החברה הישראלית מורכבת מפסיפס תרבויות, דתות, דעות ואורח חיים שונה. סדרת כתבות זו מאירה את החברה הישראלית מנקודה אחרת: לא ימין מול שמאל ולא דתיים מול חילוניים ולא נשים מול גברים, אלא על מגזרים שונים באוכלוסייה שכל- כך מעט ידוע לנו עליהם. כתבה שניה בסדרה.
המאהל הפך לבית והבאר הפך לברז. בעבר הנשים הבדוויות הכינו קמח במו ידיהן, כיום הן קונות אותו במכולת. בעבר שיח` השבט, דמות שהנהיגה את השבט וקידמה את ענייניהם של הבדואים בפני השלטון (העות`מאני, הבריטי והישראלי עד שנות ה-70) נחלשה בעקבות השינויים הפוליטיים-חברתיים והכלכליים. החברה הבדואית מחפשת כיום נציגים שיכולים לעמוד מול השלטון ולקדם אותה. כיום יותר ויותר נשים בדוויות מתקבלות למכינות ולמכללות, מסיימות ללמוד, מעורבות בעשייה חברתית למען החברה הבדווית ורואות את עצמן כמנהיגות של החברה שלהן ולא יושבות בבית ללא עשייה. אך אי אפשר לתאר כמה קשה להן במאבק הזה נגד החברה הבדווית המסורתית בפרט והחברה הישראלית בכלל.
המציאות מאוד קשה ומורכבת עבור הנשים הבדוויות בנגב. נכון ל-2006 הוכרו על ידי מדינת ישראל שבעה ישובים בדואים בנגב אך מרבית הישובים בנגב טרם קיבלו אישור ונשארו כ"הלא מוכרים". בישובים הללו מתגוררת כ-60% מן האוכלוסייה הבדואית בנגב וכשני-שליש ממנה הם ילדים בגילאי 0-18. למרות שנחקק חוק חינוך חובה במדינת ישראל, כיום מחצית מהבנות הבדוויות לא יודעות קרוא וכתוב. סיבות לכך רבות, חלקן תלויות בתקציבים שמעמידה המדינה וחלקן בתרבות הבדואית עצמה: רמת החינוך נמוכה מאוד, קיים מחסור בעובדים סוציאליים, יועצים חינוכיים ומומחים לחינוך מיוחד, אין מספיק בתי ספר באזור או שבית הספר בנוי על שטחו של שבט אחר, אין תחבורה והסעות נפרדות לשני המינים, דרכים לא סלולות לישובים "הלא מוכרים" וקדימות לבנים להשכלה גבוהה בשל הנורמות החברתיות וגם בגלל תקציב המשפחה המצומצם. כתוצאה מכך, מספר קטן של הבנות מבקרות בבתי הספר ואחוז גבוהה מהן לא זכאיות לתעודת בגרות.
אך יחד עם זאת, אמהות בדוויות שבעצמן לא יודעות קרוא וכתוב מעודדות את בנותיהן ללמוד ולהתקבל למכללות ולאוניברסיטאות. על אף הקשיים הרגשיים והטכניים לצאת מהישוב וללמוד בבאר-שבע , אפשר לראות יותר ויותר סטודנטיות בדוויות שלומדות בפקולטות למדעי הרוח והחברה ובפקולטות למדעי הטבע. נשים משכילות אלו מקוות שיכלו לקדם את מעמד האישה הבדוויות בפרט והחברה הבדוויות בכלל.
