פיק מתורגם מאת מגי magnetic_pole

ז`אנר: דרמה

דירוג: PG13 [על רמיזות להפלה וניאוף]

אורך: 1568 מילים.

הפיק המקורי: http://community.livejournal.com/800_words/4738.html

התרככתי בגילי הקשיש, חוששני. היו זמנים בהם מכרתי כל דבר בחנות ברווח נקי, מפולפלת תמיד, עובדת גם בזמן ארוחת הצהריים. רוקחת את השיקויים שלהם, מייבשת את הדמעות שלהם, ולסיום אוספת את הזהב שלהם.

אני לא אישה קשה, אולם אף אדם לא יוכל לשרוד במקצוע הזה זמן רב, כמוני, מבלי למתוח גבול ברור בין החיים האישיים – החיים היחידים שבאמת חשובים – לבין מה שהיה, בסופו של דבר, עסק.

אקוניטון, אספודל, בלאדונה, יחנון, לענה, כל אלה הם בסך הכל מרכיבים. מה שהבנות עושות איתן זה לא עסקי, או העסק של כל אחד אחר. כל מי שטוען אחרת הוא צבוע, או גבר.

אינני בטוחה מדוע השבתי לילדה הג`ינג`ית כפי שהשבתי. ראיתי לפחות מאה כמוה לפני כן- חיוורות למראה לאחר שמצאו את עצמן פה, אך עדיין שומרות על קורטוב של יהירות. מעולם לא עבדו יום בחייהן, ובכל זאת מתנשאות מעל אישה כמוני, שעובדת לפרנסתה בחליפין הגון. הן מעמידות פנים כאילו היו בסמטת נוקטורן בעבר, כאילו הן יודעות מה הן עושות, כאילו הן יודעות מה הן רוצות. לעיתים נדירות הן באמת יודעות. אני מקבלת כתשלום את הזהב שלהן בכל מקרה. אני צריכה אותו. את כולנו דפקו פעם – ואני הראשונה להודות שזה קרה לי – אך אם הן ישלמו לי מספיק, אני אעזור להן להעמיד פנים שזה לא נכון.

באחר צהריים אפור וסגרירי כאשר הייתי לבדי בחנות וגמלתי בליבי לסגור את החנות לאותו היום, נכנסה הילדה הג`ינג`ית. כפי שציינתי קודם לכן, לא דבר שלא ראיתי לפני כן. גילה לא עלה על שמונה-עשרה או תשע-עשרה שנים. רגילה למראה, אפילו מעט מוכרת, כאילו עברתי על פניה ברחוב לפני כן. היא עטתה גלימת צמר עבה בצבע הדם, והיא הביאה עימה את ניחוחו של שלג טרי לתוך החנות. היו לה פנים ארוכות, עיניים ירוקות ונמשים. היא לא הייתה יפה, לא בדיוק, אולם היה לה את החיוך החם והאדיב ביותר שזכיתי לראות, וליבי החמיץ פעימה כשהיא הישירה אלי מבט.

"חברה אמרה שתוכלי לעזור לי." היא אמרה בשקט, בעודני בוחנת אותה מכף רגל ועד ראש. היא הייתה רזה כמו מטאטא מתחת לגלימת החורף העבה- עדיין לא ראו עליה כלום. באמת עדיף ככה, חשבתי לעצמי, לפני שנקשרים לזה יתר על המידה.

המרכיבים הבסיסיים כבר היו מוכנים על הדלפק, שני בקבוקים עם פקקי שעם וקדרה מהבילה. "אני יכולה." אמרתי, מחווה בתנועה מזמינה לעבר הכיסא הקרוב לדלפק. "זה יעלה לך עשרים ושבע אוניות, אבל היי סמוכה ובטוחה שהתוצאות בטוחות, וזאת המילה שלי. הכל ייגמר עד רדת החשיכה."

