אני אדם רציונלי ביסודי.

אני נוטה להאמין במדעים מדוייקים, על אף היותי הדיוטית (שלא לומר אדיוטית) בכל תחום הקשור לקטגוריה הזו.

בתפיסת עולמי, כמעט לכל דבר תחת השמש הקופחת מעל ראשינו יש הסבר הגיוני, אם רק מתאמצים לחפש אחריו, ולא חוששים להרים גם כמה אבנים ולהציץ מלמטה. 

לא תמיד ההגיון מקובל עלינו, לפעמים ההגיון מעצבן לנו את הרגש ומתעקש לערוך דו קרב עם הלב, אבל הוא עדיין קיים.

אני בהחלט מאמינה שיש דברים שהם מעבר להבנתנו, שהם מעבר לתפיסה מדעית הניתנת לניסוח או מספור. רגשות למשל. אי אפשר בהכרח להסביר אותם; אין אפשרות לכמת או למדוד אותם ובוודאי שאי אפשר לדחוס אותם לתוך כלי קיבול כדי לערוך בהם ניסויים ומחקרים. 

אני מאמינה נלהבת בכוח של המוח שלנו.

מדענים טוענים שהאדם הממוצע (חופשה שנתית באירופה, חמות מעצבנת, דייהטסו לבנה עם הילוכים, 2.7 ילדים ומשכנתא ל-25 שנה) משתמש רק ב- 10 אחוזים בלבד מהפוטנציאל הגלום בתוך הספוג האפור שבתוך הגולגולת שלו. עצרו וחשבו לרגע, העלו בדמיונכם את כל ההישגים המופלאים שהצליחו בני האדם להמציא בזכות המוח האנושי, ועכשיו שוו בנפשכם עד לאן היו נמתחים הגבולות לו היינו משתמשים גם ב- 90 האחוזים הנותרים !

אני מאמינה גדולה בחמשת החושים שלנו, הם בעיניי המתנה הגדולה ביותר שהעניק לנו הטבע – וללא ספק המתעתעת הגדולה שבהן.

מי לא מכיר את הציורים המופלאים של אשר, המושתתים על ההנחה שהעיניים שלנו טועות לא אחת בפענוח האינפורמציה המוצגת לפניהן ? או תעתועי הראייה המהתלים בעיניים האנושיות ומוכיחים מעל לכל ספק שחוש הראייה שלנו אינו יכול להיות קביל בבית המשפט של הגוף...?

כפועל יוצא מתוך שתי הפיסקאות האחרונות, אני מאמינה שהחושים שלנו עשויים להיות מחודדים עשרת מונים לו רק היינו יודעים כיצד לפתח אותם, להגמיש אותם; לו רק ידענו להעז ולנסות ולבחון ולפרוץ את גבולות ה"הגיון" כפי שהוא נתפס בעינינו בצורה סובייקטיבית.

מכופף הבננות הממושקף, שנחת אל תוך חיינו ישירות מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לפני מספר שבועות, הוריד מהבויידעם וניער את האבק מעל הויכוח העתיק:

האם יש "כוחות על טבעיים" או שמא מדובר במשהו אחר ?

אחיזת עיניים, זריזות ידיים, פסיכולוגיה בסיסית, סוגסטיות מתוחכמות, מסרים תת-הכרתיים, מניפולציות חלקלקות – כל אלה הם רק חלק מהמרכיבים הבסיסיים עליהם בונה כל קוסם מתחיל את לוח העבודה שלו, אבל הציבור לא מעוניין לקנות את המרכיבים האלה, הם פוגמים לו באשלייה המתוקה של הקסם.

אם אני מתענגת על טעמה המתוק והאוורירי של עוגת שוקולד משובחת מעוטרת בשכבות של קרם מוקה וטובלת בבריכת קצפת, האם אני באמת מעוניינת לשמוע תיאור על הפרדת הביצים, על הקצפת החלבונים, על תהליך ריכוך החמאה ועל הכמות המדוייקת של הסוכר שנמסכה אל תוך התערובת...?

הרי מה יישאר מההתלהבות הילדותית מהמתוק-המתוק הזה, אם יפרקו לי את כל הפלא לגורמים וימנו באוזניי את כל מרכיביו המשעממים ?...

מכיוון שבנוסף להיותי אדם רציונלי אני גם סקרנית כחתולה, טעמתי במשך חיי תבשילים שונים ומשונים, בחנתי בעיון את התכולה של סירים ומחבתות ורחרחתי בתוכם להנאתי:

לגמתי קפאין אצל קוראת בקפה;

נפתחתי לרווחה אצל "פותחת בקלפים" ;

התוודעתי אל גלגוליי הקודמים בחדרו הקטן של איש קטן ותמהוני (וגם באיומים לא תוציאו ממני מי או מה הייתי בשני הגלגולים הקודמים שלי !);

הברקתי באופן יסודי את ההילה שלי אצל מדריכה רוחנית ארוכת שיער ומאירת עיניים ;

קראתי ספרים העוסקים באסטרולוגיה, גלגול נשמות, מיסטיקה ונומרולוגיה.

