פורומים מומלצים

טיפים

  • - אל תתפתו להושיב תינוק לפני שהוא מתיישב בעצמו
  • - בזמן הביוץ יש תחושה של נפיחות, חום וסימנים דומים
  • - בתקופת הבחילות רצוי להיות מצוידות בקרקרים בתיק
  • - לכל הורה מומלץ לעבור קורס עזרה ראשונה לתינוק
  • - עצירות לאחר הלידה: הקפידי על דיאטה עשירה
לטיפים נוספים...
 
ואז הגיע יהלי

ואז הגיע יהלי

מהלידה ועד ברית המילה. סיפורו של תינוק

ערוץ הריון ולידה
פורסם :  07/11/2010 11:39:00

ילד יפה שלי, אתה ישן בעריסה כמו נסיך קטן, מאוחר כל כך בלילה ואני ערה כי אני אוהבת, כבר שלושה ימים אחרי ששינתה את עולמינו מקצה לקצה והפכת אותי לאמא, ואני לא יכולה להפסיק להתרגש, לבדוק כל רגע שאתה נושם ונעים לך. אתה כולך עטוף בחלומות ואור והבאת איתך כל כך הרבה אושר, ואני מפוצצת רגשות לא יכולה להירדם.

אני מנסה לכתוב לך, כבר בתחילת ההריון אמרתי שאני אתחיל לכתוב, אבל כוונות ומציאות כל אחת לחוד ועכשיו אני מפחדת שפרטים רבים ייעלמו מן הכתב.

אין לי ספק שחלמתי אותך לראשונה מזמן מזמן, אי שם בתחילת הנישואים לפני שלוש שנים, אבל אמא שלך חייבת תמיד לתכנן תכניות, וכשאבא שלך שאל מתי יהיה לנו ילד (אי שם בסוף שנה א' שהתחתנו) אמרתי לו בשנה ד', וכשהוא התעקש ושאל מתי בשנה ד' אמרתי לו בתחילת הסימסטר, ובתחילת בסימסטר אמרתי לו שיותר נוח לי פברואר. וככה היה, אני הגשתי הגשת אמצע של פרויקט גמר ויום אחרי כבר נוצרת.

מהר מאוד גילינו עליך, אבא היה בבסיס שבת אחרי שכבר כמה ימים צחק עליי שאני לא באמת בהריון, ולבדיקת דם הלכתי עם סבתא שמיד ידעה שאני כן. וכשנודע הדבר לא יכולתי להתאפק והתקשרתי לספר לאבא שגרם לי להבטיח לא לספר לאף אחד.... עשר דקות אחרי לא היה אדם אחד בעולם שלא ידע.

ההריון עבר בכיף, פה ושם פחדים והפרעות אבל בשבוע 32 כבר היית מוכן לך ליציאה לאוויר העולם. רק שלך היו תכניות אחרות, ובשבוע 37 כשכבר חשבתי שעוד יום יומיים אני יולדת, גילינו שהחלטת להכיר אותנו טוב טוב וחזרת לשבת לך ברחם בישיבה מזרחית ומצב עכוז. בעזרתך האדיבה והתערבות קלה של הקב"ה (והרבנית קנייבסקי) מצאת מהר את דרכך שוב למטה.

כמובן שלא הסכמת לתת לנו מנוח, והאמת זו לא כל כך אשמתך שאמא שלך מצאה בך תירוץ נהדר לאכול כמעט כל יום קופסת קרמבואים, וביום בו רמז התל"מ שאתה אמור לצאת, בבדיקה בבית החולים אליה הגעתי בגלל מיעוט תנועות הודיעו לי שאתה גדול מידי כדי לצאת באופן רשמי מהאזור בו התברכתי ואם ברצוני בכל זאת ללדת באופן זה, אני צריכה להוכיח שאין לי סכרת ואני סתם שמנה. ואחרי הפחדות מצד הרופאים היחידה שאמרה לי שאין שום סיבה לקיסרי היתה שירה, חברה שלך ושלי כבר משבוע 6 בערך... שעובדת כטכנאית א.ס. ומדדה אותך יום לפני הלידה וקבעה שהרופאים סתם מפחידים ומפחידים (עלק אתה 4.100 גרם ??? נולדת בדיוק כמו שהיא חשבה, 3.425) אבל הוסיפה שהיא חושבת שעוד יקח זמן עד שתצא כי אתה אפילו למעלה וממש לא בכיוון התעלה. אני חוזרת הביתה ומתחילה לעשות תרגילים על הכדור על מנת שתתברג ומתקשרת לרינה השכנה לקבוע איתה עיסוי רפלקסולוגי כדי לעזור. רינה קובעת איתי שנדבר כשהיא תגיע הביתה, ואני שוכחת מהעניין והולכת לישון.