"ייגמר?" היא שאלה, מבולבלת, "הו! לא, את לא מבינה. אני רוצה לשמור אותו, אני רק..." היא הסמיקה בגוון ארגמני ונשמה עמוקות. "אני רוצה להיות בטוחה שהוא נראה כמו בעלי, ולא...כמו מישהו אחר."

זה עצר את המטאטא שלי בעודו באוויר, כפי שאומרים.

"את לא עונדת טבעת." אמרתי, מבולבלת.

"לא, אני לא," היא אמרה בעליזות, "אנחנו מתחתנים שבוע הבא. זה הכל...די ברגע האחרון."

הבטתי בה רגעים ספורים, ואז הצעתי לה לשבת בשנית. לחייה עדיין היו ורודות מן הקור והגילוי, והיא הסתכלה בי בציפייה. "ישנו שיקוי שיענה על דרישותייך." פתחתי. אני לא רקחתי אותו לעיתים קרובות, אולם ידעתי כיצד, וחישבתי את מחירי המרכיבים בראשי. "אוכל לרקוח אותו עבורך עבור חמש-עשרה אוניות וארבעה גוזים." רק אוניה אחת כרווח, אולם קודם לכן באותו יום גבר שחשדתי בו להיות אוכל מוות שילם ביד רחבה על וריטסרום חלוט עם ציפורני אדם, כך שאת הרווח היומי כבר עשיתי. "זהו שיקוי הדומה ביסודו לשיקוי הפולימיצי, אם את מכירה," הוספתי, "אין צורך לומר כי משרד הקסמים אינו רואה בעין יפה את הגרסה הזו של השיקוי."

"חשבתי שכנראה יש לך משהו כזה," היא אמרה, מרוצה. "אהיה אסירת תודה על כל מה שתוכלי לעשות. אני רוצה שהנישואים האלו יצליחו."

בדרך כלל שנאתי בנות מסוגה; בנות שלא ידעו דבר על שיקויים אפלים או על חיים בוגרים, בנות שלעגו לכישוריי, אך הופיעו בעתות מצוקה, לפתע צנועות ומוכנות לעשות כל דבר שאגיד, אם רק אוכל לגרום לבעיותיהן להיעלם. אבל הילדה הג`ינג`ית הייתה שונה. אינני יודעת למה; כמו שאמרתי, התרככתי.

"תראי," אמרתי, בעדינות הרבה ביותר שיכולתי לגייס. "יש אחת משתי אפשרויות. או שאת בוטחת בבעלך-לעתיד לחלוטין, או שאת מפחדת ממנו. אם זו הסיבה השנייה, אנא הישמעי לעצתי; עדיף לך לבטל את החתונה ולקחת את השיקוי שאני בדרך כלל רוקחת. למעשה, עדיף לך ללא התינוק בכל מקרה. שקר זאת לא דרך ראויה להתחיל משפחה."

ציפיתי שמילותיי ימחקו באחת את החיוך מפניה, אולם היא הביטה בי ממושכות, רגועה ושלווה כמו היפוגריף. "האם את נשואה?" היא שאלה.

"כבר לא." אמרתי. כמה שפחות ייאמר בנידון, כך עדיף.

"ילדים?" המשיכה להתעניין.

"בן אחד," אמרתי בזהירות, מתחילה להבין לאן היא חותרת, "אני לא רואה אותו הרבה כפי שהייתי רוצה, ויש לנו את חילוקי הדעות שלנו, אבל כן, בן אחד."

הילדה הג`ינג`ית הנהנה בראשה לאות הן כאילו הגענו לסוג של הבנה. "האיש איתו אני מתעתדת להתחתן הוא איש טוב בבסיסו, אחד מאותם קומץ גברים שניתן להעיד עליהם שיהיו אבות טובים יום אחד, והוא מעריץ אותי, והוא רוצה ילד." אמרה הילדה. "אני אוהב את הילד וזה יהיה מספיק."