המכנה המשותף לכולם הוא פשוט מאד בעיניי, ובניגוד למה שניתן לחשוב, הוא לא משהו בסגנון של:

"כולם ניחנו בכישורים על-טבעיים"...

אלא יותר בכיוון של:

כולם אנשים חדי הבחנה, בעלי טביעת עין מדוייקת, מחשבה זריזה ויצירתית, לשון חלקה ובעיקר –

כולם מבינים לעומקה את התפיסה הגורסת שבבסיסם,

כל בני האדם דומים זה לזה.

כולם קצת חסרי ביטחון לעתים,

כולם משמרים איזו טינה ישנה על ההורים,

כולם רוצים אהבה וחולמים על זוגיות,

כולם שונאים עימותים וסולדים ממריבות,

כולם רוצים להרגיש מאושרים ומסופקים,

כולם רוצים להגשים את עצמם ולהצליח להשכין שלום בין הסכסוכים הפנימיים.

ההנחות הללו נכונות לא רק לגביי,

ולא רק לגבי כך-וכך זוגות העיניים הקוראות את המלים האלה ברגע זה.

הן נכונות לגבי חלק הארי של אוכלוסיית בני האדם, מתוקף היותם בני אנוש.

הבלדה על אורי גלר / יהונתן גפן   הוא נולד בסתיו, היפנט את שני הוריו והיה עושה בסיר בלי שישב עליו. יום אחד כששתה קקאו הוא הביט, עשה עיניים וכופף את הכפית. כבר כשהוא היה בגן היה לו אמרגן שסידר לו הופעות וכסף מזומן. הוא כופף את הגננת אבל היה ביישן, אורי גלר. כשהיה בכיתה ח` עצר את השעון, ככה הוא נשאר כיתה, וגם נשאר גאון. הוא התחיל לקרוא מחשבות של אחרים ומאז הוא לבדו - אין לו חברים. הוא ידע לקרוא מה כל אחד חשב וכמה שיותר קרא- יותר הוא נעלב, קשה לבן אדם לדעת מה חושבים עליו. אורי גלר... הקוסם שהתפרסם בכלל לא התבלבל, בחנו אותו בהרווארד ומצאו שהוא נוכל. הוא התאושש מהר, ולא עשה עניין, רק הסתכל על הרווארד ונפל כל הבניין. לקח מטוס ללונדון, זה היה מרגיז, איך שהוא הזיז להם את הביג-בן לפאריז. הוא לא היה יוצא החוצה, לשמוע ולראות, האולמות היו באים אליו להופעות, אורי גלר. הוא כבש את העולם, הוא שיחק את המחר, וכופף כפית בכל מקום שהוא עבר. אתמול הוא רק כופף כפית, היום הוא מפורסם, הוא מאיים שיום אחד יכופף את העולם. היום הולך לו טוב, הכל לטובתו, אך יום אחד יפגוש כפית שתכופף אותו. אורי גלר...

נמרוד הראל הוא איש חביב.

לא תמיד אני מצליחה לצפות בתכנית שלו על אף שהיא תמיד מספקת לי שעה של בידור נעים עם עוקץ קליל.

נמרוד הראל נכלל בקהיליית מכופפי הכפיות וממיסי המזלגות. בכל תכנית הוא קורא מחשבות, משתחל אל תוך מוחותיהם של עוברי אורח תמימים ושולף מתוכם את סודותיהם הגנוזים ביותר.

הוא קורא את האדם שמולו כספר פתוח שכל מילה בו מנוקדת וכל משפט מפוסק כהלכה.

ויש בו משהו שאין באף אחד אחר מבין מכופפי הבננות למיניהם.

בתוך כולם, הוא בולט בהתעקשות שלו לקרוא תיגר על ה"כוחות העל-טבעיים".

הוא לא טוען שפגש בחייזרים כשהיה ילד, ומאז הוא מסוגל להרתיח את המים בקומקום מבלי ללחוץ על המתג.

הוא לא טוען שהוא מסוגל לעורר אנשים בתרדמת באמצעות כוח מחשבתו,

ומצהיר שוב ושוב שאין בו שום דבר לא-טבעי.

כל תחבולותיו המרשימות מתבססות על כישורים טבעיים לחלוטין – שבהתמדה ובנחישות שוכללו עד לרמה המקצועית המקסימלית המוצגת על מסך הטלוויזיה.

התכנית אמש הוקדשה לפירוק הפלא למרכיביו הפשוטים. לנגד עינינו – התערטלה האשלייה ונותרה במערומיה החיוורים.

6 אנשים נבחרו באקראי מתוך מקום שוקק אדם. כל אחד מהם שונה מהאחר בחזות החיצונית, בגיל, במוצא ובסגנון ההופעה הכללי. הם התבקשו לרכוש במדרחוב הסמוך 3 פריטים שמוצאים חן בעיניהם, ולשים אותם בתוך מעטפה המכילה גם צילום (פוטו-קופי) של פנים כף היד שלהם, החלק המשמש תכופות לצורך "קריאה בכף היד".