26.10 , החלטתי שאני משחררת אותך, תצא כשתרצה, כשיתאים לך. ובנתיים יוצאת להליכה בישוב בכיף שלי, כשאני חוזרת אני פוגשת את רינה בכניסה לבית ואנחנו קובעות להערב, ואני צוחקת ומזכירה לה שהיא הבטיחה שעד יום שישי אני יולדת, והיא מתחילה לחזור בה ולהגיד שאני לא נראית כמו מישהי שהולכת ללדת ואולי כדי שאתכונן לזה שזה יכול לקחת עוד זמן.

אני נכנסת הביתה וממלאת אמבטיה מלאה בכל טוב של שמנים, צוללת ונרגעת ועוד חושבת לעצמי שאם תהיה לי ירידת מים תוך כדי אמבטיה, אני ארגיש או לא ?

בשעת הצהריים בשירותים נפגשנו אני והפקק הרירי, אולי חשוב שנציין שאז עוד לא ממש הבנתי שכלל עוד לא נפגשנו, אלא זה היה הבן הקטן שלו שהקדים אותו בכמה שעות.

אני מתיישבת ומספרת על כך בפורום, ובינתיים מתחיל לי קלקול קיבה נוראי, ואני צריכה לשירותים כל רגע, וברגעים שאני לא בשירותים הבטן כואבת נורא. אני ממשיכה לתרגל וקופצת לי על הכדור פזיו ותוך כדי מספרת על התגלית הרועשת ל"סוזי" בצאט בפייסבוק וצוחקת על זה שהבטיחו לי שכשיהיו לי צירים אני אדע, והנה יש לי קלקול קיבה וגזים. סוזי דווקא לא ממש צוחקת ואומרת לי שאלו צירים, ואני מרגיעה אותה ואומרת לה שאני מרגישה את הכאב כל הזמן ואין לי יכולת לתזמן אותם ככה שאין מצב שאלו צירים. היא דווקא ממליצה ללכת לשכב ולבדוק טוב טוב את הכאב, ולמרות שאני עקשנית ומעצבנת ועם נטייה קלה לא להקשיב לעצות שלה ולגרום לה שוב ושוב ושוב לצחוק עליי על הטעויות שלי, אני דווקא נשכבת במיטה.רק כדי להרגיש שנייה אחרי שנשכבתי מעין 'פאק' קטן בבטן, אני מספיקה למלמל "או מאי גאד" ולקום מהמיטה לשטף מי שפיר ששותף לי את הרגליים ואני רצה לשרותים. המים לא מפסיקים לרדת והקלקול קיבה שמסתבר כצירים מתחיל להגיע בגלים גלים חזקים מאוד. יחד עם המים אני פוגשת את אבא פקק רירי הענק שמסביר לי יפה מאוד שמקודם פגשתי את בנו הצעיר וממש פירגנתי לעצמי כשהצהרתי שנפגשנו (הוא היה ענק!!!) אני מתרוצצת בבית ומתקשרת לאבא, שישר שואל בצחוק "מה?! ירדו לך המים בטעמים?", וכשאני עונה לו כן אני שומעת את השינוי בקול שלו, איך הופך תוך רגע להיות קצין המבצעים של הלידה ומודיע לי שתוך חצי שעה הוא אצלי. אני נכנסת מנסה להיכנס למקלחת, בדרך עוד מספיקה כמעט להחליק על אחת משלוליות מי השפיר שמציפות את הבית, והמים לא מפסיקים לרדת. שולחת הודעה לסוזי שירדו המים ועוד כל מיני דברים שמצאתי מצחיקים באותו רגע.

אבא מגיע, ואני צועקת לו שימצא לי פד לתחתון לכל הרוחות, ושיש לי צירים וכואב לי ושצריך מהר להגיע לבית חולים. אנחנו נכנסים לרכב, אני משננת לאבא מה הוא צריך להגיד "ירידת מים, התינוק לא התברג בתעלה, הערכת משקל מאתמול, המים לא היו צלולים לחלוטין.." והצירים הופכים להיות ממש צפופים וחזקים, אבא מנסה לתזמן איתי, בכל פעם שאני אומרת "איי כואב" ועד הרגע שאני מכריזה "אוי עבר", ואנחנו רואים שזה חוזר על עצמו במרווחים של 2-3 דקות.

