היינו בשבת בבית הארחה על יד הכינרת. היה מאוד נחמד, להוציא דבר אחד - היו לנו שני חדרים מחוברים, אחד לנו ואחד לילדים. הילדים לא הפסיקו לריב זה עם זה. זה העלה לי מחשבות שונות.
יומיים בחדר במלון - ואנחנו יוצאים מדעתינו. איך מרגישים אלה שנמצאים חמישה חודשים במלון?
מוציאים שני דברים מהתיק - והחדר מתבלגן. איך לא משתגעים מזה?
הילד נרדם בזמן שיש אוכל - איך נותנים לו לאכול אחר כך אם אין איפה לבשל?
ולי יש בית. ידעתי שזה זמני. ושבעוד יומיים נחזור לבית שלנו.
מה עושה מי שאין לו בית?
אה, הם היו צריכים לחשוב על זה קודם. אם הם היו מתפנים מרצון. כבר היה להם בית אחר, ועבודה, והיו יושבים בשלווה איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
אז היו כאלה. האמינו לכל. פנו למנהלת סלע, חתמו על מסמכים, ועברו. לא לדיור של קבע כמובן. אבל לדיור זמני שממשלת ישראל הואילה להעמיד לרשותם. אמרו להם "היה מסוכן בעזה, זרקו עליכם פצצות כל הזמן, בואו, שובו הביתה, ותוכלו לנוח". אז הם באו. לקראוון בכרמיה. לא הרבה, אבל לפחות דומה לבית.
או שלא. גם כאן יש קסאמים. וכאן - הם מסוכנים הרבה יותר. אז שוב העבירו אותם, לכפר הנופש באשקלון. חדר במלון.
קראתי את הספר "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. לא הצלחתי לקרוא עד הסוף. געגועים של אדם לבית אמו הם לגיטימיים - אם האדם הוא ערבי. לעומת זאת געגועים של יהודים לאדמת אבותם אליה התפללו 2000 שנה - אינם לגיטימיים. אנחנו הרי רק זמניים כאן. גם אם בנינו בית וגידלנו מטעים במשך 30 שנה - עדין בתוך שבוע אפשר להרוס הכל.
מצב נפשי של אדם שיש לו בית שונה באופן מהותי ממצבו של אדם שהוא חסר בית. הוא יכול לגור בדירה שכורה, הוא יכול לגור במגורים זמניים, אבל אם מולו הולך ונבנה הבית שלו - הוא כבר מרגיש בטוח יותר, נטוע יותר, רגוע יותר. על הקרקע. כשלוקחים לאדם את הבית שלו, הוא לא מחבק את מי שלוקח, הוא לא בוכה עם מי שהורס. הוא מוחה, הוא צועק, ועושה את זה בכל הכוח.
חמישה חודשים נאגר הכאב, הכאב של אנשי גוש קטיף שסולקו מביתם, הכאב של כולנו שהוצאנו את עצמנו מארצנו. חמישה חודשים - ואז התפוצץ.
ראש הממשלה שגרם לעוול הזה כבר אינו בביתו. כבר אינו בבית בכלל. אפילו ד` אמות באדמה אין לו. ראש הממשלה שבא אחריו רוצה ללכת בדרכו. להירשם על דפי ההיסטוריה כמחריב ומנתץ. הויכוח לא היה על 9 בתים כאלה או אחרים. הבתים הם רק הסמל. הסמל שאומר - זה הבית שלנו, ולא נוותר עליו בקלות.
אל תספרו לי מה היה בעמונה. אני יודעת. ראיתי הכל מחלון הבית שלי. ראיתי את המפגינים, ראיתי את השוטרים ואת החיילים. את המכות לא ראיתי, אבל את החיילים החוסמים מעבר אמבולנסים ולא נותנים להם לפנות פצועים - את זה ראיתי. ראיתי אנשים אומרים בכוח "לא עוד". לא חיבוקים, לא אהבה, לא דמעות. אנחנו רוצים להישאר כאן.
הוספת תגובה לתגובה זו