נשכתי את שפתי. "אהבה לא תמיד מספיקה." אמרתי.

היא חייכה, חיוך איטי ואמיתי שנדמה להאיר את החנות הקטנה שלי. "אבל האם אהבה זה לא כל מה שיש לנו? במיוחד עכשיו?"

מי אני שאתיימר להגיד לנערה הזו מה נכון לעשות? האם היא באמת רצתה לדעת אודות בני יחידי שגדל לנער זעוף ועגמומי ופחות או יותר נעלם מחיי?

שמעתי שמועות אודותיו ואודות חבריו, כמובן, אבל אינני לוקחת אחריות על מעשיו; הוא בוגר כעת, אחרי הגיל שבו אוכל להשפיע על מעשיו, ולהנחות אותו מה נכון לעשות ומה לא נכון. בין אם מדובר בתכונות אופי כמו אדיבות לאחרים, או גישות לחיים כמו לשמור בצנעה על נטייתו לאמנויות האופל, או מעשים דרסטיים כמו להימנע מרצח על מנת לשמור את נשמתו בפיסה אחת. מלבד זאת, אינני רוצה לחשוב שמשהו שעשיתי או לא עשיתי, לפני שנים רבות, אולי הוביל אותו לשרת את גחמותיו של אדון האופל. אני רקחתי מה שיכולתי עם המרכיבים שהחיים העניקו לי; אולי חייה יהיו שונים. היא ללא ספק נראתה הטיפוס שחייו יהיו שונים. עסק זה עסק, הזכרתי לעצמי בעודי מתנערת מסרעפיי.

"תה?" הצעתי.

"תודה לך." היא אמרה בעודה לוקחת את הספל שהבאתי לה, והעניקה לי חצי חיוך שחשף לעיניי את גומותיה שגרמו לי להחזיר לה חיוך כמעט בניגוד רצוני.

"זה לא ייקח יותר מדקה." אמרתי, מתכופפת כדי לחפש את היבלית ועור הבומסלאנג, מפשפשת בינות הקופסאות המאובקות של המרכיבים המשומשים לעיתים נדירות. "זה שיקוי קל יחסית להכנה. אם יש לך כמה שערות, אנו נסיים לפני שתוכלי-"

שמעתי שיהוק קל, שגרם לי להזדקף באחת ולגלות שהנערה הג`ינג`ית בכתה בשקט, דמעות מתגלגלות על קצה אפה ולתוך ספל התה שלה.

"הנה, הנה," אמרתי במבוכה, מושיטה לה ממחטה מוכתמת. "אל דאגה. מה-"

אוי, לא.

הגרים ארב שם בתחתית ספל התה שלה, לא ניתן לטעות בו על מצע עלי התה בקרקעית החרסינה הכחולה. שחררתי שאיפה חדה, ולפני שיכולתי לשקול צעדיי באופן רציונאלי ציירתי עיגול מקודש סביב הלב שלי, סממן הגנה מפני סימן המוות.

"אני רואה אותו כל הזמן," אמרה הנערה בקהות חושים, מנגבת את לחייה, "כבר שלוש פעמים הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון, כמעט נהרגתי. אני לא בטוחה כמה זמן עוד נותר לי. אני מצטערת. ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים שאינני צריכה להתפרק ככה."

"אני-" עצרתי, לא בטוחה איך ראוי להגיב. "אני מצטערת לשמוע זאת." הנחתי את הספל מבשר הרעות על הדלפק, והמשכתי במלאכת קיבוץ המרכיבים הנחוצים לשיקוי. הנערה הג`ינג`ית הוציאה נרתיק קטיפה קטן מכיסה ומיקמה אותו על הדלפק. בפנים מצאתי כמה שערות, שחורות וגסות כמעט כמו שלי. לרגע קט חשבתי – אבל לא. לא ייתכן.

