יום הזיכרון תשס"ו.

 

יום הזיכרון הראשון שאנחנו לא מציינים אותו בגוש קטיף.

 

אני עובר על רשימת הנופלים, חברים שלנו שנפלו על הגנת הגוש, וכל החיים עוברים לי בסרט.

 

אני זוכר את ההרוג הראשון מהגוש, בתחילת האינתיפדה הראשונה, אביגדור דהרי ז"ל, שהיה בעל קיוסק בצומת ה`אורחן`, ומחבל דרס אותו שם למוות.

 

אני נזכר בכל החברים שלנו שנרצחו ע"י הפועלים שלהם בחממות: אורי מגידיש ז"ל, שהפועל שלו, שהיה נאמן לו כל הזמן, תקע לו סכין בגב. שעיה דויטש ז"ל, שהצליח לצאת לכביש להזעיק עזרה, אך נפטר בפתח של המרפאה שלנו. ברוני צלח ז"ל מכפר ים, שגופתו נחטפה ונמצאה רק לאחר יממה בשדות המואסי.

 

אני נזכר בפיגוע `אוטובוס הילדים` - בו נהרגו גבי ביטון ומרים אמיתי ז"ל, ושלושת ילדי משפחת כהן איבדו את רגליהם.

 

אני נזכר באלקנה גובי הגיבור, שירד מהרכב להשיב אש לעבר מחבל שירה עליו בציר כיסופים, עד שג`יפ של צה"ל שטעה בזיהוי דרס אותו למוות.

 

אני נזכר במשפחת חטואל - האמא, טלי, בחודש התשיעי להריונה, ובנותיה - הדר, רוני, הילה ומירב. הן היו בדרכן לעמוד בקלפי ביום משאל המתפקדים בליכוד, משאל על תוכנית ההתנתקות, שראש הממשלה התחייב לכבד. מחבל שהיה על ציר כיסופים ירה בהם. הוא הצליח להרוג את טלי, ואז התקרב אל האוטו ורצח בדם קר, בטווח אפס, את הדר, את רוני, את הילה ואת מירב. כוחות ההצלה מצאו אותן מחובקות על הכסא האחורי.

 

אני נזכר בתפארת טרטנר ז"ל, שנהרגה בערב יום כיפור מפגיעה ישירה של פצמ"ר בביתה, רק כמה בתים ליד הבית שלי. אני נזכר איך ישבנו בבית כשזה קרה, מפחדים ומתפללים שהפצמרי"ם שנוחתים כמו גשם לא ינחתו על אף אחד, ואיך הפעם - לא קרה הנס.

 

אני נזכר בישראל לוטטי מנווה דקלים שמסר את הנפש במוצב במורג, למרות שנפצע בתאונה כמה ימים לפני כן ויכל להוציא גימלי"ם... אני נזכר איך אבא שלו, נהג אמבולנס, רצה לצאת למוצב, לטפל בפצועים, ואיך החזירו אותו באמצע הדרך ולא נתנו לו לנסוע. אני זוכר כמו אתמול איך המשפחה שלו, בהחלטה אמיצה מאין כמוה, החליטו לקבור אותו בבית העלמין של הגוש, פחות משנה לפני ההתנתקות, באמונה ובתפילה שזו תהיה מנוחתו האחרונה, עד לתחיית המתים.

 

אני נזכר איך בכל שנה היינו מתאספים בבית העלמין של הגוש, כולנו ביחד, מנסים לחזק את המשפחות השכולות ואת עצמנו, מחבקים אחד את השני, מתרפקים על האבנים הקרות, `נפגשים` שם עם כל האנשים האלה, היקרים כל כך, שמסרו את נפשם למעננו, ומתגעגעים כל כך...

 

אני נזכר בתשעה באב האחרון, איך עמדנו שעות בבית העלמין, בחום הנורא, שרים, בוכים ומתפללים שלא יעקרו את יקירינו מהחולות האלה, שכל כך אהבו, ושעליהם מסרו את נפשם. מנסים לקרוע את רוע הגזרה.

 

ואני נזכר גם בהלוויות השניות, אחרי הגירוש. איזה נורא זה - לראות הורים שמלווים את הבן שלהם בפעם השניה לקבורה. הורים שצריכים להתמודד שוב, לא רק עם אובדן הבית, הקהילה והחברים, אלא גם עם כאב נוראי של לקבור בן בפעם השניה.

 

ועכשיו, חולות גוש קטיף ריקים מקברי יהודים. מחר ייערכו אזכרות להרוגי הגוש בכל הארץ: בניצן, במשואות יצחק, בהר הרצל, בהר הזיתים. ואנחנו, מפוני הגוש, ניסע מאזכרה לאזכרה, ולא נדע את נפשנו. לא נדע לאן להוליך את הצער, את הכאב, את הגעגועים. אין, אין לנו נחמה.