בשעה 16:00 אנחנו נכנסים בדלתות מיון נשים בבלינסון, במוניטור רואים צירים יפים, סבתא מגיעה, הרופאה קובעת פתיחה 3 ס"מ, האחות מלמדת את אבא איך ללחוץ לי על עצם הזנב במהלך הציר, הכול לוקח המון זמן והצירים נעשים יותר יותר צפופים וכואבים, אני ממש ממש כואבת, סבתא מנסה ללחוץ לי כמו אבא ואני צועקת לה "תעזבי אותי תביאי לי את גושקה!!" ומודיעה שאבא לא עוזב את עצם הזנב שלי מרגע הזה ואד שאני מקבלת אפידורל (כן ובבית שיננתי שאני לוקחת אפידורל רק בפתיחה 5-6.... ממש). האחות מגיעה ומובילה אותי לחדר לידה ואומרת לי "יש לנו ים של אפידורל בשבילך בפנים".

נכנסים לחדר לידה, אני רצה לשרותים ומנסה להוציא כל מה שאני יכולה, כאילו זה יפסיק את הצירים, המיילדת שאחר כך אני מבינה שקוראים לה פרידה אומרת לי להתלבש כמה שיותר מהר כדי שנסיים את המוניטור ואוכל לקבל אפידורל. אבא ממשיך ללחוץ לי בשרותים, ובשלב מסוים המיילדת אומרת לי שכדי שאתעלם מהצירים ואתחיל מיד כדי שלא נפספס את הזמן. אני נשכבת על המיטה ומתחננת לעולם שזה יתחיל להיות נסבל. סבתא מלטפת את המצח שלי בכל ציר, אבא מנסה לעזור לי לנשום, אני מתחננת למיילדת שנסיים את המוניטור, שואלת כל רגע עוד כמה זמן, זה נראה לי כאילו הוא עצר מלכת.

לחדר נכנסת המלאכית, ד"ר גלעד נועה, בהתחלה היא נראית לי ממש לא סימפטית והיא מסבירה לי שיש האטות בדופק והמוניטור לא עקבי מספיק והיא מבקשת אישור להכניס מוניטור פנימי, אני כמעט צורחת אליה שתעשה מה שהיא יכולה העיקר שידאגו לי לאפידורל, ולא מפסיקה לשאול כמה זמן עבר ולהתנשם ולהתנשף. כל ציר מרגיש יותר ויותר כואב ומתחילות לי רעידות לא מוסברות בכל הגוף. ואחרי זמן מה ד"ר גלעד נכנסת שוב ומאשרת לי אפידורל ומזמינים מהר מרדים.

המרדים נכנס ונותן לאבא להישאר ולהחזיק אותי במהלך הזריקה, אני בקושי רב מצליחה לשלוט ברעידות עד שהוא מסיים להכניס לי את הצינורית ושואלת את עצמי ממה הייתי מוטרדת בשאלות על עוצמת הכאב בזריקה הזו, ליד הצירים גם הקטטר היה נראה כמו דלתות גן עדן. אני שואלת את פרידה כמה מכל הסבל שאני מרגישה בצירים הולך ללוות אותי בלידה, והיא מסבירה לי משהו על איך הציר ירגיש, אני אומרת לה "דברי תכלס", ו"תוך כמה זמן זה יתחיל לעבוד" היא מסבירה שוב משהו שלא ממש מעניין אותי ואומרת שייקח רבע שעה. אני כל שנייה שואלת את אבא אם עברה כבר רבע שעה, ולמה האפידורל הזה לא עושה כלום? אבא מנסה לברר עם הציר מתקצר או משהו שפרידה הסבירה לו, ואחרי כמה זמן מתחילה להיות הקלה ואני חוזרת לחייך ולצחוק ולספר בדיחות לכולם.

סבתא, אמא של אבא נכנסת להגיד שלום ולאחל בהצלחה, היא צוחקת עליי שאני מסוממת לגמרי, משבחת אותי על כמה שאני קולית (מזל שהיא לא נכנסה כמה דקות לפני כשצעקתי לעצמי שטויות ונבחתי כמו כלב).

עובר זמן מה, והצירים כל כך לא מורגשים, אני שולחת לסוזי הודעה "האפידורל הזה שובב", ד"ר ברק נכנסת ואומרת לי שיש הרבה האטות בדופק שלך ואולי אתה במצוקה. סבתא מסמסת לרופא הפרטי שלנו שאומר שאם זה ממשיך לא להסס וללכת לניתוח, היא אומרת לי את זה בדיוק כד"ר גלעד נכנסת יחד עם הרופא הבכיר לחוות דעה על המוניטור. הרופא אומר לי "אני מת על ניתוחים, אתה רוצה?!" ואני צועקת "לא!" וגם קצת על סבתא שהיא מעצבנת. הם בודקים לי פתיחה ורואים שהתקדמתי לפתיחה 6 ושכנראה ההאטות בדופק זה בגלל ההתקדמות, אבל הראש שלך עדיין מאוד גבוה.

