגב" ("הולך לבית שאן" גרי אקשטיין)

"קח, גלגל כדור ברחוב, גלגל סיגריה מערפלת. קח, את עצמך עכשיו אלי קח אותי מהחיים האלה" ("קח" מילים איתן גלס שרה מיקה קרני)

"שתי גיטרות, בס, תופים כוס קפה ועוד סיגריה, קח, תביט על המילים זה ידליק את הגיטרה" ("גיטרות בס תופים" אריק אינשטיין) 

"תוציא סיגריה תשב על החול, קח את הזעם ותתחיל לדהור" ("קח את הזעם" מילים אביב גדג` שרים אלג`יר)

"תביא סיגריה, זה עושה לי דכאון, אבל כולם מעשנים סיגריות לייט פתאום" ("סיגריות לייט" ענבל פרלמוטר)

"כמו בסרט שראה, הוא התלבש בחליפה  ושם את הפרחים שקנה באגרטל על השולחן, פתח את החלון,  עישן סיגריה אחרונה" ("במוקדם או במאוחר" ירמי קפלן)

"מדליק סיגריה שבוערת, מקלף תפוז שכבר קולף, האם תאירי לי את הדרך אני במחשבות מותקף" ("העתיד" אבי בללי נקמת הטרקטור)

"מדליק סיגריה ושותק  צועד מקיר לקיר, שלג יורד בחוץ , רוץ, רוץ, רוץ עם עצמך תפעיל דמיון וקצת שמחה" ("בין החדרים" רמי פורטיס)

ביום רביעי אני אמורה לרצות להפרד מהוויתי כמעשנת.
אני באמת רוצה להפסיק לעשן (ולבזבז על זה את הכסף, ולקלקל עם זה את הבריאות, ולחיות עם התלות...) אבל אני סקפטית באמת.
כי בסופו של יום, או במחציתו של לילה, לעשן זה מעבר להכל, גם הצהרה אישית.
הצהרה מפוקפקת, כנראה, אבל יש לה את היתדות הפרטיים שלה שנעוצים בהליכים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שנערמו להם בתוך 40 השנים שחלפו עליי. להדליק בפאב סיגריה ולהביט ביושבים סביבי דרך העשן המסתלסל זו פוזה שיהיה לי מאוד קשה להפרד ממנה. וגם לצאת למרפסת בערב ולשתות בירה קרה בלי להצית סיגריה יהיה עניין מוזר.

*

אנקדוטה לסיום: נכון שאני הולכת כי אני רוצה להיגמל, אבל בסוד אני מגלה שבעצם אני מגיעה גם כי סקרנית מחץ לדעת איך החבר`ה של אלן קאר יצליחו לצלוח את הקטע המטורף של חוסר הרציונליות שבעישון.

גם ב21.10.07 החלטתי להפסיק לעשן. אפילו רשמתי על זה משהו אז, בבלוג:

"לפני חודש הוא שאל אותי בפעם הראשונה אם בא לי להצטרף אליו לרכיבות אופניים. בטח. בטח שבא לי. אבל זה מלא כסף. אין מצב שאני יכולה לשלם את זה. הוא הציע שנפסיק לעשן, "בכסף שנחסוך נשלם את האופניים". חייכתי. אני רגילה להצהרות "נפסיק לעשן". הן לא צולחות את ה-24 שעות. הוא הציע שנעשה את זה בהדרגה. לפני שבועיים התחלנו להפחית את כמות הסיגריות הנרכשות והמעושנות. 800 שקל בחודש, זה מה שיצא מהחשבון לכל הפחות ואם לא עושים את התמונה ורודה אפשר לטפס עד 900 שקל לחודש. טוב. אז התחלנו להוריד כמויות. זה התחיל בקופסא אחת לשנינו ליום וחצי רגילים ועוד אחת לשבת. ארבע קופסאות בשבוע לשני אנשים. זה בהחלט עבד. ההדרגה. בשבת בבוקר עישנו את הנובלס כחול האחרונה שהיתה בקופסא. חלקנו אותה חצי חצי".

היא כמובן היתה האחרונה- אבל רק עד לרגע שבו עושנה זו הבאה אחריה. לצערי, יומן העישון שלי מלא לפחות כמו יומן הפסקות העישון שלי.

*

לרכב על אופניים ולעשן באותו זמן זו פעולה שאפילו מעשנים מגנים אותה. אצלי ואצל דני, בכל מקרה, חבילת הסיגריות נתחבה לכיס האחורי של חולצות הרכיבה הצבעוניות מידי יציאה לכבישים, לצד הפנימי ספר והכפית והחטיף אנרגיה והמפתח אלן והמצלמה. סוג של פק"ל.בארבע תחרותיות האופניים בהן נכחתי מצאתי שאני אמנם לא היחידה ששולפת מהכיס האחורי סיגריה בנוסף לחטיף אנרגיה- אבל מצד שני- המעשנים הם בהחלט מיעוט מוקצה.

מוזר, אבל זה כאילו שזה מקלקל את הבריאות כפול עשר כשאתה עושה ספורט ומעשן לעומת אם אתה מעשן שרובץ כמו בטטה.

*

עוד 7 ימים אני אגיע למכון של אלן קאר, ואבלה שם 6-7 שעות. במכתב שקיבלתי אתמול רשומה פיסקה אחת שהייתה הזויה בעיני באופן מיוחד: "הסדנה תמשך כ6 שעות בערך. במהלך הסדנה יהיו הפסקות עישון רבות ולכן חשוב שתוודא כי אתה מביא עמך כמות סיגריות / סיגרים שתספיק לשימושך בכל מהלך הסדנה". ואז הם גם מציינים שחשוב מאוד לא לשנות או להפחית את כמויות הסיגריות שאני מעשנת בימים הקרובים ועד מועד תחילת הסדנה.

השאלה הגדולה שצפה כאן היא: "אז מה בעצם ישתנה הפעם?". בחיי, כנראה שרק אלוהים יודע. אני בטח לא.

*

אנקדוטה לסיום: חיים נחמן ביאליק מתאר סיגריה: "צד אחד אש, צד שני טיפש, ובאמצע עשב יבש".

_________

המשך יבוא... 

 עוד רוקטס לבן, הולך טוב במיוחד עם הזמנה להפסקת עישון.

*

התקליט הראשון שרכשתי בכספי, היה "דרכים" של שלמה ארצי. בערך בגיל 13, כנראה.אחר כך בא "חצות".
שלמה ארצי הושמע בסוף השבוע הזה הלוך חזור, כי הוא היה בן 60, ואני חשבתי שהוא קשת, כמוני, ושלמרות שאני לא מחזיקה יותר דיסקים שלו, ואת אלה שהיו לי מסרתי מזמן, נעים לי לשמוע אותו לפעמים.
ושמתי לב פתאום, שחוץ משלמה ארצי, ששר את התקליט הראשון שרכשתי, אז הרבה מהחברים הטובים שלי נולדו במזל קשת.
ויש לי יומולדת 40 עוד מעט.

*