לשאלת אי צדק חברתי במערכת החינוך – 2007
מאת : אבינועם גרנות
פורסם באתר "אופקים חדשים"
חרף המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל , וחרף ניסיונות לתיקונים ורפורמות – הפערים בין קבוצות של תלמידים הולכים ומעמיקים . פערי ההשכלה וההזדמנויות בחינוך – נעשים גדולים יותר . הכל מעשה ידי אדם – ולאו דווקא גזירה משמיים . הכל נובע מפער ההצהרה והכוונה – לבין היכולת להנהיג מדיניות מודרנית צודקת . הנהגת ישראל נתונה ברובה בקונצפציה מוטעה של מושג הצדק החברתי. חלקה אף נתון בחשיבה שגויה הקושרת את הפתרון הרצוי למערכת עם דחיית ההפרטה במשק . ישנם הסבורים כי רק מערכת אחידה , סטנדרטית – תבטיח שוויון הזדמנויות ושוויון בחינוך .
בפועל , פערי החינוך בישראל נפערים במספר צירים : מתרחב הפער בין ילדים הגדלים בבתים מבוססים ועשירים – לבין ילדי שכבות העוני. גדל הפער בין ילדי המרכז והפריפריה . מעמיק הפער בין המצטיינים במערכת לבין הרגילים , המתקשים והכושלים. חוסר צדק חברתי מזדקר בין ילדי החינוך הממלכתי לבין אלו של "הזרמים הייחודיים " .
במשך שנתיים נהנו 70000 תלמידי היסודיים ב 34 רשויות מהשקעה אסטרטגית בתכנית ניסוי ( מבית מדרשה של ועדת דברת ) : הם למדו בקבוצות מפוצלות בכתות א` ב` , הם זכו ליום לימודים ארוך , הם קבלו ארוחת צהריים חמה , הם זכו – הודות לאיגום משאבים – להעשרה , קבוצות תגבור , יותר מוסיקה וספורט , יותר זמן מורה . גם מוריהם נהנו מהסכם תשלום מכובד , וזכו בפינות עבודה חדשות . מרבית ילדים אלה, לא כולם – הם משכונות או ערי מצוקה. תכנית הניסוי עומדת להיגנז כבר לקראת השנה הקרובה . למערכת לא היה אורך נשימה של יותר משנתיים למפעל מצמצם פערים מובהק .
ומהיבט אחר לחלוטין: במשך כ 20 שנה מימנו הורי היסודיים של המצטיינים בשפה האנגלית ( "דוברי אנגלית" ) – שעות רוחב נוספות ברמה מתקדמת , בחסות הפיקוח על האנגלית . תהליך זה הקל על העומס בכיתות הרגילות , וקידם את הילדים המצטיינים , הרגילים והמתקשים כאחד . לאחרונה – הודיע משרד החינוך כי הסדר זה לא יוכל להימשך בשל גביית כספי הורים ( המותרת למטרות אחרות וניתנת להתרה ) . אילו היו הורי אותם ילדים מתבשרים כי המדינה עומדת למלא את חובתה , ולממן את שעות ההוראה האלה – היה כאן מהלך מושלם לקידום המצוינות – וטיפול בפערים, כאחד . אולם פתרון הקיצוץ והביטול – הוא קל יותר למערכת .
אלו הן רק דוגמאות לתהליך רב משמעות .
ידיו של החינוך הממלכתי – הולכות ונכבלות . "חוק נהרי" מזרים משאבים אל מסגרות פרטיות וזרמים שאינם מכירים בליבת החינוך הישראלי . הצעת חוק חדשה נוספת עומדת לבטל את חובת הליבה הרעיונית המוסכמת במדינה דמוקרטית ויהודית . התוצאה של שני חוקים אלה תהיה אחת : זרמים וקבוצות גדלות והולכות בחברה הישראלית יהנו מההפקר . הולכת ונבנית עבורם פלטפורמה המאפשרת מתן שירותי חינוך נוספים – כל אלה האסורים על החינוך הממלכתי . כל המסגרות הלא ממלכתיות מנהיגות או ינהיגו יום לימודים ארוך , ארוחה חמה , הסעות אל בית הספר , כיתות קטנות . הן מגבירות את חוסר השיויון במערכת החינוך, גם כשחלק מהן טוענות לטיפול בשכבות מצוקה .
