פורומים מומלצים

טיפים

  • - אל תתפתו להושיב תינוק לפני שהוא מתיישב בעצמו
  • - בזמן הביוץ יש תחושה של נפיחות, חום וסימנים דומים
  • - בתקופת הבחילות רצוי להיות מצוידות בקרקרים בתיק
  • - לכל הורה מומלץ לעבור קורס עזרה ראשונה לתינוק
  • - עצירות לאחר הלידה: הקפידי על דיאטה עשירה
לטיפים נוספים...
 
ציירי לי סוכרייה

ציירי לי סוכרייה

כשהם נולדים, אנחנו מחכים שידברו כבר. אבל כשהם פותחים את הפה, לא תמיד אנחנו מוצאים את התשובות. הבלוגרית חולצה לקטית, אמא של מיקה, מדגימה דיאלוגים מאתגרים

ערוץ הריון ולידה
פורסם :  13/08/2008 16:38:00
 
כל פתרון יצירתי לאתגרים שמציבים ילדים בפני הוריהם ("אתגר" הוא התחליף הפוליטיקלי-קורקט למלה בעיה) ידוע כזמני. הורים אינם יכולים להתבשם מזרי הדפנה שהשיגו, מפני שילדים גדלים מהר מאוד ורמת התחכום מתפתחת בהתאם לניסיון החיים הנצבר. פתרון קסם כזה איבדתי לאחרונה. כשמיקה נהגה לבקש ממני משהו שלא יכולתי (או לא רציתי) לתת לה, תשובתי היתה: "ואני רוצה את הירח". בפעמים הראשונות היא עוד אמרה "אבל הירח רחוק מדי", ולאחר זמן מה הבינה שזוהי התשובה. הירח רחוק, וכך גם הסיכוי שתקבל את מה שביקשה. אבל התפתחות מגרש המשחקים הדמיוני שלה עשתה את שלה, ובאחת מהנסיעות האחרונות התפתח בינינו הדיאלוג הבא:

מיקה: "אני רוצה לינוק".
אמא: "אני נוהגת עכשיו, כשנגיע הביתה תוכלי לינוק".
מיקה: "אז תעצרי את האוטו ותני לי לינוק".
אמא: "אבל אני לא יכולה לעצור באמצע הכביש".
מיקה: "אז תעצרי בצד ותני לי לינוק".
אמא: "מיקה, תאלצי לחכות בסבלנות עד שנגיע".
מיקה: "אבל אני רוצה לינוק *עכשיו*"!
אמא: "ואני רוצה את הירח".
מיקה: "הנה, קחי".

touché. בבת אחת איבדתי פתרון מחץ, שעד לאותו רגע עבד כמו קסם. אם קודם מספיק היה שאומר שאני רוצה את הירח כדי שהיא תבין שזה "לא" סופי, עכשיו היא נותנת לי את הירח בכאילו, ולי אין מה לומר.

אבל ימים מספר אחרי שקברתי את הירח לטובת הכאילו, התברר לי שהכאילו הזה נתן בידי פתרון חדש. בגיחה המאולצת האחרונה שלנו לקניון תפסה עינה מתקן של סוכריות או מסטיקים. היינו צריכים להוציא אותה משם צועקת שהיא רוצה סוכרייה. כשהושבנו אותה בכיסא הבטיחות שלה ניסיתי, סקפטית מאוד: "את רוצה שאני אצייר לך סוכריות בפנקס שלי ואת תאכלי אותן בכאילו?" למרבה הפתעתי לא רק שהיא הסכימה, היא גם ביקשה עוד, ותוך כדי אכילה בכאילו אמרה לי: "תודה, אמא". עד כדי כך עובד הכאילו, שכאשר אבא שלה מצא נוצה ששמר לה, היא ענתה, "לא צריך. אמא, תציירי לי נוצה בפנקס שלך".


כשהייתי בת-עשרה החלטתי לרשום את השאלות הגדולות שמסתובבות לי בראש. היו שם תהיות לגבי העולם סביבי וגם כאלה לגבי היחס שלי אל העולם ואל אנשים אחרים בו. במעומעם אני זוכרת משהו על אלוהים, על חברים, על תבונה ועל חשיבותם של דברים. כל שאלה נכתבה על פתק נפרד, ומדי פעם נהגתי לשלוף את הערימה ולענות לעצמי על השאלות. עברו שנים, התשובות השתנו, וכך גם האופן שבו הבנתי את השאלות. יום אחד הגעתי למסקנה שהשאלות בכלל לא רלוונטיות וזרקתי את כל הפתקים.

נזכרתי בסיפור הזה כשמיקה שלפה מאחד הארגזים שאני אורזת את הספר "מרים והים" של מיריק שניר. בפעם האחרונה שבה שמעה אותו, מושג הים היה זיכרון לא ברור במוחה. הפעם הדיאלוג שהתפתח בינה לבין שורות הספר היה אחר לגמרי. היא לקחה חלק בסיפור וענתה לשאלותיה של מרים (אולי ענתה לי). וכך זה הלך:

 אמא: "היה היתה ילדה מרים, שלא ראתה אף פעם ים. אמרה מרים: דבר זה - ים, האם הוא קר, האם הוא חם"
מיקה: "הוא נעים."
אמא: "האם גדול, האם קטן"?
מיקה: "הוא גדול-גדול"!
אמא: "האם שחור, האם לבן"?
מיקה: "הוא כחול."
אמא: "האם מרובע, האם משולש"?
מיקה, מחברת שתי זרועות ומערסלת אותן:"הוא זז ככה".
אמא: "האם הוא ישן, האם הוא חדש"?
מיקה: "הוא יפה מאוד."
אמא: "האם הוא מלוח, האם הוא מתוק"?
מיקה, נשארת נאמנה לטעם האהוב עליה: "הוא מתוק."
אמא: "האם הוא יודע לבכות, או לצחוק"?
מיקה: "הוא צוחק".
אמא: "האם ים הוא פה, האם ים הוא שם"?
מיקה: "הוא שם, רחוק רחוק".
אמא: "המון שאלות היו למרים. הגיעה מרים לשלולית הגדולה. האם זה הים? את כולם שאלה."
מיקה: "מה פתאום".
אמא: "אמרו לה: מרים! זאת שלולית, זה לא ים. המשיכה, הגיעה מרים עד לבריכה. האם זה הים? שאלה בשמחה. אמרו לה: סליחה! זה לא ים, זאת בריכה. הלכה עוד, הגיעה לנחל כחול. האם זה היה? היא הוסיפה לשאול. אמרו לה: זה נחל, לכי עד הסוף. תגיעי איתו אל הים והחוף. הלכה עם הנחל, הלכה לה מרים. הגיעה בסוף אל החוף והים. אמרה מרים: אה! זה ים"!
מיקה: "נכון. עכשיו עוד פעם."

לבלוג המקורי - בין הארץ לשמים



להמשך קריאה בנושא:

כתבות נוספות ב

ערוץ הריון ולידה באתר תפוז- נלווה אותך לאורך 9 חודשים ואחריהם
Copyright©1996-2017, תפוז אנשים בע"מ   אקום
;