אחרי כמה זמן נכנסת פרידה שוב לבדוק לי פתיחה, היא אומרת לי פתיחה 5, "אני סרגתי עם ד"ר גלעד על 6 אז זה 6!" אני מסבירה לה, וכל החדר לידה על הריצפה מצחוק.

ממשיכות האטות, ד"ר גלעד אומרת לי שכל פעם שהיא נכנסת זה קורה ולכן היא הולכת להסתכל מרחוק ומחברת אותי לחמצן, פרידה אומרת לי "הנה עכשיו את בציר" ואני משבחת בפני כל מי שרק מוכן לשמוע כמה התברכתי באפידורל ולא מפסיקה להזריק לעצמי עוד ועוד מנה. אחרי חצי שעה יש יותר התייצבות קלה, ד"ר גלעד צועקת לי בדלת שהיא ראתה שזה התייצב והיא לא מתקרבת כדי שטפו טפו לא תהרוס.

אחרי זמן מה בודקים שוב פתיחה ואני כבר ב-9, שואלת את ד"ר גלעד אם היא מפרגנת לי 10, סתם ככה בחברות, ושוב כל החדר לידה על הריצפה. אבל ההאטות ממשיכות. היא מעסה את דפנות הרחם, אתה מגיב טוב למגע, אבל כולם עדיין בבהלה גדולה סביב המוניטור. "בואי נתאמן קצת על לחיצות" ד"ר גלעד אומרת, ומכניסה יד ומלמדת אותי להפעיל את השרירים על מנת ללחוץ "תלחצי תלחצי תלחצי- נהדרת!".

אחרי כמה האטות שהביאו את כל הצוות לחדר, ד"ר גלעד מסבירה לי שבגלל שאתה במצוקה והלידה מתקדמת, הם לא רוצים לקחת סיכון ולבצע ואקום על מנת להוציא אותך כמה שיותר מהר ולטפל בך. אני אומרת לה שאם ואקום אני מעדיפה קיסרי, היא מסבירה לי שלהחזיר אותך למצב של קיסרי מסכן מאוד אותי ואותך ולכן עדיף לקחת פחות סיכונים ולבצע ואקום. "תני לי עוד חצי שעה" אני מתחננת "הוא מזל עקרב וקצת עקשן, אני אהיה הילדה הכי טובה בעולם אם תיתני לי עוד חצי שעה". ד"ר גלעד ניגשת ומלטפת לי את הפנים, "את נהדרת, הייתי נהדרת לאורך כל הלידה, והכי חשוב לי שתדעי שום דבר ממה שקורה בלידה קשור למה שעשית או לא עשית".

מתחיל להיכנס צוות רפואי, עוד רופא, ועוד רופא, ועוד מיילדת, ועוד שני סטאז'רים (נבלות! רשמתי בתכנית לידה שאני לא רוצה... טוב יאללה ממש מזיז לי, גם ככה המנוש שלי פה פתוח לרווחה), אני נזכרת שאמרו לנו בקורס הכנה ללידה שלפעמים מכל כמות האנשים בחדר היולדות מקבלות אנדרנלין ופוף- הסרבן הקטן בחוץ... מנסה להציף את עצמי במחשבות כאלה, אבל מבינה שכנראה אין מנוס מהואקום. הרופא הבכיר מסתכל ואומר קדימה- עושים ואקום. מכבים את האור. סבתא שואלת אותו "אולי תנסה קודם כל בכל זאת באופן טבעי?", אבל הרופא כל כך מגעיל וצועק עליה, "גברת את רוצה ליילד אותה בעצמך? או שתתני לי לעבוד או שתצאי", ואני אומרת לאמא שלי שעם דמעות בעיניים "אמא אל תדאגי, בחרנו בהם ליילד אותנו כי אנחנו סומכים עליהם שהם יעשו הכול כדי ששנינו נצא בשלום", בלב, אני אומרת לעצמי, אז זה ואקום, ואם זה לא יצליח זה קיסרי, ואת לא רוצה גם וגם, אז עכשיו אם נפלה ההחלטה את הולכת להיות הילדה הכי טובה בעולם ולעזור לך לצאת, כל מה שהצוות מבקש מימני אני אומרת "לו יהי". מחזיקים אותי מכל כיוון, מרחיקים את גושקה וסבתא מימני, גושקה מבקש רק ללטף לי את הראש, והרופא הרשע מסרב ואומר "תגיד תודה שאתה בחדר"- איכס. אני לגושקה "מאמי אל תדאג פעם הבאה שתלטף לי את הראש אנחנו נחזיק את הקרפוחצ'יק שלנו בידיים".