כשהוספתי את השערות לשיקוי, הוא הקציף ובעבע בצורה מבשרת רעות. מזגתי מנה לתוך גביע, והעברתי לה אותו.

"לגימה אחת ארוכה עכשיו," אמרתי, "ואל תפסיקי."

הנערה הנהנה בראשה פעם אחת, בהחלטיות, קימטה את אפה המנומש בגלל הריח, ושתתה. "זהו זה," היא אמרה כאשר סיימה, "אי אפשר להביט לאחור, נכון?"

תהיתי אם היא חושבת על האב. לא, אי אפשר היה להביט לאחור, לא עם השיקוי הזה. ועדיין-

התכופפתי מתחת לדלפק בשנית, הפעם במטרה לחפש אחר הקופסא שהכילה את המרכיבים והשיקויים היותר יקרים שלי. בפנים, מתחת לכמה קרני חד-קרן מוברחות, מצאתי בקבוקון זעיר מלא בנוזל סמיך בצבע זהב: הגרסה הפרטית שלי לפליקס פליציס.

הושטתי לה אותו. "אם אי פעם יתברר לך שאהבה לא בהכרח מספיקה," אמרתי, "שתי את כל השיקוי, או תני אותו לתינוק שלך." אחרי כל תלאות חיי, שמתי את אמוני בשיקויים, לא באנשים, אולם אין צורך לספר לה את זה.

הנערה נראתה כמעט כועסת, כאילו רצתה להתווכח, אז הושטתי את ידי קדימה. "חמש-עשרה אוניות ןארבעה גוזים." אמרתי בנוקשות על מנת לסתום את הגולל על שטף מחשבתה הנזעמת.

מרכיבי השיקוי היו יקרים, אחרי הכל, ואם היינו מתווכחות, היה נוצר חשש שהיא תעזוב מבלי לשלם.

היא שלפה מחלוקה חמש-עשרה אוניות וארבעה גוזים, ושפכה אותם לתוך ידי. שיקוי הפליקס פליציס מצא את דרכו לכיסה, שם הוא זהר באור יקרות אפילו דרך גלימת הצמר האדומה. תהיתי אם היא תזדקק לו ביום מן הימים. האם זה היה אפשרי להימלט מהגרים?

"תודה לך, גברת-"

"פרינס," אמרתי, "גברת פרינס."

הבעה מוזרה ביותר התפשטה על פניה – תערובת של הפתעה, הכרה, זעזוע, ומשהו קרוב לתהייה. "גברת פרינס," היא פתחה בשקט, בדחיפות, יד אחת נעה לגעת בבטנה כמתוך אינסטינקט של הגנה, "אני-"

"עדיף שלא תגידי לי," קטעתי אותה, "המשרד פושט על החנות שלי כל כמה חודשים, שואל אותי דברים שהם לא עסקיהם." משכתי בכתפיי. "אני אמורה להתריע בך לחזור במידה ויהיה לך דימום או שתחושי בחילה, אבל לא יפקדו אותך שום תסמיני לוואי, השיקויים שלי הם ברמה הגבוהה ביותר."

"כן," היא אמרה באיטיות, ואני הבטתי בה בסקרנות, "אני בטוחה שהם אכן כך."

"אי אפשר להביט לאחור." אמרתי. "לכי לך, אם כך. תגרמי לנישואייך לעבוד." לשוני הלא משוכנעת, התקשתה להגות את המילים.

היא הסתובבה ונעלמה לתוך אחר הצהריים החורפי, נקודה ארגמנית כנגד המדרכה האפורה של הסמטה, ולא ידעתי למה לפתע גוש צורב חנק את גרוני.

התרככתי, אני אומרת לכם. התרככתי.

הסתובבתי בחזרה לדלפק השיקויים במטרה לנקות את הבלאגן שנשאר מאחור, מנסה להדחיק את מחשבותיי שנדדו אל האנשים הצעירים האלה, חייהם והאהבה שלהם, ועל מה שצופן להם העתיד.