נמרוד הראל לקח מכל אחד את המעטפה שלו, כאשר אין לו כמובן מושג איזו מעטפה שייכת למי מהאנשים. לדבריו – הוא פרש לחדר צדדי כדי לבחון את הממצאים ולערוך "ניתוח אופי" לכל אחד ואחת מהם.

כל אחד קיבל את המעטפה שלו בחזרה, ובתוכה דף המכיל ניתוח אופי המותאם לו/לה אישית, וכל זאת על סמך שלושת הפריטים שבחר/ה וצילום כף היד שלו/שלה.

המצלמה הצטרפה לכל אחד ברגעים בו הוא קרא את ניתוח האופי המודפס, ותיעדה את תגובותיו.

התגובות היו משעממות-כמעט באחדותן:

מדהים ! היתה המילה שחזרה שוב ושוב.

"זו בדיוק אני !" השתפכה בחורה אחת בעיניים נוצצות מהערצה

"איך הוא עושה את זה ? איך !?"

"דיוק של כמעט 100 אחוז" הנהן בהתלהבות גבר אחר.

תמימות הדעים היתה מוחלטת וגורפת –

הקוסם הצליח לקלוע במדויק אל תכונות האופי הייחודיות לכל איש ואישה שנבחרו באקראיות לניסוי.

יושבים מסביב לשולחן, נושאים עיניהם ביראת כבוד אל הקוסם הגדול המתינו שפני הניסיון למוצא פיו של הפלא. לבקשתו, הם הפכו את הדפים כשפניהם כלפי מטה, ערבבו את ששת הדפים במרכז השולחן ואז כל אחד לקח דף אקראי מתוך השישה, והביט בו.

דממה השתררה בחדר,

ואז אפשר היה כמעט לשמוע את רעש צניחת האסימונים בנפילתם, כשאחד אחרי השני הבינו כולם כי בעצם –

כולם קיבלו דף אחד בלבד, שהודפס בשישה העתקים...

את ההסבר לתרגיל מסביר הקוסם במילותיו שלו: 

"פרופסור בשם פורר אסף כמה סטודנטים ועשה להם מבחני אישיות. אחר כך הוא חילק להם ניתוחי אישיות של עצמם וביקש מהם לדרג באיזו מידה הניתוחים מתארים אותם, מאחד עד חמש. חמש פירושו שהניתוח קולע במדויק, ארבע זה קולע מעל לסביר, ואחד זה לא קולע בכלל.

"הניתוחים כללו משפטים כמו `אתה מאוד ביקורתי, בעיקר כלפי עצמך`, `יש לך פנטזיות שאתה יודע שלא תוכל להגשים, אבל הן רודפות אותך`, או `אתה מצד אחד מאוד חברותי, אבל מצד שני אתה צריך את הפינה שלך`. הסטודנטים קיבלו את הניתוחים, דירגו אותם, והתברר שהממוצע היה 4.2. כלומר, רוב האנשים חשבו שהניתוח תאם אותם בצורה סבירה ומעלה. בסוף הניסוי גילה להם פורר שהוא לקח את הניתוחים מתוך טור אסטרולוגי וחילק להם אותו באופן לגמרי שרירותי. אבל מבחינתם הוא פשוט קלע בול"...

פניהם של ששת האנשים לבשו ארשת שנעה בין מבוכה גדולה לבין הִתְפַדְחוּת עצומה. בכל אופן, לא נעים לגלות ששימשת ככלי משחק בידיו של שקרן מיומן ושאחרי הכל – המאפיינים הייחודיים שלך הם קצת פחות ייחודיים ממה שהעלית בדעתך...

ואני תוהה ביני לבין עצמי מדוע בעצם מתעקשים שאר מחוללי הניסים לנכס לעצמם כוחות שאינם בדרך הטבע ?

מדוע הם חשים שדרך הטבע אינה מרשימה או קסומה דיה בדיוק כפי

שהיא - טבעית ונטולת אוריינצטיה של SuperHero ?

האם לא מרשים יותר לגלות כי האדם העומד מולך והפעים אותך בקסמיו, הוא לא גיבור-על שזכה בכוחותיו סתם כך באופן שרירותי, אלא אדם כמוך בדיוק שבעבודה קשה ובהתמדה הצליח לממש את מלוא הפוטנציאל החושי הגלום בתוך כולנו...?

למה מתכרכמות פניהם בזעם ובעלבון כאשר מכנים אותם "קוסמים"- ומכוונים לכך שמעשיהם מושתתים על אחיזת עיניים וזריזות ידיים ? האם יש משהו פוגע בהגדרות אלה ?

הלא כל מה שעליהם לעשות הוא לחייך במסתוריות ערמומית, להכריז כי הם לא מחוננים בשום כוחות על טבעיים וכאשר מגיעה השאלה הבלתי נמנעת "אבל איך עשית את זה ?!"

להשפיל מבט בו מהולות הגאווה והמבוכה זו בזו, להרים שוב את הראש ובחיוך ילדותי של מנצחים להגיד:

"לא מגלה ולא מגלה !" 

עוד יום עבודה