פורומים מומלצים

טיפים

  • - אל תתפתו להושיב תינוק לפני שהוא מתיישב בעצמו
  • - בזמן הביוץ יש תחושה של נפיחות, חום וסימנים דומים
  • - בתקופת הבחילות רצוי להיות מצוידות בקרקרים בתיק
  • - לכל הורה מומלץ לעבור קורס עזרה ראשונה לתינוק
  • - עצירות לאחר הלידה: הקפידי על דיאטה עשירה
לטיפים נוספים...
 
זאת לא אני

זאת לא אני

זאת הילדה מפוצצת ההורמונים שבתוכי. על החיים עם פצצת הורמונים עצבנית

ערוץ הריון ולידה
פורסם :  23/02/2010 11:27:00
כשם שאני יודעת שאני מפלצת, אני גם יודעת שמה שקורה לי קשור לחיבור הזה בין ההורמונים שלי למערכות העצבים שלי למערכת הזרקת אדרנלין הידראולית שפועלת עצמאית בימים אלו. אני מודעת לזה שאני לא בקו התקין של השפיות. אני יודעת שיש ימים שאני מתעוררת בבוקר בצד הלא נכון של האיזון המנטאלי. האנשים שאוהבים אותי אומרים לי "זו לא את. זה יעבור." וכדי להיות בטוחים שאני לא עומדת לתלוש להם את הטחול הם מוסיפים "אל תדאגי..." בחצי פה וממהרים לנתק את השיחה כי הם נכנסים למעלית דמיונית.

אני מהנהנת לעצמי ומסכימה איתם. זו באמת לא אני. כי אני לא עושה דברים כאלה. אני לא מהאנשים שרוצים להפליק לאורחים שלהם רק בגלל שבהמה חסרת טאקט שאני נאלצת לארח (נו מה לעשות שאיתה התחתן החבר שלנו) שואלת אותי קבל עם ועשרה אורחים "נו, אתם לא חושבים על עוד ילד?".

באמת שזו לא אני. אני לא מאבדת את שלוותי אם הילד החליט שגבינה לבנה זה קרם ידיים. אני גם לא מתעצבנת אם הוא החליט שאפשר להפיל טרקטור צעצוע לתוך האסלה לפני שהורדנו את המים ומייד אחרי שעשינו מספר שתיים ושאמא תחלץ משם את כלי התחבורה. לא. זו לא אני. אני מורגלת בשכאלה. קטן עלי להוציא לעצמי פלסטלינה מהשערות ולרדוף אחרי האף הדולף שלו בבית עם טישו. זה אף פעם לא עיצבן אותי ואם עכשיו אני רואה אדום בעיניים מזה – זה רק בגלל ההורמונים.

אני גם לא מהבנות האלה שמספיק שהתעוררתי בבוקר והאיש אמר לי "בוקר טוב" ואני כבר שוקלת אם לחנוק את המסכן עכשיו או אחר כך. אני אף פעם לא התעצבנתי עליו ככה. זו לא אני. באמת.

רגע רגע.... 

אם "זו לא אני" כל הזמן, אז שמישהו יסביר לי למה זו אני ולא אחרת שמתעצבנת כל כך?
למה זו אני ולא אחרת ששואפת לדחוס את החתול שלה למייבש הכביסה כשהוא בסך הכל עושה מה שהוא עשה תמיד – ישן לה על הראש וחוסם לה את כל דרכי הנשימה?


זו אני ולא אחרת ששוקלת ברצינות להכניס את הקולגה שלה לעבודה למיקרוגל במטבח. נכון שזה מיקרו קטן – אבל אין לי בעיה לקפל את הבנאדם המעצבן הזה ככה שהאף שלו יפגוש את הרקטום.
זו אני העצבנית הזו – אני ולא אחרת.

אני ערה, שוכבת במיטה, הדופק שלי גבוהה הרבה מהרגיל ואני עצבנית רצח בלי שום סיבה ברורה. סתם במצב רוח של ערפד עם ספירת כדוריות דם נמוכה. בעודי מתגלגלת ימינה ושמאלה, בין אדי קריז לניחוחות זעם – אני פתאם מבינה. ההורמונים האלה פשוט הוציאו ממני את מה שתמיד היה שם.
כי אולי, מאחורי אותה אחת מצחיקה, סבלנית וסובלנית עם יכולת ספיגה יוצאת מן הכלל ויכולת תמיכה סביבתית של פלורנס נייטינגייל – אולי מאחוריה נמצאת כל הזמן הזה הגרסא הנשית של קליגולה.