בין אנשי חינוך יש חילוקי דעות – האם הזרמים החרדיים , למשל – מגדילים או מקטינים את הפערים בחינוך ? האם רשת "אל המעיין" פועלת בשירות הצדק
החברתי ? אין ספק : בית ספר שאיננו ממזג תכנים תרבותיים עם דרישות החברה המודרנית להישגיות ותכנים של שנות ה 2000 – מרחיק את בוגריו, מראש, מחווית הצלחה בחברה הישראלית . בתי ספר אלו פועלים בחסות ובעידוד המדיניות הרשמית , וזו אף מתחזקת על ידי חוקים והחלטות חדשות . אם יימשך תהליך הבידול הזה – יעמיק עוד יותר הפער בין בוגרי החינוך הממלכתי והחרדי . ייעלם הסיכוי ליצירת הוויה ישראלית אחת המכבדת שונות . גם המשרתים בצה"ל – ימשיכו להגיע ברובם מהחינוך הממלכתי . מנגד, באורח פרדוכסלי : במובן הפוטנציאל הכלכלי , דווקא החינוך הממלכתי יישאר כשידו על התחתונה , עם מינימום שעות הוראה ומשאבים אחרים.
מדיניות החינוך בישראל נוהגת איפה ואיפה ביחס לתוספות משאבים והעצמת החינוך על ידי מקורות שאינם ממלכתיים . הממסד הפוליטי , וועדות החינוך של הכנסת מקפידים על קוצו של יוד בכל הקשור להיקפי השתתפות ההורים בסל התרבות , פעילות מורשת וטיולים ועוד. באותו הזמן נהנים הרשתות הפרטיות , העמותות המוכרות , והזרמים שמפעילים כוח ולחץ פוליטי - מיכולת בלתי מוגבלת של גביית כספי הורים , תקני תקציבים מועדפים, גיוס תורמים . פער המשאבים הזה מותיר את מערכת החינוך הממלכתית בחולשתה , בעיקר באזורי מצוקה , או אזורי מעמד בינוני נמוך .
במבט כולל ( ויש כמובן יוצאים מן הכלל ) – זרם החינוך הממלכתי , הנאמן לליבה החינוכית של ישראל, המאמץ מדיניות של מתן מענה דיפרנציאלי לכל ילד – נתון בין שתי זרועות מלקחיים . האחת , זו הבונה העדפות ברורות לזרמים וכוחות לא ממלכתיים – ויוצרת פער גדל בינם לבינה . השניה , זו המגבילה יותר ויותר את הזרם המרכזי בחינוך הישראלי מגיוס משאבים נוספים מההורים או המגזר השלישי .
לרבים מהקוראים תיראה הקביעה ביחס להגדלת השתתפות ההורים בסל משאבי החינוך – בגידה בערכי היסוד של חינוך ממלכתי המונע בתוקף חוק חינוך חובה . המציאות היא אחרת . ללא השתתפות ההורים , בית הספר לא יצליח אפילו לעמוד במשימות היומיום שלו , שלא לדבר על הגשמת חזון ורעיונות חדשניים . זה עצוב – אך זה ריאלי לומר כי כל עוד המדינה לא תיקח אחריות על השקעות במצוינים, בהעשרה מוסיקלית מגן עד יב` , בטיפוח מנהיגות צעירה , במימון מנגנון מווסת של מלגות וסיוע לילדי השכבות החלשות – רק משאבים נוספים יוכלו להבטיח המשך קיומם של בתי הספר .
בישראל של שנת 2007 – הקמת רשתות חינוך פרטיות היא עניין של זמן . דרדור רמת המשאבים לבתי הספר ( 20 קיצוצים מאז 2001 ) , מכרסם במעמד החינוך הממלכתי , ובאימון של ההורים בו . דרך פרצות בחוקים , ואולי גם דרך בג"צ – יצליחו קבוצות חזקות של הורים להקים חינוך חלופי – שהוא בעצם חינוך בעיקר לעשירים. מה שעלול לקרות – הוא מה שקרה לפני 20 שנה למערכת בתי הספר הציבורית באזורים שלמים של שיקגו, וושינגטון – קריסה והבלטת הפערים בחברה . הדרישות כיום מהחינוך הן גבוהות יותר מאי פעם .
רק איגום חכם של משאבי מדינה מוגברים , השתתפות הורים , מגזר שלישי ורשויות מקומיות – עשוי לאזן את הפערים וליצור מערכת צודקת יותר . ללא מדיניות כזו – מערכת החינוך הממלכתית בסכנת קריסה אמיתית .
הכותב : ראש מינהל החינוך בעיריית חולון
חבר מועצת העיר , כפר סבא