מכופפים לי את הברכיים, ד"ר גלעד אומרת לי, עכשיו תראי לכולם איך לימדתי אותך יפה לחיצות. הרופא מכניס את הואקום, ד"ר גלעד אומרת לי שוב "תלחצי תלחצי תלחצי מדהימה!" היא מלטפת לי הראש בין לחיצה ללחיצה, הרופא צועק לי ללחוץ – יאללה הבנו אותך... הרעש של הואקום נשמע בדיוק כמו האינסטלאטור שפותח לנו את הביוב פעם בחצי שנה אני מגחכת לעצמי, אבל הוא רק לא מצליח פעמיים, הרופא מכניס שוב, ד"ר גלעד מחליקה את הבטן שלי כלפי מטה "תלחצי" הרופא צועק, "הנה הראש!" אני שומעת את גושקה ואמא שלי ושניה אחר כך את הבכי שלך, מניחים אותך עליי, אני עוד לא קולטת, רק מרגישה מפל של מים יוצא מימני, הרופא חותך את חבל הטבור. רגע, רציתי שגושקה יעשה את זה ולוקחים אותך מיד מימני, מה קרה? אני לא מבינה, הרופא מבקש לקרוא מיד לרופא מילודים, ואז מסבירים לי שנולדת עם חבל הטבור כרוך פעמיים סביבה הצוואר, אבל הכול בסדר ובגלל שנולדת בואקום רופא צריך לבדוק אותך מיד. הרופא מגיע ומכיוון השולחן אומרים לי כל פעם עדכונים: ציון אפגר 10, משקל 3425 (25 גר' מעל מה ששירה אמרה, אתה רואה? אתה בכלל לא שמן, רופאים נבלות גרמו לך סתם לבעיות אכילה בבטן), "הוא יפה?" אני שואלת את ד"ר גלעד והיא אומרת לי "הכי יפה ובריא בעולם", היא ניגשת וממשיכה ללטף לי את הידיים עד שיוצאת השלייה (ממש ממש נראית כמו כבד ענק שיש בסופר), "את הייתי מעולה" היא אומרת לי, אני מחבקת אותה, נותנת לה נשיקה ואומרת "את היית מדהימה, לא הייתי מסוגלת לעבור את זה בלעדייך", רואים שהיא מתרגשת נורא.

והנה מניחים אותך עליי, עטוף בסדין ירוק ולא מחמיא, את מביט בי בשתי עיניים כחולות ענקיות שמסתכלות פעם ראשונה על העולם, פעם ראשונה על אמא. "ששששש" אני אומרת לך "אני אמא שלך וחיכיתי לך כל כך הרבה, עוד מעט אני אוכל להלביש אותך בכל הבגדים היפים שקניתי לך", אבא מתסכל עליי במבט עקום "כבר את הורסת את הילד?" אתה מחייך אלינו, חושף 2 גומות חן. כמה חיכינו לך יהלי.


להמשך קריאה בנושא:
פורום הריון ולידה - תמיכה

כתבות נוספות ב

  • סיפור הלידה שלי

    התלבטתי רבות אם להעלות את הסיפור מאחר והחוויה שלי לא היתה פשוטה. החלטתי להעלות את הסיפור עבור בנות כמוני שמאמינות באמונה עיוורת כי הרופאים יעשו עבורן ...

  • לידת השבת של חנה`לה

    זוכרות את הפעם הראשונה ש...? הפעם הראשונה שביקרתן במקום מסויים, הפעם הראשונה שראיתן את מי שהפך לבן זוגכן, הפעם הראשונה שקיבלתן 100 במבחן, הפעם הראשונה...

  • נסיעת חייו

    יהונתן? הוא קרא בשמי. ברור שהוא ידע אותו. חיכינו לך, אמר. אני ואמא חיכינו לך הרבה מאוד זמן. סוף סוף הגעת. ואני לא יכולתי לדבר, ולא יכולתי לעצור יותר א...

ערוץ הריון ולידה באתר תפוז- נלווה אותך לאורך 9 חודשים ואחריהם
Copyright©1996-2017, תפוז אנשים בע"מ   אקום
;