אולי, איפה שהוא מאחורי כל החינוך האיכותי והרוגע המנומס, יושבת כל הזמן הזה ביץ' חסרת רחמים, עם ראיית עולם שחורה משחור ואופטימיות של חמוס דרוס. אולי ההורמונים פשוט נותנים לה דרור, משחררים לחופשי ציפורניים שמזמן רצו להישלף וביסים שמזמן היה צריך לתת.

לפני שנים ראיתי את הסרט "שלוש פנים לחווה" שמספר סיפור עצוב על אשה עם פיצול אישיות מנקודת מבטו של הפסיכיאטר המטפל. נזכרתי בסרט הזה היום אחרי שהגעתי לעבודה במצב רוח מצויין ועד ששתיתי את הקפה הראשון כבר רציתי לפרוס לקולגה לעבודה את היד במכונת סלאמי (כי המיקרוגל באמת קטן מדי). אולי אני פשוט מגלה עוד פן קצת פחות פוטוגני באישיות שלי?

מזה שלושה שבועות אני מנהלת מלחמה מול לקוח שאינו משלם לי. רוב המריבות האלה מולו נופלות בחיק השותפה שלי לעסק. היא השוטר הרע, אני השוטר הטוב. אני תמיד רכה, לא מסוגלת להגיד "לא" ולקוחות מצליחים לא פעם לנצל את טוב ליבי ואת חוסר היכולת שלי להתמקח כמו שצריך.
אבל אחרי שלושה שבועות שהלקוח לא שילם, חטף הצד החשוך של האישיות שלי קריז ואני זו שהתקשרה אליו. המסכן לא ידע מה נפל עליו. כשהוא ניסה לצעוק עלי – צעקתי חזרה. כשהוא ניסה לאיים עלי – איימתי עליו חזרה. כשהוא ניסה להגיד לי "אז תתבעי אותי" אמרתי לו שלא רק שאעשה זאת, אלא שכל פעם שעשיתי זאת ניצחתי ושאני תמיד מנצחת ושלא ינסה אפילו ללכת לכיוון הזה כי אני לא אתן לו לחזור משם. כשהוא ניסה להשחיל עוד מילה - אני כבר הודעתי לו שלא ינסה אפילו להשחיל עוד מילה.


השיחה נגמרה כשאני אמרתי "ועכשיו לך תחשוב על ההתנהגות המחפירה שלך ואל תחזור אלי אם אין לך צ'ק למסור לי. יש לך יומיים לחשוב על זה."
זאת לא אני. אני רכה ומתוקה. אני ידידותית למשתמש. איך פתאם הפכתי לאטילה ההוני?
כשהשותפה שלי שמעה את פרטי השיחה היא התגלגלה מצחוק.


כשהאיש שלי שמע על זה הוא התנפח מגאווה. "אולי ההורמונים האלה לא רק מוציאים ממך את הרע ביותר" הוא אמר.
חייכתי קצת במבוכה וקצת בגאווה. אולי באמת הוא צודק ומשהו טוב יוצא מהצד האפל של האישיות שלי.

אבל נראה אותו אומר את זה מחר בבוקר כשהוא יתעורר לצד כלתו של וואלדרמורט פוגשת את בן לאדן.



להמשך קריאה בנושא:
הבלוג של oobi

כתבות נוספות ב

  • הרצון לילד

    רוצה להרות אבל זה מרגיש כל כך רחוק ממני

  • שבוע 40 שנמשך לנצח

    ילדה שלי, עכשיו זה בידיים שלך, בואי, צאי לעולם ותראי כמה אנו אוהבים אותך

  • מעבר דירה לפני הלידה

    מתכננים הריון ומעבר דירה? הכל מתאים: המיקום,העיצוב, השקט, המחיר ישנה רק בעיה אחת - הדירה בקומה רביעית ללא מעלית. מה עושים?

ערוץ הריון ולידה באתר תפוז- נלווה אותך לאורך 9 חודשים ואחריהם
Copyright©1996-2017, תפוז אנשים בע"מ   אקום
;